קצת חוצפה ורוח שטות

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ספרות הילדים הנורדית הראתה שהומור פרוע ודמיון עשיר מקדמים הומניזם וחירות
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בפברואר 1944 ניפצו פצצות רוסיות את חלונות הסטודיו של טוּבֶה ינסון בהלסינקי. "סילקתי שברי זכוכית מהחלונות", כתבה הסופרת ביומנה. היא הייתה מדוכאת כל כך שהיא לא הצליחה לצייר במשך שנה, וקוננה בייאוש על כך שהמלחמה "מקטינה אותנו. לאנשים אין כוח להיות גדולים כשהמלחמה נמשכת זמן רב".

כארבע מאות קילומטר מעבר לים הבלטי, אישה אחרת תיעדה את אותן הפצצות מדירתה הבטוחה בסטוקהולם. "בערך 200 מטוסים רוסיים הפגיזו את הלסינקי", כתבה אסטריד לינדגְרֶן באלבום המלחמה שלה. "מחריד לחשוב על גורלה של פינלנד".

פרט להבדל גילים של שבע שנים, היה לשתיים הרבה במשותף: שתיהן בחרו בתספורת קצרה בסוף גיל ההתבגרות ובתחילת שנות העשרים לחייהן, שתיהן לבשו מכנסיים וענבו עניבות – בסגנון הנשים הרדיקליות של עידן הג'אז. שתיהן היו מרותקות בצעירותן לפילוסופים כמו פרידריך ניטשה. שתיהן היו מתנגדות מושבעות לפשיזם.

עבודתה של לינדגרן, בקרת דואר עבור שירותי הביטחון השבדיים, חשפה אותה למכתבים קורעי לב ממשפחות יהודיות, והיומן שלה מתעד את זעמה על גרמניה הנאצית. ינסון, שלא ילדה ילדים, התמודדה עם איומי תביעה מצד הממשלה הפינית הפרו־נאצית בגלל קריקטורות הנוקבות של אדולף היטלר שהיא פרסמה במגזין השמאל "גארְם".

אסטריד לינדגרן

פסל של אסטריד לינדגרן (2013), מארי-לואיז אקמן, בכיכר הראשית בעיר וימרבי. תצלום: Borjanne, ויקיפדיה

קו הדמיון החשוב ביותר הוא שמראשית המלחמה עבדו שתיהן על ספרים לילדים. בנובמבר 1945 הגיחה לעולם בילבי גרב־ברך  [ובשבדית Pippi Långstrump] של לינדגרן, עם הצמות הכתומות האופקיות שלה, נמשיה, הגרביים עם הצבעים המשונים, הלוגיקה הלא שגרתית והכוח העל־אנושי. חודש אחד לאחר מכן יצאה בזהירות, למסע ראשון מבין רבים, משפחת מומין העדינה [של ינסון], האניגמטית וההרפתקנית, עם העיניים הקטנות והטובות והמראה ההיפופוטמי המשונה.

שתי הסופרות הושפעו עמוקות מהטוטליטריות והאלימות של מלחמת העולם השנייה. ושתיהן ביקשו לחסן את דורות העתיד מהקונפורמיזם ומהסגידה לכוח שאפשרו את האסון האנושי הזה

שתי הסופרות הושפעו עמוקות מהטוטליטריות והאלימות של מלחמת העולם השנייה. ושתיהן ביקשו, בדרכים עקיפות יותר או פחות, לחסן את דורות העתיד מהקונפורמיזם ומהסגידה לכוח שאפשרו את האסון האנושי הזה.

אף שהספרים האלה חוגגים כבר את יום הולדתם השבעים וחמישה, הם עדיין מתבלטים במדפי ספרות הילדים בארצות מולדתם, שבדיה ופינלנד, ודור חדש עומד כעת להתוודע אליהם. אולפני Heyday Films, שאחראים לסרטי פדינגטון והארי פוטר, מתכננים לעשות גרסה חדשה לבילבי, וחברת האנימציה השבדית Cinematic עובדת על גרסה של "כוכב השביט מגיע" מסדרת המומינים. בעולם הסובל ממגפה, ממשבר סביבתי שרק הולך ומחריף, ומפוליטיקאים פופוליסטים שמלבים את הפילוג והשנאה, מסרים אלה של חירות, טוב לב וסובלנות חיוניים מאי פעם.

"שנות המלחמה המזוויעות הן שדחפו אותי, כאמנית, לכתוב אגדות", אמרה ינסון למראיין אחרי שספר המומינים השני, "כוכב השביט מגיע", ראה אור ב־1946. "הייתי עצובה נורא ומפוחדת נורא מהפצצות, ורציתי לברוח ממחשבות קודרות".

אבל יחסית למישהי שניסתה להימלט מהמלחמה, היא הביאה המון ממנה לספריה. בפעם הראשונה שאנו פוגשים את מומינטרול הקטן ואת מומינאמא ב"משפחת המומינים והשיטפון הגדול" (1945), הם פליטים החוצים נוף מוזר ומאיים בחיפוש אחר מקלט. מומינאבא, מצדו, נעדר, כפי שקרה לאבות רבים בזמן המלחמה.

בעמודים בודדים בלבד, המומינים צולחים יער אפל בשעת בין ערביים ונתקלים בזוג עיניים זוהרות, בערפל משונה ובביצה מלאה ביצורים תת־מימיים, כולל נחש מים שכמעט טורף אותם. ואז הם נלכדים בסופה איומה בלב ים. וכל זה עוד לפני שהגענו לשיטפון שבכותרת.

בספר הבא, כוכב שביט מאיים על העולם. הוא מעלים את המים מהים ומשאיר אחריו נוף שומם ואפוקליפטי. מומינטרול וחבריו סניף וסנופקין פוגשים שורה של פליטים, "מרביתם צעדו על רגליהם, הנסערים יותר רצו, אבל המשפחות הגדולות השיגו להן עגלות או אפילו כרכרות, וחלקן לקחו איתן את הבית כולו. כולם נשאו עיניים מבוהלות לשמיים, ורק למעטים מהם היה זמן לומר יותר משלום קצר". (כל הציטוטים הם מתוך תרגומיה של דנה כספי, בהוצאת כתר).

אף שזהו תיאור מפחיד, אנו פוגשים בספר הזה עולם ילדי שבו, גם אם המצב נורא ואיום, אמא ואבא מצליחים לתקן הכול. "די כבר עם הדיבורים על כוכב השביט", מתפרץ מומינטרול כשהוא מגלה מתי כוכב השביט יפגע. "אבא ואמא כבר יטפלו בו ברגע שנחזור הביתה".

יש גם תחושה חזקה שאימת המלחמה תפנה בסופו של דבר את מקומה לעולם טוב יותר. כשהמים נסוגים בספר הראשון, מומינטרול ומומינאמא מגלים שהשיטפון יצר את עמק המומינים השופע.

הדי המלחמה נעדרים מספרי בילבי, שמתרחשים בשנות הארבעים בעולם שבו המלחמה אינה קיימת. בילבי עצמה, האנטיתזה של המנהיגים הטוטליטריים, היא התגובה של לינדגרן למלחמה

הדי המלחמה נשמעים שוב ושוב בשני ספרי המומינים הראשונים, אבל הם נעדרים מספרי בילבי, שמתרחשים בשנות הארבעים בעולם שבו המלחמה אינה קיימת. בילבי עצמה, האנטיתזה של המנהיגים הטוטליטריים, היא התגובה של לינדגרן למלחמה.

במכתב שהיא צירפה לכתב היד הראשון ששלחה למו"ל בּוֹניֵיש (Bonniers) – כתב יד שנדחה – תיארה לינדגרן את הגיבורה שלה כ"אוּבֶּרמנשית קטנה בגוף של ילדה". היא השתמש בכוונה במושג הניטשיאני העומד בלב האידיאולוגיה הנאצית.

במהלך שנות המלחמה הזדעזעה לינדגרן מהכוח שצבר אדם בלתי ראוי בעליל כהיטלר. היא תיארה אותו כ״בעל מלאכה גרמני קטן ואלמוני" שהפך להיות "האויב המר של בני עמו שלו ומחסל תרבותם".

הסאטירה שלה מופיעה בשיא שקיפותה כשבילבי גוברת על אדולף החזק, השרירן מהקרקס, שמסתלק משם מושפל. היא גם מתייצבת מול בריונים ומטפלת בבריון השיכור של העיירה, שמאיים על מוכר נקניקיות. היא מעיפה שוטר באוויר וזורקת צמד שודדים אומללים על ארון בגדים.

לינדגרן הסבירה בהמשך ש"בילבי מייצגת את הכמיהה הילדית שלי לפגוש אדם שיש לו כוח אך אינו מנצל אותו לרעה".

אסטריד לינדגרן

הספר השני בסדרה (1946) [בעברית: "הבריחה הגדולה עם בלבי בת-גרב"]. תצלום: ויקיפדיה

בּואֶל וסטין (Westin), פרופסור בדימוס לספרות ילדים מאוניברסיטת סטוקהולם והביוגרפית של ינסון, סיפרה לי ש־1945 נחשבת במדינות הנורדיות ל"שנת הזהב של ספרות הילדים". נוסף לבילבי והמומינים, אלף פְּרוֹיסן (Prøysen) פרסם בשנה הזאת בנורבגיה את קובץ הסיפורים הראשון שלו, ובכך השיק קריירה שתכלול, בין היתר, את סדרת "גברת פלפלת" שעודה פופולרית בכל העולם. וגם לנארט הלסינג (Hellsing), שספריו עדיין נקראים על ידי רבים בשבדיה, פרסם את ספר הילדים הראשון שלו בשנה הזאת.

אחרי המלחמה, ילדים ייצגו את ההבטחה למשהו חדש. הבייבי בום היה בשיאו, והייתה תחושה שהכול אפשרי. המלחמה רוששה את מרבית אירופה, אבל הכלכלה של שבדיה הניטרלית דהרה קדימה. הבנייה המחודשת של היבשת הובילה לפריחה כלכלית מתמשכת, שברווחיה השתמשה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לבניית מדינת רווחה נדיבה

אחרי המלחמה, ילדים ייצגו את ההבטחה למשהו חדש, אמרה וסטין. הבייבי בום היה בשיאו, ו"הייתה תחושה שהכול אפשרי". המלחמה רוששה את מרבית אירופה, אבל הכלכלה של שבדיה הניטרלית דהרה קדימה. הבנייה המחודשת של היבשת הובילה לפריחה כלכלית מתמשכת, שברווחיה השתמשה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לבניית מדינת רווחה נדיבה. במסגרת הפרויקט הזה החליט הפרלמנט השבדי להתחיל במימון ריכוזי של גני ילדים ב־1943 (הפרלמנט הדני הלך בעקבותיו ב־1949). המדיניות הזאת הושפעה רבות מרעיונותיה של הסוציולוגית הפמיניסטית אלווה מירדאל (Myrdal), שרצתה לשחרר נשים על ידי העברת חלק גדול מהאחריות לטיפול בילדים לידי המדינה.

ובינתיים, בגרמניה ובאוסטריה הסמוכות, היה צורך בספרים שיחליפו את תעמולת הילדים הנאצית, שכללה טקסטים ידועים לשמצה כמו "אל תבטח בשועל", המציג את היהודים כיושבי ערים נמוכי קומה, חולניים ובלתי מהימנים שמתעלקים על הגרמנים החרוצים. "באזורים הגרמניים של העולם, המלחמה הותירה חלל בתרבות הילדים ", אמרה לי קארין ניימן (Nyman), מתרגמת ספרות מגרמנית לשבדית. "כשהספרים הנאצים והתרבות הנאצית הושלכו לפח, נוצר ריק".

בקיצור, היה ביקוש עצום לסופרי ילדים חדשים. ובמקום לנסות להטיף לאזרחי העתיד נגדי הפשיזם, הדור החדש של הסופרים הרגיש שההטפה והאינדוקטרינציה הן הן הבעיה. הם העדיפו את הפדגוגיה "החופשית" של הוגים כמו איש החינוך הסקוטי א.ס. ניל או הפילוסוף ברטרנד ראסל.

הלסינג ניסח זאת בבהירות הרבה ביותר בספרו "מחשבות על ספרות ילדים" (1963): "כל יצירת אמנות פדגוגית היא רעה, אבל כל יצירות האמנות הטובות הן פדגוגיות". לשיטתו, ספרות הילדים אמורה לבדר, להאיר עיניים ולגרות, לא פחות מספרות המבוגרים. הוא חש שבעבר, ספרות הילדים עשתה זאת לעתים רחוקות מדי: "אף שהייתה רוויה במניעים אציליים, ושאפה להפיץ כל מידה טובה שאפשר להעלות על הדעת, הרי באופן טבעי היה לה קשה לספק, באותה נשימה, את הצורך שלנו בצחוק".

החוקרת אוּלה לונדקוויסט (Lundqvist) מצטטת מאמר משנות השלושים שראה אור ב-Folkskollärarnas Tidnin – ביטאון המורים של בתי הספר הציבוריים – שבו נטען כי לפני הכנסת ספרים לספריות בתי הספר, יש לבחון אותם ולמחוק "קללות, ביטויים חריפים, או תמונות מהצדדים השליליים ביותר של חיי האדם". "הנטייה הבולטת ביותר בעיניי בספרים ההם היא המוסרנות", מסכמת לונדקוויסט אחרי סקירה של ספרי הילדים שראו אור בשבדיה ב־1945. "הגיבורים הם כמעט תמיד ילדים מעשיים, מטופחים, צייתנים ולעתים קרובות גם יראי שמיים".

היא ישנה כשרגליה על הכרית, מרדדת בצק לעוגיות על רצפת המטבח ומכינה פנקייקים על ידי השלכת ביצים – שלמות, כולל הקליפות – לתוך קערה. היא נשארת ערה עד שעה מאוחרת כדי לטפל בגינה שלה

מה שמלהיב בבילבי  הוא ההיפוך של כל הנטיות האלה. היא ישנה כשרגליה על הכרית, מרדדת בצק לעוגיות על רצפת המטבח ומכינה פנקייקים על ידי השלכת ביצים – שלמות, כולל הקליפות – לתוך קערה. היא נשארת ערה עד שעה מאוחרת כדי לטפל בגינה שלה. היא אשפית בשקרים, ויודעת לטוות מעשיות יצירתיות על העמים שהיא פגשה בארצות מרוחקות.

וכשהיא הולכת לבלות יום בבית הספר, היא פונה למורה ב-du, "את", כלומר בלשון שאינה פורמלית. זאת נקודה ראויה לציון מכיוון שבשבדיה של 1945, לא רק שציפו מילדים לפנות למבוגרים ב-ni הפורמלי, אלא אף בתארים כמו "הֶר דירקטור" או "פרוּ פרופסור". בילבי אינה משתפת פעולה עם העניין הזה. כשהמורה שואלת אותה כמה זה חמש ועוד שבע, בילבי עונה שאם היא אינה יודעת בעצמה, למה שהיא תגלה לה.

בהמשך, כשחברתה של בילבי אניקה, תוהה מדוע היא חייבת לאכול את הדייסה שלה, בילבי עונה: "ברור שאת חייבת לאכול את הדייסה הנהדרת שלך. אחרת לא תהיי גדולה וחזקה. ואם לא תהיי גדולה וחזקה, לא תוכלי להכריח את הילדים שלך לאכול את הדייסה הנהדרת שלהם".

וכשמקומיים טובי כוונות מנסים להכניס אותה ל"בּארנְהֶם" (מילולית, "בית ילדים"), פיפי עונה: "כבר יש לי בית ילדים... אני ילדה וזה הבית שלי".

ספרי בילבי בועטים שוב ושוב באתוס שבבסיסם, האתוס של המדינה הסוציאל-דמוקרטית, ומעודדים דווקא אינדיבידואליזם אנרכי

ספרי בילבי בועטים שוב ושוב באתוס שבבסיסם, האתוס של המדינה הסוציאל-דמוקרטית, ומעודדים דווקא אינדיבידואליזם אנרכי. לינדגרן הייתה מודעת לכך שהספר שהיא כתבה הוא על סף הכפירה. במכתב שצירפה לכתב היד הראשון ששלחה למו"ל, היא הקפידה לציין שילדים לא ירצו לחקות את הפרוטגוניסטית שלה, ויזדהו דווקא עם טומי ואניקה, חבריה המחונכים של בילבי הגרים בשכנות אליה.

 

אולי אפילו לינדגרן עצמה הופתעה מכך שבילבי חמקה מביקורת במשך שנה שלמה, עד שיון לנדקוויסט (Landquist), מרצה ומבקר ספרות בולט, תקף את הספרים ואמר שחוסר המוסריות שלהם מעורר סלידה. "אף ילד נורמלי אינו אוכל עוגה שלמה כשהוא מוזמן למסיבה", התרעם. "זה מצביע על דמיון חולני או על התנהגות כפייתית".

הדיון התלהט בעיתוני שבדיה אך לינדגרן שמרה על שתיקה. עם זאת, בראיונות היא טענה שוב ושוב שבילבי אינה מודל לחיקוי אלא דמות שתפקידה לעזור לקוראים הצעירים לשחרר קיטור. "בילבי מספקת את הכמיהה של הילדים לכוח", כתבה בהמשך, "ואני חושבת שבמובן מסוים זה סוד ההצלחה שלה".

אבל ללינדגרן הייתה גם מטרה עמוקה יותר. על אחד מספריה האחרים היא כתבה: "הייתי רוצה שהסיפור שלי יצית, לפחות בנשמתו של ילד אחד, את הבוז למין הנורא מכול: בעלי כוח שזוממים להרע". לינדגרן האמינה שלספרות הילדים יש כוח לעצב את העתיד, יותר מכל ספרות אחרת. "היו סמוכים ובטוחים שגורל העולם מתהווה בחדרי ילדים", הסבירה.

על פניו, המומינים הם טיפוסים שגרתיים בה במידה שבילבי היא טיפוס חתרני. בילבי חיה לבדה, בלי הורים, ואילו הרפתקאותיו של מומינטרול העדין מסתיימות תמיד בחזרה למומינאמא, בעולם שהאהבה והסובלנות ההדדית מושלים בו. "ניסיתי לספר סיפור על משפחה מאושרת מאוד", הסבירה ינסון בריאיון ב־1983.

המומינים קוראים תיגר על המשפחה הגרעינית עם גישת "הקולקטיביזם החופשי" שלהם. כבר מהעמודים הראשונים של "השיטפון הגדול", החברים החדשים של מומינטרול מקבלים במה. הם פשוט עוברים לגור איתם, ואז מומינאמא מגדילה את השולחן ומוסיפה מיטות

המומינים ופמלייתם מבוססים בין היתר על המשפחה הבוהמיינית של ינסון עצמה: אביה הפסל ואמה המאיירת גרו ועבדו יחדיו באותו בית בהלסינקי, הילדים התרוצצו סביבם וחברים מוזרים באו לבקר. "הם נראים שמרנים, אבל הם לא", אמרה לי וסטין, וטענה שהמומינים קוראים תיגר על המשפחה הגרעינית עם גישת "הקולקטיביזם החופשי" שלהם. לדגמה, כבר מהעמודים הראשונים של "השיטפון הגדול", החברים החדשים של מומינטרול מקבלים במה. "הם פשוט עוברים לגור איתם, אז מומינאמא מגדילה את השולחן ומוסיפה מיטות".

וכפי שאהבה עוזרת לנו להתעלם מהתכונות הפחות חיוביות של בנות ובני משפחתנו, משפחת מומין המורחבת סובלנית לכולם: לא רק לסנופקין, המשורר-פילוסוף הנודד שרכושו היחיד הוא מפוחית, אלא גם לסניף, חברו הטוב של מומינטרול, אף שהוא אגואיסט ופחדן, ולסנורקה השטחית והיהירה. יש אפילו אהדה לגרוק, שמקרינה קור וטינה, "התגלמות... הפחד והדחייה", לפי טוּלה קרייליינן (Karjalainen), ביוגרפית נוספת של ינסון.

מסרים אלה של קבלה מדהימים במיוחד לאור העובדה שבשנות המלחמה, משפחתה של ינסון הייתה מפולגת בתוך עצמה, כפי שקורה למשפחות רבות כיום. אביה, ויקטור "פאפאן" ינסון, היה תומך נלהב של גרמניה הנאצית, והוא הרתיח את בתו כשהביע עמדות פוליטיות שהיא מתארת כ"מסמרות שיער", ובהן אנטישמיות גלויה. לעומת זאת, טובה ואמהּ, סינָה "האם" האמרסטן-ינסון, הרוויחו כסף מאיורים למגזין שמאל אנטי־נאצי.

המתחים שנבעו ממצב עניינים זה התגלגלו והפכו להיעדרו של מומינאבא. הוא הלך עם הסמרמרים ("שמנטפים" בתרגומים קודמים) "הנודדים לעד בחוסר מנוחה ממקום למקום בחיפוש חסר תכלית אחרי דבר שאיש אינו יודע מהו". בהמשך, כאשר מומינאבא כותב את סיפור חייו, הוא משמיט בשקט – כפי שעשו רבים מאוהדיה הפינים של גרמניה הנאצית, את היקסמותו מהחבורה המשונה וחסרת הבינה הזאת. בסופו של דבר, למרבה פליאתו של סניף, שנות הנדידה שלו בחברת הסמרמרים אינן מופיעות כלל בזיכרונותיו.

מומינים, טובה ינסון

"משפחת מומינטרול" (1948), מהדורה אנגלית. תצלום: ויקיפדיה

עד היום, קשה לחשוב על דמות נשית חזקה, יוזמת ועצמאית יותר מבילבי בספרות הילדים

באקלים הפוליטי השמאלי יותר של שנות השבעים בשבדיה ובפינלנד, גם לינדגרן וגם ינסון הואשמו בריאקציונריות. אבל האמת היא ששתיהן הקדימו את זמנן, בייחוד בכל הקשור למגדר. עד היום, קשה לחשוב על דמות נשית חזקה, יוזמת ועצמאית יותר מבילבי בספרות הילדים. העולם של ימינו גורם לנשים ונערות רבות להתבייש בהופעתן החיצונית, ואילו בילבי אוהבת את המראה שלה, את השיער האדמוני, את הנמשים, הכול.

"מקסים... מקסים", היא ממלמלת בזמן שהיא מתלבשת מול המראה. "מה מקסים?" שואל טומי. "אני", מכריזה בילבי. כשהיא רואה מודעה בחלון בית המרקחת ובה כתוב: "האם את סובלת מנמשים?" היא מסתערת פנימה ומתעמתת עם הרוקחת. "אני לא סובלת מנמשים", אומרת בילבי, "אני אוהבת אותם".

המומינים בהחלט נראים כמו טיפוסים רגילים יותר. מומינאמא תמיד אופה, מנקה, מקשטת ומנחמת. מומינאבא, לעומת זאת, רודף אחר כל גחמה, ובשלב מסוים אף עוקר את כל המשפחה ומעביר אותה למגדלור, רק מפני שנופל עליו דכדוך. אבל האמת היא שיש כאן ביקורת פמיניסטית של ינסון המשקפת את הזעם שלה על העמדה שאמה, האם, נקטה כלפי אביה, פאפאן.

"אני רואה איך פאפאן, שהוא עצלן וצר אופקים יותר מכולנו, מטיל טרור על הבית", כתבה לחברה. "אני רואה שהאם אומללה כי היא תמיד אומרת 'כן', תמיד מרגיעה את הרוחות, תמיד נכנעת. היא ויתרה על החיים שלה ולא קיבלה דבר בתמורה חוץ מילדים".

טובה ינסון

טובה ינסון ב-1967. תצלום: הנס גדה, ויקיפדיה

הצד הרדיקלי ביותר של הסיפורים שלה הוא האופן שבו הם מציגים מגדר ונזילות מינית

הצד הרדיקלי ביותר של הסיפורים שלה הוא האופן שבו הם מציגים מגדר ונזילות מינית. לינסון עצמה היו מערכות יחסים גם עם גברים וגם עם נשים לפני שהיא השתקעה עם בת זוג, המעצבת הגרפית טוּליקי פְּיֶיטילה (Pietilä). הרומן שלה עם מנהלת התיאטרון ויוויקה בנדלר (Bandler) הוא הגרעין שבלב עלילת "הסיפור על מגבעת המכשף" (1948) – הספר השלישי בסדרה והלהיט הבינלאומי הראשון שלה. ולפונפון ובונבון (המוכרים גם בשמות טינגומי ובוב, או קונצי ובובי) יש שפה סודית והם מחביאים במזוודה את אבן האודם של המלך המסמלת את אהבתם. אבל גרוק, שמסמלת את כוחות הדיכוי והשליליות, רוצה לגזול אותה מהם. במשפט מדומה שהמומינים עורכים, זכותה המשפטית של הגרוק לבעלות על האודם מתנגשת בזכותם המוסרית של פונפון ובונבון. ב"חורף קסום" (1957), ינסון הכניסה את פייטילה לספר בתור הדמות תו-תיקי. אמנם מתייחסים אליה בלשון נקבה, אבל תו-תיקי מתלבשת במכנסיים ובחולצה מפוספסת, יש לה שיער קצר, היא חובשת כובע ברט ונושאת סכין בחגורה.

בילבי והמומינים מזכירים לנו שהומור גחמני ודמיון עשיר יכולים להנחיל עקרונות הומניסטיים טוב לא פחות מגישות מפורשות יותר

המתקפה הזאת על הצנזורה החברתית ועל החוקים האנטי־הומוסקסואליים עברה לקוראיה הצעירים של ינסון מעל לראש, וגם קוראים המבוגרים החמיצו אותה (או אולי התעלמו ממנה בנימוס). איני מצליח להעלות בדעתי סופר ילדים אחר שכבר בסוף שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים תיאר נזילות מינית ומחה על כך שיחסים חד־מיניים מוגדרים כאסורים על פי חוק. וגם אם עשו זאת מאז, איש לא עשה זאת בחן גדול כל כך. למעשה, אנחנו עדים כיום לתגובת נגד לעשרות שנים של קדמה, מכיוון שספרי ילדים רבים כל כך משווקים נסיכות, סוסי פוני וחדי־קרן לילדות קטנות. וספרי הילדים הפרוגרסיביים, מצדם, חוזרים לגישה המוסרנית שלינדגרן ניסתה לברוח ממנה. גם אם לסדרות כמו "סיפורים לפני השינה לילדות מורדות" (2016), או לספרים הרבים העוסקים בלוחמת הסביבתית גרטה תונברי, יש רק כוונות טובות, הרי הם בכל זאת מנסים להבטיח שלילדים שלנו יהיו הדעות שאנו רוצים שיהיו להם. וחוץ מזה, רובם אינם מהנים במיוחד.

בילבי והמומינים מזכירים לנו שהומור גחמני ודמיון עשיר יכולים להנחיל עקרונות הומניסטיים טוב לא פחות מגישות מפורשות יותר. אבל ייתכן שהמסר החשוב ביותר שלהם הוא שגם כשהמצב בכי רע, תמיד אפשר לדמיין עולם חדש.

ריצ'רד ו' אורנג' (Orange) הוא עיתונאי בריטי המתגורר במאלמו שבשבדיה. כתבותיו התפרסמו ב"טלגרף", "האובזרבר" ו"פרוספקט". הוא עבד ככתב חוץ בהודו ובקזחסטאן, וככתב כלכלי בלונדון.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תמונה ראשית: שיער על פי בילבי בת-גרב מאת אסטריד לינדגרן. תצלום: קרי הוגלנד, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ריצ'רד אורנג', AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על קצת חוצפה ורוח שטות

02
תמיר

מקסים. תודה רבה על התרגום.

הגדולה שלי בת 10 ותולעת ספרים אמיתית ועד היום היא אומרת "כשאני עצובה או מפוחדת אני תמיד קוראת פרק של בילבי ומרגישה יותר טוב".

03
שבדי

קרלסון על הגג של לינדגרן הוא גם ספר חתרני מאוד. לגיבור יש חבר שגר לבד על הגג, גונב דברים ומשגע אנשים להנאתו.
קראתי אותו עם הילדים והם נקרעו מצחוק. ספר מומלץ ביותר