קשורים קשורים

זוהי תמונה מוכרת: פארק עירוני, זוגות עורכים פיקניקים, בעלי כלבים משחקים עם כלביהם, הורים מפטפטים והילדים מתרוצצים סביב. מרי – ילדה קטנה – מהופנטת מול פלא חדש בעולמה – אולי פרפר אביבי, אולי ילד אחר שמשתולל בכעס. בסופו של דבר, כשהיא מפנה את מבטה שהיה קודם ממוקד מאוד, היא מבינה שהעולם השתנה סביבה ושהיא אינה מבחינה בהוריה. העניין וההיקסמות הופכים לדאגה ופחד, והיא מחניקה את דמעותיה ומתחילה לחפש. היא מוצאת את אביה במהרה, והוא מרים אותה בזרועותיו. הפחד שלה נעלם באותה מהירות שבה הוא הופיע. העולם שלה שוב שלם ובטוח.

מרגע שאנחנו נולדים, אנחנו מחווטים לבקש לעצמנו היקשרות לאחרים. במהלך חיינו, מערכות יחסים הכרוכות בהיקשרות משמשות לנו מקור לביטחון רגשי, אושר וחברה, ולעתים גם לכאב ואבל

מרגע שאנחנו נולדים, אנחנו מחווטים לבקש לעצמנו היקשרות לאחרים. במהלך חיינו, מערכות יחסים הכרוכות בהיקשרות משמשות לנו מקור לביטחון רגשי, אושר וחברה, ולעתים גם לכאב ואבל. בהשוואה לבעלי חיים אחרים, המערכות הללו אצל בני אדם הן רבות היבטים ומורכבות להפליא. למרות זאת, בלב מערכות היחסים שלנו נמצאת תופעה שאת שורשיה העמוקים והרחבים ניתן למצוא בקרב בעלי חיים רבים מאוד. בעודנו מתקדמים במסלול החיים – מינקות להתבגרות, לבגרות ולאובדן – להיקשרות יש אחיזה עזה בחיינו, והיא משתנה בהתאם לצרכינו המשתנים. שורשי התופעה מספרים לנו רבות על מי שאנחנו, וגם על תעלומות בתחומי האבולוציה, הפסיכולוגיה, חקר המוח ועוד, שנותרות בלתי פתורות.

בספרו משנת 1930, ״כיבוש האושר״, כותב הפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל:

״מי שמתמודדים עם החיים בתחושת ביטחון הם מאושרים בהרבה ממי שמתמודדים איתם בתחושת חוסר ביטחון... הילד שהוריו מחבבים אותו רואה בחיבתם חוק טבע... הילד שמסיבה כלשהי נמנעת ממנו חיבת הוריו, סביר שיהפוך לביישן וחושש מהרפתקאות, מלא בפחדים ורחמים עצמיים, ולא יהיה מסוגל לפגוש את העולם מתוך שמחת גילוי״.

התיאור של ראסל זכה להגדרות מדעיות רק בהמשך שנות השלושים, כשהזואולוג האוסטרי קונראד לורנץ הבחין כי אווזים וברווזים מחווטים להיקשר לדמות הנעה הראשונה שהם פוגשים בחייהם, וכי הם מפגינים סימני מצוקה כשהם מופרדים מדמות זו. לורנץ גילה כי הדחף המולד הזה חזק כל כך, שההיקשרות מתרחשת בין אם מדובר באמם של הגוזלים, צמיג אופניים או לורנץ עצמו.

היקשרות: עניין בסיסי, ביולוגי וגם רגשי. תצלום: פבריציו פריג'ני

בכל הקשור לתינוקות אנושיים התמונה מורכבת יותר, אבל בשנות החמישים הרחיב הפסיכולוג הבריטי ג׳ון בולבי את התפישה הזו גם אלינו. הוא הבחין כי ילדים שהופרדו ממשפחותיהם במהלך הפגזות האוויר במלחמת העולם השנייה נטו בתחילה לצעוק בכעס ולחפש את בני משפחתם, ואז נמלאו ייאוש וציפייה, ולבסוף הפכו מרוחקים ומנותקים. התצפיות של בולבי הובילו אותו לנסח את העיקרון שלפיו ילדים מתחילים לפתח, כבר מיומם הראשון, מודלים מנטליים באשר לאופן שבו המטפלים העיקריים שלהם מזהים את צרכיהם ומגיבים להם. בפועל, המטפלים הללו משמשים כבסיס שממנו אנו יוצאים לחקור את העולם, והם מהווים את ההיקשרות הראשונה, אחת מרבות שאנו חווים בחיינו. כפי שכתב בולבי:

״כולנו, מעריסה ועד קבר, מאושרים ביותר כשהחיים מאורגנים כסדרה של גיחות, ארוכות או קצרות, מן הבסיס הבטוח שמספקות לנו דמויות ההיקשרות שלנו״.

לא ניתן להפריז בחשיבותו של הבסיס הבטוח. דמיינו את הנוכחים בפארק שלנו, בתקופת מלחמת העולם השנייה. קאי – ילד שמשחק בפארק – מפונה כדי לחיות באזור כפרי שקט, ללא הוריו. ילדה אחרת בפארק, מרי, נשארת בלונדון וחווה את ההפגזות ואירועים נוספים הקשורים במלחמה, אבל בחברת הוריה. יתכן שהדבר אינו ברור לנו אינטואיטיבית – שהרי הוריו של קאי רצו להבטיח את ביטחונו – אך למי שנשארו בלונדון עם הוריהם, על אף איומי ההפגזות הבלתי פוסקים, היה קל יותר בסופו של דבר מבחינה פסיכולוגית.

אבל למה אנחנו – או בני מינים אחרים – נדחפים מעצם טבענו ליצור היקשרויות? כפי שחוקר הגנטיקה האוקראיני-אמריקני תאודוסיוס דובז'נסקי כתב בשנת 1973: ״אין בביולוגיה שום הסבר הגיוני מלבד אורה של האבולוציה״. בינקות, התנהגויות היקשרותיות כמו בכי, התפתחו כנראה כדי להבטיח שהמטפלים יהיו קרובים וקשובים, כדי שיוכלו לספק את צרכי ההישרדות. הדבר מבטיח שילדים יהפכו לבוגרים ויעבירו את הגנים שלהם לדור הבא. הישרדות והעברה של החומר הגנטי הן בסופו של דבר אמצעי התשלום המקובל באבולוציה.

אף שהחיבור ההיקשרותי שנוצר בין הורים וילדים הוא אוניברסלי, יש לו צורות וגוונים רבים

אף שהחיבור ההיקשרותי שנוצר בין הורים וילדים הוא אוניברסלי, יש לו צורות וגוונים רבים. בשנת 1978, הפסיכולוגית האמריקנית-קנדית מרי איינסוורת׳ תיארה את סגנונות ההיקשרות השונים. היא פיתחה את ניסוי ״המצב הזר״, שבו היא צפתה בתינוקות בעת שהמטפלים שלהם השאירו אותם בחדר עם אדם זר וחזרו כעבור זמן. בעזרת תצפיות במה שהתרחש בין התינוקות, המטפלים והזרים, איינסוורת׳ הצליחה לקשר בין דפוסי היקשרות שונים להבדלים ברגישות ובמודעות של האימהות בכל הקשור לצרכים הרגשיים של תינוקותיהן. אם למרי – הילדה מהפארק שרדפה אחרי פרפר – יש אם שמפגינה כלפיה רגישות ללא הרף, קרוב לוודאי שמרי תשתמש בשובה של האם כדי לווסת את תחושת המצוקה שלה ותחזור בקלות לחקירותיה את העולם. לעומת זאת, יתכן שאמו של קאי אינה מפגינה כלפיו רגישות כל העת, והדבר מביא לכך שהוא מפתח דפוס חרד-אמביוולנטי של היקשרות: התנהגות הכוללת מעברים בין התפרצויות זעם והפגנת תלותיות באמו, כשזו חוזרת. יתכן שאמו של ילד נוסף, פייר, היא צוננת ואינה רגישה, והדבר מביא אותו לפתח סגנון היקשרות של הימנעות, הבא לידי ביטוח בריחוק בזמן שהוא פוגש אותה שוב, כנראה מתוך ניסיון לספק את צרכיו בעצמו ובכלל זה לווסת את מצוקתו.

הם יודעים איפה ההורים שלהם. תצלום: מרכוס וואליס

למה פיתחנו יכולת להיקשרויות מסוגים שונים? למה שתינוק יהפוך למנותק כשהמטפלים שלו אינם נענים לצרכיו? אנחנו יכולים לדמיין כי מטפלים כאלה, בעיקר בעבר האבולוציוני, לא נענו כי הם היו עסוקים בניסיון לשרוד בסביבה מסוכנת ודלת משאבים. סגנון היקשרותי שיש בו ניתוק והסתמכות עצמית עשוי להיות הדרך הטובה ביותר לוודא שהמטפלת תישאר בסביבה בלי להכביד עליה יותר מדי, כדי לא להסתכן בנטישה. במילים אחרות, אפילו סגנונות היקשרות חסרי ביטחון התפתחו כנראה כהתאמות להקשר מסוים, שסייעו לילדים לשרוד בעולם.

ממש כפי שאיננו יוצרים היקשרות בלתי הפיכה לדבר הנע הראשון שאנו רואים, סוגים של היקשרות אנושית משקפים בסופו של דבר את הרבגוניות של חוויותינו. טווח ההתנהגויות האנושי בכל תחום הוא רחב וכך גם מגוון הסוגים של היקשרויות חברתיות

התובנות שעלו מתוך התבוננות בתגובות של ילדים ל״מצב הזר״ נחשבות גם היום לבסיסיות, וברור כי סגנונות היקשרות – בילדות וגם לאחר מכן – קשורים בסופו של דבר לאיכות הרגישות שהפגינו המטפלים הראשונים שלנו. עם זאת, ממש כפי שאיננו יוצרים היקשרות בלתי הפיכה לדבר הנע הראשון שאנו רואים, סוגים של היקשרות אנושית משקפים בסופו של דבר את הרבגוניות של חוויותינו. טווח ההתנהגויות האנושי בכל תחום הוא רחב וכך גם מגוון הסוגים של היקשרויות חברתיות. תאוריית ההיקשרות לבדה אינה יכולה להסביר את כל הקשת הזו, וממש כמו בנוגע למסגרות הפסיכואנליטיות שקדמו לה, אסור לנו להרשות לה לעשות זאת.

ככל שאנו מתבגרים, אנחנו מעזים להתרחק מן הבסיס של הורינו ומעמיקים את מערכות היחסים שלנו עם קבוצת השווים לנו. בשנת 1973, בולבי השווה את רצף ההתנהגויות ההיקשרותיות למערכת רכבות, שבה נוסע היוצא ממרכז העיר מעמיק את מחויבותו למסלול ככל שחולף הזמן. האופן שבו אנחנו מנווטים במסלול משקף את חוויות ההיקשרות שלנו. למשל, אם קאי כבר פיתח סגנון היקשרות חרדתי, הוא עלול לתבוע מידה רבה יותר של אינטימיות ולהיות רגיש במיוחד לסימנים של רגישות או חוסר רגישות. מנגד, פייר, שפיתוח סגנון היקשרות הימנעותי, ייטה לצמצם את האינטימיות או התלות ההדדית במערכות יחסים חדשות. מרי, שלה סגנון היקשרות בטוח, מסוגלת כנראה להתעלם או לסלוח לאי-זמינות זמנית.

אף שבולבי ואיינסוורת׳ לא ראו במערכות יחסים רומנטיות או חברותיות המשך של התנהגות היקשרותית, אחרים ציינו כי ממש כפי שלדמויות היקשרות בילדות יש תפקיד בנחמה והקלה על מצוקה, כך ישנו תפקיד כזה גם לחברים ובני זוג רומנטיים. היכולת הזו לחלק ולווסת מצוקה היא משמעותית במיוחד בגיל ההתבגרות, בליבן של סערות המלוות חברויות חדשות, פרידות ראשונות, שינויים הורמונליים ועוד. יתכן שלא תופתעו לכן, שכמו מרי, מתבגרים שסגנון ההיקשרות שלהם בטוח נוטים לפתח כישורי התמודדות חיוביים יותר מחבריהם בעלי סגנון היקשרות חסר ביטחון, המועדים יותר למגוון של קשיי הסתגלות, ובכלל זה לתסמינים של דיכאון. יתכן כי הדבר נובע בחלקו מכך שלהיקשרויות קיימות בטוחות יש תפקיד מהותי בהתמודדות והקלה על מצוקות שמקורן במערכות יחסים חדשות. מי שמגיעים מעולם של היקשרויות שאינן בטוחות אינם נהנים ממשענת כזו.

בסופו של דבר, היקשרויות מוקדמות בחיינו משמשות אימון לקשרים שבהם נהיה מעורבים בבגרותנו

בסופו של דבר, היקשרויות מוקדמות בחיינו משמשות אימון לקשרים שבהם נהיה מעורבים בבגרותנו. כולנו, בלי קשר לסגנון ההיקשרות שלנו, נוטים להימשך לקסם שבהתאהבות וליצירת מערכות יחסים רומנטיות המאופיינות בקשר זוגי. בתוך ההקשר של קשרים כאלה, סגנונות ההיקשרות הבוגרים של קאי, פייר ומרי יהיו כנראה דומים לאלה שהיו בראשית חייהם, כלומר תובעניים, מרוחקים או מלאי ביטחון בהתאמה. אבל כפי שקורה במרבית ההתנהגויות המורכבות, סגנונות היקשרות אינם מקובעים. אנשים יכולים לנוע בין קצוות הקשת, בעיקר כשהם חווים חוויות כמו בגידה בלתי צפויה או אכפתיות עמוקה במיוחד מצד בני זוג. אף שאנחנו יודעים יחסית מעט על שינויים רצוניים בסגנונות ההיקשרות, אנחנו יודעים שהדבר אפשרי, ושכאשר מבוגרים בוחרים לעשות זאת, טיפול פסיכולוגי ומודעות עצמית יכולים להניע שינוי כזה.

הכול היסטרי, מוחלט, עמוק, מבולבל, תוסס, משתנה, קובע, - ומותיר חותם: גיל ההתבגרות. תצלום: מתאוס פררו

קשרים זוגיים עומדים בלב המונוגמיה החברתית, מערכת הזדווגות שצמחה באורח עצמי בכל רחבי עולם החי, וקיימת אצל פחות מעשרה אחוזים מכלל היונקים. מונוגמיה חברתית פירושה חיים משותפים של זכרים ונקבות בוגרים, לעומת מונוגמיה גנטית, שבמסגרתה הבוגרים מזדווגים בבלעדיות לאורך כל חייהם. מונוגמיה חברתית צצה מאוחר במיוחד אצל הפרימאטים, והיא עדיין שיטת ההזדווגות המועדפת עלינו, בני האדם. אין תשובה אחת ויחידה לשאלה מדוע צצה המונוגמיה החברתית שוב ושוב לאורך האבולוציה, אבל בכל המקרים, הקשרים הזוגיים סיפקו כנראה יתרון אבולוציוני. אצל קדמונינו, הדבר סייע כנראה להוליד יותר צאצאים, אבל חשוב מזה, יתכן כי הוא סייע למקסם את היכולת של הצאצאים הללו להעביר את הגנים שלהם לדור הבא.

בסביבה מסוכנת ודלת משאבים, זוגיות אפשרה כנראה ליונקים כמותנו – אשר נוכחות האם דרושה להם לצורך הנקה – לשגשג

בסביבה מסוכנת ודלת משאבים, זוגיות אפשרה כנראה ליונקים כמותנו – אשר נוכחות האם דרושה להם לצורך הנקה – לשגשג. הנוכחות המתמדת של האב הייתה כנראה חיונית להישרדות הצאצא, שעלול היה אחרת להיהרג על ידי זכר אחר, שינסה לסיים את התקופה שבה הנקבה אינה יכולה להרות שוב, הנמשכת פעמים רבות כל עוד היא עדיין מניקה. טיעונים אחרים גורסים כי לזכר עדיף להישאר בסביבה ולחכות להזדמנות להזדווג עם אותה נקבה, ולא לעזוב בתקווה למצוא בת זוג אחרת. ובמקרים מסוימים, הסביבה הפיזית הקרובה לא הייתה זו שהשפיעה על הבחירות, אלא דווקא הצורך להימנע מפתוגנים. הגבלת מספר בני הזוג שעמם מזדווגים היא דרך מצוינת להימנע מהעברת זיהומים באמצעות יחסי מין.

בלי קשר ללחצים המסוימים שהובילו ליצירת קשרים זוגיים, מתברר כי אבותינו ההומיניניים יצרו קשרים זוגיים כדי לגדל את ילדיהם ביחד, במסגרת שבטים של ציידים-לקטים, שבהם לאימהות ולאבות היה כנראה משקל שווה בקבלת החלטות בתוך המשפחה. נוכחותם של שני מטפלים אפשרה, לראשונה, טיפול בו זמנית במספר ילדים שאינם עצמאיים, מה שהיה כמעט בלתי אפשרי בעבר האבולוציוני, כאשר האם נאלצה לטפל בצאצאים לבדה. מקור הטיפול הנוסף הזה לא היה בהכרח האב. על פי אחד מטיעוני הנגד, הישרדותן של הסבתות בשנים שאחרי תקופת הפוריות שלהן – מצב שאינו קיים אצל פרימאטים אחרים – היא תכונה נבחרת, כי היא מסייעת לספק טיפול כזה לצאצאים.

אספקת המשאבים המתמשכת לילדים יצרה את הזמן והאנרגיה הדרושים לנו כדי לגדל מוח גדול ומורכב יותר. הקשר בין קשרים חברתיים לגודל המוח הוא כנראה דו כיווני, והופעת המוח המורכב יותר הובילה גם למערכות יחסים חברתיות מורכבות יותר

בכל מקרה, אספקת המשאבים המתמשכת לילדים יצרה את הזמן והאנרגיה הדרושים לנו כדי לגדל מוח גדול ומורכב יותר. הקשר בין קשרים חברתיים לגודל המוח הוא כנראה דו כיווני, והופעת המוח המורכב יותר הובילה גם למערכות יחסים חברתיות מורכבות יותר. כתוצאה מכך, אנחנו כמין מסוגלים לגמישות עצומה, ויש לנו מגוון של התארגנויות חברתיות – פוליאנדריה, ריבוי נשים, פוליאמוריה, מונוגמיה סדרתית ועוד – בהתאם לגורמים ובהם תרבות, דת וחלוקת משאבים בחברה. אולם, מה שנותר כאמת אנושית אוניברסלית – אפילו בחברות שאינן מבוססות על מונוגמיה טהורה – היא עצם ההישענות שלנו על קשרים. לא מצאנו תרבות מתועדת כלשהי שבה בני אדם הם יצורים בודדים באמת ומגדלים את צאצאיהם בבידוד.

קופי בונובו: הורים וילד, משפחה וטיפול ביחד. תצלום: טד

אף שאיננו יכולים להצביע על סיבה אבולוציונית כללית לסגנונות היקשרות מסוימים, אנחנו יודעים שאת המגוון וההמשכיות של אלה יש לפרש בהקשר לגורמים סוציואקונומיים רחבים יותר. במילים אחרות, הסיבה לכך שפייר מפתח סגנון היקשרות הימנעותי ואילו מרי מפתחת סגנון היקשרות בטוח חורגת מן הגורמים הנוגעים ישירות להוריהם. בעוד שהורים רבים מספקים לצאצאיהם טיפול מצוין גם נוכח אתגרים שאין להם שליטה עליהם, במציאות החברתית והכלכלית נותרות מגבלות ממשיות מאוד. מגבלות אלה, אשר בארצות הברית הן כוללות היעדר חופשת לידה בתשלום, תורמות לקושי הרב במציאת זמן וכוחות כדי להעניק לצאצא מענה רגשי הדרוש להיקשרות בטוחה. בדומה לכך, שום הורה אינו לוח חלק, ויכול להיות שהוריו של פייר חוו בעצמם ילדות שהייתה בה היקשרות לא בטוחה, ואולי אפילו גרוע מכך, יתכן שהם נחשפו להתעללות או טראומה. הדבר מדגים את הפתגם הנושן שלפיו ״דרוש כפר כדי לגדל ילד״. תאוריית ההיקשרות עשויה לעזור למשפחות בכלל, אם היא תשמש רקע לקביעת מדיניות. לפני עשורים מספר, הרעיונות של בולבי עזרו ליצירת מדיניות שכיום נראית לנו מובנת מאליה: האפשרות של הורים לשהות בבתי חולים לצד ילדיהם. באופן דומה אפשר בימינו לנצל את התובנות העולות מתאוריית ההיקשרות כדי ליצור מדיניות בתחום החינוך המוקדם, הטיפול בילדים והעזרה סוציאלית.

ברור שהאופנים שבהם אנחנו חושבים על היקשרות הם מוגבלים מאוד, אולם בהקשר של השימוש בהם לבחינת תרבויות השונות מן התרבות האמריקנית, הביולוג האבולוציוני ג׳וזף הנריך מכנה אותם WEIRD (״מוזרים״ גם ראשי תיבות באנגלית של: מערביים, דוברי אנגלית, מתועשים, עשירים ודמוקרטיים). הדבר נכון במיוחד בתקופה שבה יש לקשרי זוגיות צורות שונות, והם מותאמים פחות לתבניות של נישואים ממוסדים. כדאי לא לשפוט מוסרית את ההבדלים בצורות הקשרים המועדפות, ועדיף שניזהר מליצור סטיגמה להתנהגויות טבעיות שונות. הדבר חשוב במיוחד בהתחשב בהיסטוריה של פרקטיקות שהזיקו לילדים בעלי מגוון עצבי על פני הקשת ההתנהגותית, באמצעות כבילה או כפיית קשר עין, בשמה של תרפיה ״מבוססת היקשרות״. גם אם המדע שלנו יעניק לנו יום אחד את היכולת לשנות באופן רפואי את קשת ההתנהגויות הנוגעות להיקשרות, תיוותר שאלת המדיקליזציה ומשמעות התפישה של מישהו, או של עצמנו, כנכים.

חקר המוח הנוגע להיקשרות מעמיק ומעשיר את הבנתנו. חשבו על פייר הקטן ששואב נחמה משמיכה שהוא אוהב, על מרי התלמידה בקולג׳ ששואבת נחמה מהריצה היומית שלה, או על קאי הבוגר ששואב נחמה ממדיטציה או דת. בכל התרחישים הללו, אובייקט ההיקשרות מספק תחושת ביטחון ותגמול. קרוב לוודאי שהתנהגויות היקשרות רבות, ובכלל זה היקשרות חברתית ואפילו היקשרות שלילית לסמים, משתמשות במנגנוני תגמול והנעה חופפים במוח.

הפרעה במערכת הפעולה של הסרוטונין בשלבי ההתפתחות המוקדמים מעצבת הבדלים אינדיבידואליים בנוגע לחרדה ולהתנהגות חברתית. לכן סרוטונין ממשיך לעמוד במרכז הגישות הפרמקולוגיות הנפוצות ביותר לטיפול בדיכאון וחרדה

אנחנו חושבים על מנגנונים אלה במוח כעל רשת של מעגלים חשמליים שנושאים זרמים שונים של מידע, מואצים או מואטים סלקטיבית על ידי מגוון חומרים כימיים ומעוצבים על ידי חוויות. קחו למשל את הסרוטונין, חומר כימי שסינתוזו החל לפני למעלה ממיליארד שנים על ידי אורגניזמים חד תאיים. החומר הבודד הזה לוקח חלק, בין השאר, במנגנון הצריבה של האלמוג, במנגנון השחייה של קיפודי הים ובהתנהגות הרגשית של בני האדם. אף שאנו עדיין איננו מסוגלים למפות את סימפוניית השפעותיה של המולקולה הנושנה הזו בשלמותה, סרוטונין הוא חלק בלתי נפרד מתחושת הסיפוק שלנו. הפרעה במערכת הפעולה של הסרוטונין בשלבי ההתפתחות המוקדמים מעצבת הבדלים אינדיבידואליים בנוגע לחרדה ולהתנהגות חברתית. לכן סרוטונין ממשיך לעמוד במרכז הגישות הפרמקולוגיות הנפוצות ביותר לטיפול בדיכאון וחרדה. חומרים כימיים אחרים, כמו דופמין ואופיואידים המיוצרים על ידי הגוף, ממלאים גם הם תפקידים מכריעים במנגנוני התגמול. בסך הכול, במהלך החיים, מעגלים חשמליים וכימיקלים רבים ממלאים תפקידים דומים במגוון גדול של היקשרויות.

הורים, חברה, כימיה של המוח ואבולוציה אנושית: בכל מקום, בכל תרבות. תצלום: ויקטור נקאווה

עם זאת, ישנן תובנות מדעיות בעיקר מאחורי ההיקשרות החברתית. בשנות החמישים, המולקולה הנושנה המשמשת לתקשורת בין תאית – אוקסיטוצין, התגלתה כבעלת תפקיד מכריע בהסדרת התנהגות ופיזיולוגיה אימהית, בהיותה מזרזת את תהליך הלידה והפקת חלב במהלך ההנקה. לפעולות הגופניות הללו עלולה הייתה להיות השפעה קטנה בלבד, אלמלא עורר האוקסיטוצין באימהות תשוקה עזה לטפל בצאצאיהן.

תפקיד האוקסיטוצין בהיקשרות האימהית הביא את הנוירו-ביולוגים האמריקנים סי סו קרטר (C Sue Carter) ותומס אינסל (Insel) לתהות אם אותה מולקולה עומדת גם בבסיס היקשרויות מסוגים אחרים. כדי לענות, הם בחנו מכרסם קטן הנפוץ מאוד במרכז צפון אמריקה, ושמו נברן הערבה. בדומה לבני אדם, אך בניגוד למרבית המכרסמים הנחקרים במעבדות, נברני הערבה יוצרים קשרים זוגיים לכל חייהם, חולקים מחילות ומגדלים את צאצאיהם ביחד. בשנת 1992, קרטר, אינסל ועמיתיהם, גילו שהם מסוגלים למנוע מהנברנים ליצור קשרים על ידי חסימת התקשורת הבין-תאית שמייצר האוקסיטוצין, וכי הם מסוגלים לעודד את הנברנים ליצור קשרים כשהם מחדירים לגופם אוקסיטוצין. הם הראו, ביחד עם החוקר ג׳ימס וינסלו (Winslow) כי וזופרסין, בן דודו של האוקסיטוצין שמקורו באותו גן קדמון והשונה ממנו רק במיקומם של שני חומרים כימיים, חשוב באותה מידה ליצירת קשרים זוגיים, אבל רק אצל זכרים. האוקסיטוצין והווזופרסין אמנם משנים באורח מכריע את ההיקשרות אצל בוגרים, אבל הם מסוגלים לכך רק בשילוב מערכות נוספות במוח, שכולן יחד משפיעות על תאים או נוירונים בודדים.

אנו יודעים כי תבניות היקשרות נובעות בסופו של דבר מהאופן שבו ים הכימיקלים הזה משפיע על הנוירונים במוח, ים שהגאות והשפל בו מעוצבים ללא הרף על ידי שילובים של גנטיקה, חוויות ומקריות

אנו יודעים כי תבניות היקשרות נובעות בסופו של דבר מהאופן שבו ים הכימיקלים הזה משפיע על הנוירונים במוח, ים שהגאות והשפל בו מעוצבים ללא הרף על ידי שילובים של גנטיקה, חוויות ומקריות. אבל המדע המודרני רק מתחיל להבין כיצד כל זה קורה, ומה מתרחש לאורך החיים באזורים שונים במוח, מתאי העצב בהיפותלמוס, אזור רב פנים המוקדש בעיקר להישרדות, ועד לקליפת המוח הקדם מצחית, שבה נעשות פעולות חישוביות מסדר גבוה, כמו מעמד חברתי. במחקרים שלנו, בדקנו לעתים קרובות את גרעין האקומבנס, אזור שמנטר מוטיבציה ומסדיר התנהגות מכוונת-יעדים. גילינו כי תאי העצב בגרעין האקומבנס של נברני הערבה מוטמע ייצוג של בני זוג, שגדל כנראה ככל שהקשר הזוגי מעמיק עם הזמן. עדיין איננו יודעים עד כמה ניתן להסיק מתהליכים אלה ביחס לחוויות אנושיות. אבל ממה שלמדנו עולה כי מערכות מורכבות כאלה, שבבסיסן אוקסיטוצין ווזופרסין, מתרגמות את ההבדלים בין פייר, מרי וקאי לביולוגיה שלהם, ומעצבות את ההתנהגויות החברתיות שלהם בהווה. המדע עדיין רחוק מלפענח את העושר הביולוגי של ההיקשרות האנושית והשתנותה עם הזמן. כפי שבולבי עצמו אמר: ״זוהי יבשת שיש עדיין לכבוש״.

תבנית בן הזוג מוטבעת להם עמוק במוח: נברני ערבה. תצלום: The Nerd Patrol, טוד אהרן, אוניברסיטת אמורי.

באותו פארק שבו מרי, פייר וקאי שיחקו כשהיו ילדים, ניצב אולי ספסל זיכרון, עדות לביטוי האחרון של היקשרות: אובדן. אובדן אנשים קרובים – של הורים, בני זוג, אחים, חברים – הוא מן החוויות הטראומטיות ביותר בחיינו. בממואר שלה משנת 2005 ״שנה של מחשבות מופלאות״, הסופרת והמסאית ג׳ואן דידיון תיארה תהליך של אבל כ״רצף בלתי פוסק של רגעים שבמהלכם אנחנו... עומדים מול חוויית חוסר המשמעות עצמה״.

מנקודת מבט אבולוציונית, קיומו של אבל נחשב זה זמן רב לחידה: למה פיתחנו יכולת לחוש כאב עצום שעשוי למנוע מאיתנו לחזור לחיינו הקודמים, ולשקם – כפי שהגדיר זאת צ׳רלס דארווין – את גמישות התודעה שלנו?

מנקודת מבט אבולוציונית, קיומו של אבל נחשב זה זמן רב לחידה: למה פיתחנו יכולת לחוש כאב עצום שעשוי למנוע מאיתנו לחזור לחיינו הקודמים, ולשקם – כפי שהגדיר זאת צ׳רלס דארווין – את גמישות התודעה שלנו? בולבי סבר כי האבל לא נבחר בעצמו אלא הוא תוצר לוואי של היקשרות. במילים אחרות, ההיקשרות שלנו באה לידי ביטוי לא רק בתחושת גמול שנובעת מקרבת אהובינו, אלא גם ברגשות שליליים שאנו חשים כשאנחנו מופרדים מהם. בולבי ציין כי התגובה לאובדן מקבילה כנראה לשלבי המחאה-ייאוש-הינתקות המופיעים כשאנו מופרדים בילדות ממי שמטפל בנו. במקרה של אובדן, לא ניתן להקל על הרגשות השליליים הללו באמצעות איחוד מחדש, ולכן המתאבלים חייבים ללמוד להתמודד ולהסתגל.

ברומן ״הזר״ מאת אלבר קאמי (משנת 1942), גבר בשם מרסו עומד למשפט באשמת רצח. במשפט, התובע אומר למושבעים כי מרסו נראה כמי שאינו מתאבל אפילו על מות אמו, וזו בעיניו ראייה לכך שהוא פושע. הטיעון הזה הוא משכנע, כי אבל הוא חוויה אנושית כללית. אולם אנחנו יודעים כי ממש כפי שהיקשרות היא קשת, ספקטרום, כך גם חוויית האבל. רוב בני האדם חווים אבל כבד ואחריו אבל מתון יותר, שבמהלכו הם חוזרים למצוא סיפוק בחייהם. עבור רבים, הדבר כרוך בשינוי במערכת היחסים ולא בסיומה. מתאבלים מתארים לפעמים את השינוי הזה כמעבר מכאב עז לזיכרונות מרירים-מתוקים של אהוביהם שאינם. אולם אפשר להניח כי פייר, מרי וקאי יעברו תהליכים אלה בדרכים שמאפיינות חלקית את דפוסי ההיקשרות שלהם, המשפיעים על האופן שבו הם יעבדו את סופיות האובדן בחייהם. בולבי הניח כי הנטייה של פייר לרגישות גדולה במיוחד לתגובותיהן של דמויות שאליהן הוא נקשר עשויה להיתרגם לתגובה קיצונית במיוחד נוכח האובדן, ובעקבותיה לכמיהה כרונית. באותו אופן, ההיקשרות הנמנעת של קאי עשויה לבוא לידי ביטוי בנטייה להינתק או להתרחק ממחשבות על אובדן, ולכן גם בכישלון להשלים ולקבל את סופיות המצב. אף שהתאוריה הזו גם היא פשטנית מכדי לבטא את המורכבויות העומדות בבסיס האופנים שבהם אנו מתאבלים, ישנם קשרים משמעותיים בין סגנון היקשרות הימנעותי ובין תוצאות מוצלחות פחות של תהליך האבל.

לפעמים, אנחנו מתכנסים, אבל ההיקשרויות אינן נעלמות. תצלום: זיגפריד פופרל

יכול להיות שהדבר נובע מההבדלים האישיים באופן שבו אנחנו מתאבלים – אבל אחד מכל עשרה עד עשרים בני אדם חווה תחושת אבל שאינה נעלמת, כתוצאה מעיכוב בתהליך ההחלמה הנורמלי. סוג כזה של אבל, המוכר בעולם הרפואה כהפרעת אבל פתולוגית או מורכבת, עלול לבוא לידי ביטוי בתחושה של כאב יומיומי שעוצמתו אינה דועכת לאורך יותר משנה, ובחוסר יכולת לשוב ולהתעניין בחברים ותחביבים שקודם לכן היו מספקים. אף שרבים נחלצים מחוויה כזו בכוחות עצמם, אחרים לרוב מחפשים סיוע. לרוב, הטיפולים שלנו עוזרים להם, אבל הם מוגבלים, מאחר שהבנתנו את הפסיכולוגיה והנוירו-כימיה שבבסיס האובדן עדיין חלקית בלבד. אנחנו גם יודעים מעט על מה שקורה כשפייר או מרי חווים את סיומה של היקשרות באמצעות דחייה בגיל ההתבגרות, או גירושים בבגרותם. האם התהליכים העוברים עליהם דומים לאלה של אבל? שאלות כאלה הולכות והופכות לחשובות יותר, בעיקר נוכח העובדה שמיליוני בני אדם בעולם מתמודדים, או יתמודדו, עם אובדן יקיריהם בגלל מגפת COVID-19.

לפי אחת הגישות, ששימשה מקור השראה במשך מאות שנים, תפישות שונות של היקשרות עשויות בעצמן להוביל לכאב ולסבל

אנו אמנם חווים במהלך ההיקשרויות שלנו מצבי קיצון של פגישות מחודשות מאושרות ואובדן כואב, אבל במשך מרבית חיינו אנחנו נמצאים במקום כלשהו באמצע. בכל היקשרות חברתית, ישנן תחושות של סיפוק וחוסר סיפוק שניתן לייחס למקורות שונים, ממעשים או מחדלים של בני זוג ועד התאמה או היעדר בלתי מוסבר של רגשות. לפי אחת הגישות, ששימשה מקור השראה במשך מאות שנים, תפישות שונות של היקשרות עשויות בעצמן להוביל לכאב ולסבל. הפילוסופיה הסטואית אומרת כי שלוות נפש נובעת מחיים שבהם אנחנו מצמצמים את השפעתם של אירועים שאינם בשליטתנו – ובכלל זה אירועים מהמרחב החברתי, ואפילו מתחום האהבה – על ידי הכרה בכך שאהובינו מושאלים לנו, ואין לנו עליהם בעלות. התפישה הבודהיסטית ממליצה גם היא על אי-היקשרות – היא אינה מצווה להימנע ממערכות יחסים, אלא להכיר בכך שמי שאנו נקשרים אליהם אינם נצחיים, ממש כמונו. המושג הבודהיסטי של אי-היקשרות אינו דומה למושג ההיקשרות הבטוחה של בולבי, אבל הוא שימש מושא למחקרים רבים, שמהם עולה כי ישנו תואם בין רמות גבוהות של אי-היקשרות לבין התנהלות בינאישית חיובית. לפי אחד ההסברים, העצמי אינו נתפש כנפרד מכל האחרים ומכל מה שאחר.

אולי עדיף לחוש חמלה על חיים שאין בהם היקשרות הראויה לאבל – ולהוקיר עוד יותר את ההיקשרויות שלנו

המדעים השונים שלנו נאבקים אלה באלה בניסיון לזקק את מורכבות העולם לעקרונות בסיסיים. אבל תאוריות מדעיות אינן מסוגלות להביע אפילו חלקיק מהאופן שבו אנחנו מרגישים כשאנו מאבדים – או פוגשים מחדש – אדם שיקר לנו. אנו סבורים בצדק כי ההיקשרויות הללו הן שלנו, ולא ניתן לצמצם אותן למערכת של תצפיות מדעיות. ועם זאת, ישנם דברים שניתן ללמוד מן המדע – בעיקר את הקריאה לכבד את חוסר היכולת להגדיר את ההיקשרויות שלנו, מתוך הכרה בכך שהן בנויות מתהליכים שהתפתחו במהלך מיליארדי שנים ואשר ממשיכים להתקיים בתוך כל אחד מאיתנו כיום. אמנם התקדמנו וכבר איננו חשים גועל מהאופן שבו אדם כמו מרסו מסוגל לכאורה לחיות  בלי היקשרות חברתית, אבל אולי עדיף לחוש חמלה על חיים שאין בהם היקשרות הראויה לאבל – ולהוקיר עוד יותר את ההיקשרויות שלנו.

מוסטפה אל קליני (El-Kalini) מתמחה ברפואה ובמדעי הרפואה באוניברסיטת קולורדו.

זואי ר. דונלדסון (Donaldson) היא מרצה לפסיכולוגיה, חקר המוח, ביולוגיה מולקולרית, ביולוגיה של התא וביולוגיה התפתחותית באוניברסיטת קולורדו.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: תמיד, מהטבע, מהלב, מראשית המין האנושי. תצלום: קונור וילקינס, unsplash.com

Photo by Connor Wilkins on Unsplash