רגע לפני הנצח

האם הרצון האנשי לחשוב, לשלוט ולחיות לנצח הוא תקוה או תיבת פנדורה?
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

להביט על העץ האבולוציוני, כיצד צמח והתפתח לאורך השנים, לפחות מהמיליארד האחרון, ולעקוב במיוחד אחרי שורשי המין האנושי הקיים כיום, האדם החושב, להביט בהשתאות כיצד חוקרים אספו פיסות זעירות של מידע לאורך הדורות האחרונים, ופענחו פאזל עצום, גם אם יש בו עדיין כתמים שחורים זו חוויה אינטלקטואלית שמסבה קורת רוח רבה. אולם משהו מוזר מתרחש בשיח האינטלקטואלי מאז אמצע המאה ה-20 – השיח הער אינו נסב על אודות מה ואיך היה, אלא על עתיד האדם, לאן אנו במו ידינו מובילים את האבולוציה של עצמנו. היו דיבורים כאלה בעבר, שניסו לנחש ניוון אבר כזה או אחר, והתפתחות אברים קיימים שישרתו צרכים כאלה ואחרים, אולי המח יגדל ונהיה חכמים יותר – אך הכול במסגרת האנושית המוכרת לנו. אך הפעם קם האדם ומכריז שלא זו בלבד שהוא צופה בעתיד מין חדש משופר בהרבה, חכם באופן קיצוני מאתנו, ומאריך ימים יותר ממתושלח, אולי אפילו כזה שיחיה לנצח, אלא שהוא, במו תבונתו ידיו וכליו יעצב אותו.

יש המפליגים ואומרים שמהלך אבולוציוני מעשה ידינו זה, החל כבר. אנו מדברים על חברה של על-אדם, שלא בטוח שנשמח להיות שותפים לה, אך מאחר שאין מדובר באבולוציה טבעית, כדאי לעצור ולחשוב לאן כל זה מוביל

מספר הספרים, המאמרים, החוקרים וההוגים העוסקים בכך הולך וגדל ונדמה שהנושא הופך לזרם מרכזי במדע, טכנולוגיה, ביוטכנולוגיה, ובהגות החברתית. סקירה של מהלך זה שאעשה בהמשך, מעלה תהיות מטרידות, עוד לפני הערכה ממשית של סיכוי ההכרזות והחזונות הללו להתגשם. יש אף המפליגים ואומרים שמהלך אבולוציוני מעשה ידינו זה, החל כבר. אנו מדברים על חברה של על-אדם, שלא בטוח שנשמח להיות שותפים לה, אך מאחר שאין מדובר באבולוציה טבעית, כדאי לעצור ולחשוב לאן כל זה מוביל.

רמברנדט, השיעור באנטומיה של ד"ר ניקולס טולפ

"השיעור באנטומיה של ד"ר ניקולס טולפ" (1632), רמברנדט. תצלום: Mauritshuis online catalogue, ויקיפדיה

חושבים ומחפשים תשובות

השאלה לשם מה אנו חושבים, או בלשון מדעית יותר: מהו היתרון האבולוציוני ביכולת הזו, היא פחות מעניינת, שכן היא ברורה לכאורה. הסקרנות, הנהייה אחר ידע תוך פיתוח כישורי חשיבה חדשים מוסברת בצורך לשלוט במשאבי הטבע לצרכינו, להקטין עד כמה שניתן את התלות בגחמות הטבע, בהכרת הצורך "להתקדם", להתרבות ולמלא את הארץ. לשם כך יש לספק עורף כלכלי מוצק ובטוח למספר עצום של אנשים, שאותו לא ניתן להשיג ללא כישורי חשיבה, יכולת המצאה וקוגניציה חדה הרואה למרחוק ומסוגלת למזער נזקים.

אך הסוגייה מסתבכת כשהאדם מנסה לרתום את כושר החשיבה שלו כדי לתור אחרי ידע נסתר, שאולי באמצעותו ניתן למצוא משמעות לחייו, איכות חיים גבוהה יותר, רגעי שמחה ועונג נטולי מועקות וסבל, וממושכים יותר. אך בפועל, רגעי האושר והחדווה שמומשו הופכים בדיעבד לחסרי משמעות, ודאי ככל שאנו קרבים אל סופנו, ובהקשרים רבים הם גם משמימים, כמו תיאור הבצל במחזהו של הנריק איבסן ״פֶּר גינט״ (כאן תרגום לאה גולדברג), המתקלף מקליפותיו בזו אחר זו, כשכל קליפה מציינת התרחשות בחיי הגיבור, עד שלא נותר בידיו דבר:

שכבה אחר שכבה. אין קץ ואין סוף
מתי הגרעין יופיע סוף סוף?
עד לב הבצל – ומה יִוָּתֵר?
רק קליפות קטנות יותר ויותר.
באמת הטבע חמד לו לצון
(...) משונים חיינו מפלצת פלאים
הגורל הוא ממש משחק מחבואים
אך נסה לתפסו ובידך יישאר
האפס - - או - - איזה דבר אחר - -

חלק גדול מן החברה האנושית האמין, ומאמין גם כיום, כי אסור לנו לכפוף ראשנו אל מול חוקי הטבע וכבליו, כי מצבנו הנוכחי אינו סופי ויש לנו לאן לשאוף ולהתפתח

משחר האנושיות מקנן בנו הרעיון שישנם ידע ותובנות מוכמנות, שניתן לגלות באמצעות מחשבה, דמיון ורגש. הידע נחשב לבר השגה במאמץ אנושי עצום לשם התעלות, הכולל אורח חיים סגפני והתנתקות מהשגרה. באתוסים הקדומים נמצא זאת גם כתחרות סמויה בניסיון להגיע לדרגת אלים יודעי כל, ובסיפורים שבהם האלים מכשילים את בני האדם כדי שידע נשגב לא ייפול בידיהם, והם אף חשים מאוימים שמא האדם לוטש עיניו אל כיסאם. מנגד, יש הגורסים, למשל בזרמים בהגות ההלנית העתיקה וגם מאז עידן הנאורות, שרק רציונליות וראיית החומר כמקור החיים, קיימים בפועל, והשאר, פנטסטי ומצודד ככל שיהיה – הוא אך דמיון חסר גבולות שאין לו קשר למציאות.

חלק גדול מן החברה האנושית האמין, ומאמין גם כיום, כי אסור לנו לכפוף ראשנו אל מול חוקי הטבע וכבליו, כי מצבנו הנוכחי אינו סופי ויש לנו לאן לשאוף ולהתפתח. על פי הנחה זו, בכל דור ודור האדם מתעלה על עצמו באמצעות גילוי ומימוש אפשרויות חדשות של טבעו האנושי ולכן ראוי, נחוץ וניתן לפרוץ את גבולות הטבע, עד כדי כך, שבעידן הטכנולוגי – בעתיד, אפילו זה הנראה לעין – המושג ״טבע״ או ״טבעי״ יהיה חסר משמעות. אנו נטען שאנו חכמים ונבונים מאבותינו, וצאצאנו יהיו חכמים מאתנו, ובעלי סגולות קוגניטיביות ורגשיות כאלה, שאנו ניראה בעיניהם כחגבים, כפי שאנו מתייחסים לחברה האנושית הקדומה מאתנו. מכאן נובעת ההנחה, שאם נשים דגש על חינוך הדור הצעיר, כדי שרובם ילמדו לפתח את חשיבתם, להמציא, לתכנן ולבנות מכונות חכמות יותר ויותר, נוכל להגשים את חזון ההתעלות האנושית הזו, במהירות וביעילות רבה מן דורות קודמים.

האם אנו שואפים להפוך לביו-מכונות נבונות, בעלות קוגניציה מפותחת בהרבה משלנו המנפצות את כבליו המכבידים של הטבע, ומונעות את הסוף הבלתי נמנע שבטבענו?

אך אַלְיָה וקוץ בה. כאן המקום לעצור לרגע ולחשוב – לאן אנו שואפים, לאיזו חברה? האם המטרה היא להפוך לאלים, לא אלה האלים הישנים מהאולימפוס, בכוכבי וָָאיְקוּנְטָה ההינדים, או במלכות שמיים של הדתות המוכרות, אלא כאן, כביו-מכונות נבונות, בעלות קוגניציה מפותחת בהרבה משלנו המנפצות את כבליו המכבידים של הטבע, ומונעות את הסוף הבלתי נמנע שבטבענו?

האסכולה של אתונה, רפאל

"האסכולה של אתונה" (1511), רפאל, הארמון האפוסטולי בוותיקן. תצלום: ויקיפדיה

לרכוש דעת כדי לחיות לנצח

גילוי תובנות חדשות על התנהלות העולם וחוקי הטבע המניעים אותו, מלווה לרוב, באופן שאינו מודע, בשאיפה לחיי נצח. המוות הבלתי נמנע הוא הדחף התת קרקעי בחיפוש אחר ידע נוסף, מתוך הנחה, סמויה לעתים, שתובנות נשגבות הן המפתח לשליטה גם בטבע החומר שהעולם מתנהל על פיו, ומכאן גם שליטה בזמן. הדבר קשור בידיעה פנימית שאינה ניתנת להסבר רציונלי, ולפיה שוכנת בגופנו הוויה, ישות אישית שאינה תלויה בגוף החומרי, והגוף מהווה רק תותב הנושא את האישיות, שאינה כפופה לסוף הבלתי נמנע. האישיות, המוּדעות, הנשמה או הנפש היא נצחית, קיימת לעד, או לפחות קיומה ממושך הרבה יותר ממשך חיי הגוף האנושי.

אין צורך להרחיק כדי למצוא ראיות לתפישה שלפיה רכישת ידע הולכת יד ביד עם התעלות על המוות, או לפחות מיגורו החלקי

אין צורך להרחיק כדי למצוא ראיות לתפישה שלפיה רכישת ידע הולכת יד ביד עם התעלות על המוות, או לפחות מיגורו החלקי. ראיות כאלה ישנן במקורות רבים, עתיקים וחדשים, מכל קצוות הקשת ההגותית והתיאולוגית.

  • בקנון הפאלי, "בליל ההתעוררות" של שָאקְימוּנִי, המוכר כיום כבודהה, הוא זכה לארבעה שלבי הדהיאנה (התבוננות פנימית), שבהם הוא השיג ידע נשגב שאליו התעורר: "החושך נמוג והאור עלה" כתוב שם. בשלב הראשון נזכר שאקימוני בגלגולים הקודמים שלו, בחיי העבר שכללו מספר עצום של לידות ומיתות, בכל פעם בגוף אחר. השלב הרביעי, האחרון, היה פיכחון גמור, שבו האדם מתעלה מעל מחזוריות הגלגולים, ובכך משיג את המטרה העליונה: להיות בטוב נצחי, בידע ובשמחה מתמדת ללא תלות בגוף חומרי המשועבד לסבל ולזמן, שאיבד מהרלוונטיות שלו, ואין בו עוד צורך לתחזוקת האישיות שנחשפה לידע העליון.
  • ּבאפוס המסופוטמי ״עלילות גילגמש מלך אוּרוּכ״, חש הגיבור אימה נוכח מות אנכידו חברו הטוב, ומבין שגם מותו שלו יגיע ביום מן הימים. בעקבות כך יוצא גילגמש למסע גילוי סוד חיי הנצח, אלא שסופו של מסע זה להיכשל.
  • גם במקרא נמצא קשר זה, חיבור בין עץ הדעת ועץ החיים, המופיעים כזוג תאומים שהאל אוסר על האדם לגעת בהם. בהמשך זוכים הדורות הראשונים באריכות חיים מופלגת, שכן הם עדיין היו קרובים אל חסדו של האל ולתובנות הרוחניות שהוא העניק. כך נמצא במקרא ביטויים הקושרים בין ידע (התורה) לאורך חיים, למשל בספר משלי (פרק ג, 16-18) " אֹרֶךְ יָמִים, בִּימִינָהּ; בִּשְׂמֹאולָהּ, עֹשֶׁר וְכָבוֹד. (...) עֵץ-חַיִּים הִיא, לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ;  וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" וגם בשלל פרשנויות לפסוקים אלו, המחברים את הנהייה אחר דעת ואורך ימים.
  • באפוסים וסיפורים נוספים נמצא חיפוש אחר מים פלאיים כמעיין הנעורים החבוי, שהטובל בו זוכה לחיי נצח, או אגדות על אודות החיפוש אחר "הגביע הקדוש" הנוצרי, סמל לחסד האל, הזמין רק למי שמכינים עצמם לקראתו מבחינה רוחנית, ובמוצאם אותו הם אינם תלויים עוד בגשמיות החומרית, שכן זכו להגיע למלכות שמיים.
אדם וחוה, גן עדן

זה היה אמור להיות לנצח נצחים, מחוץ לזמן: אדם וחווה בגן עדן (איור בכתב יד משנת 950), הספרייה המלכותית הספרדית, ארמון אסקוריאל. תצלום: ויקיפדיה

חיפוש אחר גרסה חומרית אחרת למטרה זו, ניתן למצוא אצל ביולוגים שחוצים את הגבול שבין מדע רציונלי לבין משאלות לב של שכפול מנגנונים ביצורים שונים ושתילתם בגוף האדם כדי להאריך את חייו, כמו אלה במדוזות "שחיותלנצח", או אפילו עקיפת מנגנונים בתא הביולוגי, שגורמים להזדקנות התא ולמותו הבלתי נמנע.

ההגות הפילוסופית סולדת בדרך כלל ממה שמכונה כיום ״רוחניות״ וקשור בדרך כלל לאל, פולחנים דתיים או דרכים לדבוק בידע נשגב מסתורי, שבעזרתו ניתן לפענח את מטרת החיים החומריים בגוף מתכלה ובסבל, תוך שהאושר מצוי בהתעלות מעל החומריות ודבקות בנשגב השמיימי הנצחי, למשל באמצעות התבוננות פנימית או בסיוע חומרי הזיה. הפילוסופיה, לעומת זאת, דבקה ברציונליות וחלק גדול ממנה הוא מטריאליסטי בלבד, ויותר מכך: ישנם אף מי שטוענים כי היש קיים רק בתודעה, ולעולם לא נוכל לדעת מה באמת קיים מחוץ למחשבה שלנו. נמצא זאת למשל בספריו של הפילוסוף המסקרן בן ימינו ברנרדו קסטרופ (Bernardo Kastrup) בספרו משנת 2021 Science Ideated: The Fall Of Matter And The Contours Of The Next Mainstream Scientific Worldview, אשר בו הוא טוען שחומר או מציאות העומדת כיש קיים בפני עצמה אינם קיימים וכי התודעה היא המהות הבסיסית, המנשא של המציאות. את הטרמינולוגיה הזו פגשנו ועודנו פוגשים בתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה, למשל בספרו של אנדרי קוקושה States of consciousness: Models for psychology and psychotherapy, או במאמר העוסק ב"תודעת-על״ Ultra-consciousness)) שכתב סטנלי ר. דין Metapsychiatry: The Interface Between Psychiatry and Mysticism העוסק בפעילות מנטלית פנימית ברמה על-חושית (suprasensory) ועל-רציונלית (suprarational), שמתעלה על כל החוויה האנושית ויוצרת תחושה אישית פנימית של התאחדות עם היקום.

הטוויסט המודרני של דעת וחיי נצח – פוסט אנושיות

המח הפיזי הוא כיום המנשא החומרי היוצר את האישיות, אך מחר האישיות עשויה להיות מופעלת באמצעות מכונה מעשי ידי אדם או אף מכונה שנוצרה על ידי מכונה חכמה אחרת

בעידן הטכנולוגי הנוכחי, שבו נבואות בכל הקשור לטכנולוגיה מעשי ידי אדם שהיו דמיוניות עד לפני שנים לא רבות, מתגשמות לנגד עיננו, חילצה הטכנולוגיה בטוויסט מרתק את הזרמים הפילוסופיים וההגות מהפלגות רוחניות של תודעה, הוויה אישית, נשמה נצחית, אלוהים וכיוצא באלה. את כל אלה ניתן להסביר כחלק פנימי-תהליכי במח האדם, שהוא בלתי נפרד מהנושא אותם. המח הפיזי הוא כיום המנשא החומרי היוצר את האישיות, אך מחר האישיות עשויה להיות מופעלת באמצעות מכונה מעשי ידי אדם או אף מכונה שנוצרה על ידי מכונה חכמה אחרת. תפישה זו היא חלק מהתפישות המגוונות בזרם הפוסט-המוניזם (Posthumanism) ובהבדלים זניחים למטרתנו כאן, גם כטרנס-הומניזם (Transhumanism), שהפכו לאחרונה לזרם הגותי פילוסופי מרכזי שעיקרו: אופן השימוש בטכנולוגיה, סגנון החיים והערכים התרבותיים הנובעים ממנו, הם חוליה אבולוציונית שמאיצה את הופעת העידן הפוסט אנושי.

האגודה הטרנס-הומניסטית העולמית (שנוסדה ב- 1998) מציעה להגדירו כך: "תנועה אינטלקטואלית ותרבותית, אשר מאשרת את האפשרות והרצון לשפר באופן משמעותי את התנאים האנושיים דרך הגיון, בייחוד על ידי טכנולוגיה זמינה לכל, על מנת למנוע הזדקנות ולשפר את האדם מבחינה אינטלקטואלית, פיזית ופסיכולוגית". ובאופן קונקרטי יותר מציע ניק בוסטרום (Bostrom) מהמכון לעתיד האנושות, שלושה מאפיינים מרכזיים, שבכולם כלולה התקווה שהתפתחות הטכנולוגיה תוביל להגשמתם:

  • תוחלת בריאות - היכולת להישאר בריאים לחלוטין, פעילים ויצרניים, הן מבחינה נפשית ומבחינה גופנית.
  • קוגניציה – יכולות אינטלקטואליות כלליות, כגון זיכרון, דדוקטיבי ואנלוגי (...) כמו גם יכולות מיוחדות כמו היכולת להבין ולהעריך מוזיקה, הומור, ארוטיקה, רוחניות, מתמטיקה ועוד.
  • רגש - היכולת ליהנות מהחיים ולהגיב באופן הולם לסיטואציות בחיים, ולאנשים אחרים.

על פי תפישה זו נמצא שההתפתחות המואצת של הטכנולוגיה מאפשרת היפרדות מהגוף החומרי הקמל. הגוף החומרי, על פי תפישה זו, אינו אלא תותב ביולוגי, שניתן יהיה לשפרו בתחליפים טכנולוגיים, או אף להחליפו לגמרי. רעיון זה, שהאנושיות תנדוד בין תותבים ביוטכנולוגיים או רק טכנולוגים שונים, תופס מקום הולך וגדל בשיח התרבותי, ומעורר הגיגים פילוסופיים בשאלה כיצד נחוש ונפעל ללא גופנו החומרי המקורי עמו נולדנו, על הכאב, ההנאה והשמחה.

ההוגה המרכזי שהוביל את ההשקפה אשר לפיה שהשימוש בטכנולוגיה הוא אמצעי להאצה דרמטית של ההתפתחות הקוגניטיבית של האדם החושב, ולהארכה משמעותית של חייו, היה הפילוסוף והביולוג האנגלי ג׳וליאן הקסלי (Huxley). הוא שטבע את המונח טרנס-הומניזם ב-1957, וטען שבאמצעות מדע וטכנולוגיה ניתן יהיה להשיג התעלות כוללת של האנושות כולה, ומשם הדרך נפתחת למין אנושי חדש, לחברה שאזרחיה נעלים מאתנו.

העתידן פרידון מ. אספנדיארי (Fereidoun M. Esfandiary) הפך את המושג פוסט-הומניזם לפופולרי בשנות השבעים של המאה ה-20, והעניק לו את משמעותו הנוכחית כפריצת גבולות הביולוגיה האנושית באמצעות טכנולוגיה. הוא שינה את שמו ל- FM-2030 כי ראה בשמות המקובלים "שריד לעבר השבטי של המין האנושי", אך גם בתקווה שיזכה לחגוג מאה שנים ראשונות בחייו ב-2030, אז הוא ומרבית החברה יהפכו לחסרי גיל הודות להתפתחות הטכנולוגית-מדעית. הוא נפטר בגיל 69 מסרטן לבלב, וגופתו הוקפאה בשיטת שימור בזיגוג (קריוניקה) בתקווה שישיבו אותו לחיים כשיצטבר ידע נוסף בתחום.

ההיסטוריון והפילוסוף יובל נח הררי כתב בספרו ״ההיסטוריה של המחר״ (משנת 2015):

"גם אם לא נביס את המוות, צפוי ההומו סאפיינס להיכחד בקרוב ואת מקומו יתפסו הסייבורגים - שהם בני אדם משודרגים בחלקי מכונה, מינים ביולוגיים טרנסגניים חדשים שהאדם יסנתז, וישויות טכנולוגיות כגון בינות מלאכותיות ורובוטים".

מחשב-על, סאמיט

רכיבים של מחשב-על Summit, שהיה החזק ביותר בעולם עד נובמבר 2018. ועוד לא פתרנו את שאלות הקיום והנצח - גם לא עם המחשב שעלה עליו ומוביל במרוץ. תצלום: Carlos Jones/ORNL

למרות ההתפתחויות המבטיחות, הטכנולוגיה אינה מאפשרת עדיין מימוש מעשי של החזון הטרנס-אנושי. מהות הרעיון, הקוסם לרבים, זלגה במקביל לפיתוח המושג פוסט-הומניזם ובחינת השלכותיו על החיים בעתיד, גם ובמיוחד למחוזות התרבותיים, למשל אל חוגי הספרות. דוגמה ספרותית מייצגת, מטרידה ועמוקה, ניתן למצוא בספר אפשרות של אי מאת מישל וולבק, שהוא אזהרה מפני הכיוון שאליו מתקדמת (או דוהרת) האנושות ומכך שהיא אינה מאפשרת לבני האדם למצות את החיים כאן ועכשיו, להתמודד וללמוד כיצד אפילו ליהנות מהם.

גיבורו של וולבק הוא דניאל, בדרן מזדקן שמצטרף לכת של חסידי שכפול גנטי ועוזר להם לכונן מין אנושי חדש, לאחר שהבין את חוסר המשמעות בחייו, בהם הוא לא מוצא תכלית, גם לא ברגעי העונג והאושר. דניאל מבין שהמין האנושי הגיע למבוי סתום, הוא אינו מציע אפשרויות של גאולה, ואינו מצביע על אלטרנטיבות. הוא שם מבטחו בשינוי משמעותי, ביצירתו של מין חדש של אדם, בעזרת שכפול של דגימות די.אן.איי והעתקת תכנים מוחיים מהגוף הקמל והסובל, אל יצורים ביוטכנולוגים משופרים גנטית פעם אחר פעם. הגיבור, שעובר גלגולי חיים (מדניאל1 עד דניאל25), מעין גלגולי נשמה באמצעות שיבוטים, מבין שגם בכך אין די, והוא מתקרב, בעצם שב, לחיים המציאותיים שם בחוץ. הוא משקיף ממרחק אלפי שנים על העולם השומם, שנהרס על ידי האדם, ובו בני אדם שאינם מתים. הם משובטים, מתוקנים וחוזרים להמשך חייהם בבועה שיצרו לעצמם ואשר מגינה עליהם מפני פראים שחיים שם בחוץ, שנולדים ומתים כבני אדם שלא התפתחו. חשבון הנפש, הכמיהה לחיים האמיתיים, לכאב והנאה שנמלט מהם, מובילים אותו להחלטה לצאת מהבועה בה חיים לנצח אל השממה, ובעצם בכך לסיים את חייו.

האם תיבת פנדורה תיפתח שוב?

כיצד יראה הסייבורג? מה יהיה בתוכו ומה יפעיל את רצונו החופשי, חשיבתו, הנאותיו, מאווייו וסקרנותו?

מעבר לדיבור על מין אדם חדש ולא מוכר, השיח על חוסר הוודאות הבסיסית ביותר, והשאלה איך תראה מהותנו האנושית בעתיד שבו לא יהיה אדם אלא סייבורג, העל-אדם בהיבטיו הטכניים, הוא מצומצם בהרבה. כיצד יראה הסייבורג? מה יהיה בתוכו ומה יפעיל את רצונו החופשי, חשיבתו, הנאותיו, מאווייו וסקרנותו? הרעיון שסייבורג לא יהיה מתוכנן לפרטיו מראש, אלא יהיה בעל רצון ובחירה חופשיים, הוא תאורטי בלבד ומוביל לדיונים מופרכים שאינם שונים ממה שמציעים כותבי תסריטים בקולנוע ומחברי ספרות מדע בדיונית. לעומת זאת, נראה שמאי-שם עולה מתוך מחשכי מעמקים תיבת פנדורה מאיימת, שסדקים הולכים וגדלים נפערים בה, ואיש אינו יודע לומר כיום מה היא תחולל ברגע שתיפתח, ובכל מקרה - לא ניתן יהיה לסגור ולחתום אותה שוב.

במובנו הפילוסופי, הסייבורג הוא מונח המזוהה עם מאמרה של דונה הארווי, חוקרת ההיסטוריה של התודעה ולימודי מגדר באוניברסיטת קליפורניה. הארווי כתבה את "מניפסט למען הסייבורג" (1990). על פי דבריה המצוטטים בכל דיון בסוגיה, הסייבורג הוא שעטנז של גוף חי ומכונה, והוא מטאפורה מרכזית של העולם ההיברידי, עולם הכלאיים המגדיר את הזהות המינית, הפוליטית והפילוסופית של האדם בסביבה הביוטכנולוגית. כך אנו מייחסים חשיבות הולכת ופוחתת לחומר, אורגני או מכאני, ותופשים את מהות הדברים, לרבות מהות זהותנו, כמידע בלבד. בכך הארווי שתלה אזהרה סמויה בכל דיון על האדם העתידי כמכל של מידע שניתן לתיקון, עריכה ושכפול, כולל החלפתו באחר, משופר ועמיד יותר. החידוש בדבריה היה שהיא רואה דווקא הזדמנות לפיתוח אדם, שחי את חייו באופן טוב יותר ולאו דווקא כמכונה קרה ומנוכרת לעצמה וסביבתה.

כדי להבין זאת טוב יותר, יש לחזור להביט אחורה, אל לפני חזון הסייבורג. כשדובר בעבר על שיפור החברה, דובר בעיקר בצורך לשנות את אופן התנהלות השלטון והחברה, ובכך את האדם, ולא להחליף את האדם בספק מכונה ספק אדם משופר. רק הוגים מרחיקי ראות כמו הארווי, הטיבו להגדיר את עומק האתגר שמעמיד לפנינו הפוסט-הומניזם, והסייבורג בפרט. הפילוסוף מישל פוקו, ציין כי עוד במאה ה-18 דובר על שני אופנים שבהם כוחות הביולוגיה מעצבים את פני האדם והחברה, ולאורם פעלו, חזו ועיצבו אבות המהפכות ששינו את העולם, גם אם המימוש לא היה זהה למה שראו בחזונם. הם עסקו באפיון פוליטיקה אוטונומית של גוף האדם לצד פוליטיקה של האוכלוסייה. עיצוב החברה העתידית של אז נעשה מתוך דאגה לרווחת האוטונומיה של הפרט, [למשל, מגילת העצמאות האמריקאית משנת 1776, והצהרת זכויות האדם והאזרח הצרפתית משנת 1789, שמדגימות זאת היטב], ובמקביל – הם עסקו גם בפוליטיקה של עיצוב החברה, כישות חוקתית ומבצעת הדואגת ליישום ושמירה קפדנית חוקית על האוטונומיה של הפרט.

הפוסט-הומניזם הוא שלב התפתחותי נוסף, שבו נמחקת האוטונומיה של הפרט. בעידן זה מעוצב הגוף הביולוגי, האוטונומיה שלו, הזהות המינית, הפוליטית והפילוסופית על ידי ביוטכנולוגיה, שהפכה לכוח חברתי דומיננטי, שיכפה את עיצוב פני החברה של העל-אדם, על פי תכנון מראש ואג'נדות חברתיות ופוליטיות, ערכים שיקבעו כאמת מוחלטת הגוברת על טובת הפרט

הפוסט-הומניזם הוא שלב התפתחותי נוסף, שבו נמחקת האוטונומיה של הפרט. בעידן זה מעוצב הגוף הביולוגי (רבים מבין ההוגים יטענו כי עיצוב ושמירת המידע האצור בו הוא שמאפיין את אנושיות הפרט), האוטונומיה שלו, הזהות המינית, הפוליטית והפילוסופית על ידי ביוטכנולוגיה, שהפכה לכוח חברתי דומיננטי, שיכפה את עיצוב פני החברה של העל-אדם, על פי תכנון מראש ואג'נדות חברתיות ופוליטיות, ערכים שיקבעו כאמת מוחלטת הגוברת על טובת הפרט. למשל: לא ייוולדו עוד תינוקות השונים ממה שנקבע כנורמה, ובוודאי לא כאלה שהם בעלי מאפיינים שיקוטלגו מראש כאינם מתאימים לחברת הסייבורגים. ההתרבות תהיה, אם יהיה בה צורך, תוצר הנדסי מתוכנן בדייקנות מראש, שיכלול עיצוב הזהות האישית של הוולד עוד בטרם נוצר.

סייבורג, אפריקה, סרנגטי

כלי לדיון תאורטי ויציר דמיון אנושי: סייבורג. בתצלום: Serengeti Cyborg, מאת Solen Feyissa.

פיתוח קוגניציה חכמה יותר, הכוללת זהות אישית מתוכננת מראש, וכל הקשור לגוף ותחליפי מרכיביו, או אף כולו, כדי לשמר את האנושיות המקורית לנצח, מסמנים תפישת עולם ששמה קץ לחברה האנושית. המימוש, יש להודות, נשמע גיהינומי ובוודאי לא מוצלח יותר מהחברה האנושית הקיימת.

דת חדשה באצטלה מדעית

התפישה שלפיה הטכנולוגיה מספקת נתיב התעלות לעל-אדם, ללא תפישות חברתיות אתיות או דת ואל שמלווים את רוב החברה האנושית עד היום, תשמש לבנייה של חברה ממושמעת בהתאם לערכים קבועים מראש

התפישה שלפיה הטכנולוגיה מספקת נתיב התעלות לעל-אדם, ללא תפישות חברתיות אתיות או דת ואל שמלווים את רוב החברה האנושית עד היום, היא אותה גברת דתית בשינוי אדרת, אדרת המתחזה למדעית, אך תשמש לבנייה של חברה ממושמעת בהתאם לערכים קבועים מראש. הפעם נראה שאנו בני האדם, משתוקקים להיות בעצמנו לאלים, אדוני העולם, כי אנו סבורים שאנו יכולים לעשות זאת. אנו מאמינים באשליה, שהנה בידינו אוטונומיה, חרות ושליטה של האדם בגופו ובחייו כפי שלא היו מעולם. למעשה נוצרת לנגד עיננו דת חדשה, דת הביוטכנולוגיה, שטומנת בתוכה סכנות גדולות וכפי שסביר להניח - גם אשליות שלא ימומשו. הרעיון שלפיו המציאות כולה היא מידע והבינה המלאכותית ומכונות חכמות ישכפלו ויעתיקו את המידע הזה, הכולל את התודעה האנושית של כל פרט, להעתק מתוקן ומשופר, נראה מופרך מדי טכנולוגית ורעיונית. אמנם ישנן התפתחויות מפעימות בכל הקשור לתיקונים של הגוף, ובכלל זה הבנה עמוקה יותר של הגנים ויכולת עריכה מסוימת שלהם, הבנת מערכת החיסון ועוד. אך הכתם העיוור של פעולת המח (וכנראה גם אברים אחרים בגוף, כמו למשל שגם הלב והקרביים הם חלק מהגוף המרגיש) – כלומר התודעה והאישיות ודרכי התנהלותן – נותר מסתורי ומואר על ידי תובנות עמומות בלבד.

קוליברי זעיר מצוי, דינוזאורים

מי יודע לאן נתגלגל? בתמונה: קוליברי זעיר מצוי (זכר לא בוגר), הצאצא הקטן ביותר של הדינוזאורים. תצלום: Charles J. Sharp, ויקיפדיה

השאלה המרכזית היא באיזו מידה אנחנו ערים להזנחת השמירה והטיפוח של האוטונומיה האנושית, לטובת ריכוזיות טוטליטרית חברתית, כלכלית ופוליטית בעיצוב וניהול פני החברה האנושית העתידית

נראה שהשאלה המרכזית בביוטכנולוגיה העתידית, איננה איך ומתי תתפתח בינה מלאכותית כזו או אחרת וגם לא אם ומתי האדם יעלם ואת מקומו יתפוס הסייבורג, אלא באיזו מידה אנחנו ערים להזנחת השמירה והטיפוח של האוטונומיה האנושית, לטובת ריכוזיות טוטליטרית חברתית, כלכלית ופוליטית בעיצוב וניהול פני החברה האנושית העתידית, במסווה (שאינו מודע ברובו) של התפתחות ביוטכנולוגית, עד כדי עריכה, תיקון ושכפול של האנושיות.

ב״הדרך לשעבוד״, אחד מספרי ההגות המשפיעים ביותר במאה ה-20, מתאר הכלכלן-פילוסוף פרידריך האייק (כאן בתרגום אהרון אמיר) את המדרון החלקלק המוליך לטוטליטריות, שבה התכנון, הבקרה, סילוק ובעוּר כל דבר שאינו הולם ערכים שנקבעו כהולמים את טובת החברה ושלמותה, מחלחלים לכל פעולה אנושית. גם הרעיון של הסתלקות האדם המוכר לנו כיום, וזריחת עידן חדש, עידן הסייבורג, מושתת על תפישה מדינית שהיא רודנות ותיקה והרסנית: "כל עשייה חייבת לשאוב את צידוקה מתכלית חברתית מודעת. אסור שתהיה עשייה ספונטנית, בלתי-מודרכת, שהרי זו עלולה להביא תוצאות שאי-אפשר לחזותן מראש ושאין התוכנית מכוונת אליהן".

למרות הביו-נבואות החוזות את הסייבורג וסביבתו, נראה שמימושן אינו נראה באופק, אך המסע המואץ הזה דומה יותר לדרך מיוסרת ומסוכנת להולכים בה, אל מקומות שאיש אינו מגיע אליהם באמת, כמו הדרך לאיכטלן, איתקה, שנגרי-לה או אף גן עדן האבוד. במהלך המסע הזה, שהחל כבר, נפגעות חברות שגולשות לאיטן במדרון טוטליטריות, וכבר עתה נראה שבשיח ומעשה טכנולוגי קר ומנוכר, החל כרסום בייחודן הגדול – האנושיות.

המחבר שולח תודה מיוחדת לתמי יואב, על חומרים ודיונים מפרים בנושאי המאמר.

תמונה ראשית: מתוך: "צורות מעגליות" (1930), רובר דלונה, מוזיאון גוגנהיים, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

3 תגובות על רגע לפני הנצח

שהתחלתי לקרוא את המאמר - אברום היקר, הייתי במתח לאן אתה לוקח אותי. הרי מיתוסים - נאמר על ידי פרופ' אורן הרמן היקר:

עבור הפילוסוף: מיתוסים הם אלגוריות לאמיתות פילוסופיות.

עבור ההיסטוריון: מיתוסים הם סילופים של אמיתות היסטוריות.

עבור  הפסיכולוג: מיתוסים משקפים את העמקים של פחדינו.

עבור מורי המוסר: מיתוסים נותנים מצפן.

עבור המשורר: מיתוסים נותנים השראה.

שהגעתי לסוף מאמרך, הבנתי שאתה בעצם פילוסוף שעבורו מיתוסים הם אלגוריות לאמיתות פילוסופיות. או דווקא ממורי המוסר שעבורם מיתוסים נותנים מצפן.

ובכן' זה לא הדרך לשעבוד - השעבוד התחיל באותו רגע שנמרוד (המקראי) המציא את החברה הדמיונית - אלא המשך השעבוד. כל הפנטזיות המודרניות הם תקוות שווה בשביל העבדים הנרצעים לאיזה ישות דמיונית שנקראת חברה או מין האנושי.
תשכח - אומרים לבן המשטר, ממשמעות חיים אישית פרטים רציונליים מציאותיים, אלא חשוב על תקוות שווה שתקרה בעתיד לישות\לזהות הדמיונית שאתה שייך לו.
בתחילה משכנעים אותו שהוא חייב זהות. למה? ככה!! ועכשיו שיש לו איזה זהות שזה בגדול הישות מין האנושי הדמיוני, אז בלי תקוות התקדמות הישות, אין דרך לשעבד את הפרט לזהות הנ"ל.

אחרי שכולנו כבר עמוק עמוק בזהות הדמיונית, ואנחנו אמורים לשמור על כדור הארץ ועל האקלים?! קל מאוד לשרלטן כמו ליברמן שר האוצר, לגזור גזירות אכזריות על משפחות עניות, בלי שיקום זעקת שבר מצד הנאורים והמוסריים בסביבה.
אז הנה עוד הוכחה שאנחנו בשעבוד ולא בדרך אליו.

אגב אריכות ימים במקרא:
המקרא יוצר את היום והלילה על פי האור והחושך (זה לא טריוויאלי הרי בקטבים חייבים שעון אם אנו רוצים יום ולילה כל 24 שעות. ובכדור אי אפשר בכלל להגדיר יום ולילה אוניברסלי), ואת השבוע באופן שרירותי לגמרי (אין משהו בשמים או בטבע כל שבע ימים במחזוריות).
והנה לכל בני אנוש יש שבוע (תמיד האמירה "אני לא שומר שבת" מראה על שטחיות. כי כל בני אנוש שומרים שבת. כלומר המטרה הושגה שכל בני אנוש שומרים יום ולילה ושבוע וזה הטריגר של קיום האנושות שבלעדיו אי אפשר לחשוב על חברה חלוקת העובדה = כלכלת בני אנוש כולה)
איפה החודש והשנה במקרא? על פי המקרא כל אחד ספר שנה אייך שבא לו (אחד ספר כל עונה כשנה, אחרים כל 13 שבועות וכו'. מכאן כביכול האריכות הימים). עד המבול זה היה המצב ולכן באמת המצב הזה הביא לאנרכיה ואנדרלמוסיה. מאז המבול המקרא מנסה לשכנע את האדם לספור שנה כל ארבע עונות = שנה. ומיד אחרי המבול שנות אדם במקרא דיי סבירים.
אייך אני יודע שככה ראו את זה החכמים?
חז"ל אומרים שבני נח שהיו כבר בני מאה שנה, עוד לא היו בר עונשין. ואנחנו יודעים שבר עונשין זה מגיל 20\25\30
והנה, אם בני נח לא היה בר עונשין בגיל מאה מה זה אומר? שהם ספרו כל עונה כשנה. 4 עונות = ארבע שנים = שנה אחת שלנו. מאה לחלק לארבע = 25 שנה שלנו. יוצא שבני נח עוד לא היו 25 שנים שלנו. ולכן בני נח עוד לא היו בר עונשין.