רדיקלים חופשיים

האידיאלים של ז'אן ז'אק רוסו, המציבים את הילד במרכז, נפוצים כיום, אבל חזון החופש החינוכי חומק מאיתנו
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

"אמיל, או על החינוך" (1762), ספרו של ז'אן ז'אק רוסו הוא אחד הספרים המשפיעים ביותר על תחום החינוך בעולם המודרני. תמיכתו של רוסו בלמידה דרך התנסות ישירה ומשחק יצירתי השפיעה רבות על הרפורמטור החינוכי השוויצרי יוהן פסטלוצי (Pestalozzi), על איש החינוך הגרמני פרידריך פרֶבֶּל (Fröbel), ועל תנועת גני הילדים. הדגש של רוסו על אימון הגוף והשכל גם יחד הוביל לקדחת הספורט המאורגן שסחפה את הפנימיות האנגליות במאה התשע עשרה, ואף עודד את הברון פייר דה קוברטן לייסד את המשחקים האולימפיים המודרניים ב־1896. רוסו זיהה כי ילדים מתפתחים בשורה של שלבים מובחנים, שכל אחד מביא עמו יכולות קוגניטיביות ורגשיות ייחודיות, ומסקנתו זו שוכנת בלב התיאוריות שפיתח בשנות העשרים הפסיכולוג השוויצרי ז'אן פיאז'ה בתחום הפסיכולוגיה של הילד. השקפותיו החיוביות לגבי ערכה של הלמידה בטבע נמצאות בבסיס תנועת ה-Forest School (בית ספר ביער) של ימינו.

לפי רוסו, האדם הטבעי היה יחידני וחופשי, אבל האדם החברתי – בייחוד זה שאפשר היה לפגוש בו בסלוני עידן ההשכלה של פריז – היה מודע לעצמו, מחושב, רמאי, אגואיסט וסוטה

מבחינת רוסו, "אמיל" היה ניסוי מחשבתי, שבו הפילוסוף מדמיין מערכת חינוך שנועדה להגן על האחדות הטבעית של תודעת התלמידים מפני חוליי התרבות האנושית. רוסו נודע באופטימיות שלו בכל הקשור לטבע האדם. ביערות הקדמוניים, בימי הינקות של המין האנושי, היו בני האדם מתבודדים, מאושרים וטובים – כל אדם היה מין פרא אציל שרוח הזֶן שורה עליו, והוא חי אך ורק בהווה, לגמרי לבדו. רק עם הזמן, טען רוסו, ככל שהקשרים החברתיים התרחבו והתרבות האנושית נעשתה יותר ויותר מורכבת, השתבשה האחדות המקורית ההיא. האדם הטבעי היה יחידני וחופשי, אבל האדם החברתי – בייחוד זה שאפשר היה לפגוש בו בסלוני עידן ההשכלה של פריז – היה מודע לעצמו, מחושב, רמאי, אגואיסט וסוטה. המטרה של רוסו ב"אמיל" הייתה לרקוח מערכת חינוך המסוגלת לייצר אדם שלם, חופשי וטוב. התלמיד אמיל היה אמור להפוך ל"פרא" בלתי מנוכר שמסוגל בכל זאת לשגשג בעולם המודרני.

ז'אן-ז'אק רוסו, אמיל, מוריס קנטן דה לה טור

דיוקן של ז'אן-ז'אק רוסו, מאת מוריס קנטן דה לה טור (המחצית השנייה של המאה ה-18). תצלום: ויקיפדיה

במקום לפטם את הילדים בצווי מוסר וידע לימודי, המטרה היא לעבוד על הגרעין המולד של כל תלמיד, על היכולות והתשוקות האצורות בו

רוסו קרא לתהליך הזה "חינוך שלילי", והפציר במורים, קודם כול, "להיטיב ולעמוד על טיבם של תלמידיכם". במקום לפטם את הילדים בצווי מוסר וידע לימודי, המטרה היא לעבוד על הגרעין המולד של כל תלמיד, על היכולות והתשוקות האצורות בו. רוסו היה מהראשונים שהפיצו את האמונה הרומנטית באצילותה של הילדוּת, בהיותה נקייה מהשחיתות של החיים הבוגרים ובקרבתה למצב הטבעי. אמיל היה אמור ללמוד ישירות מהטבע באווירה כפרית שלווה. יגוננו עליו מהשפעתם הזדונית של ספרים עד גיל 12, וגם אז הוא יוגבל למשך מספר שנים לספר בודד, "רובינזון קרוזו" (1719) של דניאל דֶפו, שזכה במעמד הזה מכיוון שהוא מעודד את הקורא להסתמך על עצמו ומלמד עד כמה חשוב לתפוש את הדברים כפי שהם. עד גיל 15 ילמד אמיל מיומנויות מלאכה מעשיות, ולא מקצועות עמוסים בתיאוריות כמו היסטוריה ודת. תפקיד המחנך הוא לעצב את הסביבה כך שהילד יוכל "לגלות" את חוקי הטבע והמוסר בעצמו. מבחינת רוסו, אמיל יוכל להיות חופשי וטוב רק אם הוא יראה במו עיניו, יחוש במו לבו, ושום סמכות לא תמשול בו פרט לתבונתו שלו.

אבל באופן כללי, האידיאלים התרבותיים של רוסו בנוגע לילדוּת ולחינוך הפכו לחלק הרבה יותר משמעותי במורשת שלו מאשר שיטות החינוך שלו. מערכות החינוך ההמוניות שהופיעו במאה התשע עשרה והעשרים עסקו בעיקר בהנחלת ידע תיאורטי והכנת התלמידים לשוק העבודה, ולא בטיפוח החופש והטוּב הפנימיים שלהם. ברוב המקרים, מערכות החינוך המודרניות מקיימות לימודים בתוך מבנים הכרוכים בישיבה ליד שולחנות, בהאזנה למורים ובצליחת מבחנים, והן מבכרות ידע תיאורטי על פני עבודת כפיים והכשרה מקצועית. גם כשנכנסו לתמונה שיטות "פרוגרסיביות" ש"מציבות את הילד במרכז", המטרה הסופית הייתה להכין תלמידים לתפקידים שהם ימלאו בהמשך בחברות המודרניות הביורוקרטיות, שרק הולכות ונעשות מורכבות מאי פעם, ומתבססות על מערכות חינוך ציבוריות אוניברסליות. ההיבטים הרדיקליים ביותר בתוכנית של רוסו – והשאלות הפילוסופיות העמוקות ביותר שהיא מטפלת בהן, כלומר שאלות באשר לטבעם של החופש והאושר האנושיים – הודרו ברובם מהעיסוק המעשי בחינוך.

מתנגדים רדיקליים למערכת החינוך ראו בחינוך, בראש ובראשונה, כלי להגדלת האושר האנושי, ורק אחר כך אמצעי להנחלת ידע לתלמידים

אבל אם נביט אל מעבר לחינוך הציבורי, אל עולם הנוטה להיות אקסצנטרי, עולם בתי הספר הניסיוניים והקהילות האוטופיות, נגלה ניסיונות מזדמנים ליישם את "הזיותיו" של "רועה הרוח" רוסו באשר לחינוך [המילה המקורית היא visionnaire, אך לפי הערת השוליים בתרגום, הכוונה אינה ל-visionary, איש חזון, אלא לאדם הוזה]. "אמיל" היה ביקורת על תקופת ההשכלה, שמקורה היה באמצעי השחזור העצמי החזק ביותר של התרבות המודרנית: החינוך. בפסקאותיו הרדיקליות ביותר, למשל כשרוסו מצהיר שמטרתו היא ללמד את תלמידו את אמנות הבורוּת, "אמיל" מניח את היסודות למסורת־נגד בתוך החינוך המודרני, שמטרתה אינה רק לשפר את אמות המידה החינוכיות, אלא לשחרר את הילדים מעולה של התרבות עצמה. מתנגדים רדיקליים למערכת החינוך, כמו הסוציאליסטי האוטופי הצרפתי שארל פוּרְיֶה והמורה האנרכיסט הסקוטי א' ס' ניל, וכמוהם גם אנשי תנועת "בית הספר החופשי" של שנות השישים של המאה העשרים, ראו בחינוך, בראש ובראשונה, כלי להגדלת האושר האנושי, ורק אחר כך אמצעי להנחלת ידע לתלמידים. לא ערכים לימודיים מסורתיים כמו משמעת עצמית ובקיאות אינטלקטואלית עמדו בראש מעייניהם, אלא האותנטיות הקיומית והשחרור הרגשי או המיני.

חואקין סורויה, רחצת הסוס

"רחצת הסוס" (1909), חואקין סורויה, מוזיאון סורויה, מדריד. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

מסורת הנגד הרדיקלית הזאת שאפה לתת מענה למתח שבלב המערכת של רוסו: המתח שבין סמכותו של המחנך לחופש של התלמיד. מידה של סמכותנות ליוותה את גישתו של רוסו, אף שהוא שם את הדגש על החופש. החופש של התלמיד אמיל מבוסס על דיכוי אסטרטגי של תשוקות כוזבות, שאותו מנחה מרחוק המחנך-המתכנן בדרכו הלא מתבלטת. הדבר מתחוור יותר מכול כשאמיל הופך לנער, ותשוקותיו המיניות המתפרצות מתועלות אל אהבתו האידיאלית, האצילית-משהו, אל סופי, כלתו המיועדות. פורייה, ניל ואנשי בית הספר החופשי, מצדם, התנסו בדרכים שונות לחסל כליל את הסמכות המורית.

חינוך הוא בהכרח פילוסופיה מוסרית בפעולה. אפילו ההכשרה המקצועית הטהורה ביותר מסתמכת על תיאוריה יסודית המגדירה מהם חיים בעלי ערך

חינוך הוא בהכרח פילוסופיה מוסרית בפעולה. אפילו ההכשרה המקצועית הטהורה ביותר מסתמכת על תיאוריה יסודית המגדירה מהם חיים בעלי ערך. אבל זה נכון בייחוד לבתי הספר הניסיוניים, שבהם תיאוריות על אודות טבע האדם וערך מוסרי פוגשות את מלאכת עיצוב אופיים של דורות העתיד. מסורת הנגד העולה מחזונו של רוסו, מסורת החינוך השלילי, היא למעשה חקירה של שתי שאלות מוסריות יסודיות: כיצד ילדים יוכלו להיות חופשיים? ובאילו תנאים אפשר למקסם את החופש הזה?

אחד הניסיונות הרדיקליים – והאקסצנטריים – ביותר ליישם את החינוך השלילי היה הסוציאליזם האוטופי של פורייה בראשית המאה התשע עשרה. פורייה ראה בעיני רוחו חברה של למידה אוניברסלית, בלי בתי ספר או מורים, חברה שבה החינוך מתהווה בספונטניות מתוך פעולתה החופשית של התשוקה האנושית. כמו רוסו, גם פורייה לא בטח בעידון הכוזב של התרבות האנושית, והעדיף לנקוט שתי גישות שלובות: "הספק המוחלט" בערכי התרבות, ו"הסטייה המוחלטת" מהנורמות התרבותיות. אבל בניגוד לרוסו, שטען כי על אמיל לרסן את עצמו בסטואיות כדי לשאת את החיים בחברה שאיבדה את דרכה, טען פורייה כי את החופש אפשר להשיג אך ורק כשנותנים דרור לתשוקות האנושיות, ולשם כך יש להנדס מחדש את החברה, ואת העצמי גם כן.

בכתביו המרובים הניח פורייה את היסודות למערכת החברתית האידיאלית הזאת, והקדיש תשומת לב נרחבת למגוון נושאים – משִגרות עבודה ותוכניות אדריכליות ועד לרהיטים הספציפיים בגני הילדים ובד הדְריל בתלבושות האחידות. היחידה הארגונית המרכזית של האוטופיה היא ה"פאלאנְסְטֶר", קהילה המקיימת את עצמה ומונה בדיוק 1,620 חברים, ותפקידה לספק את כל צורכיהם ותשוקותיהם החומריים. בלב החזון הזה של פורייה נמצא "הניתוח התשוקתי" של הטבע האנושי, טקסונומיה מקיפה של שתים עשרה התשוקות האנושיות הבסיסיות ו־810 השילובים האפשריים שלהן. על סמך מפת התשוקות הזאת חזה פורייה שרשת של "פאלאנסטרים" תתפשט על פני כדור הארץ מתוך רציונל בלתי נמנע, כמו משוואה מאוזנת היטב. בהפלגות הפרועות ביותר בדמיונו, הוא חזה חברה עתידית המתבססת על שיתופיות הרמונית מושלמת – האינטראקציה החופשית של כל התשוקות החברתיות, המיניות, האמנותיות, הגסטרונומיות והאינטלקטואליות של המין האנושי, שתאפשר לנו לגייס כוחות של המצאה ותושייה שלא היו נגישים לנו עד אז. החיים יהיו מסיבה אורגזמית בלתי פוסקת, מטעי תפוזים יינטעו בוורשה, והאוקיינוסים יהפכו ללימונדה.

תור הזהב, לוקאס קראנאך האב

"תור הזהב" (1530), לוקאס קראנאך האב, המוזיאון הלאומי לאמנות באוסלו. תצלום: ויקיפדיה

פורייה דחה את המשפחה הפטריארכלית כי הוא ראה בה חלק מהמכונה הדכאנית של התרבות. הוא ציין – כאילו צפה במדויק את הפוליטיקה המגדרית הרדיקלית של ימינו – שהילדים יהיו חופשיים לבחור לאיזו "קבוצת עבודה" מגדרית להצטרף

החינוך היה בעל חשיבות מרכזית למשימת בניית האוטופיה, ראשית מכיוון שבזכותו הילדים יהיו מעוותים פחות על ידי החשיפה המתמשכת למחלה המתכנה התרבות האנושית, ושנית כי כשהם יהפכו למבוגרים חופשיים ובלתי מנוכרים הם ישמשו כמכשירים להפצת ערכי האוטופיה. רוסו העניק לאמיל חופש רק כל עוד הוא נשאר תחת חסותו האוטוקרטית המעודנת של המורה, אבל פורייה חשב שהמבנה הטוטאלי של ה"פאלאנסטר" הוא שידריך את הילדים במימוש חירותם. ובשעה שרוסו הדיר נשים מחירויות החינוך השלילי, פורייה דחה את המשפחה הפטריארכלית כי הוא ראה בה חלק מהמכונה הדכאנית של התרבות. הוא ציין – כאילו צפה במדויק את הפוליטיקה המגדרית הרדיקלית של ימינו – שהילדים יהיו חופשיים לבחור לאיזו "קבוצת עבודה" מגדרית להצטרף.

המטרה הייתה לאפשר לילדים לגלות בכל שלב של תוכנית הלימודים את תשוקותיהם האותנטיות, באמצעות פעילויות שגם משרתות את צרכיה הרחבים יותר של הקהילה. ילדים בגיל 9-15, למשל, יוכלו לבחור להפוך חברים ב"שבט קטן" או ב"להקה קטנה" בהתאם לאופיים המתהווה. השבטים הקטנים, שלבושם עוצב בהשראת פרשים מונגולים, יפטרלו בקהילה, יאספו אשפה וירוקנו את השירותים, וכל אותו זמן יספקו באמצעות תיפוף את נטייתם הטבעית לרעש ומקצבים פשוטים. החברים בלהקות הקטנות, שיתלבשו במדים מוקפדים המעוצבים ברוח הטרובדורים הקדומים, יהיו אחראים לטיפול בגנים הקהילתיים, בדבורים ובתולעי משי, ויפקחו על שימוש נכון בשפה – ובכך יממשו את תשוקתם הטבעית לסדר ולחֵן. פורייה ראה בתשוקה המודחקת מקור לצרימה חברתית, ובמובן זה אפשר לומר שהוא הקדים את הפסיכואנליזה של המאה העשרים. אך בניגוד לזיגמונד פרויד, שעסק בריפוי מטופלים בשיחות פרטיות, פורייה רצה לפרום את תסבוכות הנפש האנושית באמצעות המבנה של הפאלאנסטר, שתחתיו אפילו דחפים אנטי־סוציאליים כמו אהבת הצואה ותשוקה זועמת לסדר ימצאו מפלט בריא בחיי הקהילה.

הבישול נועד לספק את התיאבון הטבעי של הילדים ואת חוש הטעם שלהם, ולהבטיח את בריאותה של הקהילה. האופרה באה להקנות סיפוק לחושי הראייה והשמיעה שלהם, ולעודד את זיקתם הטבעית לגופניות ולתנועה

אבל תחומי החינוך החשובים ביותר של הפאלאנסטר הם המטבחים והאופרה. בישול ואופרה היו התחומים השולטים בתוכנית הלימודים האוטופית של פורייה, ודרכם תועלו כל סוגי הידע המשניים. הבישול נועד לספק את התיאבון הטבעי של הילדים ואת חוש הטעם שלהם, ולהבטיח את בריאותה של הקהילה. האופרה באה להקנות סיפוק לחושי הראייה והשמיעה שלהם, ולעודד את זיקתם הטבעית לגופניות ולתנועה. ויתרה מזאת, שני העיסוקים האלה הם אמנויות שיתופיות וציבוריות, בניגוד לעיסוקים האינטלקטואליים המופשטים, שנעשו ביחידות, מול הדף. לדידו של פורייה, האופרה, מעל לכול, היא "סך כול ההרמוניות החומריות המדודות", תרגיל מעשי שמכניס את הפרט לתוך הקולקטיב מכוח הדפוסים ההרמוניים של המוזיקה, הריקוד והטקס.

במהלך חייו התקשה פורייה לגייס כספים ליישום שיטותיו, אך לאחר מותו ב־1837 נוסדו כמה פאלאנסטרים באירופה ובצפון אמריקה. אמנם החינוך היה חלק מרכזי בקהילות האלה, אך מציאות החיים שיככה את חזונו המקורי של פורייה – החזון שבו הלמידה מבוססת על תשוקות בלתי מרוסנות –  ובפועל היו הפאלאנסטרים האלה קהילות חקלאיות קטנות ועצמאיות. אבל בחוות בְּרוּק שבווסט רוקסבֶּרי, מסצ'וסטס – הקהילה הפורייריסטית הוותיקה והמוכרת ביותר בארה"ב, שעוררה מחלוקת רבה ומשכה את תשומת לבם של כותבים כמו ראלף וולדו אמרסון ונתניאל הות'ורן – יישמו מערכת נרחבת יותר של חינוך אוטופי.

נתניאל הות'ורן, חוות ברוק

חלום אוטופי: הסופר נתניאל הות'ורן הושפע מחוות ברוק וכתב עליה (דיוקן מ-1846, איסטמן ג'ונסון). תצלום: ויקיפדיה

חוות ברוק שילבה אלמנטים רבים מהתכנון המקורי של פורייה, ובהם משתלות קהילתיות, סדנאות, להקות או "מקהלות" קטנות, תיאטרון וטקסים ציבוריים, והכול בשירות האידיאל, קרי למען טיפוח ילדים חופשיים ובלתי מנוכרים. עד כה, פורייריסטי לעילא. אבל בשכבות הגבוהות, תוכנית הלימודים התמקדה בנושאי לימוד מסורתיים והכינה את התלמידים לבחינות הקבלה לאוניברסיטה. בזכות פרסומה הספרותי וקרבתה לבוסטון הפכה חוות ברוק ליעד אופנתי לילדי האליטה האינטלקטואלית של ניו אינגלנד, ולמקור השראה לרפורמטורים חברתיים מתונים יותר. ג'ון דיואי, איש החינוך הפרוגרסיבי הדגול, שייסד את בית ספר "המעבדה" הראשון באוניברסיטת שיקגו ב־1896, ציין כי חוות ברוק הייתה ממקורות ההשראה הראשונים שלו.

כזה היה גורלם של רבים מהניסויים החינוכיים הרדיקליים ביותר לאורך השנים: להפוך, בצורה מדוללת, לכלים לשכלול כישרונותיהם של חברי האליטה הליברלית ולריכוך התלאות שבזרם המרכזי של החינוך. אבל בצורתה הטהורה ביותר – צורה שאולי אינה יכולה להתקיים אלא במרחב המופשט של הדף המודפס – תוכנית הלימודים האוטופית של פורייה הציעה פתרון אלטרנטיבי לחזון החינוך השלילי המקורי של רוסו: התשוקה והחובה פועלות יחדיו תחת קורת הגג של חברה אוטופית.

בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים הגיע גל של ניסויים חינוכיים שהתנגדו לעיסוק הלימודי הצר שאפיין את החינוך הציבורי המסורתי וביכרו במקומו סוגים שונים של דמוקרטיית תלמידים, מלאכות ידניות, יצירתיות ואמנות, פעילויות חוץ ופתיחות דתית. בתי הספר האלה שאבו השראה ממגוון השקפות מודרניות, ובהן סוציאליזם, ליברליזם, פסיכולוגיה פוסט־פרוידיאניות, ואפילו – בקצה האקסצנטרי יותר של הספקטרום – התיאוסופיה והאנתרופוסופיה, שתי גישות שראו בחינוך אמצעי ליצירת אחדות רוחנית שלנו עם כוח החיים הנוכח בכל פינות היקום. רוב המיזמים האלה היו קצרי ימים, כי הם התקשו לגייס תלמידים וכספים. אך אחדים מהם, כמו אבּוֹטסֶהוֹם (Abbotsholme) ובּידֵיילְס (Bedales) בבריטניה, שורדים עד ימינו כפנימיות פרטיות יוקרתיות. פטריק לי פֶרמוֹר (Fermor), מחבר ספרי המסעות הבריטי, שנשלח לשורת בתי ספר פרוגרסיביים קטנים אחרי שסולק מבית הספר המכובד "קינגס סקוּל" שבקנטרברי, ראה בהם "נאות מדבר של מוזרוּת וקומדיה" במדבר הגדול של הקונפורמיות החינוכית.

סאמרהיל ידוע – לשמצה – בהיותו בית שספר שבו התלמידים עצמם מצביעים על הכללים, וכל השיעורים הם שיעורי בחירה. אבל הרעיון המרכזי מעולם לא היה היעדר הכללים, אלא אזרחות מעשית, יישום החופש האישי במסגרת של חיי קהילה

אמנם, רבים מבתי הספר האלה אימצו השקפות רוסויאניות מעורפלות באשר לטוב לבם המולד של הילדים, ערך הלמידה בטבע וחוסר אמון בתרבות המודרנית, אך מעטים בלבד יישמו את שיטת החינוך השלילי במובנה הטהור. הם היו עמוסים מדי בעקרונות חיוביים משל עצמם – סוציאליזם אגררי, בינלאומיות ליברלית, בריאות פסיכואנליטית וכדומה – מכדי להעניק לילדים חופש אמיתי. ואף על פי כן, מתוך המסורת הזאת צמח אחד הניסויים הרדיקליים ביותר בהיסטוריה בחינוך שלילי. ב־1921, אחרי שהחליט א' ס' ניל כי אינו מרוצה מחייו כמורה בפנימייה פרוגרסיבית קטנה, הוא ייסד את סאמֶרהיל, בתחילה ליד דרזדן שבגרמניה, ואז, ב־1927, בביתו הקבוע שבלייסטון, סאפוק. זוהי דמוקרטיית הילדים הוותיקה ביותר בעולם, עד היום. סאמרהיל ידוע – לשמצה – בהיותו בית ספר ללא כללים, או לפחות בית שספר שבו התלמידים עצמם מצביעים על הכללים, וכל השיעורים הם שיעורי בחירה. אבל הרעיון המרכזי מעולם לא היה היעדר הכללים, אלא מה שניל כינה "אזרחות מעשית", או יישום החופש האישי במסגרת של חיי קהילה. זה היה ניסיון נוסף לפתור את המתח הרוסויאני בין סמכות וחירות, אלא שהפעם לבש הניסיון צורה של קהילה אנרכיסטית בקנה מידה קטן.

ילדים, חוף הים, לילה, פנסים

ביחד, בכוחות עצמם, הם מסוגלים. תצלום: בן מקלוד.

ניל, דמות יחידה במינה בהיסטוריה של החינוך האלטרנטיבי, היה בנם של קלוויניסטים סקוטיים, ומחסידיו של הפסיכיאטר הסורר וילהלם רייך (Reich), שאבחן את הנאציזם כתוצר של אנרגיה מינית מודחקת. אפשר לומר שניל היה אידיאליסט משופשף, שחי מתוך מחויבות מוחלטת לאמונה בטוב לבם המולד של ילדים, ומימש את אמונתו זו באופן מעשי ולפרטי פרטים. הוא טען שמעולם לא שיקר לילד, וכתביו כוללים דוגמאות רבות לכנותו מעוררת המבוכה, למשל כשהוא מממש את הבטחתו לבתו זואי ומרשה לה לנפץ את פסנתרו האהוב, או כשהוא אומר לאב מודאג שאוננות מעולם לא גרמה לו נזק. המטרה של סאמרהיל הייתה לטעת כנות שכזו בכל חברי הקהילה. מבחינת ניל, השקרים שאנו מספרים לילדינו אינם פשרות פעוטות בינינו לבין הנורמות החברתיות, אלא מקור לפחד ולהדחקה. השקרים הללו הם התולעים הפושות בניצני הילדות, והן גדלות והופכות עם הזמן לצורות מפלצתיות של גזענות, מלחמה ופשיזם. ניל סירב לקרוא לעצמו רפורמטור חברתי, אבל מניסוייו בסאמרהיל משתקף חזון של עולם המשתנה מיסודו בזכות כנות קיצונית.

ניל העריך שתלמידים חדשים מבלים בסאמרהיל, בממוצע, כשלושה חודשים "בבטלה" לפני שהם מתחילים לנכוח בשיעורים מרצונם, אבל במקרים מסוימים הבטלה עשויה להתמשך אף שנים. כשהם מגיעים לשיעורים סוף סוף, אין תוכנית לימודים מוגדרת ואין רצף מסודר לשיעורים. התלמידים בוחרים בידע שבו הם חושקים, והם חופשיים לבלות כמה זמן שרק ירצו באמנויות ומלאכות, דרמה, גינון או פשוט בבהייה מהחלון. "אני מעדיף בית ספר שמייצר מנקה רחובות מאושר מכזה המייצר מלומד נוירוטי", אמר ניל, אף שהוא גם טען כי רבים מתלמידי סאמרהיל מסוגלים לעבור את הבחינות האקדמיות בלי להתכונן זמן רב, כיוון שהם מתכוננים מתוך תשוקה אותנטית ללמידה, ולא מתוך לחץ הורי או חברתי.

רבים התנסו בצורות שונות של דמוקרטיה ישירה, חליפין של מיומנויות, אמנויות ומלאכות, ופיתוח תודעה פוליטית, אבל המטרה הבסיסית של כולם נבעה מהטענה המקורית של רוסו ב"אמיל", לפיה חופש הוא הטוב הגדול ביותר

לצד מועצת בית הספר, שבמסגרתה נפגשה הקהילה וערכה הצבעות מדי שבת בערב, המוסד המרכזי בסאמרהיל היה "שיעורים פרטיים", מפגשים טיפוליים של אחד על אחד, שאליהם הגיעו התלמידים מרצון. במפגשים אלה ניסה ניל להתיר את הנוירוזות שהוא זיהה בחניכיו הצעירים, ובמובן זה היה סאמרהיל מין שילוב של עמותת סיוע הדדי אנרכיסטית וטיפול פסיכואנליטי. בניגוד לרוסו, שבָּטח בסמכותו החשאית של המחנך, ובניגוד לפורייה, שבטח במערכת הטוטאלית של הפאלאנסטר, ניל היה אחד מאנשי החינוך הכי פחות מתערבים בהיסטוריה. סרטים תיעודיים רבים נעשו על סאמרהיל, ובהם הוא מצטייר כמעין אנרכיסט מיטיב, אידיאליסט עיקש שמקמץ במילים ושם את הנוער בראש מעייניו, מעל עצמו אפילו, ומרחף בשולי ניסוי כאוטי של חירות הילד.

בסאמרהיל מעולם לא התגוררו יותר מ־60 תלמידים בעת ובעונה אחת, ואף על פי כן השפעתו על החינוך הרדיקלי במאה העשרים הייתה גדולה. בשנות השישים, בזכות הצלחת ספריו, עמד ניל בחזית תנועת בתי הספר החופשיים. בתי ספר אלה היו ניסויים בקנה מידה קטן בגישות של "עשה זאת בעצמך" ולמידה קהילתית, שצמחו מתוך תרבות הנגד של שנות השישים בצפון אמריקה, בריטניה, סקנדינביה, יפן ומקומות נוספים. יש המעריכים כי בסוף שנות השישים היו בארה"ב 400-800 בתי ספר חופשיים. כמו ההיפים שנשרו מבית הספר ויצאו אל המרחבים של מערב ארה"ב, אנשי בתי הספר החופשיים חיפשו חלופה לניכור שבחיים המודרניים. במובן זה הם עדכנו את ביקורתו של רוסו על ההשכלה והתאימו אותה לעידן של אחרי מלחמת העולם השנייה, שנשלט על ידי הבירוקרטיה הממשלתית, הקפיטליזם הצרכני והפוליטיקה של המלחמה הקרה. רבים התנסו בצורות שונות של דמוקרטיה ישירה, חליפין של מיומנויות, אמנויות ומלאכות, ופיתוח תודעה פוליטית, אבל המטרה הבסיסית של כולם נבעה מהטענה המקורית של רוסו ב"אמיל", לפיה חופש הוא הטוב הגדול ביותר.

צעצועים, סדר, גן ילדים

קצת פחות סדר, קצת פחות כוונה מוכתבת, קצת יותר בלגאן יעשו רק טוב. תצלום: ונסה בוצ'רי

השיטות הפדגוגיות הרדיקליות של העבר הופכות לא אחת לשיטות הפדגוגיות המקובלות של ההווה

טוד גיטלין (Gitlin), דמות מובילה בשמאל החדש האמריקני, טען כי מטרת תרבות הנגד היא יצירת מוסדות חדשים שישחררו את "הילד הטבעי, הפרימיטיבי, הגולמי, הילד הטהור הבלתי מפונק " שבתוך כל אחד מאיתנו. אבל רוסו הסתמך על סמכותו המוסווית של המחנך-מתכנן ובטח בו שיוביל את חינוכו של אמיל, ואילו אנשי בתי הספר החופשיים העדיפו לעתים קרובות לשחרר כל רסן ולדחות אף סוגים עדינים של שליטה מורית, בטענה שגם אלה מצמצמים את חופשיותם של הילדים. אולי לא תופתעו לשמוע שלמחויבות הזאת לחופש מוחלט התלוו אתגרים מעשיים משלה. אמנם מספר קטן של בתי ספר חופשיים משנות השישים, כמו סאדבֶּרי ואלי (Sudbury Valley) ממסצ'וסטס, הפכו, כמו סאמרהיל, למוסדות יציבים, אבל רובם התקשו לייצר מבנה ארגוני איתן דיו והתרסקו כעבור שנים ספורות.

השיטות הפדגוגיות הרדיקליות של העבר הופכות לא אחת לשיטות הפדגוגיות המקובלות של ההווה. הוראתו של רוסו למורים "להיטיב ולעמוד על טיבם של תלמידיכם", וטענתו של ניל שהוא "עומד לצד הילד", נשמעות שגרתיות למדי בימינו. הניסויים שלהם היו רדיקליים יחסית לתקופתם. הדגש של רוסו על טבע וגילוי יצא כנגד הסגנון המעושה של "הבובות" ההיפר־משכילות שניפקו המורים הפרטיים תחת "המשטר הישן" האריסטוקרטי של צרפת. "הילדים החופשיים" של ניל, שאינם רדופים על ידי עכבות מיניות ואינם כורעים תחת נטל הלימודים, הוצבו כנגד התלמידים הלמדניים המודחקים של בתי הספר הפרטיים הבריטיים.

טביעות ידיים, ציור, ילדים

הצלחה חינוכית: לא להפריע לילד. תצלום: ברנאר הרמאן.

מתוך סבך התהליכים הבירוקרטיים שמרכיב את מערכת החינוך המודרנית – הרצף האינסופי של ציונים, תעודות, תארים, דירוגים ומבחני פיז"ה – קל לשכוח מהן המטרות האמיתיות של החינוך

בשיטות הפדגוגית של ימינו, המציבות את הילד במרכז, ובדאגתנו לרווחתם ולבריאותם הנפשית של התלמידים, ניכר כי ירשנו משהו מהמחויבות של רוסו, פורייה וניל לחופש ולאושר של הילדים. אבל מה שקשה יותר להטמיע כיום הוא עיקרון החינוך השלילי שלפיו, כדי שהילד יהיה באמת ובתמים חופשי ומאושר, הוא זקוק לפחות חינוך, לא ליותר. זוהי טענה מאוד לא אינטואיטיבית, בייחוד בשביל מי מאיתנו שהצליחו בחיים בזכות היכולת לעבור בחינות ולצבור הישגים. מתוך סבך התהליכים הבירוקרטיים שמרכיב את מערכת החינוך המודרנית – הרצף האינסופי של ציונים, תעודות, תארים, דירוגים ומבחני פיז"ה – קל לשכוח מהן המטרות האמיתיות של החינוך, ולא לראות דבר פרט לערכים היחסיים שמייצגים התהליכים הללו. לעתים רחוקות בלבד אנחנו משתהים כדי לשאול אם יתכן כי התרבות החינוכית עצמה היא שעושה את ילדינו חרדים ואומללים.

מובן שגם בהיסטוריה של החינוך הניסיוני יש הרבה תופעות משונות ולא מעשיות, אבל במבט היסטורי, קשה שלא למצוא עניין באידיאל הרומנטי של אחדות העצמי הטבעית ובחזון האידילי של הפרא האציל. ובכל זאת, לרוסו עצמו לא היו אשליות באשר למצב הטבעי, והוא ידע שאין אפשרות לחזור אליו באמת. שאיפתו הייתה להשתמש במצב האידיאלי הזה כאבן בוחן להערכת המוסדות החברתיים הנוכחיים. כאשר אנו בוחנים את מערכות החינוך ההמוניות של ימינו, האם אנו יכולים לומר בכנות שזוהי הדרך הטובה ביותר להגדיל את החופש והאושר של הילדים?

ג'יימס ברוק-סמית (Brooke-Smith) הוא מבקר ספרות והיסטוריון של התרבות. הוא מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת אוטווה, ומחבר הספר Gilded Youth: Privilege, Rebellion and the British Public School (משנת 2019).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: ילדה מאחורי ציור של פנים של ילדה. תצלום: Elva Etienne, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'יימס ברוק-סמית, AEON.

תגובות פייסבוק