מה מקורו של האני? מדוע הוא קיים בכלל? מדוע הוא כל כך מרכזי וחשוב בהוויה האנושית?
X זמן קריאה משוער: 21 דקות
המושגים "אני", "עצמי" ו"סובייקט" הן רק חלק קטן מאוצר המילים והמושגים שמרבית בני האדם, בשפות שונות ובתרבויות שונות, משתמשים בהן, בדרך כלל מבלי לשאול את עצמם מה עומד מאחוריהן. בשימוש היומיומי הן משמשות לתיאור ווריאציות או אספקטים שונים של תחושה אינטואיטיבית שמשותפת למרבית בני האדם: שיש משהו או מישהו שכל שאר המרכיבים והתפקודים של האורגניזם הם "שלו". משהו או מישהו שיודע או לפחות יכול לדעת, ושאחראי לפחות לחלק המודע של הפעילות של האדם. אינני רואה טעם בניסיון להגדיר את המושגים השונים המתייחסים ל"משהו" הזה, וזאת משתי סיבות עיקריות. ראשית, כל הגדרה כזו היא בחזקת הנחת המבוקש, משום שהיא מקבעת מראש הנחות גם לגבי תכונותיו וגם לגבי עצם קיומו. שנית, כפי שניראה בהמשך, ספק רב אם יכולה להיות הגדרה שכזו. לרוע המזל לא ניתן לקיים את הדיון הזה מבלי להשתמש באותם מושגים מעורפלים, כך שלא נותר אלא לקוות שמתוך אי הבהירות הזו תפציע בהדרגה הבנה קונקרטית יותר.
בשיח היומיומי אדם יכול לדבר על המכונית שלו או על היד שלו וגם על התפישה, המחשבה, או הרגש שלו, ואפילו על האגו שלו
השאלות לגבי תפקידו, אופן פעולתו, ואף עצם קיומו של ה"אני", העסיקו ועדיין מעסיקות הוגים רבים בכל אחת מהתרבויות שפיתחו הגות פילוסופית. השאלות הללו נובעות קודם כל מהפער הגדול שבין תחושת האני האינטואיטיבית שלנו, שהיא בדרך כלל ברורה ואינה מוטלת בספק, לבין הקושי שאנחנו נתקלים בו בניסיון להבין מהו האני הזה, איך הוא נוצר, את מה הוא משרת, ואיך הוא מתייחס לשאר האובייקטים שמחוצה לו. בשיח היומיומי אדם יכול לדבר על המכונית שלו או על היד שלו וגם על התפישה, המחשבה, או הרגש שלו, ואפילו על האגו שלו. הוא פועל כך מבלי שהוא מעלה בדעתו להעמיד בשאלה את עצם קיומה של הישות שכל אלו הם "שלה". ברמה האינטואיטיבית כולנו מתייחסים ל"אני" כאל רובד אחר, או כאל קטגוריה של ההוויה, שנבדלים באופן מהותי מכל שאר הרבדים שמנינו כאן, שהם "שלי". בשיח קצת פחות אינטואיטיבי, שאינו קשור לחוויה הישירה, אדם יכול לדבר גם על ה"אני" שלו, או (כפי שאנחנו עושים כרגע) ועל תפישת העצמי שלו כאובייקט, ובכך, להבדיל בין הדובר לבין עצמו. הפרדוקס לכאורה הזה רק מדגיש את מעמדו המיוחד של האני, לא רק בהשוואה לכל שאר העצמים והתכונות, אלא גם בפני עצמו, כאובייקט מנטאלי שאינו מציית לכללים האינטואיטיביים של החשיבה ההגיונית הפשוטה.
כאמור, קיומו ונוכחותו של האני בהווייה האנושית נתפשים בדרך כלל כעובדה כל כך מובנת מאיליה, שהוא למעשה נעלם מהעין, אך כשאנחנו מנסים להבין מיהו ה"אני" הזה מתברר שהוא אחד הדברים הפחות מובנים מאליהם. בניסיון למצוא קצה חוט להבנת תחושת האני, ננסה קודם כל לבחון מצבים שבהם משהו בתפישה הזו משתבש וקיומו של האני נהייה פחות מובן מאליו. לשם כך אני מציע להתבונן בשתי תופעות שבהן תחושת האני נפגעת – סהרוריות (somnambulism; sleep-walking) ותופעת הגף הזרה (alien limb).
למה במצב אחד אנחנו חושבים שיש מישהו שמכוון את הפעולות ואחראי להן ובמצב אחר שבו מתבצע רצף דומה של פעולות מורכבות שנראות מכוונות מטרה, אנחנו אומרים שלא היה שם מישהו שכיוון אותן?
המקרה של הסהרורי – אדם ש"הולך בשנתו" ומסוגל לפעמים לבצע עוד פעולות מורכבות רבות, נראה פשוט יחסית - הדבר בתוכו שיכול לדעת מה הוא עושה מושבת, ולכן, בהעדר תודעה מקובל להניח שגם האני נעדר. כשהסהרורי "מתעורר" הוא מתייחס למה שקרה קודם לכן כאילו קרה בהעדרו – מבחינתו פעל שם, בתוך גופו שלו, מישהו או משהו אחר שאינו הוא עצמו, ושממילא אין לו כל שליטה או אחריות עליו. באחד המקרים הקיצוניים המתועדים, יצא סהרורי מביתו, נהג במכוניתו לביתה של קרובת משפחה ורצח אותה. בבית המשפט, האיש זוכה מאשמה על בסיס ההנחה שבמצב סהרורי הוא עצמו לא היה שם ולכן אי אפשר להטיל עליו אחריות פלילית אפשר אולי לחלוק על הקביעה הזו של בית המשפט, אך בכל מקרה, הסיפור הזה מחדד שוב את השאלה: למה במצב אחד אנחנו חושבים שיש מישהו שמכוון את הפעולות ואחראי להן ובמצב אחר שבו מתבצע רצף דומה של פעולות מורכבות שנראות מכוונות מטרה, אנחנו אומרים שלא היה שם מישהו שכיוון אותן?
בהשוואה לסהרוריות תופעת הגף הזרה נראית מורכבת יותר – כמו אצל הסהרורי, גם כאן הניתוק של התודעה הוא מוחלט, אבל רק ביחס לחלק קטן מהגוף. התודעה ומערכות הבקרה הלא מודעות פועלות ומקושרות ביניהן באופן נורמאלי, אך בו בזמן יש חלק של הגוף, בדרך כלל יד או רגל, שאינו שותף לכך. לא רק שהחלק הזה אינו כפוף לתודעה, להחלטות ולרצונו של האדם, אלא שלפעמים הוא יכול להתנהג כאילו יש לו רצון מובהק משלו. במקרים כאלה הוא מסוגל להוציא לפועל פעולות מוטוריות מורכבות ומדויקות שאינן תואמות, ולפעמים אפילו נוגדות את מה שנתפש כרצונו של האדם. כך למשל, באחד המקרים שתוארו בספרות, היד ה"זרה" התעקשה להסיר מהראש את הכובע שהאיש ניסה לחבוש בעזרת היד ה"טובה". במקרה כזה היד הזרה אינה רק מנותקת מהבקרה המרכזית של ה"אני", אלא מתפקדת באופן אקטיבי ומכוון מטרה שמזכיר את הסהרורי. היא מתנהגת כמי שיש לה מטרה ורצון משלה, ולשם הגשמתם, היא משתמשת בכל אותן היכולות של האדם שמאפשרות לו להוציא לפועל את המטלות היומיומיות. כל אלו, הראייה, הפרופריוספציה (מסרים לא מודעים המגיעים בעיקר ממערכת השלד-שריר ומדווחים על מיקומם ומצבם של אברי הגוף), קבלת ההחלטות ובקרת התנועה, פועלים במלואם אך משרתים בו זמנית שני ערוצים מקבילים. לערוץ האחד האדם קורא "אני", ולערוץ השני פשוט אין לו כל הסבר.
אמנם הסיטואציה הבסיסית של יד זרה, שבה חלק אחד של גוף האדם נתפש כ"אני" וחלק אחר מתויג כ"לא אני" או זר, נחשבת פתולוגית, אך החוויה שעומדת בבסיסה היא נפוצה למדי ומוכרת כמעט לכל אדם. כל מי שחווה פעם הרדמה מקומית אצל רופא השיניים טעם את טעמה של החוויה הזו, ומכיר את תחושת אי הנוחות שהיא מעוררת, ולו רק בשל העדר הקשר עם האיבר המורדם. לעומת זאת, המקרים הקיצוניים יותר, שבהם היד הזרה מתנהגת כאילו יש לה רצון משלה מעלים שאלות מטרידות. האם היד הזו שייכת לישות אחרת – "אני" אחר, ואם כן, האם יש מקום ליותר מאני אחד באותו הגוף? האם הבחירה להתייחס לחלק אחד כאל "אני", ולשני כאל "אחר" שיש לו רצון משלו היא שרירותית, או שהיא מעוגנת במציאות קונקרטית כלשהי?
ראשית, נראה שבניגוד לתפישה האינטואיטיבית, הנוכחות והמעורבות של ה"אני" אינם חיוניים לביצוע פעולות יומיומיות. שנית, מתברר שגבולותיה של תפישת ה"אני" אינם חופפים בהכרח לגבולות הגוף הפיזי וגם לא לסך כל התפקודים של האדם
קשה לספק תשובות חד משמעיות לשאלות שמעלות שתי התופעות הללו, אך בכל זאת אפשר להסיק מהתיאורים הללו כמה מסקנות לגבי ה"אני". ראשית, נראה שבניגוד לתפישה האינטואיטיבית, הנוכחות והמעורבות של ה"אני" אינם חיוניים לביצוע פעולות יומיומיות. שנית, מתברר שגבולותיה של תפישת ה"אני" אינם חופפים בהכרח לגבולות הגוף הפיזי וגם לא לסך כל התפקודים של האדם. תוקפן של המסקנות הללו אינו מוגבל רק למצבים הפתולוגיים שראינו למעלה. גם במצבים שנחשבים נורמאליים, תפישת האני קשורה בכל רגע נתון רק לחלק מסך כל האיברים של האדם, וככל הנראה רק לחלק קטן יחסית מכלל התפקודים המנטאליים שלו. כמעט כל תהליכי החיים, וגם מרבית הפעולות היומיומיות מתבצעים באופן לא מודע, וללא מעורבות של ה"אני". אם נקבל את ההנחה שהאני אינו אלא תופעה של התודעה, נבין מדוע גבולותיו גמישים ויכולים להשתנות להתמתח או להתכווץ במסגרת מרחב התופעות הנגישות לה. למעשה, אצל כל אדם מתקיים תהליך מתמיד של שרטוט הגבולות הללו, שבעקבותיו חלקים מההוויה האנושית נשארים לצמיתות מעבר לגבולות האני, ואחרים, נעים פנימה או נפלטים החוצה בהתאם לנסיבות. זהו תהליך שנתפש כנורמאלי כל עוד אינו חורג מהגבולות המקובלים, ורק במקרים קיצוניים יכול לגלוש לתופעות מעין אלו שתיארתי קודם.
מסקנה נוספת שמסתמנת מעיון בשתי הדוגמאות הללו היא שתפישת האני מורכבת מ(לפחות) שני מרכיבים נפרדים ושונים זה מזה - האני הגופני, שהוא חלק מהמערכת הבקרה הקדומה של האורגניזם, והאני המנטאלי שהוא תוצר של התודעה. מטבע הדברים, תפישת האני הגופני היא העתיקה מבין השתיים. כל בעל חיים מקיים אינטראקציה כלשהי עם סביבתו וכפועל יוצא מכך, יש לו גם יכולת הבדלה כלשהי בינו לבין סביבתו. אצל יצורים מורכבים בעלי יכולת תנועה, חלק משמעותי ממלאכת ההבחנה הזו מוטל על מערכות העצבים שלהם, שיכולות להבדיל בין גירוי פיזי שנגרם כתוצאה מפעולה שלהן ואינו דורש תגובה, וגירוי זהה שנוצר כתוצאה מפעולה של גורם חיצוני. את ההבדלים הללו אפשר למצוא אצל מגוון רחב של יצורים, החל מיצורים פרימיטיביים ביותר כמו תולעים שטוחות, וכלה באדם. אצל האדם התופעה הזו נחקרה יותר לעומק, והתברר היא מתבטאת בין השאר בעמעום של האותות החושיים שנוצרו כתוצאה מפעולה שלו עצמו, ואפילו של אותות שנוצרו כתוצאה מאירוע חיצוני, אך צפוי מראש.
מטבע הדברים תפישת האני הגופנית שמתבטאת בתופעות פיזיות קונקרטיות, ומופיעה גם אצל יצורים פרימיטיביים יחסית, היא נוחה יותר לחקירה, אך הנוחיות הזו עלולה להוביל למסקנות מוטעות. הגישה האבולוציונית המקובלת מניחה שתפישת האני הגופנית היא הבסיס שעליו התפתחה עם הזמן גם תפישת האני המודעת, או האני המנטאלי. לכאורה זוהי הנחה הגיונית ומתבקשת, אך כפי שאציג להלן, נראה שהעובדות אינן תומכות בה.
אצל האדם, העדר קשר בין שני סוגי ה"אני" נחשב לפתולוגיה חמורה ולאובדן שליטה, אבל אצל החיות הוא נתפש כנורמאלי
ככל הנראה, האני המנטאלי הוא תופעה אנושית בעיקרה, שגם אם היא מתקיימת אצל בעלי חיים אחרים, היא נדירה למדי והרבה פחות מפותחת. כאשר חיה כלשהי מתנהגת פתאום באופן לא צפוי, ואפילו רצחני כמו הסהרורי שתיארתי קודם, לא ננסה להסביר זאת בכך שחל נתק בינה ובין האני שלה. בתפישת העולם המערבית אנחנו בדרך כלל לא מייחסים לחיות אחרות תחושת אני, וגם אם כן, אנחנו לא רואים אותה כמשהו נפרד או כישות אחראית שמנהלת את התנהגותה של החיה. מבחינה זו אפשר לומר שאנחנו רואים את ההתנהגות הנורמאלית של מרבית היצורים האינטליגנטיים הלא אנושיים כנטולת רצון חופשי, כמו זו של הסהרורי. אפשר גם לשער שאם נזהה אצל בעלי חיים אחרים תופעות שדומות לתופעת הגף הזרה, נפרש אותן באופן שונה, וגם כאן, מבלי להזדקק לחלוקה בין "אני" ללא "אני". בשתי התופעות שראינו, גם הסהרוריות וגם היד הזרה, נראה שתפישת האני הגופני שמשותפת לנו ולמרבית בעלי החיים לא נפגעת כלל וממשיכה לתפקד בלי כל קשר למה שקורה עם תפישת האני המנטאלי. אצל האדם, העדר קשר בין שני סוגי ה"אני" נחשב לפתולוגיה חמורה ולאובדן שליטה, אבל אצל החיות הוא נתפש כנורמאלי.
ההיסטוריה האבולוציונית הארוכה של תפישת האני הגופני מתיישבת עם ההנחה שגם אצל האדם היא בעיקרה תוצר של מערכת הבקרה הפרימיטיבית והלא מודעת. היא מבוססת בעיקר על פרופריוספציה, והקשר שלה לתודעה הוא לרוב רופף ביותר עד לא קיים. מצד השני, תפישת האני המנטאלית מופעלת על ידי התודעה, וגם כאשר היא מופנית אל הגוף היא מתבססת בעיקר על מסרים חושיים מודעים. האמירה הזו, שמבוססת בעיקר על אינטרוספקציה, מקבלת חיזוק גם מדעי מהאופן שבו הגוף מיוצג בקליפת המוח, שנחשבת למשכנה של התודעה. בקליפת המוח, או הקורטקס, אפשר לראות ייצוג מפורט של כל אברי הגוף, אך ייצוג זה מבוסס בעיקרו על מסרים שמגיעים מהפריפריה, כלומר מחוש המישוש, ולא על המסרים הפרופריוספטיביים העמוקים יותר, שעומדים בבסיס תפישת האני הגופנית העתיקה יותר. אפשר להבין אם כן, שההפרדה הכמעט מוחלטת בין המיקומים האנטומיים והפונקציות של שתי תפישות האני הללו, היא זו שמאפשרת את התופעות שתיארתי קודם שבהן תפישה אני אחת פועלת והשנייה מושבתת.
ההפרדה הזו מחדדת את שאלת האני שאנחנו דנים בה כאן, וממקדת אותה באני המנטאלי. האני הגופני הוא בעצם תופעה שאינה מעלה כל שאלה עקרונית לגבי מקורה או סיבת קיומה. לעומת זאת האני המנטאלי הוא זה שמעורר שאלות כמו מאין הוא הופיע, מאיזו סיבה, ולאיזו מטרה הוא התפתח, אם הוא תורם למשהו, ואם כן, למה.
התודעה היא מערכת אנליטית מטבעה, שבנויה מלכתחילה להפריד בין החלקים השונים של תמונת העולם שהיא מייצרת
כשאנחנו לומדים להכיר את ה"אני" המנטאלי, מתחזקת עוד יותר ההבחנה בינו ובין מתפישת האני הגופנית. ראשית, אחת התכונות העיקריות של התודעה היא היכולת לפעול באופן שניתן לקרוא לו אוטונומי. היא יכולה להתקיים בפני עצמה, מבלי להיות מושפעת ממערכות החישה ומהמסרים הנקלטים בה, ואינה חייבת להתבטא בפעולה חיצונית כלשהי. שנית, התודעה יכולה להכיר את התהליכים המנטאליים, וליצור בתוכה ייצוג פנימי שלהם, שכולל ייצוג שלה עצמה. זאת, למרות שכל התהליכים הנוירונאליים שבזכותם היא קיימת, הם בעצם נסתרים מעיניה, והיא מכירה רק את מה שמופיע בסופו של דבר. שלישית, כפי שראינו, התודעה מנותקת גם מהמסרים הפרופריוספטיביים שעליהם מבוססת תפישת האני הגופנית, כך שלא סביר שהיא מבוססת עליהם. ולבסוף, התודעה היא מערכת אנליטית מטבעה, שבנויה מלכתחילה להפריד בין החלקים השונים של תמונת העולם שהיא מייצרת. כל אלה יחד מאפשרים את המאפיין העיקרי של תפישת האני המנטאלי – הראייה שלו כישות נפרדת שאינה חלק או תוצאה של אף אחת משאר התופעות שהצרוף שלהן יוצר את האדם.
ברירת המחדל של התודעה היא לתקשר עם הגוף בעזרת אותם הכלים המשמשים אותנו להכרה של אובייקטים חיצוניים
למרות כל האמור, ההפרדה בין מערכת הבקרה הפרימיטיבית, הכוללת בתוכה את האני הגופני, ובין האני המנטאלי המודע אינה שוללת את האפשרות לתפישה מודעת של הגוף. תפישה כזו יכולה להיווצר ולהתקיים בתודעה, משום שהיא תהליך אחר ושונה באופן מהותי מתפישת הגוף של המערכת האוטומטית. אפשר להבין את זה מהאופן שבו אנחנו (כלומר החלק המודע שלנו) מתייחסים לגוף. בדרך כלל, כאשר מסיבה כלשהי עולה הצורך (שוב, המודע) להפנות את תשומת הלב שלנו אל אחד מחלקי הגוף, אנחנו לא פונים אל עבר התחושה הפרופריוספטיבית הישירה, שכאמור כמעט ואינה נגישה לתודעה. במקום זה אנחנו נוקטים בגישה עקיפה, המתבטאת בפעולות כמו הפניית המבט אל אותו החלק, ו/או בהושטת היד למשש אותו, או לפחות ביצירת דימוי חזותי שלו. במילים אחרות, ברירת המחדל של התודעה היא לתקשר עם הגוף בעזרת אותם הכלים המשמשים אותנו להכרה של אובייקטים חיצוניים. באופן הזה הגוף כבר אינו נתפש כחלק בלתי נפרד מהסובייקט (ה"אני"), אלא כאובייקט נפרד.
קשה לקבוע באופן נחרץ מה היו הסיבות להופעת היכולת הזו, ואם ואיזה יתרון הישרדותי היא מביאה אתה, אך אפשר לשער מהן התכונות שאפשרו אותה. המועמדת העיקרית לכך היא היכולת של היונקים (וגם של ציפורים) להתייחס לחלקים בגוף דרך פעולות כמו ליקוק גירוד וניקוי עצמי שאצל בעלי חיים אחרים הן נדירות ביותר. פעולות כאלו, שבהן ההתייחסות לגוף נעשית באותם כלים מוטוריים ותפישתיים שמשמשים את ההתייחסות לאובייקטים חיצוניים, הן כנראה הבסיס ליכולת הפרדה הפנימית בין סובייקט ואובייקט, או בין ה"אני" לגוף ולפעולות "שלי".
הייצוג העקיף הזה שנוסף לתפישת האני הגופנית הישירה אחראי למגוון של תופעות. בין השאר, הוא זה שאחראי לכשלים תפישתיים כמו אשליית יד הגומי (body ownership illusion), אשליה זו היא תוצאה של ניסוי מפורסם, שבו, בעזרת מניפולציה פשוטה, האדם נותן העדפה לתחושות חיצוניות (ראיה ומישוש) על פני הפרופריוספציה, וכתוצאה מכך מבלבל בין יד מגומי לידו שלו. הניסוי הפך למאוד פופולרי, וניתן למצוא באינטרנט סרטונים רבים שלו. הניסויים הללו מראים כמה קל לגרום לתפישה המודעת של חוש הראייה וחוש המישוש לגבור על תפישת האני הגופני שמבוססת על פרופריוספציה.
מקובל להניח שלכל בעל חיים שמצליח במבחן המראה יש רמה כלשהי של תפישת האני. מעט מאוד בעלי חיים עוברים בהצלחה את המבחן הזה
התפישה העקיפה הזו היא גם האחראית לאחת התופעות היותר מדוברות בהקשר של תפישת האני - מבחן הבודק את יכולתו של בעל חיים כלשהו לזהות את דמותו הנשקפת במראה. מקובל להניח שלכל בעל חיים שמצליח במבחן המראה יש רמה כלשהי של תפישת האני. מעט מאוד בעלי חיים עוברים בהצלחה את המבחן הזה. ביניהם אפשר למצוא את היונקים שנחשבים יותר אינטליגנטיים כמו קופי אדם, פילים, ודולפינים, אבל גם עקעקים (ציפור ממשפחת העורביים הידועים באינטליגנציה המפותחת שלהם). מצד שני, הקשר המתבקש בין אינטליגנציה לתפישת האני נחלש עקב עדויות המראות לפחות שני מיני דגים, ולמרבה ההפתעה, כנראה גם נמלים, שככל הידוע לנו לא עברו את מסלול פיתוח הייצוג עקיף שתיארתי כאן, אך יכולים אף הם לזהות את עצמם במראה.
אחד המאפיינים הבולטים של תפישת האני הגופני המודעת הוא אותה ההפרדה שנוצרת בתוך האדם עצמו, בין התופש לנתפש
אחד המאפיינים הבולטים של תפישת האני הגופני המודעת הוא אותה ההפרדה שנוצרת בתוך האדם עצמו, בין התופש לנתפש, כלומר בין אני - סובייקט כלשהו, לאובייקט - הגוף הפיזי, וגם תהליכים מנטאליים. סביר להניח שההתפתחות של היכולת להתייחסות אל הגוף כאל אובייקט חיצוני פתחה את הדרך להבחנה הזו, אך מה שהשלים את המהלך היא דרך הפעולה האנליטית של התודעה, שרואה את עולם התופעות כמערכת שיש בה הבחנה ברורה בין סיבות ותוצאות. דרך החשיבה הזו זקוקה לישות מדומיינת שהיא המבחין או הצופה, שנוצרת מעצם המפגש שבין המחשבה המודעת לחוויית ההבחנה, והיא כנראה הבסיס שעליו יכלה להתפתח תפישת האני האנושית.
התובנות הללו הזו יכולות לתת מענה לשאלה הראשונה שהצגתי בתחילת הפרק הזה – מהיכן צמחה תפישת האני המנטאלי, אבל היא אינה מקדמת אותנו באופן משמעותי להבנת הסיבות והתהליכים שהפכו אותה לגורם כל כך משמעותי. ככלל, הברירה הטבעית מחזקת ומשמרת תכונות שיש בהן תועלת הישרדותית ומנוונת תכונות שאין להן, או שאיבדו את היכולת להביא תועלת. כדי לשמר לאורך זמן את תכונה כמו חוויית ה"אני", שככל הנראה הופיעה מלכתחילה כתופעת לוואי שאין בה תועלת של ממש, צריך שיימצא לה תפקיד שמייצר לאדם ערך מוסף משמעותי.
מאחר והאני משחק תפקיד משמעותי אצל כל בני האדם, בכל התרבויות, מתבקש להניח שצריכה להיות לה תרומה משמעותית כלשהי להישרדות הפרט והמין כולו
ככל שמתרחב החיפוש אחרי תפקידו של האני ואחרי התועלת שהוא עשוי להביא להישרדות האורגניזם עולה הספק אם אכן יש לו תפקיד אופרטיבי כלשהו. עם זאת, מאחר והאני משחק תפקיד משמעותי אצל כל בני האדם, בכל התרבויות, מתבקש להניח שצריכה להיות לה תרומה משמעותית כלשהי להישרדות הפרט והמין כולו. תשובה אפשרית לשאלה זו יכולה לבוא מאחת היכולות האנושיות החשובות ביותר – היכולת לקיים קשרים חברתיים מורכבים. החיברות האנושי שונה מהחיברות של חיות כמו הנמלים, בכך שהוא אינו ברירת מחדל אוטומטית אלא אופציה שיכולה, אך אינה חייבת להתממש. מערכת הקשרים בין אבותינו הקדומים – ההומינינים – הלכה והתהדקה במשך מאות אלפי שנים, ואולי אף יותר מזה, אך בשונה מהקשרים אצל נמלים, דבורים או טרמיטים, הקשרים האנושיים מבוססים על תהליך דינמי מתמשך של בחירה, ועל השתנות מתמדת של מערכות היחסים בתוך הקבוצה. כל אדם שמעורב בחברה יכול למצוא את עצמו פעמים רבות ביום מול ההחלטה איך להתנהג כלפי בני אדם אחרים שהוא פוגש. הכוח המניע העיקרי שמכוון את ההחלטות הללו, כמו את מרבית ההחלטות האחרות, הוא הרגש, ובמקרה זה, בעיקר הרגשות החברתיים למיניהם. לפעמים הרגש שעולה במפגש עם אדם אחר מבוסס על ידע קודם, כמו היכרות, או מוסכמות חברתיות כלשהן, אבל בהעדר שתי אלו, או גם במקביל אליהן, הבחירה (שהיא בדרך כלל לא מודעת) איזה רגש יעלה בכל פעם מבוססת במידה רבה על הערכה של מצבו המנטאלי, של צרכיו ושל רגשותיו של האחר.
כל תפישה חושית מבוססת על תהליך של התאמה בין המסר החושי הגולמי, שהוא אוסף של אותות שהם כשלעצמם חסרי משמעות, לתבניות שכבר קיימות אצל היצור החש, שהן אלו שמעניקות למסרים את משמעותם
הערכת מצבו המנטלי של האחר, המכונה בעגה המדעית תיאוריה של התודעה (theory of mind), היא תהליך מורכב מאד. זהו אמנם חלק מהתהליך הכללי של ניטור הסביבה החיצונית, אבל קשה לשייך אותו לאחת ממערכות החישה שאחראיות לכך. הוא אמנם מתבסס על אברי החושים, אך כדי להעניק למסרים החושיים הללו משמעות כל כך מורכבת, יש צורך ברמה נוספת של עיבוד, מעבר למנגנונים הרגילים שנותנים משמעות לקלט החושי. למעשה, כל תפישה חושית מבוססת על תהליך של התאמה בין המסר החושי הגולמי, שהוא אוסף של אותות שהם כשלעצמם חסרי משמעות, לתבניות שכבר קיימות אצל היצור החש, שהן אלו שמעניקות למסרים את משמעותם. בכל מקרה, גם כשהמדובר במסרים פשוטים יחסית, תהליך יצירת המשמעות הוא מורכב למדי, אך כשמדובר בהערכת מצבו המנטאלי של אדם אחר, התהליך עשוי להיות הרבה יותר מורכב. סביר להניח שמעורבים בו בין השאר מנגנונים עתיקים יחסית כמו נוירוני מראה, קריאת הבעות פנים, קריאת שפת גוף, יחד עם דפוסים נלמדים שונים, שכולם יחד יוצרים בסופו של דבר את התיאוריה של התודעה.
את התבניות הללו אנחנו מכירים מההתנהלות היומיומית של כל אדם פחות או יותר נורמאלי. זה מתבטא באופן שאנחנו בוחרים חברים, או בהעדפות שלנו בבחירת אנשים שאנחנו אמורים להיות איתם בקשר אחר כלשהו. בהיבט השלילי זה מתבטא באפליה לסוגיה, ובהיבט החיובי יותר, ביכולת לבחור עובדים או ספקי שירותים שונים, להימנע מסיכונים, ובאופן כללי להעריך את הצפוי לנו מהאנשים שאנחנו פוגשים. האופן שבו אנחנו תופשים את האחר וצופים את התנהגותו מושפע במידה רבה מהאופן שאנחנו תופשים את עצמנו. כך למשל, אדם ישר נוטה בדרך כלל לתת אמון ביושרם של אחרים, ובהתאם, שקרן מועד נוטה להיות חשדן יותר. זוהי תופעה אנושית מובהקת אך היא אינה ייחודית לאדם. כך למשל, ניסויים בעורבנים הראו שפרט שיש לו נטייה לגנוב מזון מאחרים יהיה זהיר וחשדן יותר, וישקיע יותר מאמצים כדי למנוע מאחרים לגנוב ממנו. במילים אחרות, גם אצל העורבני ה"אישיות" הספציפית של כל פרט היא התבנית שעל פיה הוא מעריך את העורבנים האחרים שהוא בא אתם במגע. המסקנה האפשרית שעולה מכל אלו, היא שהיכולת של האדם לייצר תיאוריה של התודעה של האחר, מותנית בקיומה של תיאוריה של התודעה של האדם עצמו.
ה"אני" אינו ישות בפני עצמה אלא תופעה מנטאלית שנוצרה על ידי התודעה – כלי שתכליתו המקורי היתה לשרת מטרה קונקרטית, שמסיבות שדורשות עיון נוסף, רואה את עצמו כאדון, וכמי שאחראי, לטוב או לרע, לכל שאר התפקודים האנושיים
המונח העברי המקובל "תיאוריה של התודעה" עלול להטעות. השאלה אם העורבני מודע לאופן שהוא תופש את האחר נתונה לפרשנות, אך אין ספק שאצל האדם לפחות חלק מהתהליכים של קריאת מצבו המנטאלי של האחר, מתבצעים באופן לא מודע. היכולת להביע רגשות, וכמובן גם לקרוא את ההבעות הללו, היא תופעה אבולוציונית עתיקה, שמושרשת עמוק במערכת הבקרה הלא מודעת. אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מגיבים בצורה רגשית כלשהי לאדם אחר מבלי שנדע למה. היעדר המודעות הזה מתבטא גם בניסויים רבים, שמראים שחשיפה לא מודעת להבעות פנים בסיסיות יכולה להשפיע על ההתנהגות של הנבדקים, בהקשרים אלו המונח תיאוריה של התודעה מתייחס לתכונות שככל הנראה אינן קשורות רק לתהליכים מודעים, אך אצל האדם, המושג הזה מתרחב גם אל התודעה עצמה. היכולת של אדם לראות בעצמו גם את הגנב, וגם את האדם הישר, בצד עוד אוסף גדול של תכונות שונות ואף סותרות, היא למעשה שוות ערך לתפישת האני המנטאלי. ה"אני" על כל מורכבותו הוא זה שמאפשר מגוון רחב ודינמי של אפשרויות לתפוש את האחר על היכולת הזו מבוססת המורכבות של המארג החברתי האנושי, שהיא ללא ספק אחד הגורמים העיקריים ליכולת ההישרדות של המין.
לסיכום, גם אם השאלות לגבי מקורו של האני, סיבת קיומו, והמקום המרכזי שהוא תופס בהווייה האנושית לא מקבלות כאן תשובה מלאה, אפשר לומר במידה רבה של וודאות שהתפישה האינטואיטיבית המקובלת של מקומו ותפקידו של האני שגוייה מעיקרה. מהתפישה הזו מצטיירת תמונה של מערכת הירארכית שבראשה עומד ה"אני" כעובדה נתונה פחות או יותר, ול"אני" הזה יש תודעה שהיא כביכול תפקוד שלו (התודעה "שלי"). אל מול התפישה הזו עומדת נקודת המבט האבולוציונית שעל פיה הסדר הוא הפוך – ה"אני" אינו ישות בפני עצמה אלא תופעה מנטאלית שנוצרה על ידי התודעה – כלי שתכליתו המקורי היתה לשרת מטרה קונקרטית, שמסיבות שדורשות עיון נוסף, רואה את עצמו כאדון, וכמי שאחראי, לטוב או לרע, לכל שאר התפקודים האנושיים.
עוזי בן צבי הוא בעל תואר שני בפילוסופיה, עוסק בפילוסופיה של הביולוגיה, ובעיקר בקשר לאדם. בשנים האחרונות מתמקד בשאלת האבולוציה של התודעה האנושית.
לעיון נוסף
Scepkowski, L. A., & Cronin-golomb, A. (2003). The alien hand: cases, categorizations, and anatomical correlates. Behavioral and Cognitive Neuroscience Reviews, 2(4), 261–277. https://doi.org/10.1177/1534582303260119Cartwright, R. (2004). Sleepwalking violence: A sleep disorder, a legal dilemma, and a psychological challenge. American Journal of Psychiatry, 161(7), 1149–1158. https://doi.org/10.1176/appi.ajp.161.7.1149Boehme, R., Hauser, S., Gerling, G. J., Heilig, M., & Olausson, H. (2019). Distinction of self-produced touch and social touch at cortical and spinal cord levels. Proceedings of the National Academy of Sciences, 116(6), 2290–2299. https://doi.org/10.1073/pnas.1816278116Timm, J., SanMiguel, I., Saupe, K., & Schröger, E. (2013). The N1-suppression effect for self-initiated sounds is independent of attention. BMC Neuroscience, 14(1), 2. https://doi.org/10.1186/1471-2202-14-2.Costantini, M., & Haggard, P. (2007). The rubber hand illusion: Sensitivity and reference frame for body ownership. Consciousness and Cognition, 16(2), 229–240. https://doi.org/10.1016/j.concog.2007.01.001Gallup, G. G., Anderson, J. R., & Shillito, D. J. (2002). The mirror test. In The cognitive animal: Empirical and theoretical perspectives on animal cognition (pp. 325–333).Hartwig, M., Granhag, P. A., Strömwall, L. A., & Andersson, L. O. (2004). Suspicious minds: Criminals’ ability to detect deception. Psychology, Crime and Law, 10(1), 83–95. https://doi.org/10.1080/1068316031000095485Clayton, N., Emery, N., & Dickinson, A. (2012). The rationality of animal memory: Complex caching strategies of western scrub jays. In Rational Animals (pp. 197–216). https://doi.org/10.1093/acprof:oso/9780198528272.003.0009
תמונה ראשית: זאת אני מסתכלת על העולם, עליכם. תצלום: אדי ליבדינסקי, unsplash.com
Photo by Edi Libedinsky on Unsplash
תגובות פייסבוק
5 תגובות על רק אני והתודעה שלי
לכתוב כל כך הרבה על ה"אני" בלי להזכיר את בודהה....
הרבה פילוסופים עדיין לוקים בעיוורון צד (Hemispatial Neglect) ומתייחסים רק למחשבה המערבית, כאילו יש רק רק מערב, והמזרח פשוט איננו קיים.
וכך יוצא לעולם מאמר ארוך על "אני" בלי להזכיר את מי שהגה את הרעיון המעניין (והמועיל) ביותר בעניין זה.
המדע במזרח לא בדיוק הניב תובנות על ה"אני", לא? הרי הכותב סוקר ומתמודד עם שאלות שעולות ממדע, ומה לעשות מדע התפתח וקרה והגיע להשגים מסויימים במערב. התרומה של המזרח ברעיונות ובדתות היא סיפור אחר, אבל לא על זה כותבים פה אלא על ממצאים מדעיים.
הביקורת שלך מעניינת, בייחוד על רקע העובדה שהכותב הוא קודם כל מתרגל ותיק במסורת הבודהיסטית, ובכל מקרה לא פילוסוף מקצועי.
לעצם העניין, כבודו של הבודהה במקומו מונח. הוא זיהה בדרך אינטרוספקטיבית את הבעייתיות של ה''אני'', וגם הציע דרכים התמודד איתה, אבל הוא לא התעניין במקורה, ובוודאי שלא ניסה לעגן אותה בידע ובצורת החשיבה המערבית.
כאשר אדם מתבודד לאורך זמן ממושך ואינו באינטרקציה עם אדם אחר אט אט נעלמת בו חווית האני כך שבעצם תחושת האני מתקיימת רק וכאשר אדם א’ באינטרקציה מול אדם ב’
וללא תיקשורת חיצונית לאדם ,נעלם הצורך באני כי לו מול עצמו האני לא רלוונטי ואם ברצונכם לבדוק זאת אני ממליץ מניסיון אישי אך דעו שחווית האני חוזרת שחוזרים למימשק שהוא מעבר לעצמך
מאמר מרתק, וגם כתוב בצורה בהירה - משימה לא קלה בכלל בהינתן הנושא הסבוך הזה.
כבר בסיום המאמר ועוד לפני שקראתי את התגובות הקודמות חשבתי על קווי הדימיון הרבים בין מה שהכותב מציג במאמר ובין אחד העקרונות המרכזיים (וגם המבלבלים ביותר) בתורת הבודהיזם.
תודה לאלכסון ולכותב המוכשר!
מזמזמים בשמיים
פריטים חדשים במציאוּת דורשים על פי רוב גם מילים חדשות, או התאמה של מילים וצירופי מילים כדי לקרוא להם בשמות מובחנים. זו אינה חובה, כמובן, אך כשהפריטים חשובים בעיני החברה ודוברי השפה, המילים תיווצרנה, תוצענה, תופענה.
לא צריך מומחיות טכנית מיוחדת כדי לדעת שהשמיים נעשים צפופים במיני יצורים טכנולוגיים חדשים. כלי טיס קטנים, קטנים מאוד או קצת פחות קטנים מנקדים את הרקיע ומשמשים לשורה ארוכה של צרכים ומטרות. שמותיהם בעברית רבים, וקשה לעשות סדר במילון החדש, המתהווה לנגד עינינו והעובר תמורות עם התפתחות המצאי המעופף.
קוראים ותיקים, שנעוריהם כללו שקיעה בין דפי בטאון חיל האוויר, זוכרים את הופעתם של המל״טים. מל״ט היה הכינוי שניתן לכלי טיס שמאפיינו העיקרי היה מה שאין בו: טייס. כלומר ״מטוס ללא טייס״. במבט לאחור יש להניח שהוא נקרא ״מטוס״ כיוון שהאפשרויות היו מוגבלות. מטוס, מסוק (ההליקופטר של פעם) – אלו היו שתי האפשרויות אי-אז לפני כחמישים שנה. מטוס, כלי מוארך, בעל שידרה צינורית וכנפיים, שחוצה את התווך האווירי בקו ישר, ומונהג-מנווט גם לשוב לבסיסו ולנחות בדרך כלשהי. כזה היה המל״ט, גם אם הוא נעזר במשגר קרקעי כדי להתחיל בטיסה ולנסוק. מעמדו נשמר במשך שנים, עד שכוח ההמצאה והיצירתיות הצבאית הביאו לנו ועלינו את המזל״ט, נגזרת תעופתית ולשונית של המל״ט: ״מטוס זעיר ללא טיס״. כלומר, עדיין מטוס, אבל קטן משמעותית מאביו המל״ט.
אך גם בכך לא חדלה ההתפתחות, לא בכלים ולא בנומנקלטורה העברית.
עם הזמן, הופיע בחיינו הכַּטְבָּ״מ, ״כלי טיס בלתי מאויש״. מה בינו ובין המל״ט? לבלשני חיל האוויר פתרונים. כלי טיס בלתי מאויש הוא תיאור הוגן גם למל״ט וגם למזל״ט. אמנם לא כאן המקום להרחיב על תרבות השפע של ראשי התיבות בתחומי הצבא והביטחון העבריים, אבל יש בהחלט מקום לומר ששם כזה, שהוא ראשי תיבות, מצביע על צבאיות, על שייכות לספירה הביטחונית.
בינתיים, ואפילו במקביל, היות שבעולם וגם אצלנו כלי טיס בלתי מאוישים זכו לעדנה ולשימושים אזרחיים רבים מאוד, הופיע בשמיים העבריים גם ה״רחפן״. הפעם היה במונח החדש גם איתות ברור למהות טכנית מסוג אחר. אם מל״ט ומזל״ט עדיין טענו למהות ״מטוסית״ של הכלי, ואם הכטב״מ לא התחייב לאווירונאוטיקה מסוימת, הרחפן כבר אמר בפה מלא שהוא לא רק טס, אלא שהוא גם עומד במקום, במארב, בתצפית, בבקרה חזותית סבילה.
לא צריך להיות בעל תואר בפסיכולוגיה כדי לראות את הסמליות שיש במטוס, בטיסתו המהירה קדימה, בזינוק שלו לאורך קו. הרחפן שבר את התדמית הזאת, ואולי לכן היה טבעי שתינטל ממנו כל רמיזה לקרבה למטוס. כך אולי גם נוצרה היררכיה: מטוסים (מאוישים בטובים לטיס) משרים מעט ממעמדם על המל״ט והמזל״ט, אבל חלילה להם מלהיות מקושרים ליצור המרחף, הפסיבי, הגוצי למראה, המסורבל לעתים, כזה שיש לו להבים מסתובבים, כמו מסוק, שבולטים בחלקו העליון, וגם בליטות אחרות של אנטנות, מצלמות ועוד. יתרה מכך: רחפנים מונעים בסוללות, ללא אלמנט האש רב הסמליות שמטוסים מספקים למי שהאגו שלו רגיש לכגון אלו.
הפריחה הטכנולוגית והכוח הרב שבידי מערכת הביטחון הישראלית התבטא בשנים האחרונות גם בגידול טרמינולוגי מרשים. האהבה של בירוקרטים למונחים ולהתוויה של הבדלים בין קטגוריות, אפילו זעירות ומעוטות משמעות, גילתה כר פורה בדמות השמיים עמוסי הכלים למיניהם. וכך בא לעולם ה״כטמ״מ״ – כלי טיס מופעל מרחוק; ה״מסל״ט״, הוא המסוק ללא טייס; לפחות תריסר סוגי משנה של כטב״מים, כמו כטב״מ תקיפה, כטב״מ קרב, כטב״מ צילום ועוד ועוד. ולא נפקד מקומם של תתי-הסוגים על פי שיטות ההנעה: כטב״מ סילוני לעומת כטב״מ טורבו-פרופ. ובעת כתיבת הדברים חוגגת המערכת את הגעתו לעולם הטכנולוגיה הצבאית הישראלית של יצור מעופף המכונה ״מיקרו מל״ט מתאבד״ – והפעם מובלטת בשם תכונה סופנית - להזכיר לנו שלא פסו מל״טים מהשמיים, ביחוד כשמדובר בשימושים תוקפניים-מלחמתיים.
פה היה אפשר לגשת למילון האנגלי, כלומר האמריקני, המקביל, ולערוך השוואה שהייתה חושפת דומה ושונה לא רק בטכנולוגיות ובסיווגי-משנה המעידים על מבנים ארגוניים ותפעוליים שונים, אלא גם דומה ושונה בתחום העונג לקבוע שמות ולבטא היבטים שונים של אגו אישי או ארגוני, משל היינו בספר בראשית של כלי הטיס, ואל הטיסה העניק לאדם המטיס את התפקיד להעניק שמות לכל היצורים.
אך אם אנו ניגשים לאנגלית, לבי נמשך לא להשוואה הפורייה הזאת, אלא למונח קטן, יפה ורב משמעות: drone. ובכן, באנגלית מדובר במילה ותיקה מאוד, עם שורשים הודו-אירופיים עמוקים ותפוצה מרשימה בשפות הגרמאניות. פירושה הוא חרק ממין זכר, בעיקר זכר של דבורה, של נמלה או דבּוּר. בעולם הדבורים, ה-drone אינו עובד אך יכול להפרות את המלכה. כלומר, יש בו חיוניות וגם חסר מובנה ביכולות. קיומו משמעותי רק בהקשר ליצור אחר, שנחשב לעיקרי בסיפור. והוא מעופף וגם מרחף, מתקדם וגם עומד במקום, תלוי באוויר, מחכה לרגע המתאים. בעבר שימשה המילה לתיאור אדם עצלן, שאינו עובד ונסמך על אחרים. אך ל-drone יש גם משמעות אחרת, אולי גם היא קשורה במקור לדבורים ולחרקים אחרים, ואולי יש לה מקור היסטורי אחר: קול הזמזום העמוק, החזרתי, של החרק. להמהם, לזמזם, לנהום בטון עמוק, כולם נכללים ב-drone. וכיום זהו מונח העל האנגלי לכל הכטב״מים למיניהם. ראשיתו של עניין היה בכלי טיס נגררים, ששימשו לאימונים, כמטרות-דמה או לשימושים אחרים, ובהמשך המונח החל לשמש כל כלי טיס שאינו מאויש.
כמה יפה: לקרוא לכל משפחת כלי הטיס שאינם מאוישים על שמו של חרק ממין זכר שמשמיע קול זמזום. הרחק מענייני צבא או תועלת מוחשית, ובלי טיפוח תהילת הטיסה קדימה במבערים לוהבים, מובלטת תכונה שאכן גם מוכרת מתחום כלי הטיס, תכונה אקוסטית, ומייצגת ללא קושי את הכלים כולם, ואפילו אפשר לשער שאת הכלים שעוד יופיעו. כי גם אם הללו יהיו עוד יותר שקטים, הם יזמזמו בשמיים, בנהמה כבושה ועמוקה של מי שקיומם המוגבל תלוי באחרים.
חכמה
הייתי רוצה לומר לך כיצד נראים מרחוק
במכחול של רמברנדט מאזורי קנה הסוף
או מיעד העד או מהמים או רק מהצפון ומהשלג
והתיישבנו כאן תחת כחול עצי הבננות:
רשרוש ללא הרף של תנועת הציפורים
רכה היא החכמה הזאת
להכיר את הרגעים פלח לפלח כמו פרי
עדיין ירוק, שרוצה לנבוט ולהתמלא אור
ולאחזו בו לרגע קט, שלם באצבעותינו
ותחת קולנו פינו מבטנו
ללא כל רחש ללא כל דומיה ללא כל מחווה
תרגום מפורטוגזית: יורם מלצר
מולדת המקוללים
מרק פורהבאנגליה וגם בצרפת, מזה מאתיים שנה ויותר, האמן המקולל היה למוסד בפני...
X 9 דקות