רק לא להיות הגונים

מדוע מחליטים פקידי ממשל ונבחרי ציבור לזנוח את עקרונותיהם ולתמוך במנהיג לא מוסרי ומסוכן? ומדוע אחרים מחליטים להשמיע קולם, להקריב ולהסתכן?
X זמן קריאה משוער: כשעה

באחר צהריים קר בשנת 1949, וולפגנג לאונהרד (Leonhard) חמק בשקט ממזכירות המפלגה הקומוניסטית של מזרח גרמניה, מיהר לביתו, ארז את מעט הבגדים החמים שהצליח להכניס לתיק מסמכים קטן, ולאחר מכן הלך לתא טלפון כדי להתקשר לאמו. "המאמר שלי יהיה גמור הערב", הוא אמר לה. זה היה הקוד המוסכם ביניהם. משמעותו הייתה שהוא מתכוון להימלט מהמדינה, תוך סיכון ממשי מאוד של חייו.

על אף שהוא היה אז רק בן 28, לאונהרד היה חלק מצמרת האליטה החדשה של מזרח גרמניה. הוא היה בנם של קומוניסטים גרמנים, חונך בברית המועצות, הוכשר בבתי ספר מיוחדים במהלך המלחמה, והוחזר לברלין ממוסקבה במאי 1945, באותו המטוס שהביא את וולטר אולבריכט (Ulbricht), המנהיג של מה שהייתה עתידה להפוך עד מהרה למפלגה הקומוניסטית של מזרח גרמניה. לאונהרד שובץ בצוות שהוטל עליו ליצור מחדש את הממשלה של מזרח ברלין.

הייתה לו משימה מרכזית אחת: להבטיח שכל המנהיגים שיעלו מתוך הכאוס שלאחר המלחמה יקבלו סגנים נאמנים למפלגה

הייתה לו משימה מרכזית אחת: להבטיח שכל המנהיגים שיעלו מתוך הכאוס שלאחר המלחמה יקבלו סגנים נאמנים למפלגה. "זה חייב להיראות דמוקרטי", אמר לו אולבריכט, "אבל הכול צריך להיות בשליטתנו".

ולטר אולבריכט

"זה חייב להיראות דמוקרטי, אבל הכול צריך להיות בשליטתנו", ולטר אולבריכט (דיוקן מ-1970), תצלום: הארכיון הלאומי של גרמניה, ויקיפדיה

עד לאותו שלב, לאונהרד חווה הרבה מאוד. כשהוא היה עדיין נער, במוסקבה, אמו נעצרה כ"אויבת העם" ונשלחה לוורקוטה, מחנה עבודה בצפון הרחוק. הוא היה עד לעוני הנורא ולחוסר השוויון שאפיינו את ברית המועצות, הוא נואש מן הברית של הסובייטים עם גרמניה הנאצית בין השנים 1939 ו-1941, והוא גם ידע על מעשי האונס המסיביים שהצבא האדום ביצע בנשים לאחר הכיבוש. יחד עם זאת, לאונהרד וחבריו המחויבים פוליטית "נרתעו אינסטינקטיבית מן המחשבה" שמשהו מכל האירועים הללו "מנוגד באורח חריף לאידאלים הסוציאליסטיים שלנו". בנאמנות קפדנית, הוא נאחז במערכת האמונות שעל ברכיה התחנך.

נקודת המפנה, כשהמפנה אכן הגיע, הייתה עניין של מה בכך. בעודו הולך במסדרון הארוך של הבניין הגדול של הוועד המרכזי, עצר אותו "אדם בעל מראה נעים, בגיל העמידה", חבר מפלגה שזה עתה הגיע מן המערב, ששאל אותו היכן יוכל למצוא את חדר האוכל. לאונהרד אמר לו שהתשובה תלוי בסוג שובר הארוחה שיש בידיו – פקידים בדרגות שונות הורשו לאכול בחדרי אוכל שונים. חבר המפלגה נדהם: "אבל... האם איננו כולנו חברי מפלגה?"

לאונהרד הלך משם ונכנס לחדר האוכל שהוקצה לו, מהקטגוריה הגבוהה ביותר, שבו מפות לבנות כיסו את שולחנות ובעלי תפקידים בכירים זכו לארוחות של שלוש מנות. הוא חש בושה. "משונה, כך חשבתי, שהדבר מעולם לא עלה בדעתי קודם לכן!" זה היה הרגע שבו החלו לנקר בו הספקות, שהובילו אותו באורח בלתי נמנע לתכנית ההימלטות שלו.

משך חודשים רבים הוא שידר את התכנית הפופולרית "אתם שואלים, אנחנו משיבים". הוא השיב בשידור על מכתביהם של מאזינים, ולעתים קרובות חתם את התשובות שלו בנוסח כזה או אחר של האמירה "על הקשיים הללו מתגברים כעת בעזרת הצבא האדום"

בדיוק באותו הרגע, ובדיוק באותה העיר, מזרח גרמני בכיר נוסף הגיע בהדרגה למסקנות הפוכות בדיוק. מרכוס וולף היה גם הוא בן למשפחה קומוניסטית גרמנית בולטת. גם הוא בילה את ילדותו בברית המועצות, והוא למד באותם בתי ספר מובחרים לילדים של קומוניסטים זרים, כמו לאונהרד, ואף הוכשר באותו מחנה אימונים בימי המלחמה; השניים אף חלקו חדר במחנה, ונהגו לקרוא זה לזה ברוב רצינות רק בכינויים שלהם – אלו היו הכללים באווירת החשאיות העמוקה – על אף ששניהם ידעו היטב זה את שמו האמיתי של זה. וולף גם היה עד למעצרים המוניים, לטיהורים ולעוני בברית המועצות – וגם הוא שימר את אמונתו במטרה ובייעוד. הוא הגיע לברלין ימים אחדים בלבד לפני לאונהרד, במטוס אחר שהיה מלא בחברי מפלגה נאמנים, ומיד החל לעבוד כמנחה של תכנית בתחנת הרדיו החדשה, שפעלה בתמיכה סובייטית. במשך חודשים רבים הוא שידר את התכנית הפופולרית "אתם שואלים, אנחנו משיבים". הוא השיב בשידור על מכתביהם של מאזינים, ולעתים קרובות חתם את התשובות שלו בנוסח כזה או אחר של האמירה "על הקשיים הללו מתגברים כעת בעזרת הצבא האדום".

באוגוסט 1947, השניים נפגשו בדירה של וולף, "דירה מפוארת בת חמישה חדרים", לא הרחק מהמקום שבו פעלה תחנת הרדיו. משם הם נסעו במכונית לביתו של וולף, "וילה מהודרת בקרבת אגם גליניקה". הם יצאו להליכה סביב האגם, שבמהלכה וולף הזהיר את לאונהרד מפני שינויים העומדים להתחולל. הוא אמר לו לוותר על התקווה שהקומוניזם הגרמני יורשה להתפתח אחרת מן הגרסה הסובייטית: הרעיון הזה, שמזה שנים רבות היה מטרתם של חברי מפלגה גרמנים רבים, עמד להיזנח. כשלאונהרד טען שדבר כזה לא יתכן – הרי הוא עצמו אחראי אישית לאידיאולוגיה, ואיש לא אמר לו דבר על שינוי בכיוון כזה – וולף צחק עליו. "יש רשויות בכירות יותר מן המזכירות המרכזית שלך", הוא אמר. וולף נתן לו להבין באורח ברור שיש לו קשרים טובים יותר, וגם חברים חשובים יותר. בגיל 24, הוא היה איש המעגל הפנימי. ולאונהרד הבין לבסוף שהוא פקיד בארץ כבושה, שבה המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ולא המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, היא הקובעת.

מרכוס וולף, מזרח גרמניה

ידע הכול, מהרגע הראשון - ועזר לדיכוי להתבסס. מרכוס וולף, ראש הביון של מזרח גרמניה. תצלום: מורטון לין

הקריירה של מרכוס וולף המשיכה לפרוח לאחר מכן. לא רק שהוא נשאר במזרח גרמניה, אלא שהוא עלה במעלות הנומנקלטורה והיה לרב-המרגלים של מזרח גרמניה. הוא היה הפקיד השני בחשיבותו במיניסטריון לביטחון המדינה, שנודע בכינוי "שטאזי". לא פעם תואר וולף כמודל לדמות קרלה, בספרי הריגול של ג'ון לה קארה. במהלך הקריירה שלו, מחלקת הביון שלו גייסה סוכנים במשרדים של הקנצלר המערב גרמני וכמעט בכל מחלקה של הממשלה בגרמניה המערבית, וכן בנאט"ו.

בינתיים, לאונהרד הפך למבקר בולט של המשטר. הוא כתב והרצה במערב ברלין, באוקספורד ובאוניברסיטת קולומביה בארצות הברית. הוא גם הגיע לאוניברסיטת ייל, שם הקורס שלו הותיר חותם בקרב דורות אחדים של תלמידים. ביניהם היה מי שעתיד היה להיות נשיא ארה״ב, ג'ורג' וו. בוש, שתיאר את הקורס של לאונהרד כ"מבוא למאבק בין הרודנות והחירות". כשאני הייתי בייל, בשנות ה-80, הקורס של לאונהרד על ההיסטוריה הסובייטית היה הקורס הפופולרי ביותר בקמפוס.

שניהם יכלו לראות בקלות את הפער בין התעמולה לבין המציאות. יחד עם זאת, אחד מהם המשיך להיות משתף פעולה נלהב, בעוד שהאחר לא היה מסוגל לבגוד באידאלים שלו. מדוע?

אם מביטים בנפרד על שני הסיפורים של שני האישים הללו, הרי שכל אחד מהם נראה הגיוני. אך אם נבחן אותם ביחד, הם דורשים הסבר עמוק יותר. עד מרץ 1949, הביוגרפיות של לאונהרד ושל וולף דומות באורח בולט. שניהם גדלו בתוך המערכת הסובייטית. שניהם חונכו על פי האידאולוגיה הקומוניסטית, ולשניהם היו אותם הערכים. שניהם ידעו שהמפלגה מקעקעת את הערכים הללו. שניהם ידעו שהמערכת, שלכאורה נבנה כדי לקדם שוויון, היא למעשה בלתי שוויונית באורח עמוק, לא הוגנת ואכזרית מאוד. כמו מקביליהם במקומות ובתקופות רבים כל כך, שניהם יכלו לראות בקלות את הפער בין התעמולה לבין המציאות. יחד עם זאת, אחד מהם המשיך להיות משתף פעולה נלהב, בעוד שהאחר לא היה מסוגל לבגוד באידאלים שלו. מדוע?

באנגלית, המלה "collaborator" [וכך גם ״משתף פעולה״ בעברית] היא בעלת משמעות כפולה. אפשר לתאר עמית כ"collaborator" במובן ניטרלי או חיובי. אך ההגדרה האחרת של "collaborator", שהיא הרלוונטית כאן, שונה: מדובר באדם שעובד עם האויב, עם שלטון כיבוש, עם המשטר הרודני. במובנה השלילי, המילה קשורה בקשר הדוק לקבוצה אחרת של מלים: "collusion" ["קשירת קשר"], "complicity" ["שותפות לדבר עבירה"] ו-"connivance" {"תכנון יחד של מעשה אסור"]. המשמעות השלילית הזאת התחזקה במהלך מלחמת העולם השנייה, כשהמילה שימשה באורח נרחב לתיאור אירופים ששיתפו פעולה עם הכובשים הנאציים. ביסודו של דבר, המובן המכוער של ״משתף פעולה״ נושא הקשר של בגידה: בגידה באומה, בגידה באידאולוגיה, בגידה במוסריות שלך, בערכים שלך.

מאז מלחמת העולם השנייה, היסטוריונים ואנשי מדע המדינה ניסו להסביר מדוע אנשים מסוימים, בנסיבות קיצוניות, הופכים למשתפי פעולה ואילו אחרים לא. סטנלי הופמן (Hoffman) המנוח, איש אוניברסיטת הארוורד, הכיר את הנושא מקרוב, באורח אישי – כילד, הופמן ואמו הסתתרו מפני הנאצים בכפר Lamalou-les-Bains, בדרום צרפת. אך הוא היה צנוע ביחס למסקנות שהוא הסיק, והעיר כי "היסטוריון זהיר יצטרך כמעט תמיד לכתוב סדרה עצומה של סיפורי מקרים; שכן נראה מספר הגוונים של שיתוף הפעולה רבים כמעט כמספר משתפי הפעולה". ובכל זאת, הופמן ניסה לסווג את הריבוי הזה, באמצעות חלוקה של משתפי הפעולה ל"משתפי פעולה מרצון" ו"משתפי פעולה שלא מרצון". רבים מהשייכים לקבוצה השנייה לא יכלו להימנע מלעבוד עם הכובשים הנאצים שניהלו את ארצם.

הופמן המשיך במיון וחילק את משתפי הפעולה "מרצון", הנלהבים יותר, לשתי קבוצות נוספות. בראשונה היו אלו שעבדו עם האויב בשם "האינטרס הלאומי", תוך שהם מסבירים באופן רציונלי את שיתוף הפעולה כדבר שנדרש לצורך שימור הכלכלה הצרפתית או התרבות הצרפתית – אם כי ברור שלרבים ממי שהעלו את הטיעונים הללו היו גם מניעים מקצועיים או כלכליים אחרים. בקבוצה השנייה הוא הציב את משתפי הפעולה האידאולוגיים והפעילים באמת: אנשים שהאמינו שצרפת הרפובליקנית של לפני המלחמה הייתה חלשה או מושחתת, וקיוו שהנאצים יחזקו אותה, אנשים שהעריצו את הפשיזם, ואנשים שהעריצו את היטלר.

וישי, צרפת, מהפכה לאומית, משפחה עבודה ומולדת

עניין של ערכים: כרזה של המהפכה הלאומית של משטר וישי: "משפחה, עבודה ומולדת" (1942). תצלום: ויקיפדיה

הופמן הבחין שרבים מאלו שהפכו למשתפי פעולה אידאולוגיים היו בעלי אדמות ואריסטוקרטית, "סולתה ושמנה של הדרג הבכיר של עובדי המדינה, של הצבא ושל הקהילה העסקית", אנשים שתפשו את עצמם כחלק ממעמד שהשלטון הוא זכותו הטבעית, ושהכוח השלטוני נלקח מהם שלא בצדק, לדעתם, תחת ממשלות השמאל של צרפת בשנות ה-30. לעומתם, מי שהיו בקוטב המנוגד להם, היו בעלי מוטיבציה לא פחות גבוהה לשתף פעולה עם הנאצים: אלו היו "מי שלא מצאו את מקומם בחברה והסוטים מן הבחינה הפוליטית" – אנשים שבמהלך הדברים הנורמלי לעולם לא היו זוכים לקריירות מוצלחות משום סוג. מה שקירב בין שתי הקבוצות הללו הייתה המסקנה המשותפת לשתיהן, שללא קשר למה שהם חשבו על גרמניה לפני יוני 1940, העתיד הפוליטי והאישי שלהם השתפר, כעת כשהם מצטרפים לשורות הכובשים.

עבור אינטלקטואלים מיוסרים, שיתוף פעולה הציע גם מין הקלה, כמעט תחושה של שלווה: משמעותו הייתה שהם אינם נמצאים עוד במצב תמידי של מלחמה עם המדינה

כמו הופמן, גם צ'סלב מילוש, המשורר הפולני חתן פרס נובל לספרות, כתב על שיתוף פעולה מניסיונו האישי. מילוש היה חבר פעיל במחתרת האנטי-נאצית במהלך המלחמה, ולאחר המלחמה הוא התמנה לשמש נספח תרבות בשגרירות פולין בוושינגטון, תוך שהוא משרת את הממשלה הקומוניסטית של ארצו. רק בשנת 1951 מילוש ערק, הוקיע את המשטר והציג ברבים את פרטי החוויה שלו. במסה המפורסמת שלו, "הרוח השבויה", הוא שרטט מספר דיוקנאות של אנשים מהמציאות, מוסווים אך מעט, כולם סופרים ואינטלקטואלים, שכל אחד מהם מצא דרכים שונות להצדיק את שיתוף הפעולה שלו עם המפלגה. רבים מהם היו קרייריסטים, אך מילוש הבין ששאפתנות מקצועית אינה יכולה לספק הסבר מלא. הצטרפות לתנועה המונית הייתה עבור רבים מהם הזדמנות לשים קץ לניכור שלהם, להרגיש קרובים ל"המונים", להתאחד לקהילה אחת יחד עם הפועלים ובעלי החנויות. עבור אינטלקטואלים מיוסרים, שיתוף פעולה הציע גם מין הקלה, כמעט תחושה של שלווה: משמעותו הייתה שהם אינם נמצאים עוד במצב תמידי של מלחמה עם המדינה, שהם חדלים להיות במצב של סערה ומהומה. מילוש כתב שמרגע שהאינטלקטואל משלים עם כך שאין דרך אחרת: "הוא אוכל בהנאה, תנועותיו נעשות נמרצות, הצבע חוזר ללחיו. הוא מתיישב וכותב מאמר 'חיובי', מתפעל מן הקלות שבה הוא כותב אותו". מילוש הוא אחד הסופרים המעטים שמכירים בהנאה שבקונפורמיות, בתחושה הקלילה שהיא מעניקה, באופן שבו היא פותרת שורה ארוכה של דילמות אישיות ומקצועיות.

אנו מרגישים את הדחף להתאים את עצמנו, להיות קונפורמיים. זהו הרצון האנושי הנורמלי ביותר. נזכרתי בכך לאחרונה כשביקרתי אצל מריאן בירתלר (Birthler) בדירתה שטופת האור בברלין. בשנות ה-80, בירתלר הייתה אחת מקומץ מתנגדי משטר במזרח גרמניה. לאחר מכן, בגרמניה המאוחדת, היא בילתה יותר מעשור בניהול ארכיון השטאזי, אוסף התיקים של המשטרה החשאית של מזרח גרמניה לשעבר. שאלתי אותה אם היא יכולה לזהות באוכלוסיית הדמויות שלה אוסף של נסיבות שגרמו לאנשים מסוימים לשתף פעולה עם השטאזי.

השאלה עוררה בה התנגדות. בירתלר אמרה לי ששיתוף פעולה אינו מעניין. כמעט כולם היו משתפי פעולה, 99 אחוז מהמזרח גרמנים שיתפו פעולה. אם הם לא עבדו עם השטאזי, הרי שהם עבדו עם המפלגה, או עם המערכת במובן הכללי יותר. הסוגיה שהיא בעיניה הרבה יותר מעניינת – והרבה יותר קשה להסבר – היא הסוגיה המסתורית: מדוע אנשים יצאו נגד המשטר? במלים אחרות, החידה אינה מדוע מרכוס וולף נשאר במזרח גרמניה, אלא מדוע וולפגנג לאונהרד בחר לעזוב.

הנה עוד זוג סיפורים, שיהיו מוכרים יותר לקוראים אמריקנים. בואו נתחיל בשנות ה-80, כשלינדזי גראהם הצעיר ((Lindsey Graham שירת לראשונה ביחידת המשפט הצבאית בחיל האוויר האמריקני. במשך חלק מאותה תקופה, גראהם היה מוצב במה שהייתה אז מערב גרמניה, בחזית המלחמה הקרה של ארה״ב. גראהם, שנולד וגדל בעיירה קטנה בדרום קרוליינה, היה מסור כולו לצבא. לאחר ששני הוריו הלכו לעולמם כשהוא היה בשנות העשרים לחייו, הוא הצליח לממן את לימודיו בקולג' וגם את לימודיה של אחותו הצעירה בעזרת מלגה של ה-RTOC [מנגנון של צבא ארה"ב המכשיר סטודנטים כקצינים], ולאחר מכן תודות למשכורת שלו בחיל האוויר. הוא המשיך בשירות צבאי במשך שני עשורים תמימים, אפילו אחרי שנבחר לכהן בסנאט, ולפעמים הוא היה נוסע לעיראק או לאפגניסטן לשירות קצר  כקצין מילואים. "חיל האוויר היה אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לי אי-פעם", הוא אמר ב-2015. "הוא העניק לי יעוד גדול יותר מעצמי. והוא הציב אותי בחברתם של פטריוטים". במשך רוב שנותיו בסנאט, גראהם, יחד עם חברו הקרוב ג'ון מקיין, היה בין המצדדים בחיזוק הצבא, ותמך בחזון של אמריקה כמנהיגה דמוקרטית מעבר לגבולותיה. הוא גם תמך בכינונה של דמוקרטיה חזקה וחיונית בארה״ב עצמה. בקמפיין לבחירתו מחדש ב-2014, הוא הוצג כמועמד פורץ דרך ואיש מרכז, ואמר ל"אטלנטיק" שהתכתשות עם ה-Tea Party היא "יותר מהנה מכל שלב אחר שלי בפוליטיקה".

שני פטריוטים, שונים כל כך, בביקור באפגניסטן (2010) - מימין ג'ון מקיין, משמאל לינדסי גראהם. תצלום: חיל הנחתים של ארה"ב, ויקיפדיה.

בעת שגראהם שירת במערב גרמניה, מיט רומני הפך למייסד שותף ולאחר מכן לנשיא של "ביין קפיטל", חברת השקעות פרטית. רומני, שנולד במישיגן, עבד אז במסצ'וסטס, אך תודות לאמונתו המורמונית הוא גם שמר על קשרים הדוקים עם מדינת יוטה. בזמן שגראהם היה עורך דין צבאי, וקיבל שכר צבאי, רומני עסק ברכישת חברות, ביצוע שינויים מבניים בהן ולאחר מכן – במכירתן. הוא הצטיין בעבודתו, וב-1990 הוא התבקש לנהל את חברת האם, "Bain & Company", ובמהלך עבודתו הוא התעשר מאוד. יחד עם זאת, רומני חלם על קריירה פוליטית, וב-1994 הוא רץ לסנאט במסצ'וסטס, לאחר ששינה את מעמדו ממועמד עצמאי לאיש המפלגה הרפובליקנית. הוא הפסיד, אך ב-2002 הוא התמודד על תפקיד מושל מסצ'וסטס כמועמד מתון ועל-מפלגתי, וזכה. ב-2007, לאחר קדנציה כמושל, שבמהלה הוא הצליח להקים מערכת ביטוח בריאות שכללה כמעט על כל אזרחי מסצ'וסטס ואשר הפכה לדגם לחוק הבריאות של אובמה, הוא התמודד לראשונה במרוץ לנשיאות. לאחר שהפסיד את הבחירות המוקדמות במפלגה הרפובליקנית לקראת 2008, הוא זכה במינוי לקראת בחירות 2012, ולאחר מכן הפסיד בבחירות הכלליות.

הן גראהם והן רומני הקדישו עצמם למסורות הדמוקרטיות של ארה"ב ולאידאלים של יושרה, אחריותיות ושקיפות בחיים הציבוריים – כולם ערכים שטראמפ מתייחס אליהם בבוז ובביטול

הן לגראהם והן לרומני היו שאיפות להגיע לנשיאות. גראהם יצא בקמפיין נשיאותי ראשון ב-2015 (ההצדקה שלו הייתה ש"העולם מתפורר"), אך ההתמודדות כשלה עד מהרה. שני האישים היו חברים נאמנים במפלגה הרפובליקנית, ושניהם היו ספקנים ביחס לשוליים הרדיקליים השקועים בתאוריות קונספירציה. שניהם הגיבו למועמדות של דונלד טראמפ לנשיאות בכעס ממשי, ואין להתפלא על כך: בדרכים שונות, הערכים של טראמפ חתרו תחת הערכים של גראהם ושל רומני. גראהם הקדיש את הקריירה שלו לרעיון בדבר מנהיגותה של ארה"ב ברחבי העולם – בעוד שטראמפ הציע דוקטרינה של "אמריקה קודם", שהייתה עתיד להתגלות כדוקטרינה של "אני והחברים שלי קודם". רומני היה איש עסקים מעולה עם רקע חזק כמשרת הציבור – בעוד שטראמפ ירש הון, פשט את הרגל יותר מפעם, לא הקים שום דבר בעל ערך, ולא היה לו שום עבר בתפקידי שלטון. הן גראהם והן רומני הקדישו עצמם למסורות הדמוקרטיות של ארה"ב ולאידאלים של יושרה, אחריותיות ושקיפות בחיים הציבוריים – כולם ערכים שטראמפ מתייחס אליהם בבוז ובביטול.

שניהם היו קולניים בהתנגדותם לטראמפ. לפני הבחירות, גראהם כינה אותו "חמור" ו"מטורלל", ו"גזען שונא זרים, קנאי מפלה על רקע דתי". בעקבות הבחירה במועמד טראמפ גראהם נראה לא מאושר, אפילו מדוכא: ראיתי אותו במקרה בכנס באירופה באביב 2016, ואם הוא בכלל דיבר, היה הזה במבעים חד-הברתיים.

רומני הרחיק לכת מעבר לכך: "אומר זאת במלים פשוטות ביותר", הוא אמר במרץ 2016, בנאום שבו מתח ביקורת על טראמפ: "אם אנו, הרפובליקנים, נבחר בטראמפ, הסיכויים לעתיד בטוח, עתיד של שגשוג, ייפגעו מאוד". רומני דיבר על "בריונות, רדיפת בצע ורברבנות, מיזוגיניה ותאטרליות אבסורדית סוג ג'". הוא כינה את טראמפ "נוכל" ו"זיוף". אפילו לאחר שטראמפ זכה במינוי, רומני סירב להביע תמיכה בו. רומני אמר שבטופס ההצבעה שלו הוא רשם את אשתו. גראהם אמר שהוא הצביע עבור המועמד העצמאי אוואן מק'מלין (McMullin).

אך טראמפ אכן הפך לנשיא, ועמדותיהם של שני האישים הועמדו במבחן.

הצצה בביוגרפיות שלהם לא הייתה גורמת לרבים לצפות את מה שעתיד היה לקרות. על הנייר, ב-2016, גראהם נראה כמי שמבין שניהם יש לו קשרים עמוקים יותר לצבא, לשלטון החוק ולרעיון הישן של פטריוטיות אמריקנית ואחריות אמריקנית בעולם. רומני, לעומת זאת, שביצע מעברים בין המרכז לימין, וניהל קריירות שונות בעסקים ובפוליטיקה, היה עשוי להיראות כאילו הוא פחות קשור ומחויב לאותם אידאלים פטריוטיים ישנים. רובנו מסווגים חיילים כפטריוטים נאמנים, ואילו יועצי ניהול כאנשים הממוקדים באינטרסים האישיים שלהם. אנחנו מניחים שאנשים שגדלו בעיירות קטנות בדרום קרוליינה נוטים יותר לעמוד בפני לחץ פוליטי מאשר אנשים שחיו במקומות רבים. באופן אינטואיטיבי, אנו חושבים על נאמנות למקום מסוים כמשליכה על נאמנות למערכת ערכים.

טראמפ, מייק פנס

הנשיא טראמפ וסגנו מייק פנס: עבור מי ומה עובד הראשון? והשני? תצלום: History in HD

אך במקרה הזה הקלישאות לא היו נכונות. גראהם היה זה שהשמיע תירוצים נוכח השימוש לרעה של טראמפ בסמכויותיו כנשיא. גרהאם – עורך הדין הצבאי – היה מי שהפחית מחשיבותן של הראיות לכך שהנשיא ניסה להתערב בבתי משפט במדינות אחרות ולסחוט מנהיג של מדינה זרה כדי שיפתח בחקירה מופרכת נגד יריב פוליטי. גראהם הוא מי שנטש את התמיכה שהוא הצהיר עליה בשיתוף פעולה עם הדמוקרטים, והעדיף לדחוף לחקירה של הוועדה לענייני משפט של הסנאט בענייניו של בנו של סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן. גראהם היה מי ששיחק גולף עם טראמפ והשמיע תירוצים בשמו מול מצלמות הטלוויזיה, והוא היה מי שתמך בנשיא אפילו כשהוא הרס אט-אט את הבריתות של ארה״ב ברחבי העולם – עם האירופים, עם הכורדים – בריתות שגראהם הגן עליהן כל חייו. לעומתו, רומני היה מי שהפך, בחודש פברואר, לסנאטור שפעל בניגוד לחבריו במפלגה והצביעבעד חקירת הנשיא לקראת הדחה אפשרית. "הטיית בחירות כדי להבטיח לעצמך המשך כהונה", הוא אמר, "הוא אולי ההפרה החמורה וההרסנית ביותר של שבועת הנאמנות שאני יכול להעלות בדמיוני".

אדם אחד התגלה כמי שמוכן לבגוד ברעיונות ובאידאלים שהוא תמך בהם בעבר, ואילו האחר סירב. מדוע?

לקורא האמריקני, ההפניות לצרפת של וישי, למזרח גרמניה, לפשיסטים ולקומוניסטים, עשויות להיראות נידחות, אפילו מגוחכות. אבל אם נחפור מעט עמוק יותר, האנלוגיה הגיונית בתכלית. הרעיון אינו להשוות בין טראמפ ובין היטלר או סטלין. הרעיון הוא להשוות את החוויות של חברים בכירים במפלגה הרפובליקנית של ארה״ב, במיוחד אלו העובדים באורח ההדוק ביותר עם הבית הלבן, לחוויות של הצרפתים בשנת 1940, או של הגרמנים ב-1945, או צ'סלב מילוש ב-1947. מדובר בחוויות של בני-אדם שנאלצו לקבל אידאולוגיה זרה או מערכת ערכים שהייתה מנוגדת באורח חריף למערכת הערכים שלהם.

ההתבטאות הראשונה של דונלד טראמפ כנשיא, נאום ההשבעה שלו, היה מתקפה חסרת תקדים על הדמוקרטיה האמריקנית ועל הערכים האמריקנים

אפילו תומכיו של טראמפ אינם יכולים לערער על ההקבלה הזאת, כיוון שהחלתה של אידאולוגיה זרה היא בדיוק מה שהוא קרא לו לכל אורך הדרך. ההתבטאות הראשונה שלו כנשיא, נאום ההשבעה שלו, היה מתקפה חסרת תקדים על הדמוקרטיה האמריקנית ועל הערכים האמריקנים. זכרו: הוא תיאר את עיר הבירה של ארה״ב, את הממשל האמריקני, חברי הקונגרס והסנאט של ארה״ב – שכולם נבחרו באורח דמוקרטי, על ידי אמריקנים, על פי החוקה בת 227 השנים של ארה״ב – כ"ממסד" שהרוויח על חשבון "העם". "הניצחונות שלהם לא היו הניצחונות שלכם", טראמפ אמר, "ההצלחות שלהם לא היו ההצלחות שלכם". בנאומו, טראמפ הצהיר, באורח הברור ביותר שהוא היה מסוגל להתבטא בו, שמערכת ערכים חדשה מחליפה בזאת את הקודמת, אם כי מובן שטבעם של הערכים החדשים עוד לא היה ברור.

פוטין, אורבן

חזקים בשלטון, חלשים בעובדות, מומחים בדיכוי ובהשגת שיתוף פעולה: פוטין ואורבן. תצלום: הקרמלין, ויקיפדיה

כמעט מיד בתום דבריו, טראמפ יצא במתקפה הראשונה שלו על המציאות המבוססת על עובדות, רכיב של המערכת הפוליטית האמריקנית שמזה זמן רב סבל מתת-הערכה. אנחנו לא תיאוקרטיה או מונרכיה, שמקבלת את דברי המנהיג או אנשי הדת כחוק. אנחנו דמוקרטיה שדנה בעובדות, מתווכחת עליהן, מבקשת להבין בעיות, ולאחר מכן מחוקקת פתרונות, הכול על פי מערכת כללים. ההתעקשות של טראמפ – בניגוד לכל הראיות בדמות תצלומים, תיעוד טלוויזיוני והחוויה הישירה של אלפי בני-אדם – שמספר המשתתפים בטכס ההשבעה שלו היה גדול יותר מאשר בטכס ההשבעה הראשון של ברק אובמה, הייתה ניגוד חריף למסורת הפוליטית האמריקנית הזאת. כמו מנהיגים סמכותניים ממקומות אחרים ומתקופות אחרות, טראמפ למעשה הורה לא רק לתומכיו אלא גם לאישים הפוליטיים בבירוקרטיה הממשלתית להיצמד למציאות שקרית בעליל, מציאות שעברה מניפולציה. פוליטיקאים אמריקניים, כמו פוליטיקאים בכל מקום אחר, תמיד חיפו על טעויות, הסתירו מידע והפריחו הבטחות שהם לא היו מסוגלים לקיים. אך עד שטראמפ הפך לנשיא, איש מהם לא גרם לשירות הפארקים הלאומיים לייצר תצלומים מזויפים או אילץ את מזכיר העיתונות בבית הלבן לשקר בנוגע לגודלו של קהל, או עודד אותו לעשות זאת מול עיתונאים שידעו שהוא יודע שהוא משקר.

לפעמים המטרה אינה לגרום לאנשים להאמין בשקר – אלא לגרום להם לפחד מפני השקרן

השקר היה קטנוני, אפילו מגוחך. וזאת הייתה אחת הסיבות לכך שהוא היה כה מסוכן. בשנות ה-50, כשחרק שנודע בשם חיפושית תפוח האדמה של קולורדו הופיע בשדות תפוחי אדמה במזרח אירופה, ממשלות באזור, שמאחוריהן ניצבו הסובייטים, שמחו לטעון שהחיפושית הוטלה מן השמיים על ידי טייסים אמריקניים, כצורה מכוונת של חבלה ביולוגית. כרזות שהראו חיפושיות אכזריות למראה בצבעים של אדום-לבן-כחול נתלו ברחבי פולין, מזרח גרמניה וצ'כוסלובקיה. איש לא באמת האמין להאשמה. מטרת הכרזות לא הייתה לשכנע את התושבים בדבר שקר. מטרתן הייתה להפגין את יכולתה של המפלגה לטעון ולהפיץ דבר שקר. לפעמים המטרה אינה לגרום לאנשים להאמין בשקר – אלא לגרום להם לפחד מפני השקרן.

שקרים מהסוג הזה גם נוטים להיבנות זה מזה. לוקח זמן לשכנע אנשים לנטוש את מערכות הערכים הנוכחיות שלהם. בדרך-כלל, התהליך מתחיל לאט, בשינויים קטנים. אנשי מדעי החברה שחקרו את שחיקת הערכים ואת צמיחת השחיתות בחברות מסחריות גילו, למשל, ש"אנשים נוטים יותר לקבל התנהגות לא-אתית של אחרים, אם ההתנהגות מתפתחת בהדרגה (במורד מדרון חלקלק) מאשר אם היא מתרחשת בפתאומיות", כך על פי מאמר משנת 2009 בכתב העת Journal of Experimental Psychology. הדבר קורה גם כיוון שלרוב בני-האדם יש דימוי עצמי מובנה של עצמם כמוסריים וישרים, והדימוי העצמי הזה עמיד בפני שינוי. ברגע שהתנהגויות מסוימות הופכות ל"נורמליות", בני-האדם מפסיקים לראות אותן כלא תקינות.

התהליך הזה מתרחש גם בפוליטיקה. ב-1947, אנשי הצבא שניהלו את מזרח גרמניה קבעו תקנה שהגדירה את פעולתם של בתי הוצאה לאור ובתי דפוס. הצו לא הלאים את בתי הדפוס. הוא בסך הכול דרש שהבעלים יפנו לקבלת רישיון, ושהם יגבילו את עבודתם לספרים ולעלונים שיוזמנו על ידי מתכננים מרכזיים. תארו לעצמכם כיצד חוק כזה – שלא דיבר במונחים של מעצרים ובוודאי לא של עינויים או של גולאג – השפיע על בעליו של בית דפוס בעיר דרזדן, איש משפחה אחראי עם שני ילדים מתבגרים ואישה חולנית. לאחר קבלת החוק, היה עליו לקבל שורה של החלטות שנראו פשוטות למדי. האם הוא יפנה לקבל רישיון? כמובן – הוא נזקק לרישיון כדי להרוויח כסף עבור משפחתו. האם הוא יסכים להגביל את הפעילות שלו לחומרים שיוזמנו על ידי המתכננים המרכזיים? כן, גם זה – מה עוד היה להדפיס?

יוזף מנגלה, רודולף הס

לאיש באמצע, ד"ר מנגלה, היו שני דוקטורטים והוא גם נשבע את שבועת הרופאים, "ראשית: לא להזיק". כאן, בחברת ריכרד בר ורודולף הס באושוויץ (1944). תצלום: אלבום הקר, USHMM, ויקיפדיה

הוא מסכים להדפיס את כל כתבי סטלין, כיוון שאם הוא לא יעשה זאת, אחרים יעשו זאת במקומו

לאחר מכן, באות פשרות נוספות. על אף שהוא אינו אוהב את הקומוניסטים – הוא פשוט רוצה לא להיות מעורב בפוליטיקה – הוא מסכים להדפיס את כל כתבי סטלין, כיוון שאם הוא לא יעשה זאת, אחרים יעשו זאת במקומו. אך כשמספר חברים שמאוכזבים מן המצב מבקשים ממנו להדפיס עלון המותח ביקורת על השלטון, הוא מסרב. על אף שהוא לא יישלח לכלא על הדפסת העלון, יתכן שהילדים שלו לא יתקבלו לאוניברסיטה, ושאשתו לא תקבל את התרופות שהיא זקוקה להן; עליו לחשוב על טובתם. בינתיים, בכל רחבי מזרח גרמניה, בעליהם של בתי דפוס אחרים מקבלים החלטות דומות. ולאחר זמן מה – בלי שאיש יוצא להורג או ייעצר, בלי שאיש ירגיש נקיפות מצפון מיוחדות – הספרים היחידים שנותרים זמינים לקריאה הם אלו שקיבלו אישור מהמשטר.

הדימוי העצמי המובנה שלנו כפטריוטים אמריקנים, או כמנהלים מיומנים, או כחברי מפלגה נאמנים, יצר גם עיוות קוגניטיבי שסימא את עיניהם של רבים בקרב הרפובליקנים ופקידי הממשל של טראמפ מלראות את המהות האמיתית של מערכת הערכים האלטרנטיבית של הנשיא. בסופו של דבר, הרי התקריות הראשונות היו כל כך טריוויאליות. הם התעלמו מהשקר באשר לטכס ההשבעה כי הוא היה מטופש. הם התעלמו מן העובדה שטראמפ מינה את הקבינט העשיר ביותר בהיסטוריה, ומן ההחלטה שלו למלא את הממשל שלו בלוביסטים לשעבר, כי זה הרי "עסקים כרגיל". הם תירצו את השימוש של איוונקה טראמפ בחשבון מייל פרטי, ואת ניגודי האינטרסים של ג'ארד קושנר, כי אלו הרי לא יותר מעניינים משפחתיים.

צעד אחר צעד, טראמפ שיטה ברבים מחסידיו הנלהבים ביותר. זכרו שאחדים מן התומכים האינטלקטואלים המקוריים של טראמפ – אנשים כמו סטיב באנון, מייקן אנטון וחסידי "השמרנות הלאומית", אידאולוגיה שהומצאה לאחר מעשה כדי להעניק הסבר רציונלי להתנהגותו של הנשיא – הציגו את התנועה שלהם כצורה מוכרת של פופוליזם: אלטרנטיבה – שיצאה נגד וול סטרי, נגד מלחמות מעבר לים ונגד הגירה – לאותה גישה ליברטריאנית שצידדה בממשל מצומצם ושהייתה מקובלת על הממסד של המפלגה הרפובליקנית. הסיסמה שהם נשאו ברבים, "לייבש את הביצה" ("Drain the swamp") רמזה לכך שטראמפ ינקה את העולם הרקוב של הלוביסטים ושל כספי מימון הקמפיינים שמעוות את הפוליטיקה האמריקנית, ושהוא יגרום לדיון הציבורי להיות ישר יותר ולחקיקה להיות הוגנת יותר. אילו הייתה זאת אכן הפילוסופיה המובילה של טראמפ, יתכן בהחלט שהיא הייתה מציבה קשיים עבור מנהיגות המפלגה הרפובליקנית ב-2016, היות שלרובם היו ערכים שונים למדי. אך הדבר לא היה פוגע בהכרח בחוקה, ולא היה מציב בהכרח אתגרים מוסריים בפני אנשים בחיים הציבוריים.

טראמפ הקים קבינט שרים וממשל שאינם משרתים לא את הציבור ולא את מצביעיו, אלא את הצרכים הפסיכולוגיים הפרטיים שלו ואת האינטרסים של חבריו בוול סטריט ובעולם העסקים, וכמובן – את האינטרסים של המשפחה שלו עצמו

הלכה למעשה, טראמפ מושל על פי מערכת עקרונות שונה מאוד מאלו שנוסחו על ידי התומכים האינטלקטואליים המקוריים שלו. על אף שחלק מן הנאומים שלו המשיכו לעשות שימוש בלשון פופוליסטית, הוא הקים קבינט שרים וממשל שאינם משרתים לא את הציבור ולא את מצביעיו, אלא את הצרכים הפסיכולוגיים הפרטיים שלו ואת האינטרסים של חבריו בוול סטריט ובעולם העסקים, וכמובן – את האינטרסים של המשפחה שלו עצמו. הקיצוצים שלו במסים היטיבו עם העשירים באורח חסר פרופורציות, ולא עם מעמד העובדים. הפריחה הכלכלית השטחית וקצרת המועד שלו, שתוכננה כדי להבטיח את בחירתו מחדש, התאפשרה תודות לגירעון תקציבי אדיר, שקנה המידה שלו הוא מהסוג שבעבר הרפובליקנים נהגו לטעון שהם מתעבים, והמהווה נטל עצום על הדורות הבאים. הוא פעל לפירוק מערכת הבריאות הקיימת, בלי להציע שום דבר טוב יותר, כפי שהוא הבטיח שיעשה, וכך גרם לעלייה במספר בני האדם שאין להם ביטוח בריאות כלל. וכל העת הוא ליבה ועודד שנאת זרים וגזענות, הן כיוון שהוא חשב שיש בכך תועלת פוליטית והן כיוון שהן חלק מתפישת העולם האישית שלו.

אנתוני פאוצ'י

במצב קשה: ד"ר אנתוני פאוצי' במסיבת עיתונאים בבית הלבן, מסביר עובדות ביחס לווירוס Covid19. תצלום: הבית הלבן

חשוב מכך: הוא משל תוך הפרה של החוקה, ומתוך בורות ביחס לתוכנה. זכורה במיוחד ההכרזה שלו, עמוק בשנתו השלישית בתפקיד, שיש לו סמכות "מוחלטת" על המדינות [בפדרציה]. הממשל שלו אינו רק מושחת, אלא שהוא עוין בלמים ואיזונים, ועוין את שלטון החוק. הוא הקים פולחן אישיות פרוטו-סמכותני, תוך שהוא מפטר או דוחק הצדה פקידים שסתרו אותו באמצעות עובדות וראיות – ולדבר היו השלכות טרגיות בתחום בריאות הציבור והכלכלה. הוא איים לפטר בכירה במרכז לבקרה ומניעה של מחלות (ה-CDC), ננסי מסונייר (Messonnier), בסוף פברואר, לאחר שהיא השמיעה אזהרות חריפות מדי ביחס לנגיף הקורונה. ריק ברייט (Bright), פקיד בכיר בתחום הבריאות, אומר שהוא הועבר לתפקיד זוטר יותר לאחר שסירב להפנות כספים לקידום התרופה הלא-מוכחת הידרוקסיקלורוקווין. טראמפ תקף את אנשי הצבא האמריקנים וכינה את הגנרלים שלו "חבורה של טיפשים ותינוקות", ואת אנשי שירותי מודיעין ואכיפת החוק של ארה"ב, שאותם הוא ביזה בכינוי "deep state". והוא גם מתעלם מעצותיהם. הוא מינה פקידים חלשים וחסרי ניסיון כממלאי מקום זמניים, לנהל את מערכות הביטחון החשובות ביותר של המדינה. והוא החריב באורח שיטתי את הבריתות של ארה"ב.

זה נראה כמו כשידוען זוטר פוגש בידוען מפורסם יותר. טראמפ לא דיבר איתם כמי שמייצג את העם האמריקני. הוא פשוט היה מעונין בהילה שלהם – הילה של שלטון מוחלט, של אכזריות, של פרסום – כדי שמשהו ממנה ידבק בו ויעצים את תדמיתו

מדיניות החוץ שלו לא שירתה בשום רגע שום אינטרסים אמריקניים מכל סוג שהוא. על אף שאחדים מהשרים של טראמפ ומחסידיו בתקשורת ניסו לצייר אותו כלאומן אנטי-סיני – ועל אף שפרשנים בתחום מדיניות החוץ מכל הקשת הפוליטית קיבלו, למרבה התדהמה, את הבדיה הזו בלי לערער עליה – האינסטינקט האמיתי של טראמפ היה תמיד לצדד ברודנים זרים, ובכללם בנשיא סין שי ז'ינפינג.  פקיד רשמי לשעבר, שראה את טראמפ מתקשר עם שי וגם עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, אמר לי שזה נראה כמו כשידוען זוטר פוגש בידוען מפורסם יותר. טראמפ לא דיבר איתם כמי שמייצג את העם האמריקני. הוא פשוט היה מעונין בהילה שלהם – הילה של שלטון מוחלט, של אכזריות, של פרסום – כדי שמשהו ממנה ידבק בו ויעצים את תדמיתו. גם לעניין הזה היו השלכות קטלניות. בינואר, טראמפ האמין ללא סייג לנשיא הסיני כשהלה אמר לו שנגיף הקורונה "בשליטה", בדיוק כפי שהוא האמין לשליט קוריאה הצפונית קים ג'ונג-און כשהלה חתם איתו על עסקה בנוגע לנשק גרעיני. גישתו החנפנית של טראמפ כלפי דיקטטורים היא האידאולוגיה שלו בהתגלמותה הטהורה ביותר: ראשית, הוא מספק את הצרכים הפסיכולוגיים שלו ורק בסוף הוא חושב על ארצו. הטבע האמיתי של האידאולוגיה שטראמפ הביא איתו לוושינגטון אינו "America First" אלא "Trump First".

יתכן שאין זה מפתיע שההשלכות של "Trump First" לא הובנו מייד. בסופו של דבר, המפלגות הקומוניסטיות של מזרח אירופה – או אם אתם רוצים דוגמה קרובה יותר בזמן, תומכי צ'אווס בוונצואלה – הציגו את עצמם, כולם, כמצדדים בשוויון ובשגשוג, על אף שלאמיתו של דבר הם יצרו אי-שוויון ועוני. אך בדיוק כפי שהאמת ביחס להוגו צ'אווס והמהפכה הבוליבריאנית שלו התבררה לאנשים בהדרגה, כך הולך ומתבהר, בסופו של דבר, שטראמפ כלל לא חשב על האינטרסים של הציבור האמריקני. וככל שפוליטיקאים רפובליקנים ומשרתי ציבור בכירים החלו להבין שהנשיא אינו פטריוט, כך הם החלו להישמע חמקמקים ובלתי-מתחייבים, כמו אנשים החיים תחת משטר זר.

במבט לאחור, ההכרה ההדרגתית הזאת מסבירה מדוע הלוויה של ג'ון מקיין, בספטמבר 2018, נראתה ולפי כל העדויות גם עוררה הרגשה משונה כל כך. שני נשיאים קודמים, אחד רפובליקני ואחר דמוקרטי – נציגיו של המעמד הפוליטי הפטריוטי הוותיק – נשאו נאומים. שמו של הנשיא המכהן לא הוזכר ולו פעם. השירים והסמלים של הסדר הישן בלטו לעין אף הם: ההמנון הידוע "The Battle Hymn of the Republic", דגלי ארה"ב, שניים מבניו של מקיין במדי קצינים, שונים כל כך מבניו של טראמפ. סוזן גלאסר (Glasser) כתבה ב"ניו יורקר" ותיארה את הלוויה כ"פגישה של תנועת ההתנגדות, תחת תקרות מקומרות וחלונות עם זגוגיות צבעוניות". למעשה, האירוע דמה באורח מצמרר ללוויה של לסלו רייק (Rajk) בשנת 1956. רייק היה קומוניסט הונגרי ומראשי השירות החשאי, שטוהר ונרצח על ידי חבריו ב-1949. אשתו של רייק הפכה למבקרת קולנית של המשטר, והלוויה הפכה למעשה לאסיפה פוליטית, באורח שסייע להתנעת המהפכה האנטי-קומוניסטית בהונגריה כשבועיים לאחר מכן.

 

שום דבר דרמטי מהסוג הזה לא קרה בעקבות הלוויה של מקיין. אך האירוע בהחלט הבהיר את המצב. שנה וחצי לאחר עלייתו של טראמפ, האירוע סימן נקודת מפנה, רגע שבו אמריקנים רבים בחיים הציבוריים החלו לאמץ אסטרטגיות, טקטיקות ואמצעים להצדקה-עצמית שתושבי ארצות כבושות השתמשו בהם בעבר – על אף שהסיכון האישי להם היה יחסית קטן. פולנים כמו מילוש היו לגולים בשנות ה-50, מתנגדי משטר במזרח גרמניה איבדו את זכותם לעבוד וללמוד. במשטרים קשים יותר כמו ברוסיה של סטלין, מחאה פומבית עלולה הייתה להוביל לשנים רבות במחנה ריכוז. קציני ורמכט שסירבו לציית הוצאו להורג בחנק איטי.

לעומת זאת, סנטור רפובליקני שמעז לתהות האם טראמפ פועל לטובת האינטרסים של ארה"ב מסתכן ב... במה, בעצם? באבדן המושב שלו בסנאט ובכך שהוא יתגלגל לעבוד כלוביסט תמורת שכר של שבע ספרות, או שיהפוך לעמית בבית הספר לממשל על שם קנדי? הוא עשוי לזכות לגורלו הנורא של ג'ף פלייק (Flake), הסנטור לשעבר מאריזונה, שנשכר לעבוד עבור חדשותCBS. הוא עלול לסבול כמו מיט רומני, שבאורח טרגי לא הוזמן לוועידת ה-Conservative Political Action Conference, שהשנה התגלתה כחממה של נגיף הקורונה.

יחד עם זאת, בחלוף 20 חודשים לממשל טראמפ, סנטורים ורפובליקנים רציניים אחרים המעורבים בחיים הציבוריים ואשר היו אמורים לדעת טוב יותר, החלו לספר לעצמם סיפורים שנשמעים דומים מאוד לאלו המופיעים בספרו של מילוש "הרוח השבויה". אחדים מהסיפורים האלו חופפים זה את זה; אחרים אינם אלא התעטפות בכסות דקה בניסיון להסתיר אינטרסים פרטיים. אך כולם הצדקות מוכרות לשיתוף פעולה, מהסוג שקל לזהות אותו מן העבר. הנה אחדים מהסיפורים הנפוצים ביותר.

"אנחנו יכולים להשתמש ברגע הזה כדי להשיג דברים גדולים"

באביב 2019, חבר תומך-טראמפ קישר אותי עם פקיד ממשל שאותו אכנה בשם "מארק", ואשר בסופו של דבר גם פגשתי. לא אמסור פרטים, כי הוא דיבר שלא לציטוט, ובכל מקרה מארק לא הדליף מידע וגם לא מתח ביקורת על הבית הלבן. להפך, הוא תיאר את עצמו כפטריוט וכמאמין של ממש. הוא תמך בלשון של "America First", והיה בטוח שהדבר ניתן למימוש.

חודשים אחדים לאחר מכן, פגשתי את מארק בפעם השנייה. בינתיים, השימועים לקראת הדחת [הנשיא] החלו, והסיפור על פיטוריה של השגרירה האמריקנית באוקראינה, מארי יובנוביץ' היו כבר בחדשות. הטבע האמיתי של האידאולוגיה של הממשל – כלומר, Trump First ולא America First – הלך והתבהר. השימוש לרעה שהנשיא עשה בסיוע הצבאי לאוקראינה וההתקפות שלו על משרתי הציבור הצביעו לא על בית לבן פטריוטי אלא על נשיא שממוקד באינטרסים האישיים שלו. אך מארק לא התנצל בשם הנשיא. במקום זה, הוא שינה את הנושא: הכול היה כדאי, כך הוא אמר לי, בגלל האויגורים.

כן, טראמפ הורס את שמה הטוב של ארה"ב בעולם, וכן, טראמפ מקלקל את הבריתות שלה, אך מארק עצמו כל כך חשוב למאבקם של האויגורים, שאנשים כמוהו יכולים, במצפון שקט, להמשיך לעבוד עבור הממשל

חשבתי שלא שמעתי נכון. האויגורים? למה האויגורים? לא הייתי מודעת לדבר שהממשל עשה כדי לסייע למיעוט המוסלמי הנרדף בשינג'יאנג שבסין. מארק הבטיח לי שמכתבים נכתבו, הודעות פורסמו, ושהנשיא עצמו שוכנע לומר משהו באו"ם. הטלתי ספק רב באפשרות שהאויגורים יצאו נשכרים מהמילים הריקות הללו: סין לא שינתה את התנהגותה, ומחנות הריכוז שנבנו עבור האויגורים עדיין עמדו על תילם. ויחד עם זאת, מצפונו של מארק היה נקי. כן, טראמפ הורס את שמה הטוב של ארה"ב בעולם, וכן, טראמפ מקלקל את הבריתות שלה, אך מארק עצמו כל כך חשוב למאבקם של האויגורים, שאנשים כמוהו יכולים, במצפון שקט, להמשיך לעבוד עבור הממשל.

מארק גרם לי לחשוב על הסיפור של וונדה טלקובסקה (Telakowska), פעילת תרבות פולנייה שב-1945 הרגישה דברים דומים מאוד למה שמארק הרגיש. לפני המלחמה, טלקובסקה אספה וקידמה אמנות עממית. לאחר המלחמה היא קיבלה החלטה רבת משמעות: להצטרף למשרד התרבות הפולני. ההנהגה הקומוניסטית עצרה ורצחה את מתנגדיה וטבעו של המשטר התבהר והלך. ובכל זאת, טלקובסקה חשבה שהיא תוכל להשתמש בעמדתה בתוך הממסד הקומוניסטי כדי לסייע לאמנות ולמעצבים פולנים לקדם את עבודתם ולגרום לכך שחברות פולניות יאמצו את העיצובים שלהם ויכניסו אותם לייצור המוני. אך המפעלים הפולניים, שהולאמו זמן קצר קודם לכן, לא היו מעוניינים בעיצובים שהיא הזמינה. פוליטיקאים קומוניסטים, שהטילו ספק בנאמנותה של טלקובסקה, גרמו לה לכתוב מאמרים עמוסים בקשקושים מרקסיסטיים. בסופו של דבר, היא התפטרה, לאחר שהיא לא השיגה דבר ממה שביקשה להשיג. דור מאוחר יותר של אמנים הוקיע אותה כסטליניסטית, ושכח אותה.

ארמון וילנוב, ורשה

הארמון המלכותי וילנוב, ורשה - תזכורת לימים טובים יותר של חירות, נאורות ותרבות לאומית. תצלום: Lasma Artmane

"אנחנו יכולים להגן על המדינה מפני הנשיא"

זה, כמובן, היה הטיעון ששימש את "Anonymous", מחברו של מאמר דעה לא חתום שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס" בספטמבר 2018. למי שהספיק לשכוח – הרי הרבה אירע מאז – המאמר תיאר את התנהגותו "הבלתי יציבה" של הנשיא, את חוסר יכולתו להתרכז, את בורותו, ומעל לכל את חוסר הזיקה שלו ל"אידאלים ששמרנים דוגלים בהם מימים ימימה: מחשבה חופשית, שווקים חופשיים ובני-אדם חופשיים". אותו Anonymous הגיע למסקנה ש"שורש הבעיה טמון בחוסר המוסריות של הנשיא". בעיקרו של דבר, המאמר תיאר את טבעה האמיתי של מערכת הערכים החלופית שטראמפ הביא לבית הלבן, בשלב שאיש בוושינגטון עדיין לא הבין אותה. אך אפילו כשאותו Anonymousהבין שהנשיאות של טראמפ מובלת על ידי הנרקיסיזם של הנשיא, הוא לא עזב את תפקידו, לא מחה, לא הרעיש, וגם לא פעל נגד הנשיא ומפלגתו.

במקום זאת, Anonymous הגיע למסקנה שלהישאר במערכת, שם יוכל להסיח את דעתו של הנשיא בדרכים מחוכמות ולרסן אותו, הוא הדרך הנכונה למשרתי ציבור כמוהו [ואיננו יודעים אם מדובר בגבר או באישה]. Anonymous לא היה לבד. גארי כהן (Cohn), שהיה באותה עת היועץ הכלכלי של הבית הלבן, אמר לעיתונאי בוב וודוורד שהוא הסיר מסמכים משולחנו של הנשיא כדי למנוע ממנו לפרוש מהסכם הסחר עם קוריאה הדרומית. ג'יימס מאטיס, שר ההגנה המקורי של טראמפ, נשאר בתפקידו כיוון שהוא חשב שהוא יוכל לחנך את הנשיא באשר לערך של הבריתות של ארה"ב, או לפחות להגן על חלק מהן מפני החרבה.

במשטרים סמכותניים, רבים מאנשי המעגלים הפנימיים מגיעים בסופו של דבר למסקנה שהנוכחות שלהם פשוט אינה חשובה

להתנהגות מהסוג הזה יש הדים במדינות אחרות ובתקופות אחרות. לפני חודשים אחדים, בוונצואלה, שוחחתי עם ויקטור אלוורס, שר באחת הממשלות של הוגו צ'אווס ששימש קודם לכן כפקיד בכיר בממשל של ארצו. אלוורס הסביר לי את הטיעונים שהוא העלה בזכות הגנה על חלק מהתעשייה הפרטית, ואת התנגדותו להלאמה מסיבית. אלוורס היה שר בממשלה בין סוף שנות ה-90 ועד לשנת 2006, בתקופה שבה צ'אווס הגביר את השימוש במשטרה נגד מפגינים שלווים וקעקע את המוסדות הדמוקרטיים. אף על פי כן, אלוורס נותר בתפקידו, בתקווה שיעלה בידו לבלום את האינסטינקטים הכלכליים הגרועים ביותר של צ'אווס. בסופו של דבר, הוא אכן עזב, לאחר שהגיע למסקנה שצ'אווס יצר סביב עצמו פולחן של נאמנות – אלוורס כינה זאת "תת-אקלים" של צייתנות – ולא הקשיב עוד למי שהתנגד לעמדותיו.

במשטרים סמכותניים, רבים מאנשי המעגלים הפנימיים מגיעים בסופו של דבר למסקנה שהנוכחות שלהם פשוט אינה חשובה. כהן, לאחר שהתענה פומבית כשהנשיא אמר שהיו "אנשים מצוינים בשני הצדדים" בהפגנה הקטלנית בזכות עליונות לבנה בשרלוטסוויל, וירג'יניה, עזב את תפקידו לבסוף, כשהנשיא קיבל את ההחלטה המזיקה להטיל מיסי מגן על פלדה ואלומיניום, החלטה שהזיקה לעסקים אמריקניים. מאטיס הגיע לנקודת השבירה שלו כשהנשיא נטש את הכורדים, בעלי ברית ותיקים של ארה"ב במלחמה נגד המדינה האסלאמית.

אך על אף שהשניים התפטרו, לא כהן ולא מאטיס השמיעו את קולם באורח ראוי לציון. הנוכחות שלהם בתוך הבית הלבן עזרה לבנות את האמינות של טראמפ בקרב מצביעים רפובליקניים מסורתיים ושתיקתם כעת ממשיכה לשמש את מטרותיו של הנשיא. ובאשר ל-Anonymous, איננו יודעים האם היא (או הוא) נמצאים עדיין בממשל. חשוב לי לציין שאלוורס חי בוונצואלה, שהיא מדינת משטרה של ממש, ובכל זאת הוא מוכן להשמיע את קולו נגד המערכת שהוא סייע בהקמתה. כהן, מאטיס ו-Anonymous, שכולם חיים בחירות גמורה בארצות הברית של אמריקה, לא גילו שמץ מאומץ הלב הזה.

אלברט שפר

חשב לצאת נשכר, אישית: אלברט שפר, שר החימוש והאספקה של גרמניה הנאצית, ואדריכל שרצה שיצירותיו יחיו 1000 שנה. תצלום: הארכיון הלאומי של גרמניה, ויקיפדיה

"אני, אישית, אצא נשכר". אלו כמובן מלים שמעטים בלבד אומרים בקול רם. יתכן שאחדים אכן מודים בשקט, לעצמם, שהם לא התפטרו ולא מחו כיוון שהדבר יעלה להם בכסף או במעמד

"אני, אישית, אצא נשכר". אלו כמובן מלים שמעטים בלבד אומרים בקול רם. יתכן שאחדים אכן מודים בשקט, לעצמם, שהם לא התפטרו ולא מחו כיוון שהדבר יעלה להם בכסף או במעמד. איש אינו מעוניין ששמו יהיה מלה נרדפת לקרייריסטיות או לבוגדנות. לאחר נפילתה של חומת ברלין, אפילו מרקוס וולף ביקש להציג את עצמו כאידאליסט. הוא באמת האמין באידאלים מרקסיסטים-לניניסטים. האיש הזה, שהציניות שלו נודעה לשמצה, אמר זאת למראיין בשנת 1996, והוסיף: "אני עדיין מאמין בהם".

רבים בממשל טראמפ וסביבו מבקשים לעצמם תועלת אישית. רבים מהם עושים זאת במידת פתיחות מדהימה, פתיחות שאינה נפוצה בפוליטיקה האמריקנית בתקופתנו, לפחות בדרג הזה. כאידאולוגיה, "Trump First" מתאימה לאנשים הללו, כיוון שהיא נותנת להם רישיון להציב את עצמם בקדמת השיקולים. דוגמה אקראית טובה היא המקרה של סוני פרדיו (Perdue), שר החקלאות, שהוא מושל ג'ורג'יה לשעבר ואיש עסקים, שכמו טראמפ סירב להפקיד את החברות החקלאיות שלו בנאמנות עיוורתכשהוא החל לכהן כמושל. פרדיו מעולם אפילו לא העמיד פנים שהוא מפריד בין האינטרסים הפוליטיים והאישיים שלו. מאז הצטרף לקבינט, הוא חילק מיליארדים של דולרים, כמעט ללא פיקוח, כ"פיצויים" לחוות שניזוקו בשל מדיניות הסחר של טראמפ. הוא מילא את המיניסטריון שלו בלוביסטים לשעבר הממונים כעת על רגולציה של התעשיות שלהם עצמם: סגן השר סטיבן סנסקי (Censky) היה במשך 21 שנה מנכ"ל איגוד הסויה של ארה"ב; ברוק אפלטון (Appleton) היה לוביסט של איגוד מגדלי התירס לפני שהפך לראש הסגל של סנסקי, ובינתיים שב לעבוד עבור הארגון הזה; קיילי טקאץ' (Tkacz), חברה בוועדה מייעצת בתחום התזונה, שימשה בעבר כלוביסטית של ארגון החטיפים האמריקני. הרשימה נמשכת ונמשכת, כמו שמתגלה בעיון דומה ברשימת בעלי התפקידים במשרד האנרגיה, בסוכנות להגנת הסביבה ובמקומות אחרים.

המיניסטריון של פרדיו מעסיק מגוון מדהים של עובדים חסרי כל ניסיון בחקלאות. הפקידים הללו, אפרטצ'יקים מודרניים, שנשכרו בשל נאמנותם ולא בגלל כישוריהם, כוללים נהג של משאיות כבדות, עובד לשעבר בקאנטרי קלאב, בעליה של חברה לנרות ריחניים ומתמחה בוועדה הלאומית הרפובליקנית. נהג המשאית קיבל 80 אלף דולר בשנה כדי להרחיב את השווקים של החקלאות האמריקנית בעולם. מדוע הוא מתאים לתפקיד? היה לו רקע ב"שינוע והסעה של סחורה חקלאית".

"אני חייב להישאר קרוב למוקד הכוח"

עוד סוג של תמורה ותועלת, קשה יותר למדידה, מנעה מרבים המתנגדים למדיניות של טראמפ או להתנהגותו להשמיע את קולם: החוויה המשכרת של העוצמה השלטונית, והאמונה שהימצאות בקרבתו של אדם בעל עוצמה מעניקה סטטוס גבוה יותר. גם בכך אין כל חדש. במאמר מ-1968, בכתב העת "אטלנטיק", ג'יימס תומסון (Thomson), מומחה אמריקני למזרח אסיה, הסביר באורח מבריק כיצד פעל הכוח בבירוקרטיה האמריקנית בתקופת וייטנאם. כשמלחמת וייטנאם כשלה, רבים לא התפטרו ולא השמיעו קולם ברבים, כי שימור "האפקטיביות" שלהם – "שילוב מסתורי של אימון, סגנון וקשרים", כפי שהגדיר זאת תומסון – היה דאגה ראשונה במעלה. הוא כינה את הדבר "מלכודת האפקטיביוּת":

"הנטייה לשמור על שתיקה או להסכין עם הדברים בנוכחותם של האישים הגדולים – לחיות כדי להיאבק גם למחרת, לוותר בנושא הזה כדי להיות 'אפקטיבי' בנושאים שיעלו לאחר מכן – היא בעלת עוצמה מכרעת. וזאת גם אינה רק נטייתם של צעירים. אחדים מהפקידים הבכירים ביותר שלנו, אנשים בעלי הון רב וגם מפורסמים מאוד, שמקומם בהיסטוריה מובטח, שמרו על שתיקה פן ייקטע הקשר שלהם עם מקור הכוח".

כשהעקרונות הבסיסיים מופרים כל העת, ואנשים דוחים את התפטרותם ללא הרף –  מדיניות שגויה אינה נתקלת בהתנגדות, והדבר הוא הרסני

בכל ארגון, פרטי או ציבורי, הבוס כמובן יקבל מדי פעם החלטות שהכפופים שלו אינם מרוצים מהן. אך כשהעקרונות הבסיסיים מופרים כל העת, ואנשים דוחים את התפטרותם ללא הרף – "אני תמיד יכול ליפול על חרבי בפעם הבאה" – מדיניות שגויה אינה נתקלת בהתנגדות, והדבר הוא הרסני.

במדינות אחרות, למלכודת האפקטיביוּת יש שמות אחרים. בספר שפרסם לא מזמן על הפוּטיניזם, "Between Two Fires", ג'ושוע יאפה (Yaffa) מתאר את הגרסה הרוסית של התסמונת. הוא מציין שבשפה הרוסית יש מילה – приспособленец (פריסְפוֹסוֹבלֶנֶטס) – שפירושה "אדם שיש לו מיומנות בתחום הפשרה וההתאמה, שמבין באורח אינטואיטיבי מה מצופה ממנו ומתאים את האמונות וההתנהגות שלו בהתאם". ברוסיה של פוטין, כל מי שרוצה להישאר במשחק – להישאר קרוב לשלטון, לשמור על השפעה, לעורר כבוד – יודע שעליו לבצע שינויים מתמידים בשפה ובהתנהגות שלו, ולהיזהר בכל מה שהוא אומר ולמי, להבין איזו ביקורת נחשבת למקובלת ומה נחשב להפרה של הכללים הלא כתובים. על פי רוב, מי שמפרים את הכללים הללו לא ימצאו את עצמם בכלא – רוסיה של פוטין אינה רוסיה של סטלין – אך הם יחוו היפלטות כואבת מן המעגל הפנימי.

פוטין

ולדימיר פוטין לא צריך לומר הרבה: סביבו יודעים לרצות אותו. תצלום: Jedimentat44

עבור מי שמעולם לא חוו זאת, כוח המשיכה המיסטי של הקשר הזה לעוצמה, לשלטון, התחושה הזאת של חברוּת בחוג הפנימי, קשים להסבר. יחד עם זאת, מדובר בעניין ממשי מאוד, וחזק דיו כדי להשפיע על האנשים הבכירים, הידועים ורבי ההשפעה ביותר באמריקה. ג'ון בולטון, מי שהיה היועץ לביטחון לאומי של טראמפ, בחר ככותרת לספרו את הביטוי "The Room Where It Happened" ("החדר שבו הדבר קרה"), כיוון שברור לגמרי שזהו המקום שהוא תמיד רצה להיות בו. חבר אמר לי שבכל פעם שהוא פוגש את לינדסי גראהם, "הוא מתפאר בכך שהוא הרגע נפגש עם טראמפ" בעודו קורן התלהבות "ברמות של בית ספר תיכון", כאילו ש"ספורטאי פופולרי הרגע העניק תשומת לב לאיזשהו חנון ממועדון הדיבייט – הילד החזק והגדול אוהב אותי!" עונג עז מהסוג הזה הוא עניין שקשה לוותר עליו, ועוד יותר קשה לחיות בלעדיו.

"סתם, צחוקים שום דבר לא חשוב"

ציניות, ניהיליזם, רלטיביזם, חוסר מוסריות, אירוניה, סרקזם, שעמום, שעשוע – כל אלו הן סיבות לשתף פעולה, וכך היה תמיד. מרקו מרטין (Marko Martin), מחברם של רומנים וכותב על מסעות, שגדל במזרח גרמניה, אמר שבשנות ה-80 חלק מהבוהמה המזרח גרמנית, בהשפעת אינטלקטואלים צרפתיים שהיו אז באופנה, טען שאין דבר כזה מוסריות או חוסר מוסריות, שאין טוב ורע, ואין נכון ולא נכון – "אז אפשר לשתף פעולה, מה זה משנה".

פוליטיקאים שבילו את חייהם בשמירה על כללים ובהיזהרות בדבריהם, תוך שהם מכוונים בזהירות את לשונם ומשמיעים נאומים מלאי אמונה וכוונה על מוסריות וממשל תקין, עשויים לחוש תחושה עמומה של הערצה כלפי אדם כמו טראמפ, שמפר את כל הכללים ונחלץ מכך ללא פגע

לאינסטינקט הזה יש גרסה אמריקנית. פוליטיקאים שבילו את חייהם בשמירה על כללים ובהיזהרות בדבריהם, תוך שהם מכוונים בזהירות את לשונם ומשמיעים נאומים מלאי אמונה וכוונה על מוסריות וממשל תקין, עשויים לחוש תחושה עמומה של הערצה כלפי אדם כמו טראמפ, שמפר את כל הכללים ונחלץ מכך ללא פגע. הוא משקר, הוא מרמה, הוא סוחט, הוא מסרב לגלות חמלה, סימפתיה או אמפתיה, הוא אינו מעמיד פנים שהוא מאמין במשהו או שהוא נשמע לכל קוד מוסרי שהוא, הוא מדמה פטריוטיזם, עם דגלים ומחוות, אך הוא אינו מתנהג כפטריוט, הקמפיין שלו יצא מגדרו כדי לקבל עזרה מרוסיה ב-2016 ("אם זה מה שאתם אומרים, אני מת על זה", השיב דונלד טראמפ הבן כשהציעו לו "לכלוך" רוסי על הילארי קלינטון), וטראמפ עצמו קרא לרוסיה לחדור למערכות המחשב של היריבה שלו. ועבור אחדים מהבכירים ביותר בממשל ובמפלגה שלו, יתכן שלתכונות האופי הללו יש כוח משיכה עמוק שאין מודים בו: אם אין דבר כזה מוסרי או לא מוסרי, הרי שיוצא מכך שכולם בעצם משוחררים מהחובה להישמע לכללים מכל סוג שהוא. "אם הנשיא אינו מכבד את החוקה, למה שאני אכבד אותה? אם הנשיא יכול לרמות בבחירות, למה לי אסור? אם הנשיא יכול לשכב עם כוכבות פורנו, למה שאני לא אעשה את זה?״

וזאת בדיוק, כמובן, עשויה להיות התובנה של ה-"alt-right", הימין האלטרנטיבי, שהבין את כוח המשיכה האפל של חוסר המוסריות, של הגזענות הגלויה, של האנטישמיות, של המיזוגיניה – הרבה לפני רבים אחרים במפלגה הדמוקרטית. מיכאיל בכטין (Bakhtin), הפילוסוף ומבקר הספרות הרוסי, הכיר כבר לפני מאה שנה בכוח המשיכה של מה שאסור, כשהוא כתב על כוח המשיכה העמוק של הקרנבל, מרחב שבו כל מה שאסור לפתע מותר, שבו מותרת האקסצנטריות, שבו חילול הקודש גובר על האדיקות. כזהו ממשל טראמפ: אין משמעות לדבר, אין כל חשיבות לכללים, והנשיא הוא מלך הקרנבל.

"הצד שלי אולי פגום, אבל היריבים הפוליטיים גרועים בהרבה"

כשהמרשל פיליפ פטאן (Pétain), מנהיג צרפת משתפת הפעולה, הפך לראש הממשלה של וישי, הוא עשה זאת בשם שיקומה של צרפת והשבתה למעמדה הראוי, שהוא סבר שאבד לה. פטאן היה מבקר חריף של הרפובליקה הצרפתית, וברגע שהוא עלה לשלטון, הוא החליף את הסיסמה הלאומית המפורסמת "חירות, שוויון ואחווה" בסיסמה אחרת: "עבודה, משפחה ומולדת". במקום "הרעיון השקרי בדבר שוויון בין בני האדם", הוא הציע להשיב את "ההיררכיה החברתית" – סדר, מסורת ודת. במקום לקבל את המודרניות, פטאן ביקש להחזיר את מחוגי השעון לאחור.

פיליפ פטאן

המרשל פיליפ פטאן: צרפתי טוב,גיבור לאומי, משתף פעולה עם הנאצים כראש ממשלת וישי (1940-1944). תצלום: אנדרה באשה, ויקיפידה

לשיטתו של פטאן, שיתוף פעולה עם הגרמנים לא היה צורך מביך ותו-לא. הוא היה חיוני, כיוון שהוא העניק לפטריוטים את ההזדמנות ללחום באויב האמיתי: באנשי הפרלמנט הצרפתים, בסוציאליסטים, באנרכיסטים, ביהודים ובמגוון השמאלנים והדמוקרטים, שהוא ראה בהם את מי שמקעקעים את האומה, גוזלים ממנה את חיוניותה והורסים את מהותה. "מוטב היטלר מאשר בלום", אמרו אז – כשבלום היה ראש ממשלת צרפת הסוציאליסט (והיהודי) בסוף שנות ה-30. אחד השרים בממשלת וישי, פייר לוואל (Laval) נודע בהצהרתו שהוא מקווה שגרמניה תכבוש את אירופה כולה. שאם לא כן, הוא קבע, "הבולשביזם יתבסס מחר בכל מקום".

לאמריקנים, הצדקה מהסוג הזה תישמע בוודאי מוכרת. שמענו גרסאות שלה מאז 2016. הטבע הקיומי של האיום של "השמאל" בוטא לא פעם ולא פעמיים. "המציאות הנוכחית והכיוון העתידי של השמאל הליברלי שלנו אינו עולה בקנה אחד עם הטבע האנושי", כך כתב מייקל אנטון (Anton) ב"The Flight 93 Election". לורה אינגרם (Ingraham), מגישת החדשות ברשת "פוקס" הזהירה ש"שינויים דמוגרפיים אדירים" גם הם מאיימים עלינו: "בחלקים מסוימים של המדינה, נדמה שאמריקה שאנחנו מכירים ואוהבים אינה קיימת עוד". זהו ההיגיון של וישי: האומה מתה או גוססת – כך שכל מה שתוכלו לעשות כדי להשיבה לחיים, מוצדק. כל הביקורות שהושמעו נגד טראמפ, כל הנזק שהוא גרם לדמוקרטיה ולשלטון החוק, כל העסקאות המושחתות שהוא עשוי לעשות בהיותו בבית הלבן – כל אלו מתגמדים לעומת החלופה הנוראה: ליברליזם, סוציאליזם, הידרדרות מוסרית, שינוי דמוגרפי ושקיעה תרבותית, שלכאורה היו התוצאה הבלתי נמנעת אילו הילארי קלינטון הייתה הנשיאה.

מנהיגי הכנסיות האוונגליות אמורים לחוש דחייה עמוקה מהתנהגותו האישית של טראמפ, אך במקום זאת טוענים שלמצב הנוכחי יש תקדימים בכתבי הקודש. כמו דוד המלך, גם הנשיא הוא אדם חוטא, כלי פגום, ויחד עם זאת הוא מציע דרך לגאולתה של אומה שירדה מגדולתה

הסנטורים הרפובליקנים שמוכנים להביע את הגועל שלהם מטראמפ, שלא לציטוט, אבל הצביעו בפברואר בעד השארתו בתפקידו, כולם פועלים מתוך גרסה של הרגש הזה (טראמפ מאפשר להם לזכות בשופטים שהם מעוניינים בהם, והשופטים הללו יעזרו ליצור את אותה אמריקה שהם רוצים). זהו גם מצבם של מנהיגי הכנסיות האוונגליות שאמורים לחוש דחייה עמוקה מהתנהגותו האישית של טראמפ, אך במקום זאת טוענים שלמצב הנוכחי יש תקדימים בכתבי הקודש. כמו דוד המלך, גם הנשיא הוא אדם חוטא, כלי פגום, ויחד עם זאת הוא מציע דרך לגאולתה של אומה שירדה מגדולתה.

שלושת החברים החשובים ביותר בקבינט של טראמפ – סגן הנשיא מייק פנס, שר החוץ מייק פומפאו ופרקליט המדינה ויליאם בר – כולם מעוצבים באורח עמוק על ידי מחשבה אפוקליפטית מהסוג שאפיין את משטר וישי. כל השלושה פיקחים מספיק כדי להבין מה המשמעות האמיתית של הטראמפיזם, שאין לו כל קשר לאלוהים או לאמונה, שהוא משרת את עצמו, שהוא רודף בצע ובלתי פטריוטי. יחד עם זאת, איש ממשל לשעבר (אחד המעטים שכן החליטו להתפטר) אמר לי שהן פנס והן פומפאו "שכנעו את עצמם שהם חיים ברגע תנ"כי". כל הדברים שחשובים להם – איסור על הפלות ועל נישואין של בני אותו מין, ושימור הרוב הלבן באמריקה (אם כי את זאת לעולם אין אומרים בקול רם) – נמצאים בסכנה. הזמן אוזל במהירות. הם מאמינים ש"אנו קרבים לרגע השבר, וזהו רגע בעל משמעות דתית עמוקה". בר, בנאום באוניברסיטת נוטר-דאם, גם תיאר את האמונה שלו לפיה "חילונים מיליטנטים" הורסים את אמריקה, וש"היעדר דת וכן ערכים חילוניים נכפים על אנשים מאמינים". עם כל הרע שטראמפ עושה, כל מה שהוא מזיק לו או מחריב, הוא לפחות מאפשר לבר, פנס ופומפאו להציל את אמריקה מגורל גרוע בהרבה. מי שמשוכנים שאנו חיים בקץ הימים, הרי יכולים לסלוח על כל דבר שהנשיא עושה.

ויליאם בר

האם הוא שומע פעמי משיח? ויליאם בר, התובע הכללי של ארה"ב. תצלום: משרד המשפטים של ארה"ב, ויקיפדיה

"אני מפחד להשמיע את קולי"

פחד הוא כמובן הסיבה החשובה ביותר שגורמת לכך שכל מי שחי בחברת סמכותנית או טוטליטרית אינו מוחה או מתפטר, אפילו כשהמנהיג מבצע פשעים, מפר את האידאולוגיה הרשמית או מאלץ אנשים לעשות דברים רעים בעליל. בדיקטטורות קיצוניות כמו גרמניה הנאצית ורוסיה של סטלין, אנשים חוששים לחייהם. בדיקטטורות רכות יותר, כמו מזרח גרמניה לאחר 1950 ורוסיה של פוטין כיום, אנשים פוחדים לאבד את משרותיהם או את דירותיהם. הפחד פועל כמוטיבציה אפילו כשאלימות היא זיכרון ולא מציאות. כשהייתי סטודנטית בלנינגרד בשנות ה-80, אנשים מסוימים נרתעו באימה כל אימת שפניתי אליהם ברחוב ושאלתי אותם כיצד מגיעים למקום מסוים, ברוסית שלי שהייתה בעלת מבטא זר: ב-1984 איש לא הסתכן במעצר אם הוא שוחח עם זרה, אך שלושים שנה קודם לכן מעצר כזה היה אפשרי, והזיכרון התרבותי נותר.

הם פוחדים שהוא ימציא להם כינוי. הם פוחדים שילעגו להם, או שיביכו אותם

בארה"ב, קשה לדמיין כיצד פחד עלול להיות מוטיבציה מבחינתו של אדם כלשהו. אין רציחות המוניות של האויבים הפוליטיים של המשטר, וגם לא היו. אופוזיציה פוליטית היא חוקית, חופש העיתונות וחופש הביטוי מובטחים בחוקה. ועם זאת, אפילו באחת הדמוקרטיות הוותיקות והיציבות ביותר בעולם, הפחד הוא כוח מניע. אותו פקיד ממשל לשעבר שהעיר על חשיבותה של הנצרות האפוקליפטית בוושינגטון של טראמפ, גם אמר לי, בתחושה עגומה של דחייה: "כולם מפוחדים".

לא מהכלא הם מפוחדים, אמר לי אותו פקיד, אלא מכך שטראמפ יתקוף אותם בטוויטר. הם פוחדים שהוא ימציא להם כינוי. הם פוחדים שילעגו להם, או שיביכו אותם, כפי שקרה למיט רומני. הם פוחדים לאבד את המעגלים החברתיים שלהם, שיפסיקו להזמין אותם למסיבות. הם פוחדים שהחברים והתומכים שלהם, ובעיקר מי שתורמים להם, ייטשו אותו. לג'ון בולטון יש PAC [גוף לגיוס כספים להתמודדות פוליטית] משלו והרבה תכניות איך לעשות בו שימוש – אין כל פלא שהוא סירב להעיד נגד טראמפ. יו"ר בית הנבחרים לשעבר פול ריאן הוא בין עשרות הרפובליקנים בקונגרס שעזבו את בית הנבחרים מאז ראשית הכהונה של טראמפ, באחד מגלי העזיבה הגדולים והבולטים ביותר בתולדות הקונגרס. הם עזבו כיוון שהם שנאו מה שטראמפ עשה למפלגה שלהם, ולארצם. ובכל זאת, אפילו לאחר שהם עזבו, הם לא השמיעו את קולם.

ג'ון בולטון

עשה לביתו: ג'ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי שסירב להעיד על מה שהוא ידע. תצלום: גייג' סקידמור

הם מבוהלים, ועם זאת נראה שהם אינם יודעים שלפחד הזה יש תקדימים, או שעלולות להיות לו השלכות. הם אינם יודעים שגלים דומים של פחד סייעו להפוך דמוקרטיות אחרות לדיקטטורות. נראה שהם אינם מבינים שהסנאט האמריקני באמת עלול להפוך ל"דומה" של רוסיה או לפרלמנט ההונגרי, קבוצה של גברים ונשים מכובדים ביותר שיושבים בבניין מהודר, והם חסרי כל השפעה או כוח. ואכן, אנחנו כבר הרבה יותר קרובים למציאות כזאת מאשר רבים היו יכולים להעלות בדעתם.

בפברואר, חברים רבים בהנהגת המפלגה הרפובליקנית, סנטורים רפובליקנים ואנשים מתוך הממשלה השתמשו בגרסאות שונות של ההנמקות הללו כדי להצדיק את ההתנגדות שלהם להליך ההדחה של הנשיא. כולם ראו את הראיות לכך שטראמפ חרג מגדר הסביר במגעים שלו עם נשיא אוקראינה. כולם ידעו שהוא ניסה להשתמש בכלי מדיניות החוץ של ארה"ב, ובכלל זה בכספי סיוע צבאי, כדי לאלץ מנהיג זר לחקור יריב של נשיא ארה"ב בזירה הפנים-אמריקנית. עם זאת, סנטורים רפובליקנים, בהנהגת מיץ' מקונל (McConnell) לא התייחסו להאשמות הללו ברצינות בשום שלב. הם לעגו למנהיגי הדמוקרטים בבית הנבחרים שהציגו את ההאשמות. הם החליטו לא לשמוע ראיות ועדויות. פרט למקרה הבודד של רומני, הם הצביעו בעד סיום החקירה. הם לא השתמשו בהזדמנות שנקרתה להם כדי לפטור את המדינה מנשיא שמערכת הערכים שעל פיה הוא פועל – הבנויה סביב שחיתות, סמכותנות גוברת, דאגה לעצמו ולאינטרסים העסקיים של משפחתו – נוגדת כל מה שרובם טוענים שהם מאמינים בו.

חודש אחד בלבד לאחר מכן, בחודש מרץ, התוצאות של ההחלטה הזאת התבהרו. לאחר שארה"ב והעולם שקעו במשבר בגלל הגיף קורונה שלא היה לו מרפא, הנזק שנגרם בשל הנרקיסיזם של הנשיא, נרקיסיזם שמותיר אותו ממוקד בעצמו ועוסק בטובתו האישית – והרי זאת ה"אידאולוגיה" האמיתית היחידה שלו – נחשף סוף-סוף לעיני כול. הוא הוביל תגובה פדרלית לנגיף שהייתה כאוטית ברמה היסטורית. היעלמותו של הממשל הפדרלי לא הייתה העברה מתוכננת בקפידה של הסמכות לידי המדינות, כפי שהיו אחדים שניסו לטעון, וגם לא החלטה מושכלת להשתמש בכישרונות של הסקטור הפרטי. מה שאירע הוא תוצאה בלתי נמנעת של מתקפה בת שלוש שנים על עקרונות המקצועיות, הנאמנות, הכישורים ופטריוטיזם. עשרות אלפי בני אדם מתו, והכלכלה הוחרבה.

היה אפשר למנוע את האסון המוחלט הזה. אילו הסנאט סילק את הנשיא בהליך ההדחה חודש קודם לכן; אילו הקבינט השתמש בתיקון ה-25 לחוקה ברגע שאי-הכשירות של טראמפ התבהרה; אילו הפקידים האנונימיים והמדברים שלא לציטוט, שידעו שטראמפ נעדר כל יכולת, היו חוברים יחד ומזהירים את הציבור; ואילו הם לא היו כל כך עסוקים, במקום זה, בשימור קרבתם למוקד הכוח; אילו הסנטורים לא היו פוחדים מהתורמים שלהם; אילו פנס, פומפאו ובר לא האמינו שאלוהים בחר בהם כדי למלא תפקידים מיוחדים ב"רגע התנ"כי" הזה – אם אחד מכל הדברים הללו היה מתנהל אחרת, עשרות אלפי מתים וגם התמוטטות כלכלית בקנה מידה היסטורית היו נמנעים.

מחיר שיתוף הפעולה באמריקה התגלה כגבוה מאוד, כבר. ויחד עם זאת, התנועה במורד המדרון החלקלק נמשכת, כפי שהדבר אירע בכל כך הרבה מדינות כבושות בעבר

מחיר שיתוף הפעולה באמריקה התגלה כגבוה מאוד, כבר. ויחד עם זאת, התנועה במורד המדרון החלקלק נמשכת, כפי שהדבר אירע בכל כך הרבה מדינות כבושות בעבר. קודם, משתפי הפעולה עם טראמפ הסכינו לשקרים על טכס ההשבעה שלו; כעת הם מקבלים את הטרגדיה הנוראה ואת האובדן של ההנהגה האמריקנית בעולם. גרוע מכך יכול להתחולל. לקראת נובמבר 2020, האם אם יקבלו – ואפילו יעודדו – מתקפה על מערכת ניהול הבחירות: ניסיונות גלויים למנוע הצבעה בדואר, ניסיונות לסגור תחנות הצבעה, להבהיל אנשים כדי שהם לא יצביעו? האם הם יסכינו לאלימות, בעוד אוהדי הנשיא ברשתות החברתיות מסיתים מפגינים לתקוף פיזית פקידים של מדינות וערים?

כל הפרה של החוקה שלנו ושל הסדר הציבורי שלנו נספגת, זוכה להצדקה רציונלית, ומתקבלת על ידי אנשים שפעם ידעו שאסור שכך יקרה. אם בעקבות מה שכמעט ודאי שתהיה מערכת הבחירות המכוערת ביותר בתולדות ארה"ב, טראמפ יזכה בכהונה שנייה, האנשים הללו בהחלט עלולים להסכין לדברים עוד יותר גרועים. אלא אם כן, כמובן, הם יחליטו אחרת.

כשביקרתי אצל מריאן בירתלר, היא לא חשבה שמעניין ביותר לשוחח על שיתוף פעולה במזרח גרמניה, כי במזרח גרמניה כולם שיתפו פעולה. אז במקום זה, שאלתי אותה על התנגדות למשטר: כשכל החברים שלך, כל המורים שלך וכל המעסיקים שלך תומכים ללא סייג במערכת, כיצד מצאת את האומץ להתנגד לה? בתשובתה, בירתלר נמנעה מן השימוש במלה "אומץ לב"; היא אמרה לי שבדיוק כפי שאנשים יכולים להסתגל לשחיתות או לחוסר מוסריות, כך הם גם יכולים ללמוד בהדרגה להתנגד. הבחירה להפוך למתנגד משטר יכולה בהחלט להיות תוצאה של "שורה של החלטות קטנות" – למשל, להיעדר ממצעד האחד במאי, או לא לשיר את מלות ההמנון של המפלגה. ואז, יום אחד את מוצאת את עצמך בצד השני, באורח בלתי הפיך. לעתים קרובות התהליך הזה כולל דמויות שהן מופת לחיקוי. את רואה סביבך אנשים שאת מעריצה, ואת רוצה להיות כמוהם. וזה אפילו יכול להיות עניין "אנוכי". כפי שבירתלר אמרה: "את רוצה לעשות משהו למען עצמך, לכבד את עצמך".

עבור אנשים מסוימים, המאבק נעשה קל יותר על רקע החינוך שלהם מבית. ההורים של מרקו מרטין שנאו את המשטר המזרח גרמני, וכך גם הוא. אביו היה מתנגד מטעמי מצפון, וכך גם הוא. עוד בימי רפובליקת ויימאר, הורי הסבים שלו היו חלק מהשמאל האנטי-קומוניסטי ה"אנרכו-סינדיקליסטי"; הייתה לו גישה לספרים. בשנות ה-80 הוא סירב להצטרף ל"נוער הגרמני החופשי", ארגון הנוער הקומוניסטי, וכתוצאה מכך הוא לא היה יכול ללמוד באוניברסיטה. במקום זה, הוא החל ללמוד בקורס להכשרה מקצועית, כדי להיות חשמלאי (לאחר שסירב להפוך לקצב). בשיעורי החשמלאות שלו, אחד התלמידים האחרים לקח אותו הצדה והזהיר אותו, בעדינות, שהשטאזי אוסף עליו מידע: "לא הכרחי שתגיד לי את כל מה שעולה בדעתך". בסופו של דבר, הרשו לו להגר, במאי 1989, חודשים אחדים בלבד לפני נפילתה של חומת ברלין.

גם בארה"ב יש לנו אנשים כמו מריאן בירתלר ומרקו מרטין: אנשים שמשפחותיהם לימדו אותם לכבד את החוקה, שמאמינים בשלטון החוק, שמאמינים בחשיבותו של שירות ציבור לטובת הכלל, שיש להם ערכים ומופתים לחיקוי מחוץ לעולם של ממשל טראמפ. בשנה האחרונה, רבים מהאנשים הללו אזרו אומץ לקום ולפעול למען אמונותיהם. אחדים מהם נקלעו לאור הזרקורים. פיונה היל (Hill) – סיפור הצלחה מובהק של מהגרת ואישה שמאמינה בכנות בחוקה האמריקנית – לא פחדה להעיד בישיבות השימוע בהליך ההדחה שהתנהלו בבית הנבחרים, והיא גם לא פחדה להשמיע את קולה נגד רפובליקנים שהפיצו את סיפור השקר בדבר התערבות אוקראינית בבחירות של 2016. "מדובר בסיפור בדיוני שהונצח והופץ על ידי שירותי הביטחון הרוסיים עצמם", היא אמרה בעדותה בקונגרס. "האמת המצערת היא שרוסיה הייתה המעצמה הזרה שתקפה באורח שיטתי את המוסדות הדמוקרטיים שלנו ב-2016".

פיונה היל

פיונה היל: מהגרת שמימשה את החלום האמריקני, העידה אמת והסתכנה. תצלום: Kuhlmann / MSC

לוטננט-קולונל אלכסנדר וינדמן (Vindman) – עוד סיפור הצלחה מובהק של מהגר ועוד אדם שמאמין בכנות בחוקה האמריקנית – גם הוא אזר אומץ, ראשית כשדיווח על שיחת הטלפון הבלתי ראויה של הנשיא עם מקבילו האוקראיני, שווינדמן שמע אותה כחבר במועצה לביטחון לאומי, ולאחר מכן כשדיבר עליה בפומבי. בעדותו, הוא התייחס באורח מפורש לערכים של המערכת הפוליטית האמריקנית, ערכים שונים כל כך מאלו של המקום שהוא נולד בו. "ברוסיה", הוא אמר, "להעיד בפומבי בדבר שמערב את הנשיא היה ללא ספק עולה לי בחיי". אך "כאזרח אמריקני וכמשרת ציבור... אני יכול לחיות חופשי... חופשי מפחד לביטחוני ולביטחונה של משפחתי". ימים אחדים לאחר ההצבעה בהליך ההדחה, וינדמן סולק מהבית הלבן כשהוא מלווה בנציגיו של נשיא נקמן שלא העריך את שיר ההלל של וינדמן לפטריוטיות האמריקנית – על אף שמי שהיה ראש הסגל של הנשיא, גנרל המרינס בדימוס ג'ין קלי, דווקא העריך כנראה את מעשיו. בנאום שנשא ימים אחדים לאחר מכן, קלי אמר שהתנהגותו של וינדמן היא "בדיוק מה שאנחנו מלמדים אותם לעשות מהעריסה ועד לקבר. הוא הלך לבוס שלו ואמר לו מה שהוא שמע זה עתה".

הן היל והן וינדמן נהנו מיתרונות חשובים אחדים. איש מהם לא היה צריך לחשוב על מצביעים או על תורמים. לאף אחד מהם אין סטטוס בכיר במפלגה הרפובליקנית. לעומת זאת: מה יידרש כדי שפנס או פומפאו יגיעו למסקנה שהנשיא אחראי למשבר בריאותי וכלכלי קטסטרופלי? מה יידרש כדי שסנטורים רפובליקנים יודו בפני עצמם שפולחן הנאמנות של טראמפ הורס את המדינה שהם טוענים שהם אוהבים? מה יידרש כדי שעוזריהם והכפופים להם יגיעו לאותה המסקנה, יתפטרו, ויצאו בפומבי להתנגד לנשיא? במלים אחרות, מה יידרש כדי שאדם כמו לינדסי גראהם יתנהג כמו וולפגנג לאונהרד?

"הרצון שלהם היה כל כך עצום", הוא אמר שנים לאחר מכן, בהתייחסו לאלו שדרשו לעבור למערב ברלין, "שלא הייתה כל ברירה אלא לפתוח את הגבול"

אם, כפי שכתב סטנלי הופמן, ההיסטוריון הישר צריך לדבר על "צורות של שיתוף פעולה", כיוון שהתופעה מתגלה באופנים מגוונים כל כך, הרי שאותו הדבר נכון ביחס להתנגדות למשטר, שכנראה צריך לתאר אותה כ"צורות של התנגדות למשטר". אנשים יכולים לשנות את דעתם בגלל התגלות אינטלקטואלית פתאומית מהסוג שוולפגנג לאונהרד חווה שהוא נכנס לחדר אוכל מהודר של הנומנקלטורה, עם המפות הלבנות והארוחות שכללו שלוש מנות. אנשים גם עשויים להשתכנע על ידי אירועים חיצוניים: למשל, בעקבות שינויים פוליטיים מהירים. מודעות לכך שהמשטר איבד את הלגיטימית שלו היא חלק ממה שגרם להרלד יגר (Jaeger), שומר גבול עלום ועד אז גם נאמן לחלוטין למזרח גרמניה, להחליט בלילה של 9 בנובמבר 1989 לפתוח את השערים ולאפשר לאחיו האזרחים לעבור בהליכה אל מעבר לחומת ברלין – החלטה שהובילה לכך שבימים ובחודשים שלאחר מכן, בא הקץ על מזרח גרמניה עצמה. ההחלטה של יגר לא הייתה מתוכננת, היא הייתה תגובה ספונטנית להיעדר הפחד של ההמון. "הרצון שלהם היה כל כך עצום", הוא אמר שנים לאחר מכן, בהתייחסו לאלו שדרשו לעבור למערב ברלין, "שלא הייתה כל ברירה אלא לפתוח את הגבול".

וינדמן

העיטורים של לוטננט קולונל אלכסנדר וינדמן, מהגר שמימש את החלום האמריקני, העיד אמת, הסתכן ופוטר מהצבא. תצלום: ויקיפדיה

אלא שכל הדברים הללו שלובים יחד, ולא קל לפרום אותם זה מזה. הצד האישי, הצד הפוליטי, ההיבט האינטלקטואלי והממד ההיסטורי משתלבים בצורה אחרת בכל מוח אנושי, והתוצאות עשויות להיות בלתי צפויות. יתכן שההכרה ה"פתאומית" של לאונהרד התגבשה במשך שנים, אולי מאז מעצרה של אמו. יגר הונע על ידי גדולתו של הרגע ההיסטורי באותו לילה בחודש נובמבר, אך היו לו גם דאגות קטנות יותר: הוא כעס על הבוס שלו, שלא נתן לו הוראות ברורות מה לעשות.

בבוא הזמן, היסטוריונים יכתבו את הסיפור של העידן שלנו ויסיקו ממנו לקחים, בדיוק כפי שאנו כותבים את ההיסטוריה של שנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים

האם שילוב דומה של הדברים הקטנים וההיבטים הפוליטיים עשוי אי-פעם לשכנע את לינדסי גראהם שהוא מסייע להוביל את ארצו במורד סמטה אפלה? יתכן שניסיונו האישי עשוי להניע אותו, תזכורת קטנה ממישהו שמייצג את מערכת הערכים הקודמת שלו – נניח, חבר ותיק מחיל האוויר, שחייו נפגעו בשל התנהגותו חסרת האחריות של טראמפ, או אולי חבר מעיר הולדתו. ויתכן שדבר כזה דורש אירוע פוליטי: כשהמצביעים יתחילו להפנות את גבם, אולי גראהם יפנה יחד איתם, ויטען כמו יגר, ש"הרצון שלהם היה כל כך עצום... שלא הייתה כל ברירה". בסופו של דבר, בשלב כלשהו, תחשיב הקונפורמיזם יתחיל להשתנות. יתחיל להיות משונה, מביך ולא נוח להמשיך לתמוך ב-"Trump First", במיוחד בשעה שהאמריקנים סובלים מהשפל הכלכלי החמור ביותר שמישהו זוכר, ומתים מהנגיף במספרים גבוהים יותר מאשר ברוב העולם.

ואולי הנוגדן היחיד הוא הזמן. בבוא הזמן, היסטוריונים יכתבו את הסיפור של העידן שלנו ויסיקו ממנו לקחים, בדיוק כפי שאנו כותבים את ההיסטוריה של שנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים. המילושים וההופמנים של העתיד ישפטו את הדברים ויביעו את דעתם בבהירות שמתאפשרת תודות למבט שלאחר האירועים. הם יראו, באורח בהיר יותר ממה שאנו מסוגלים לו, את הדרך שראתה את ארה"ב מאבדת באורח היסטורי את השפעתה הבינלאומית, את המדרון שבו היא הידרדרה לקטסטרופה כלכלית ולכאוס פוליטי שלא חווינו כמותו מאז השנים שהובילו למלחמת האזרחים. ואז אולי גראהם – יחד עם פנס, פומפאו ומקונל, וחבורה גדולה של דמויות פחות בולטות – יבין עם מה הוא שיתף פעולה ומה הוא אפשר.

בינתיים, אני מותירה כל אדם שאתרע מזלו להיות בחיים הציבוריים ברגע הזה עם מחשבה אחרונה, של ולדיסלב ברטושבסקי (Bartoszewski), שהיה חבר המחתרת הפולנית במלחמת העולם השנייה, והיה אסיר הן אצל הנאצים והן אצל הסטליניסטים, ובסופו של דבר שימש שר חוץ בשתי ממשלות דמוקרטיות בפולין. בשלב מאוחר בחייו – הוא הלך לעולמו בגיל 93 – הוא סיכם את הפילוסופיה שהדריכה אותו בכל הדרך המורכבת, עם כל התמורות הפוליטיות הסוערות שהוא חווה. הוא אמר שלא אידאליזם הוביל אותו, וגם לא רעיונות גדולים. היה זה עניין אחר: Warto być przyzwoitym – "פשוט תנסה להיות הגון". האם היינו הגונים – זה מה שייזכר לימים.

אן אפלבאום (Anne Applebaum) היא פרופסור ב-London School of Economics, בעלת טור ב"וושינגטון פוסט" ומחברת הספר "גולאג". ספרה האחרון עד כה ראה אור בקיץ 2020: TWILIGHT OF DEMOCRACY: The Seductive Lure of Authoritarianism

Copyright 2018 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: התנגדות, נגד הרוח. תצלום: PeterHermesFurian, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אן אפלבאום, The Atlantic.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

16 תגובות על רק לא להיות הגונים

01
איריס

מזמן לא קראתי דבר כל כך חכם ומקיף. ויותר מזה: רלוונטי לזמנים ולמצבים של ימינו. מאמר מבריק ביותר, ושווה את הזמן לשבת ולקרוא אותו ברצינות. המקבילות המקומיות ברורות.
כל הכבוד על האומץ.

02
פבלוב

אבל פה הפרדוקס. בדיוק כל הסיבות שמובאות במאמר המצוין הזה: רצון להשפיע, רצון לא להיות חריגים, רצון ללגיטימציה, רצון להיות קרובים לשלטון, רצון להרוויח ולעשות לביתך וגם רצון להצדיק החלטות קודמות שלנו - כל אלו מאפיינים לדעתי את רוב האנשים. אז זה אומר שלהיות נורמלי במשטר כוחני ורודני הופך את הנורמלי למפלצת? איך משנים את זה? נראה לי שזה בלתי אפשרי. ואולי בגלל זה בדיוק דמוקרטיה עדיפה: מטאטא חדש שיעשה ניקיון מדי פעם זה מינימום חיוני.
בדיוק מה שרואים אצלנו.

    03
    לואיס נגרי

    זה נכון לכמרי מה שכתבת, בל נשכח שמנהיגים טובים באת באו לו לעולם אחד למאה..
    כיחס בין האנשים ה׳נורמליים׳ לאנשים טובים במיוחד...

06
קרני

הכותבת שוכחת, וזה לא יכול להיות במקרה, שיש הבדל בין משטרים פשיסטים ורודניים כמו הנאצים ומזרח גרמניה וכל הספרה הסובייטית ובין משטרים נבחרים כמו בהונגריה ופולין וישראל. שיתוף פעולה שלילי זה רק עם משטרים לא לגיטמים, אבל פקיד במשרד האוצר בירושלים, מה הוא שייך לעניין? הוא משת"פ של משטר לא חוקי? הגזימה.

07
אזרח מהפרובינציה

מאמר ארוך ,טרחני וחוזר על עצמו מספר פעמים ועם זאת מציף תופעות קשות המאפיינות כמעט כל חברה ומשטר בימנו.
יחד עם זאת בולטת מאד בחסרונה ההתייחסות למצב בו האוכלוסיה כולה הופכת בעצם נוכחותה להיות למשתפ"ית של שלטון כובש ומדכא או לפחות תומך בסוג כזה של פעילויות.
למשל אנחנו כולנו הישראלים (גם מתנגדי הכיבוש לדורותיהם) או אזרחי ארה"ב מאז ומתמיד ,אנגליה,רוסיה ומי לא.

08
חיים ניצני

מענין.
ואיך אצלנו פקידות שלא נבחרה, פרקליטות, המערכת המשפטית כולה מגויסים שכם אל שכם לתפירת תיקים הזויים לראש ממשלה הגון שהצעיד את המדינה להישגים אדירים. וכל זאת בתמיכת תקשורת מכורה שמפיצה שקרים ותעמולה ארסית לא רק נגד ראש הממשלה היקר שלנו, אלא גם נגד אשתו ובנו. שיטה סובייטית למהדרין. רצח אופי של כל בן משפחה.

10
אזרח מהפרובינציה

חיים נגרי כנראה שמשהו בתהליך החינוך שלך לוקה בחסר וכנ"ל יכולת הביקורת. מאידך כתיבתך דווקא מזכירה לי את כתיבת סופרי החצר של סטלין המכונה בפיך "השיטה הסובייטית". אתה יוצא להגנת האדם שהואשם ב3 תיקים משמעותיים כאשר מגישי התיקים היו ת"פ מינוייו,אדם שעמד על המרפסת מול ארון המתים לראש ממשלה מכהן,אדם החוזר ומעליל על אלפי נשים וגברים מטובי לוחמי צה"ל, המחנכות והמחנכים ושדרת ההובלה הכלכלית של המדינה,שהם "בוגדים" ושהם שונאי מדינת ישראל או במילים אחרות :עושה להם רצח אופי. כדאי לך לעמוד מול ראי ולחשוב עוד פעם.

    11
    חיים ניצני

    כתב אשום עם שלושה סעיפי אשום.
    לא שלושה כתבי אשום.
    אשום תקדימי “חמור” של סקור אוהד.
    לחץ על עדים ואיומים כדי שישמשו עדי מדינה.
    האיש בככר ציון היה אבישי רביב שהופעל על ידי השבר ונקרא שמפניה. שמפניה. אפילו לא מסתירים את התרגיל המלוכלך.
    רבין עצמו רצח נצולי שואה אלטלנה ועוד התרברב על כך.

    12
    חיים ניצני

    להזכירך, אזרח מהפרובינציה, דגל אדום מניפים חבריך הטובים. והפטיש והמגל אותו כינה מנחם בגין צלב הקרס האדום חביב גם הוא על חבריך. כך שאל תגיד לי כתיבה סובייטית. משפחתי ברחה בעור שיניה מן הדבר הזה. ואל תתיחס בבקשה לחנוך שלי.
    אני פונה לעורך: האם משפט כמו “משהו בתהליך החינוך שלך לוקה בחסר וכנ”ל יכולת הבקורת....” עומד בכללים של השיח ?

13
אברהם

מר ניצני היקר, הלוח הזה הסתדר מצוין בלי התנצחויות תפלות מהסוג שאתה מביא לפה, אנא העלם מחיינו.
דרך אגב, המאמר הזה הוא אכן טרחני ללא גבול, פותח בשאלה ראויה אך לא באמת מסוגל לענות עליה ואחר כך הופך למאמר תעמולה פוליטי די נמוך
ב20 אלף מילה.

15
יוס ואחיו

חסרה לי הקלישאה המוכרת, אבל הנכונה - קיצונים הם תוצאה של חולשת המתונים.

התמיכה של הרפובליקנים בטראמפ גורפת, והיא שבעייתית. זה שהוא פסיכי לא חדש ולא מפתיע. התמיכה הנמשכת שלהם בו היא שמפתיעה.

מזכיר גם את המצב בארץ... כי כנראה שניהם (תומכי הימין) יודעים שקיצוני ככל שיהיה המנהיג, הוא הכי פופולארי שיש להם.

16
יוס ואחיו

ועוד תובנה חסרה -
הקיצוניות של טראמפ ממשיכה את קודמיו המוקצנים, רייגן ובוש הבן, שאולי היו יותר מנומסים ומעט פחות טיפשים (מאוד מעט...), אבל במדיניות שלהם היו קיצוניים לא פחות ממנו, אם לא יותר (רייגן אסר על מחקרים היסטוריים למנוע חקירת 'איראנגייט'; בוש הבן אישר מכירת נשק חצי אוטומטי, שהרג יותר אמריקאים מהמלחמה בעיראק ואפגניסטן).