שוב הלחי השמאלית

״הַסּוֹטֵר לְךָ עַל הַלְּחִי הַיְמָנִית, הַפְנֵה אֵלָיו גַּם אֶת הָאַחֶרֶת״, כך מלמד ישו את חסידיו בפרק ה׳ של הבשורה על פי מתי. על אף שרעיון זה מופיע כבר קודם לכן, בספר איכה (ג׳, ל׳) – ״יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה״ – מוסיף כאן ישו מדרגה גבוהה יותר של ענווה מצד הסובייקט, שאינו רק נותן להכותו על הלחי האחת, אלא מפנה גם את הלחי השנייה. במרוצת השנים והדורות הפך רעיון זה לאחד המזוהים ביותר עם משנתו של ישו. אין זה מפתיע, אם כן, כי במרבית הציורים אשר מבקשים לתפוס את צליבתו של ישו, מפנה הוא את לחיו לעבר הצופה בעודו תלוי על הצלב. אך איזה לחי בחרו אותם ציירים להפנות? לכאורה, ישנן שלוש אפשרויות העומדות בפני האמן: לצייר את הצלוב כשמבטו מופנה קדימה, שכן על אף האמור לעיל אין כל הכרח, אמנותי או אחר, לציירו כך; לציירו כשהוא מפנה את לחיו הימנית כלפינו, או לחילופין – את לחיו השמאלית.

קבוצת חוקרים מאוניברסיטת פלורידה התגייסה כדי לברר את התשובה בדיוק לשאלה הזו. במאמרם, ״איזה לחי הפנה ישו?״, הם טענו כי מתוך 550 ציורים שבהם מתואר ישו על הצלב כשראשו מופנה לצד כלשהו, אשר נלקחו באופן משולב מגלריות, מחיפוש אינטרנטי ומספר אמנות בנושא, 496 הציגו את ראשו של ישו כשהוא פונה ימינה, קרי, מפנה אלינו את לחיו השמאלית. הווה אומר, 90 אחוז מהציורים של מה שניתן להכתיר כסצנה המפורסמת ביותר בתולדות האנושות מציגים נטייה מובהקת של הפניית הראש לצד מסוים, באופן הסותר את ההשערה הסטטיסטית האוטומטית, שוודאי תטען שהפניית הראש תתחלק באופן שוויוני בין שני הצדדים, עם סטייה קלה לצד כזה או אחר.

מתוך 550 ציורים שבהם מתואר ישו על הצלב כשראשו מופנה לצד כלשהו, 496 הציגו את ראשו של ישו כשהוא פונה ימינה, קרי, מפנה אלינו את לחיו השמאלית

למרבה הפלא, אותה אנומליה מופיעה לא רק אצל בן-האלוהים הנוצרי, אלא גם בקרב אנשים פשוטים יותר, כמוני וכמוכם. המחקר הידוע והנרחב ביותר שנעשה עד כה בתחום הפנים בדיוקנאות שייך לכריס מקמאנוס וניקולאס האמפרי (McManus and Humphrey), שב-1973 בחנו דרך גלריות, מוזיאונים וספרי אמנות 1,474 דיוקנאות שצוירו במערב אירופה בין המאות ה-16 וה-20, ומצאו כי 60 אחוז מהסובייקטים המצוירים הפנו את לחיים השמאלית. כמו כן, 50 אלף חפצים מתקופת האבן ועד ימינו שנחקרו על ידי האנס-יואכים הופשמיט (Hufschmidt) איתרו גם הם את אותה הנטייה במסגרת כרונולוגית רחבה יותר. מחקרים אלו ואחרים הצביעו על רוחב היריעה של תופעה זאת, לא רק מבחינה טמפורלית אלא גם מבחינת הדימויים השונים – החל מחפצים, דרך ציורים ועד צילומים. בהתבסס על כך, נראה שאין אנו עוסקים בתופעה שהתחילה בישו ובאופן שבו נהג או הוצג. אז מדוע אנו מבכרים לתעד גברים ונשים, מלכים ואיכרים, כשהם חושפים לפנינו את לחייהם השמאלית?

על טעם וטכניקה

ההסבר הפשוט ביותר הוא זה המכני, אשר לשיטתו קל יותר לאמנים שידם החזקה היא הימנית לצייר את הסובייקט בפרופיל שמאלי. "בהינתן בחירה חופשית, היד הימנית מציירת פרופיל שמאלי ב-75 אחוז מהמקרים״. אמיתותם של נתונים אלו אינה תלויה בתרבות, בכיוון הכתיבה ולפי הופשמיט גם לא ביד המועדפת. לעומת זאת, בפרופילים שצוירו ביד שמאל נראית חלוקה שווה בין הידיים״, כותב ריצ׳רד לאטו (Latto) מאוניברסיטת ליברפול במגזין למחקר אמפירי של האמנויות. כך שאף על פי שקלות הציור של פרופיל שמאלי ביד ימין – ולהפך – מסתברת כשיקול משפיע, מוכרחים להיות גורמים נוספים המובילים להעדפה של הפרופיל השמאלי, שמאפילים על הקלות המכנית של ציור פרופילים ימניים ביד שמאל.

גם מחקרם של מקמאנוס והאמפרי מצביע על קוצר ידו של הסבר זה: השניים חילקו את 1,474 הדיוקנאות שבחנו על פי מינו של הסובייקט, ומצאו כי ״אף על פי ש-68 אחוזים מהנשים חשפו חלק גדול יותר מהלחי השמאלית שלהן, רק 56 אחוזים מהגברים עשו זאת״. אמנם הנתונים לגבי שני המינים מצביעים על תופעה שאינה מקרית, אבל ההבדל המגדרי יוצא דופן מבחינה סטטיסטית. בשל כך טען צמד החוקרים כי ״אין הסבר מכני טהור משכנע לתופעה זו״. הללו ביקשו להפריך לגמרי את הטיעון המכני כאשר הציגו ממצאים המראים שהנטייה לצייר פרופיל שמאלי אינה שכיחה בדיוקנאות המראים פרצוף בפרופיל מלא כפי שהיא שכיחה באלה המציגים שלושת-רבעי פרופיל, בעוד שההסבר המכני ודאי היה חוזה את התוצאה ההפוכה. יתרה מכך – אין בכוחו של ההסבר המכני להסביר מדוע נטייה זאת אינה תדירה בדיוקנאות המראים רק את הראש והכתפיים, כפי שהיא באלו המציגים את גופו המלא של הסובייקט.

האמפרי ומקמאנוס מצאו שישנה א-סימטריה ברורה בכל הקשור לכיוונה של התאורה, שעד המאה ה-20 באה במרבית הפעמים מצדה השמאלי של התמונה, קרי, מצדו הימני של הסובייקט, וזאת ללא תלות במינו של הסובייקט. העדפה לאור המגיע משמאל התמונה נמצא גם בציורי טבע דומם, דבר הרומז על קשר כללי בין התאורה לסובייקט, א-סימטריה שאינה מוגבלת רק לייצוגו של הפרצוף האנושי.

תגלית זאת מובילה אותנו להסבר נוסף של תופעת ״הלחי השמאלית״, בעזרת עיקרון ידוע של חסכנות בפתרון בעיות, המכונה ״תערו של אוקאם״: בהינתן מצב שבו קיימות מספר היפותזות מתחרות, עלינו לבחור את זו שכוללת את המספר המועט ביותר של הנחות. אמנם, פתרונות מסובכים יותר עלולים להסתבר כנכונים, אך בהיעדר ודאות – כמה שפחות הנחות, יותר טוב.

חשיבותה של התאורה עשויה להסביר במקצת את הפער באחוזים בין המינים, אם אנחנו מניחים שלפחות עד לאחרונה הצייר של הדיוקן הנשי היה מוטרד יותר מנושאים של יופי פיזי, ולכן שם דגש גדול יותר על ההבטחה שהסובייקט תוצג באור הטוב ביותר

גרסתו של לויד-מורגן (Conwy Lloyd Morgan) לתערו של אוקאם, הידועה בשם ״הקאנון של מורגן״, מסבה את הדיון לפסיכולוגיה של בעלי חיים וגורסת כי: "בשום מקרה אין לפרש פעילות של בעלי-חיים במונחים של תהליכים פסיכולוגיים עליונים, כאשר ניתן לפרשם בעזרת מונחים של פעילויות הניצבות במקום נמוך יותר בקשת האבולוציה וההתפתחות הפסיכולוגית״. לפיכך, ההסבר הפשוט יותר להעדפה של הפרופיל השמאלי, אליבא דלאטו, יתייחס לאופן שבו הצייר עצמו מארגן את הסטודיו. שכן, אמנים שידם החזקה היא הימנית מארגנים את הסטודיו שלהם כך שלוח הצבעים יוחזק ביד שמאל ויוצב בשורה אחת עם הסובייקט המצויר, כך שבחירת הצבעים הנאמנים למקור תהיה קלה יותר. בכך הם מבטיחים שאם כבמרבית הפעמים, הם ידאגו לכך שהאור ייכנס מצד שמאל, היד הצובעת לא תטיל צל על הקנבס, והושבת הסובייקט כשראשו מוטה ימינה תגרום לפניו להיחשף לתאורה באופן מוצלח יותר ותאפשר לאמן לצייר את הצד השמאלי של פניו, הפופולרי יותר, כפי שראינו.

חשיבותה של התאורה עשויה אולי גם להסביר במקצת את הפער באחוזים בין המגדרים, אם אנחנו מניחים שלפחות עד לאחרונה הצייר של הדיוקן הנשי היה מוטרד יותר מנושאים של יופי פיזי, ולכן שם דגש גדול יותר על ההבטחה שהסובייקט תוצג, תרתי משמע, באור הטוב ביותר – יותר מאשר עם המקבילה הגברית. הסבר שכזה, במונחים של ארגון הסטודיו, יכול לבאר גם את הירידה בתדירות התופעה כאשר אמנים נעשו פחות קשורים פיזית לסטודיו שלהם במאות ה-19 וה-20.

מצדו, לאטו טוען כי ניתוח מדויק יותר של השינוי שהתרחש עם הזמן מראה שהייתה קורלציה ברורה בין התאריך שבו צויר הדיוקן לבין כיוונם של הפרופיל והתאורה. עם זאת, הוא מצא כי ישנה קורלציה שלילית ברורה בין כיוון הפרופיל וכיוון התאורה, כלומר – אם הציור מראה את הפרופיל הימני של הסובייקט, ניתן להסיק שהאור הגיע מהצד השמאלי – ולהפך. לכן אין ״שום קורלציה בין זהות היד החזקה והכיוון של הפרופיל או התאורה״.

גוף ומוח

״הצליבה״ מאת ג׳וטו.

כפי שראינו, כל אותם הסברים הנוגעים לארגון הסטודיו וכיוון התאורה אינם יכולים להסביר את ההבדל המגדרי, ועל אחת כמה וכמה את הפער בין כל ציוריו של ישו לבין אלו שבחנו האמפרי ומקמאנוס. זאת משום שבניגוד לציירי דיוקנאות אחרים, הציירים שמאחורי הדימויים החוזרים והנשנים של סצנת הצליבה המפורסמת לא יכלו לכוון את הסובייקט שלהם ואת כיוון התאורה לפי ידם החזקה משום שישו, ככל הנראה, לא נכח בסטודיו שלהם בעת עבודתם.

ומה לגבי הסברים במונחים פיזיולוגיים ונוירולוגיים? מבחינה מדעית, היה זה צ׳רלס דרווין שהבחין לראשונה ב-1872 בהבדלים הא-סימטריים הקיימים בפנים שלנו, כאשר קבע כי בעת שאדם עוטה עליו מבט של לגלוג, הוא נוהג לחשוף ניב רק בצד אחד של הפה. לשיטתו, א-סימטריה בפנים מוגדרת כ״הבעה אינטנסיבית של תנועות שרירים בצד אחד של הפנים (hemiface) באופן יחסי לצד השני של הפנים״. מאז זמנו של דרווין נעשתה עבודה רבה לגבי הא-סימטריות המתבטאת בפנים ואף הא-סימטריות של תפיסתנו את הפנים. ג׳ואן בורוד (Borod) ואחרים, לצד חוקרים רבים נוספים, גילו כי אנו נוהגים להביע רגשות באופן מובהק יותר בצד השמאלי של הפנים. כמו כן, חוקרי מוח אחרים, כמו לי בלונדר, דון באוארס וקנת היילמן (Blonder, Bowers & Heilman), מצאו שהאזורים האחוריים של המוח, במיוחד בהמיספרה הימנית, הינם חשובים ביותר לתפיסת הבעות רגשיות בפניהם של אחרים. אמנם קיימות חילוקי דעות בדבר חלוקת עיבוד הבעות פנים בין שתי ההמיספרות, כאשר הטענה הרווחת היא שעיבוד של הבעת רגשות שליליים מתרחש בימנית ועיבוד רגשות חיוביים בשמאלית, אך ממצא אחד אינו עומד לוויכוח: בעזרת הפניית פניו של הסובייקט ימינה, הצייר למעשה חושף את לחייו השמאלית – והאקספרסיבית יותר – אל הצופה ובכך מקל עליו לפענח את הרגשות המובעים על-ידי נושא הציור.

אך הניסיונות להסביר את התוצאה אינם נגמרים כאן. מחקר שנערך על-ידי חוקר המוח ברט פוסטר ועמיתים מציע אפשרות נוספת: הללו הגיעו למסקנה, דרך בחינת החלקים הקדמיים והאחוריים של צמד ההמיספרות ומקומם בתהליכים רגשיים, כי רגשות חיוביים ישויכו להעדפה לצד שמאל, ואילו רגשות שליליים ישויכו לימין. הם בחנו היפותזה זאת בעזרת 138 נבדקים, אשר התבקשו לתלות על לוח ווים שעליהם הודבקו תוויות עם רגשות שונים. ואכן, תוצאות הניסוי הראו כי התוויות החיוביות מוקמו בצד שמאל, ואילו השליליות – בצד ימין.

ציורו המפורסם של קלוד מונה ״התרשמות, זריחה״. בחירת הצבעים של מונה הבטיחה שצמד הסובייקטים, השמש והמים, יקבלו אותה כמות של תאורה

אמנם אין להתכחש לכך שאלו הן תגליות חשובות, אך עלינו לזכור כי מרבית האמנים, וביניהם אותם ציירים שעבודותיהם השתתפו בניסויים השונים, לא מחזיקים בידע אנטומי ופיזיולוגי לגבי המוח ואינם מודעים לדרכי פעולתו. ואף על פי כן, נדמה שיש ברשותם ידע עקיף על מערכות הראייה של בני האדם – ידע שהם שואבים מניסיונם האמנותי ורותמים בחזרה למען יצירותיהם. אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר של הצייר הצרפתי קלוד מונה, לדוגמה, נקראת ״התרשמות, זריחה" (Impression, soleil levant). בציור זה השמש הכתומה עולה אל עבר רבעו העליון של הציור, כאשר היא בוהקת אל מול שאר הצבעים המאופקים יותר, ונראה כי השתקפותה מנצנצת על פני המים הכחולים-ירוקים. אפקט זה הושג מכיוון שבחירת הצבעים של מונה הבטיחה שצמד הסובייקטים, השמש והמים, יקבלו אותה כמות של תאורה, כלומר – כמות האור שהם משקפים בחזרה אל עינינו תהיה זהה. פרופסור מרגרט ליווינגסטון (Livingstone) מהמחלקה לנוירוביולוגיה באוניברסיטת הרווארד הבחינה כי אלה הם בעיקר שינויים בתאורה (ולא בצבע) שמאפשרים לנו לראות את הצורה של האובייקטים ולדעת את מיקומם.

בנוסף, היא טוענת שהמערכות העצביות שמבחינות בצבע ובמיקום נמצאות באזורים שונים במוח. בשל כך, מכיוון שהשמש והמים זוכים לכמות תאורה שווה, המוח נתקל בקושי בניסיונו לקבוע את מיקומה המדויק של השמש ואת צורתה, דבר המקנה לשמש את אפקט הנצנוץ. אם נלך בעקבות דבריו של הגל ב״פילוסופיה של המשפט״, לפיהם ״כל מה שהוא תבוני, הוא ממשי, וכל מה שהוא ממשי, הוא תבוני״, לא מן הנמנע הוא שתבונתם האמנותית של ציירים כמונה הינה גם ממשית, במובן זה שהיא מתורגמת לפרקטיקות בעלות תימוכין אמפיריים.

החל מ״הצליבה״ של ג'וטו ועד ה״מונה ליזה״ של דה וינצ׳י, הלחי השמאלית מופנית לעברנו שוב ושוב. בספרו ״האתיקה והאינסופי״ הפילוסוף עמנואל לוינס כותב כי ״ראשית יש לציין את עצם תמימותן של הפנים, את הצגתן הגלויה, ללא הגנה. מבין כל איברי הגוף הרי עור הפנים הוא עירום ביותר ודל ביותר [...] והא ראיה, שהאדם משתדל לחפות על דלות זו בגינונים ובהעמדות פנים למיניהן״. במילים הללו לא נעצר עיסוקו של לוינס בפנים, שעומדות פעמים רבות במרכז משנתו והפנומנולוגיה שהוא מציג. עם זאת, נדמה כי על אף תמימותן של הפנים והצגתן הגלויה לעין, מסתתרות בהן עוד תעלומות רבות, ובהן הניסיון לפצח את הסיבה שמאחורי תופעת "הלחי השמאלית״.

יונתן יעקבזון הוא עיתונאי שכותב על מגוון תחומים שונים וסטודנט במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת ת״א. כתבותיו נקראות כיום כחלק מלימודי תרבות סייבר באקדמיה לאמנות ועיצוב בבצלאל.