שווה לחיות, אולי

האם שווה לחיות את החיים הללו? לוויליאם ג'יימס הייתה תשובה ברורה ועקבית
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

״הדרך הטובה ביותר לנצל את החיים היא להקדיש אותם למשהו שישרוד אחריהם״. ויליאם ג׳יימס, The Thought and Character of William James (משנת 1935).

לפני שנה, בשעת אחר צהריים מאוחרת של חודש נובמבר, החלטתי לצעוד עשרה קילומטרים מן המלון שלי במנהטן לחנות הספרים הקהילתית בברוקלין. היה יום קריר, הערב כמעט ירד, והיה זה אחד מאותם רגעים שבהם אפילו הלכלוך הניו יורקי נראה זוהר. הייתי כל כך שקוע במבטים בסביבה, עד שכמעט לא הבחנתי בשלט לבן קטן שמישהו הניח בתחתית גשר ברוקלין. באותיות ירוקות, בצבע טרי, נכתב: ״שווה לחיות״.

עבור רבים, מעולם לא היה ספק בערכם של החיים. הנושא מעולם לא עלה בשיחה או ויכוח. החיים פשוט נחיו, עד שכבר לא. אבל משהו הטריד אותי: אם ערכם של החיים כל כך מובן מאליו, למה השלט הזה הוצב שם בכלל? האם זה משום שישנם בינינו מי שמדי פעם מוצאים את עצמם מטפסים על הגשר ושוקלים קפיצה מהירה וקטלנית ממנו? עשרות שנים אחרי שהתמודד עם דיכאון בשנת 1870, הפילוסוף האמריקני ויליאם ג׳יימס כתב לפילוסוף והמשורר בנג׳מין פול בלאד כי ״אין אדם משכיל שמעולם לא הרהר באפשרות להתאבד״.

דייוויד יום, אחד מגיבוריו האינטלקטואלים של ג׳יימס, טען כי התאבדות אינה צריכה להיחשב בלתי חוקית או בלתי מוסרית, משום שהיא אינה פוגעת באיש מלבד האדם המבצע אותה, ובמקרים רבים היא עשויה להקל על סבל עצום

בשנות השבעים של המאה ה-18, דייוויד יום, אחד מגיבוריו האינטלקטואלים של ג׳יימס, טען כי התאבדות [בלשונו: self-murder] אינה צריכה להיחשב בלתי חוקית או בלתי מוסרית, משום שהיא אינה פוגעת באיש מלבד האדם המבצע אותה, ובמקרים רבים היא עשויה להקל על סבל עצום. התנועה הרומנטית, שצמחה בקרב הדור הבא של ההוגים, תמכה עוד יותר במחשבה כי החיים – וגם המוות – צריכים להיות נתונים להחלטתם של יחידים מלאי תשוקה. אם ברצונכם לצאת מן החיים במהירות, באמצעות בחירה אחת אחרונה, הדבר אמור להיות נתון לשיקולכם. אחד הספרים שג׳יימס אהב במיוחד בצעירותו, ואשר בוודאי ביסס את חוסר הביטחון הקיומי שלו, היה ״ייסורי ורתר הצעיר״ (משנת 1774), ספרו של גתה העוסק הגיבור המתאבד לאחר שהוא מוצא את עצמו במשולש אהבים. יתכן כי החיים פוצעים אותנו פצעים עמוקים כל כך, שההחלטה לברוח מהם מובנת, ואולי אפילו ראויה לכבוד. סביר יותר כי הרומנטיקנים – וג׳יימס – נטו לראות בהתאבדות דרך לשלוט בחיים, לשלוט בהתנהלותם הפתלתלה על ידי הבאתם לכלל סיום. כולנו הולכים ומחליקים אל תוך הקבר, ללא שליטה. אולי כדאי יותר לבחור לצנוח לתוכו.

להפתעתי ולשמחתי הרבה, השבילים על הגשר היו ריקים. הנוף עמד כולו לרשותי. הגשר, המתנשא לגובה מרבי של 84 מטרים, נחשב פעם לאחד משבעת פלאי תבל של העולם המתועש. 27 פועלים מתו במהלך בנייתו, לפני שהושלם בשנת 1883. שנתיים לאחר מכן, רוברט אודלם (Odlum) היה האיש הראשון שקפץ מן הגשר. הוא היה מדריך שחייה, והוא רצה להדגים כי זינוק למים במהירות גדולה לא חייב להיות קטלני. למרבה הצער, הוא מת. במאה השנים שלאחר מכן, בערך 1500 איש הלכו בעקבותיו, מסיבות שונות. אני לא יודע בדיוק כמה אנשים יציל השלט שראיתי, אבל נדמה לי שהוא לא מאוד יעיל.

גשר ברוקלין

גשר ברוקלין. תצלום: הנס ריכטר

למעלה, על הגשר, היה קריר. הבטתי לעבר פסל החירות שבנמל ואז שוב לעבר מנהטן, שם גדל ג׳יימס. ואז השפלתי את עיניי. הייתה בכך חירות מבעיתה – בבחירה לחיות ולמות באותו רגע, בעוד הזמן נמתח עד לאינסוף בשני הכיוונים. אחרי שקראתי את ג׳יימס לאורך רוב שנותיי כאדם בוגר, לחירות הזו היה עדיין כוח משיכה. אני חושב שתמיד יהיה לה. בעשור הראשון של המאה ה-20, ג׳יימס פיתח את הפרגמטיזם האמריקני, פילוסופיה הגורסת כי את האמת יש לשפוט על פי השלכותיה המעשיות. זו הייתה פילוסופיה יעילה, שהייתה אמורה להפוך את החיים לכאלה שקל יותר לחיותם. והיא אכן מצליחה לעשות זאת, ברוב המקרים. אבל גם אם הפרגמטיזם מציל את חייך, אין בכך משום פתרון חד, חלק וסופי. זוהי פילוסופיה המתאימה את עצמה לחוויות, לגישות, לדברים ולאירועים, אפילו לטראגיים שבהם. ג׳יימס אמנם זלזל לעתים בפסימיות של ארתור שופנהאואר (וסירב לתרום סנט להקמת אנדרטה לזכר הפילוסוף הגרמני בן המאה ה-19), אולם הכתבים של ג'יימס שנתגלו לאחר מותו חושפים הערכה עמוקה לנכונותו של ההוגה הקודר להביט נכוחה בקיום האנושי העגום. היה משהו דמוי אומץ בהתעמתות האכזרית הזו עם האפלה ההולכת ומשתלטת.

״האם לחיים יש ערך? הכול תלוי במי שחי אותם״. כל אחד מאיתנו אחראי להפוך את החיים ״למה שאנחנו רוצים״

על פי ג׳יימס, צריך היה לתקן את השלט שלמרגלות הגשר ולכתוב בו ״שווה לחיות – אולי״. כפי שאמר לקהל של צעירים מאיגוד הסטודנטים הנוצריים של אוניברסיטת הארוורד בשנת 1895: ״האם לחיים יש ערך? הכול תלוי במי שחי אותם״. כל אחד מאיתנו אחראי להפוך את החיים ״למה שאנחנו רוצים״. כיום, כשאני מציץ מטה מגובה עצום, אני חווה ורטיגו אבל גם כמעט תמיד חושב על סטיב רוס, בוגר אוניברסיטה שחור וצעיר, שקפץ אל מותו מגג אולם ויליאם ג׳יימס בהארוורד בשנת 2014. יכול להיות שצורת המחשבה של ג׳יימס הייתה מצליחה להציל אותו – הרעיון שהוא עדיין יכול לשנות את חייו, שההחלטה לסיים את הכול עשויה להיות הגיונית, ואפילו ראויה לכבוד, אבל כך גם האפשרות להמשיך לחיות. האפשרות הייתה שם – עדיין, תמיד, אפילו בתהומות האיומים – והוא יכול היה לבחון אותה. אולי הוא חשב שהבחירה למות הייתה הבחירה החופשית היחידה העומדת לרשותו, אבל ג׳יימס הדגיש תמיד שישנן אפשרויות נוספות.

ויליאם ג'יימס

פרגמטי, מציאותי: ויליאם ג'יימס (1903), תצלום: Notman Studios, ספריית אוניברסיטת הארוורד, ויקיפדיה

עבור מרבית בני האדם, ניתן לממש רצון חופשי בכל מיני דרכים (שאינן חייבות לכלול התאבדות), ובמקרים רבים ניתן לבחור לרכוש הרגלי מחשבה ומעשה חדשים. אף אם חירות בעלת משמעות נראית חמקמקה או לא בת ביצוע, רובנו עדיין יכולים לבחור מה לראות וממה להתעלם. ויכול להיות לזה ערך רב. ״אמנות החוכמה״, אמר ג׳יימס, ״היא אמנות הידיעה ממה להתעלם״. יתכן כי האפשרויות הללו היו מאפשרות לרוס להישאר בחיים יותר זמן מכפי שחי. אולי לא. אני לא יכול לדעת בוודאות.

נדמה לי שאחת הדרכים הבטוחות לגרום למתאבדים לקפוץ היא להעמיד פנים שאתם יודעים משהו שלא ידוע להם: שלחיים יש ערך שאינו תלוי בדבר, ושהם מחמיצים משהו שהוא ברור ומובן מאליו. כשהם עומדים על הסף, נדמה לי שקל להם לזהות את חוסר הביטחון או את היוהרה שבהנחה כזו. והם עלולים לקפוץ כדי להוכיח לכם שאתם טועים. כיוון שאתם טועים, בעצם. במאמרו מOn a Certain Blindness in Human Beings (משנת 1899), ג׳יימס מזכיר לקוראיו שלעתים קרובות אין להם מושג איך אחרים חווים את משמעות חייהם. הוא מפציר בהם להסתפק ב״אולי״.

הבטתי אל מעבר למים כשהשמש כיסתה את קו הרקיע של העיר. הלילה עמד לרדת ומיליון כוכבים שוב יתחרו במיליון נורות חשמל. בטווח הקצר, תאורת החשמל תנצח. אבל במושגי הנצח, הכוכבים ינצחו. בין הקצוות הללו, אין לדעת. לעת עתה, אני סבור כי ה״אולי״ של ג׳יימס – השאלה הפתוחה בדבר ערך החיים – הוא נכון, לפחות עבורי, משום שהוא ממפה את מצבי הקיומי כמי שלא תמיד בטוח בערכם של החיים. הוא נכון גם, נדמה לי, משום שה״אולי״ שלו מתאים פחות או יותר לשאלה הפתוחה של הקוסמוס. הכול, מן האיקריוטים הזעירים ביותר ועד למערכת האורגנית המורכבת ביותר, נמצא בתהליך של תהיה ובחינה, הצעד הקדם-לוגי הראשון במה שבני האדם מכנים ״היקש״. בלי לנחש, לא יהיו אדפטציות או צמיחה ועבורנו, לא יהיה דבר המתקרב למשמעות.

ג'יימס האמין כי העולם רוחש היפותזות, מלא וגדוש ב״אולי״, ואלה מאפשרים את החיים על מגוון צורותיהם והופכים את חיינו לבעלי ערך

ג׳יימס הלך בעקבות חברו ועמיתו, הפילוסוף האמריקני סי. אס. פירס, והאמין כי העולם רוחש היפותזות, מלא וגדוש ב״אולי״, ואלה מאפשרים את החיים על מגוון צורותיהם והופכים את חיינו לבעלי ערך. בעיני ג׳יימס, הכוכבים אינם מאירים, ובוודאי לא מופיעים, בסדר מושלם, וחיי האדם אינם קבועים מראש. כפי שראלף וולדו אמרסון כתב במאמרו משנת 1841 Circles, שהיה המאמרים החביבים על ג׳יימס: ״הרשו לי להזכיר לקוראים שאני רק עורך ניסויים״. ה״אולי״ נותר קבוע, לפחות ככל ש״אולי״ יכול להיות קבוע. וזה לטובה. הדבר מאפשר לנו לחכות ולצפות ולחוות. השתנות בלתי פוסקת מולידה פליאה בלתי פוסקת, ובעיני ג׳יימס, תחושת המסתורין הזו – המקריות – הספיקה לעתים קרובות כדי לחזק את רוחו בעת שאמצעים מעשיים אחרים כשלו. ״אין דבר המאפיין יותר את טבע האדם,״ כתב ג׳יימס בבגרותו, ״מאשר הנכונות לחיות ללא ודאות. קיומו של האקראי מבדיל... בין חיים שמאופיינים בהשלמה וחיים שמאופיינים בתקווה״.

צב

עם שריון נגד אי-ודאות, הצב מאריך ימים. תצלום: מליסה קייזר

כשמשליכים משהו מן הגשר אל המים שתחתיו, הוא חודר את פני המים ונעלם מיד. פשוט נ-ע-ל-ם, מילה בת ארבע אותיות המסמנת סופיות כמו ״מוות״ או ״גורל״ או ״אבוד״. אין סיכוי למצוא אותו שוב או להציל אותו, גם אם תנסו נואשות. במהלך השנים, דמיינתי לעתים קרובות מה ארגיש אם אאבד במים העמוקים משהו שיקר לי, משהו יקר בהרבה ממפתחות או טלפון. נדמה לי שאין הרבה סיכוי להציל מן המים חפצים קטנים. והשתעשעתי באפשרות שהדבר נכון לגבי כל דבר: מפתחות, טלפונים, ארנקים וחיים. אולי הכול פשוט נעלם ללא עקבות. ישנם פילוסופים שישמחו מאוד לשמוע את ההסבר הזה – שהכול נמצא בתהליך של היותו בר חלוף, שבסופו של היום הקוסמי, לא יוותר דבר. אני פשוט לא אחד מהפילוסופים הללו. וגם ג׳יימס לא השתייך אליהם. הוודאות, הפטליזם הזה, מנוגד ל״אולי״ שלו, ומנוגד לתקווה שבעיניי קשה לחיות בלעדיה.

קחו אובייקט – אבן קטנה או טלפון – לנהר רדוד. השליכו אותו פנימה. בערב רגוע, האדוות ימשיכו לנוע, ימשיכו לגדול, כשהאובייקט יצלול וינוח על הקרקעית. ההפרעה בעת החדירה אל המים היא שתיעלם ראשונה, אבל השלכות האירוע מוקרנות הלאה, במעגליות, בעודן מתפוגגות. בנהר צר, שגדותיו תלולות, הגלים נחבטים בחוף, חוזרים אל המרכז ונעים אל הגדה השנייה. התנודות הקטנות אמיתיות, גם אם אינכם מסוגלים לחוש בהן. משהו נותר.

לרוב נהיה מוכנים לוותר על ההון החומרי שלנו לטובת המעגל המקיף אותו, שאותו הוא מכנה ״האני החברתי״, ההכרה שאנו זוכים לה מחברים, בני משפחה ואהובים

״ימי חיינו לא נועדו אלא ללימוד האמת, שסביב כל מעגל אפשר לשרטט עוד אחד״, כתב אמרסון ב״מעגלים״. חמישים שנה לאחר שהמאמר פורסם, ג׳יימס השלים את כתיבת ״עקרונות הפסיכולוגיה, (1890), שבו הוא פיתח דגם על עצמי שמזכיר מעגלים בתוך מעגלים. במרכז היה ה״אני החומרי״, הגוף שלנו וההון החומרי שלנו. לעתים קרובות מקובל לראות בו את הפן הקונקרטי של חיינו, אבל על פי ג׳יימס, זהו גם הפן השטחי ביותר. לרוב נהיה מוכנים לוותר על ההון החומרי שלנו לטובת המעגל המקיף אותו, שאותו הוא מכנה ״האני החברתי״, ההכרה שאנו זוכים לה מחברים, בני משפחה ואהובים. לבסוף, מסביר ג׳ימס, ישנו ״האני הרוחני״, זה המבוקש או הנחווה באמצעות ״שאיפות אינטלקטואליות, מוסריות ודתיות״. זהו רב הערך היקר ביותר של העצמי, מרחיק הלכת ביותר, אבל גם, עבור רבים מאיתנו, המעודן מכל והקל ביותר להזנחה. זהו הגל החשוב, גם אם לא קל לראות או להגדיר אותו.

מים, מעגלים, אדוות

ככה גם בחיים. תצלום: לינוס נילונד

בעשור האחרון לחייו, ג׳יימס המשיך להגן על עמדתו לפיה האדם יכול להיות מידת הדברים כולם. ״אני עצמי לגמרי לא מאמין שהחוויה האנושית שלנו היא החוויה הנעלה מכל ביקום״. האדוות נעות כלפי חוץ, מכות בגדה הנגדית ועושות דרכן בחזרה, בעדינות. מדי פעם אנו חשים בהן. לעתים נדירות, אנו חשים רק בהן. על פי ג׳יימס, רק בני אדם יוצאי דופן מסוגלים לחוש בהן בצורה ברורה וקבועה. כלפי אדם יוצא דופן כזה הופנה עיקר תשומת לבו של ג׳יימס כשכתב את סדרת ההרצאות שנשא בשנת 1901 באוניברסיטת אדינבורו, על התיאולוגיה של הטבע – הרצאות שהפכו לספר ״החוויה הדתית לסוגיה״, שראה אור שנה לאחר מכן.

"חיי הדת מורכבים מן האמונה כי ישנו סדר בלתי נראה, וכי האל העליון שלנו שוכן בהתאמה ההרמונית שלנו לכך" - ויליאם ג'יימס

ג׳יימס לא נהג לבקר בכנסייה. הוא לא גילה עניין של ממש בדת הממוסדת או בדוקטרינות של החיים הרוחניים. הוא התעניין, כתמיד, בחוויות ובחיים, ובשנות חייו האחרונות הוא החל להגות במפורש באפשרויות הדתיות של אלה ואלה. הוא סירב להגביל את האפשרויות הללו, כפי שהדגיש בספרו:

״אם אדרש לאפיין את חיי הדת במונחים רחבים וכלליים ככל האפשר, אצטרך לומר כי הם מורכבים מן האמונה כי ישנו סדר בלתי נראה, וכי האל העליון שלנו שוכן בהתאמה ההרמונית שלנו לכך״.

ההתאמה הזו לסדר הבלתי נראה עשויה לבוא לידי ביטוי במגוון צורות, ומעולם לא הוגבלה לכנסייה, בית כנסת או מסגד מסוים. להפך, ג׳יימס חיפש אותה בכל מקום במהלך כתיבת ״החוויה הדתית לסוגיה״. הרצון לבחון את הבלתי נראה הביאה אותו להתנסות בסמים פסיכואקטיביים, אבל גם אל התחום הרוחני שהמודרניות נוטה לבטל כשרלטנות. היום, כשלא ניתן לראות משהו בבהירות מושלמת, קל יותר כנראה לשער כי אין כלל מה לראות.

כשאביו הקשיש ובנו שזה עתה נולד מתו תוך ימים ספורים בלבד, ג׳יימס ואשתו אליס ניסו לתקשר איתם: בספטמבר 1885, ג׳יימס ביקר את לאונרדה פייפר, מדיום שהפכה לסנסציה בבוסטון משום שלכאורה ידעה לתקשר עם רוחות. הוא פקפק בפייפר, אבל הגיע למסקנה כי יתכן שהאישה מחוננת במה שהוא כינה ״כוחות על-רגילים״ (supernormal). ג׳יימס היה אז, כמו תמיד, אמפיריציסט נאמן, ורצה לבדוק את הכוחות הללו בתשומת לב. למרבה המזל, היה אז ארגון שאך נוסד ואשר הוקדש למחקרים כאלה בדיוק – ג׳יימס היה ממקימיו בשנת 1885.

משימתה של ״האגודה האמריקנית לחקר העל-טבעי״ הייתה לחקור את כל מה שנחשב ״בלתי רגיל״. האגודה לא הייתה ארגון שוליים, אבל היא גם לא הייתה מוסד רגיל לחלוטין. אחד ממייסדיה, ג׳. סטנלי הול (Hall), הגיע להארוורד ביחד עם ג׳יימס, בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-19, כדי להשלים את מחקר הדוקטורט שלו. הוא הראשון בארצות הברית שקיבל תואר דוקטור בפסיכולוגיה. בתמיכתו של ג׳יימס, הול ארגן קבוצה של חוקרים שהקדישו את זמנם למחקר דברים כמו קשר עם רוחות רפאים, טלפתיה ואיתור מים ומחצבים בעזרת מוטות. הם בילו אלפי שעות (אני לא מגזים) בראיונות עם מיסטיקנים ועורכי סיאנסים. בשנת 1890, הול התפטר מן הארגון, לאחר שהגיעו למסקנה כי הפרפסיכולוגיה היא פסבדו-מדע. אבל אחרים, כמו ג׳יימס וחברו הקרוב הרופא הנרי פ. בודיץ׳ (Bowditch) המשיכו הלאה באון. בשנת 1909, ג׳יימס סיכם 25 שנה שבהן עסק בגירוש שדים:

״אני מודה שלעתים התפתיתי להאמין כי הבורא התכוון לשמר את החלק הזה של הטבע בלתי מובן לעד, כדי לעורר בנו סקרנות ותקוות וחשדות, במידה שווה, כך שאף כי רוחות רפאים, חוזי עתידות, סימנים ומסרים מרוחות יתקיימו תמיד ולעולם לא יהיה אפשר להכחישם או להסכים עמם לחלוטין״.

זחל, פרח, עלים

הטבע יכול להיראות על טבעי: תלוי במתבונן ובהנחות היסוד. תצלום: טימותאוס וולף

הטבע אוהב להסתיר. בני אדם כמו ג׳יימס אוהבים לחפש. למרות הבלבול – ואולי בגללו – ג׳ימס וחבריו החוקרים לא איבדו לגמרי את התקווה. אולם בשונה ממרבית המתקשרים של זמנם, חברי האגודה לחקר העל-טבעי תיעדו ופרסמו את ממצאיהם. דבר מכל מה שגילו לא היה חד משמעי, אבל הם סייעו לדחוק את גבולות המדע, כשחקרו תחום שהמדע לא ממש הצליח להסביר. הפרסומים שלהם הולידו את כתב העת Journal of the Society for Psychical Research שחולק לחברים ולמקורביהם, ול- Proceedingsשנועדו לציבור הרחב. אני מופתע שוב ושוב מההיקף העצום של הכרכים: קצת יותר מ-17 אלף עמודים בסך הכול. בין הסקרנות ובין החשדנות, הייתה שם תמיד גם תקווה.

כשג׳ימס החל לחקור את תחום העל-טבעי, הוא כבר היה חוקר מוכר היטב בתחום הפיזיולוגיה. אולם שיטת המחקר האובייקטיבית, התרה אחר עובדות, אשר שימשה אותו בחקר האנטומיה, גרמה לו להחמיץ משהו כשהוא ניסה להבין בעזרתה את טבע האדם. עבור ג׳יימס, אבד משהו חשוב: התחושה כי בני האדם הם יותר מרק חבילה של חישה ותגובות עצביות, ויותר מרק גוף שעלול להיעלם ללא עקבות. הוא קיווה שישנו שם משהו רוחני, טרנסנדנטי – משהו בעל איכות רפאים אפילו – החופשי ממגבלות החיים הגופניים שלנו. ובמקרים רבים במהלך חייו, הוא העלה את האפשרות כי ניתן מדי פעם לחוש ״משהו״ שטורד את שולי המודעות שלנו. בשנת 1901 אפילו, ג׳יימס אמר: ״אני מאמין ברצינות כי בעיית תת ההכרה... תהיה בוודאי מן הבעיות הגדולות, אולי אפילו הגדולה מכולן, בתחום הפסיכולוגיה״. המונח ״תת הכרתי״ משמש לעתים כמונח נרדף ל״בלתי מודע״, אבל לא בצדק. הוא מתייחס לתהליך מנטלי שממש מתחת לסף ההכרה, וניתן לעתים קרובות לחוש בו מבלי שהוא מתגלה במלואו. רק רמז, מעין ״אולי״ חולף – זה כל מה שאנו זוכים לו, אבל תכופות די בכך כדי שנדע משהו, לפחות לרגע. חוויות רגעיות כאלה עומדות במרכז ספר ״החוויה הדתית״ של ג׳יימס – הן מופיעות בצורות רבות, רבות כל כך שלא ניתן להתעלם מקיומן.

לפעמים, כשמעמעמים מאוד את האורות, אפשר לראות דברים בבהירות רבה יותר

המשפטן האמריקני אוליבר וונדל הולמס התבדח פעם כי ג׳יימס יהיה מוכן לכבות את האור בחדר כדי שניסים יוכלו להתרחש. אני חושב שיש בכך אמת. הדבר דומה למשפט המצוטט לעתים קרובות מפי מחבר ספרי העזרה העצמית האמריקנית, ויין דייר (Dyer): ״ניסים מגיעים לפתע. היו מוכנים ונכונים״. ג׳יימס היה, ללא ספק, מוכן ונכון תמיד. כשמכבים את האורות, האישונים מתרחבים כדי לקלוט כמה שיותר אור. זו אינה אשמתו של ג׳יימס. אולי אנחנו מפתיעים את עצמנו במה שאנו מסוגלים לראות. ואולי יש בכך די מן הנס. ״הנס אינו ללכת על המים,״ מתעקש הנזיר הבודהיסטי טיק נהאט האן. ״הנס הוא ללכת על האדמה הירוקה ברגע הנוכחי, להעריך את השלווה ואת היופי שנגלים כעת״. יתכן כי זה הצעד הכי מרחיק לכת שספקנים חילונים מוכנים לעשות בכל הקשור לחוויה הדתית: להרהר עמוקות, ״לחיות מעט״ בהווה. ג׳יימס, לעומת זאת, מרחיק ומעמיק מעט יותר בספרו.

לפעמים, כשמעמעמים מאוד את האורות, אפשר לראות דברים בבהירות רבה יותר. ג׳יימס מתאר את התופעה, היחידה, לטענתו, שראויה לשם ״מיסטית״. כך הוא מתאר את חוויית האקסטזה הדתית של איש כמורה:

״הדממה המושלמת של הלילה נשברה על ידי שקט קודר עוד יותר. בחשיכה הייתה נוכחות שהורגשה בעוצמה, משום שלא נראתה. לא יכולתי להטיל ספק בכך שהוא היה שם, יותר מכפי שיכולתי להטיל ספק בהיותי שם. ואכן, הרגשתי שאני, אם הדבר אפשרי, האמיתי פחות בינינו״.

ה״הוא״ על פי איש הכמורה היה ללא ספק האל היהודי-נוצרי, אבל השם שאנו בוחרים לתת לנוכחות הזו לא באמת משנה לג׳יימס. ״הוא״ (He) היא מילה עתיקה מאוד, עתיקה אפילו ממגדר ומין, ופירושה ״זה, כאן״ ״זה כאן״ היה נוכח, ומורגש מאוד, משום שלא נראה. עבור ג׳יימס, עבור חבריו המיסטיקנים ובהם בלאד, הסיפור הזה סיפק נחמה. כפי שהמיסטיקן [הסופר והמשורר] הגרמני נובאליס כתב: ״אנו מחוברים לבלתי נראה בקשר עז מכפי שאנו מחוברים לנראה״. גם זו אפשרות, והפרגמטיסט הג׳יימסיאני שמח לשקול אותה.

כוכבים, לילה, סירה, ים

נראה וגם מופלא: השתקפות של כוכבים. תצלום: יוהנס פלניו

לפני שגשר ברוקלין נבנה, מעבורת הובילה נוסעים מצד אחד של הנהר אל צידו האחר. וולט ויטמן היה ביניהם, לעתים קרובות. המשורר האמריקני היה אחד מגיבוריו הנערצים של ג׳יימס, התגלמות ״המוח הבריא״ והמקיף המתואר ב״החוויה הדתית״. ג׳יימס חש לעתים את הנעלה והדתי בעת שצעד בהרי האדירונדאק (Adirondacks) או כשחזה בתופעות מיסטיות, אבל ויטמן יכול היה להתחבר לתחושות הללו כרצונו, אפילו בהפלגה במעבורת מלוכלכת, שרוב האנשים ראו בה נסיעה מעצבנת. הנסיעה לא עצבנה את ויטמן. בשירו ״הפלגה במעבורת ברוקלין״ (משנת 1855) הוא מתאר את החיזיון – חוויית הטבע וחוויית המון בני האדם. שניהם בלתי מוסברים, מלאי תקווה ומשותפים לנו:

״אחרים ייכנסו בשערי המעבורת, ויחצו מחוף אל חוף,

אחרים יביטו בגאות ובשפל;

אחרים יראו את ספינות מנהטן מצפון ומערב, את גבעות

ברוקלין מדרום ומזרח;

אחרים יראו את האיים גדולים וקטנים;

בעוד חמישים שנה, יראו אותם אחרים כשיחצו, כשהשמש בעוד חצי שעה תשקע.

בעוד מאה שנה, ואולי אפילו בעוד מאות רבות של שנים, אחרים יראו אותם,

ייהנו מן השקיעה, מזרימת הגאות ונסיגת הים אל השפל.

 

ללא הועיל, הזמן או המקום – המרחק חסר תועלת״.

ג׳יימס קרא ושב וקרא את השיר. היה בו פלא, מספיק לכולם. מתברר שניתן להתעלם מן ההיבטים המטורללים יותר של האגודה למחקר על טבעי, ועדיין לשמר את החוויה הוויטמנית של העולם, את ההתפעמות הפנימית מההפלגה האנושית להדהים הזו של המעבורת. כך, לפחות, קיווה ג׳יימס. חזונו של ויטמן, במילותיו של ג׳יימס, הספיק ״לעורר את הסקרנות והתקוות והחשדות שלנו״.

וולט וויטמן, עלי עשב

וולט וויטמן בן 35, על הכריכה של "עלי עשב", 1854. תחריט פלדה מאת סמואל הולייר לפי דגרוטיפ (שאבד) מאת גבריאל הריסון. תצלום: ויקיפדיה

הפלגה במעבורת מלוכלכת עשויה להיות יותר מסתם הפלגה במעבורת מלוכלכת. יש שם משהו נוסף – או לפחות אפשר שיהיה

העולם אינו תמיד, או אינו לעולם, בדיוק מה שנדמה. הפלגה במעבורת מלוכלכת עשויה להיות יותר מסתם הפלגה במעבורת מלוכלכת. יש שם משהו נוסף – או לפחות אפשר שיהיה. החוויה של ויטמן הייתה סוג של חוויה דתית – ושונה מאוד מהאופן שבו מרבית בני האדם חווים את העולם. בדברו על השיר, הסביר ג׳יימס:

״כשתושב ברוקלין או ניו יורק מהשורה – החי חיים גדושים מדי במותרות, מותש או מודאג מדי מענייניו האישיים – חוצה במעבורת או מהלך בברוקלין, רוחו אינה 'ממריאה אל תוך צבעי השקיעה', כפי שקרה לוויטמן, והוא גם אינו מבין בתוכו את העובדה שאין לערער עליה, כי העולם מעולם לא הכיל יותר אלוהות בסיסית או משמעות נצחית מאלה המתגלמות במראות שלנגד עיניו, בעוד עיניו נוטות להתעלם ברשלנות״.

אולם, לא חייבים להיות רשלנים. למרבה השמחה, ישנן דרכים אחרות וישנם זמנים אחרים. הגאות והשפל ממשיכים לבוא וללכת. וג׳יימס מציע כי אפשר, אפילו אם אתם פרגמטיסטים, לחוש מדי פעם את מעגל הזרימה המנחם. ברגעים כאלה, יש לנו הזדמנות להיות ״דתיים״ במובן הג׳יימסי של המילה, להיכנס למצב תודעתי, המוכר לאנשים דתיים, אבל לא לאחרים, ובו הרצון להתבטא ולעמוד על שלנו מתחלף בנכונות לסגור את הפה ולא להיות דבר בשיטפונות ובזרמים של אלוהים. במצב נפשי כזה, מה שחששנו ממנו יותר מכל, הפך להיות המקלט שלנו...

הסתכלתי שוב בפסל החירות, ואז שוב במים שתחתיי. השמש אכן שקעה, וניסיתי להניח לעצמי להתבונן בה, כפי שוויטמן וג׳יימס קיוו שנוכל, במשך מה שנראה לי כמו דקות רבות. זמן מספיק לשמוח על כך שעדיין יש לי הזדמנות.

ג׳ון קאג (Kaag) מלמד פילוסופיה באוניברסיטת מסצ׳וסטס, הוא חוקר במכון סנטה פה ומחבר הספר Sick Souls, Healthy Minds: How William James Can Save Your Life (שראה אור בשנת 2018).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: השתקפות סוריאליסטית של גשר ברוקלין, ליל 4 ביולי. תצלום: סילביה אוטה, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ון קאג, AEON.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על שווה לחיות, אולי