שוטרי הנבואה

לאחר שבחור צעיר ומעורער בשם אדם לַנזה הסתער לתוך בית הספר היסודי סנדי הוּק בדצמבר 2012 ורצח 20 תלמידי כיתה א' ושש מורות בפרבר קטן של קונטיקט, עננה של עצב ובלבול העיבה על ארצות הברית ושאר מדינות העולם. מדוע נטבחו הילדים האלה, ומדוע הייתה לבחור כל כך לא מאוזן גישה לכל כך הרבה כלי נשק?

סיקרתי את הטבח עבור "ניו יורק דיילי ניוז". עבדתי אז 14 שעות ביום: ראיינתי את משפחות הקורבנות, השתתפתי במסיבות עיתונאים ודיווחתי מהשטח ללא הרף. האירוע הקשה ביותר בסיקור התרחש כשבוע לאחר הטבח, בטקס האזכרה לילד בן שש בשם דילן הוֹקלי. בטקס הוקרנה מצגת בליווי המנון הרוק "הללויה" של לאונרד כהן, והמילים הוחלפו בטקסט לזכרו של הילד. המצגת עוררה בי תחושות קשות ובחילה, בייחוד כשחשבתי על כל שאר הילדים שנהרגו והמשפחות שהם הותירו מאחור.

מה אם יש חלופה שתוכל למנוע מקרי ירי המוני? מה אם טכנולוגיות לחיזוי פשיעה היו מסוגלות לעצור רוצחים עוד לפני שרצחו?

לאחר הטבח החלו אנשים בארצות הברית לדון בקלות שבה יכול אדם להשיג כלי נשק קטלניים ומחסניות מרובות-כדורים. אך בינתיים המצב רק הידרדר. מאז סנדי הוק התקבלו בארצות הברית דיווחים על 74 מקרי ירי בבתי ספר, ואין סימן לכך שהמגמה הזו בדעיכה. נגישות קלה לרובים ואקדחים עודה חלק מדרך החיים האמריקאית.

אבל מה אם יש חלופה שתוכל למנוע מקרי ירי מהסוג הזה בלי לסלק את הרובים מהעולם? מה אם טכנולוגיות לחיזוי פשיעה – כמו יחידת pre-crime שחזה סופר המדע הבדיוני פיליפ ק' דיק והוצגה על מסך הקולנוע בסרט "דו"ח מיוחד" (2002) – היו מסוגלות לעצור רוצחים עוד לפני שרצחו? מה אם הרשויות יוכלו לנתח את הנתונים, לזהות דפוסים ולפעול לפני שמטורפים רצחניים יוכלו לפעול בעצמם?

https://www.youtube.com/watch?v=_fLl-DMzxrk

ובכן, המאמצים כבר בעיצומם. שיטות חיזוי משטרתיות נמצאות כעת בשלבי הטמעה שונים ברחבי ארצות הברית והעולם, ולכולן יש אותה מטרה: הרשויות שואפות לחזות פשעים ולפעול לפני שהם מתרחשים. הגרסאות הראשוניות מסתמכות בעיקר על אלגוריתמים ממוחשבים, או על נוסחאות שמנתחות שנים של דו"חות פליליים, כדי לחזות היכן סביר שיתרחש הפשע הבא.

ביל בּראטון, מפקח משטרת העיר ניו יורק, הוא חסיד גדול של חיזוי פשיעה. בפאנל 21st Century Leadership שנערך לאחרונה במרכז הקהילתי של רחוב 92 במנהטן, הוא ציין שזו הנורמה החדשה. "משימתה של המשטרה היא למנוע פשיעה, וסוף סוף הגענו לשלב שבו אנחנו מסוגלים לעשות זאת במידה לא רעה של ביטחון", הוא אמר באפריל 2015.

בראטון השיק גרסה ראשונית של הקונספט הזה ב-1994, בכהונתו הראשונה כמפקח. המערכת ההיא, שנקראה CompStat, ניתחה סטטיסטיקות, דו"חות על פשעים, תיקים פליליים ונתונים משטרתיים אחרים כדי לעקוב אחר מגמות פשיעה ולאתר מוקדים פליליים. לאחר שהמשטרה פטרלה במוקדים האלה במשך שנה, שיעור הרציחות צנח ב-60% אחוז. עד 2003 ירד שיעור הרציחות לרמתו הנמוכה ביותר מאז 1964.

בזכות ההצלחה הזאת חברה משטרת ניו יורק למיקרוסופט ויצרה כלי חיזוי מתקדם הרבה יותר. המערכת הזו, המכונה Domain Awareness System, אוספת, מנתחת ומציגה באופן מידי מידע המתקבל מיותר מ-3,000 מצלמות אבטחה, שיחות טלפון למשטרה, סורקי לוחיות רישוי ומקורות נוספים. המטרה היא לפעול בהתאם למידע כדי למנוע פעילות בלתי חוקית עוד לפני שהיא מתרחשת.

לדוגמה, נאמר שהמשטרה מקבלת דיווח על מכונית חשודה שעוקבת אחרי ילדים בסמוך לבית ספר. מערכת החיזוי מסוגלת לגלות מי הבעלים של המכונית, לשלוף את דו"חות המעצר שלו ולהעלות מידע באשר לפשעים המתרחשים באזור. לא זו בלבד שהמערכת יודעת איפה המכונית נמצאת בכל רגע נתון, אלא שהיא מסוגלת גם להתחבר לסורקי לוחיות רישוי בכל העיר ולדעת איפה היא הייתה בימים, בשבועות ובחודשים הקודמים. בהתבסס על "חשד סביר", אפשר להשתמש בכל הנתונים האלה כדי למנוע פשע כשהוא עדיין בגדר רעיון.

משטרת ניו יורק השיקה את המערכת באוגוסט 2012, וביוני 2014 היא נחלה הצלחה משמעותית ראשונה. לאחר שסרקה יותר ממיליון עמודי פייסבוק, 40,000 שיחות מכלא רייקרס איילנד ומאות שעות של צילומי וידאו ממעליות, מסדרונות וחצרות, פשטה המשטרה על שיכון בהארלם ועצרה 103 חברי כנופיות לכאורה. היה זה המבצע המוצלח הגדול ביותר נגד כנופיות בתולדות ניו יורק. חברי הכנופיות הואשמו בשני מקרי רצח, 19 מקרי ירי ללא הרוגים, וכ-50 תקריות ירי נוספות. אבל מטרתו האמתית של המעצר ההמוני הזה הייתה מניעת התלקחות עתידית.

אסדת הרחבה למרכז המעצרים "רייקרס", ניו יורק. תצלום: רלווקס.

ניו יורק אינה העיר היחידה שמנסה לחזות ולמנוע פשעים. באוגוסט 2013 יצרה משטרת שיקגו רשימת "מסומנים" הכוללת 400 אנשים, פושעים לכאורה, הפזורים ברחבי שישה אזורי שיטור שבהם מתגוררים בעיקר תושבים שחורים. המשטרה אמרה שהאנשים ברשימה כוללים קורבנות ירי שסירבו לשתף פעולה בתביעת היורה, וכן אנשים שזוהו כעבריינים חוזרים בגין פשעים אלימים. הרשימה נאספה באמצעות אלגוריתם שפותח במכון הטכנולוגי של אילינוי. במסגרת השיטה, שוטרים מבקרים בבתיהם של אנשים שזוהו כעבריינים מועדים זמן קצר לאחר שמתרחש פשע בשכונת מגוריהם. כך הם מונעים, באופן תיאורטי, פשעים עתידיים.

בלוס אנג'לס, המשטרה משתמשים כעת ב-PredPol, כלי חיזוי משטרתי שמנתח באמצעות אלגוריתם מיוחד דו"חות פשיעה שנאספו לאורך שנים רבות, זאת כדי לזהות אתרים בעלי סבירות גבוהה שיתרחש שם פשע. הכלי מסמן את האתרים האלה על מפות העיר בתיבות אדומות קטנות ושולח את המידע אל ניידות המשטרה. כך יכולה המשטרה לנטר את האזורים האלה, שגודלם 150 על 150 מטר, כדי לעצור פושעים לעתיד. PredPol פועל בשליש מאזורי השיטור בעיר ומתמקד במקרים של שוד, פריצות וגניבות רכב, המהווים יחד יותר ממחצית מ-104,000 הפשעים שבוצעו בשנה שעברה בלוס אנג'לס, לפי הדיווחים. במילים אחרות, PredPol מביט במיקום שבו בוצעו פשעי העבר כדי לחזות את פשעי העתיד.

עשרות מחלקות משטרה נוספות משתמשות ב-PredPol. המשטרה בסיאטל משתמשת בו כדי להתביית על מקרי אלימות הכוללים שימוש בכלי נשק. בפנסילבניה המשטרה מתמקדת בגניבות רכב ופריצות. ובבריטניה, משטרת קנט משתמשת בו כדי לחזות מקרי שוד ופשיעה הקשורה לסמים. המכנה המשותף כאן הוא הניסיון למנוע פשעים עוד לפני שהם מתבצעים.

אבל מערכות החיזוי האלה הן רק ההתחלה. מומחים משפטיים רבים משערים כי בשנים הבאות יעזרו לנו סריקות מוח וניתוחי דנ"א לזהות פושעים פוטנציאליים כבר בגיל שלוש. ראיות המאששות את יעילותה של הגישה הזאת הוצגו ב-2009 בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences: חוקרים מארצות הברית ובריטניה בדקו 78 גברים וחיפשו אצלם צורות שונות של "גן הלוחם", המקודד לאנזים מונואמין אוקסידאז A (או MAOA בקיצור), הגן הזה מפרק מוליכים עצביים חשובים במוח. אחת הגרסאות של MAOA פועלת ביעילות; אך גרסה אחרת מפרקת כימיקלים במוח בעצלתיים, ומחקרים הכוללים תצפיות וסקרים קישרו אותה זה מכבר לתוקפנות. חוקרים אחדים טוענים שבחברות המועדות ללחימה, עד שני שלישים מהאנשים הם בעלי הגן העצל – זאת לעומת שליש בלבד באומות שלוות יותר.

כדי לבדוק את ההשערה השנויה במחלוקת הזו במעבדה, ביקשו חוקרים מאותם 78 נבדקים לעשות מבחן נוסף. הם נדרשו להכאיב לאנשים שלכאורה גנבו מהם כסף (כך נאמר להם) על-ידי הוספת מידות משתנות של רוטב חריף במיוחד למנות שלהם (למעשה ה"גנב" היה מחשב, כך שאף אדם לא נפגע בפועל). הממצאים האלה הם ההוכחה האמפירית הראשונה להשפעתו של הגן העצל, כיוון שבעלי גרסה זו של הגן – הלוחמים שביננו – אכן הסבו ל"גנב" כאב רב יותר.

הממצאים עשו את דרכם במהרה לבתי המשפט: ב-2009, במשפט בטנסי, הואשם ברדלי וולדרוּפּ בכך שירה בחברתה של אשתו שמונה פעמים ושיסע את ראשה, ואז ריטש את אשתו במכות מצ'טה חוזרות ונשנות. אך למרות הראיות המובהקות נגדו, הוא התחמק מהרשעה ברצח מדרגה ראשונה לאחר שתלה את האשמה בגן הלוחם שלו.

בארצות הברית ובאירופה נעשה בשנים האחרונות שימוש בסריקות מוח, לצד ראיות דנ"א, במקרים פליליים. ב-2009, למשל, הנאשמת האיטלקייה סטפניה אלברטני הורשעה ברצח אחותה: היא הזינה אותה בכפייה בתרופות פסיכוטרופיות ואז שרפה את גופתה. כמה חודשים לאחר מכן היא ניסתה להרוג גם את הוריה. אך ב-2011 הפחית בית המשפט את גזר דינה ממאסר עולם ל-20 שנה לאחר שעורכי דינה הוכיחו שהיא בעלת גן הלוחם והראו סריקות מוח המעידות על חריגות בשני אזורי מוח – האינסולה, המקושרת לתוקפנות, וב"פיתול החגורה הקדמי", המעורב בתהליכי אינהיביציה.

האם בעתיד נוכל לבצע בדיקות מסוג זה על האוכלוסייה כולה? והאם הן יסייעו לרשויות לחזות ולמנוע פשעים? האם יצליחו בנקי גֶנים גדולים וסורקי מוח מתקדמים - שיהיו נפוצים ברחובות לא פחות ממצלמות אבטחה - לאתר את חביות הנפץ האנושיות המסתתרות לעיני כול?

בעידן האינטרנט ספגה הפרטיות שלנו מהלומה כבדה; האם עלינו להרשות לטכנולוגיות חיזוי משטרתיות לחסל את מה שנותר ממנה?
בסימפוזיון סוער שעסק בקשר בין חקר המוח לאכיפת החוק ונערך בחסות New America Foundation באוקטובר 2012, הציג ג'פרי רוזן, מרצה למשפטים מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, את התרחיש המטריד הבא: "אני צועד לתומי ברחוב כאשר סורק מוח נייד בודק כיצד מוחי מגיב לתמונה של מחנה אימונים באפגניסטן. אם לא הייתי שם, אני ממשיך בדרכי. אבל אם כן הייתי שם, מוחי מגיב בצורה מסוימת ואני נלקח לגואנטנמו ומוחזק שם ללא תאריך שחרור מוגדר כאויב פוטנציאלי למדינה". האם מדובר בתרחיש סביר על-פי הדוקטרינה החוקתית האמריקאית, שאל רוזן, המנחה.

נכון לעכשיו התרחיש הזה אינו חוקי בארצות הברית, אמר האנק גְרילי (Greely), מרצה למשפטים מסטנפורד שהשתתף בפאנל.

"אולי בצפון קוריאה ישתמשו בטכנולוגיה כזו", הוסיף גארי מרצ'נט (Merchant), מרצה לטכנולוגיות חדשות, משפט ואתיקה מאוניברסיטת אריזונה סטייט.

גם אם טכנולוגיות מתקדמות יוכלו למנוע את כל הפשעים באשר הם, האם זה העולם שאנו רוצים לחיות בו? בעידן האינטרנט ספגה הפרטיות שלנו מהלומה כבדה; האם עלינו להרשות לטכנולוגיות חיזוי משטרתיות לחסל את מה שנותר ממנה?

זו תהיה בחירה בעייתית במיוחד בהתחשב בכך שטכנולוגיות חיזוי עלולות לבצע טעויות נוראות ולהפנות אצבע מאשימה גם אל אנשים תמים וחפים מפשע. אחד החששות המרכזיים קשור לאופן שבו האלגוריתמים נבנים מלכתחילה. נתונים שהרשויות אוספות בזירות הפשע עלולים להיות שגויים או מוטים ולהתמקד בשכונות עניות ובני מיעוטים. והימצאותם של הנתונים במערכת אינה מעידה בהכרח על נכונותם. "יש סיכון אמתי שהנתונים מוטים, או מבוססים על סטריאוטיפים או הכללות גזעיות ומעמדיות", אמר האַני פָחוֹרי, עורך דין מעמותת Electronic Frontier Foundation מסן פרנסיסקו, העוסקת בחירויות אזרח בעולם הדיגיטלי. "קל להפיל אנשים תמימים בפח. נוכלים מדברים גם עם אנשים חפים מפשע, וכשאוספים נתונים רבים על אדם מסוים מגיעים באופן בלתי נמנע לאנשים שחטאם היחיד הוא להכיר מישהו שהסתבך עם מערכת המשפט הפלילית".

שוטרים בודקים מפגינים בוועידת G20 בטורונטו. תצלום: כריס הגינס.

בארצות הברית, אחת ההשלכות של מהלך כזה תהיה הפרת הזכויות המוגדרות בתיקון הרביעי לחוקה, המגן מפני חיפושים ומעצרים בלתי סבירים. נניח שהמשטרה מקבלת ממערכת החיזוי טיפ לגבי אזור שבו עומדת להתרחש פריצה. בדרך כלל, אם ניידת מתחילה לפטרל באזור מסוים והשוטרים רואים אדם עם תרמיל גב העומד על מדרגות הכניסה לבניין המגורים שלו, אין בכך עילה מספקת לעצור אותו. אבל בגלל מערכת החיזוי ייתכן שיהיה להם "חשד סביר".

מערכות חיזוי משטרתיות עלולות להעצים את הזעם באשר למדיניות החיפוש האקראי של משטרת ניו יורק. המדיניות הזו, שיושמה גם בבריטניה (תֶרזה מֶאי, שרת הפנים, אמרה לאחרונה שהיא "אינה הוגנת כלפי גברים שחורים צעירים"), עלולה לעורר זעם רב אף יותר כשכלי החיזוי המשטרתיים יתמקדו בשכונות מסוימות ובקבוצות האתניות שמתגוררות בהן.

קוֹלין בֶּריאֵסה מהמרכז לאינטגרציה של מחקרי גנטיקה ואתיקה (CIRGE), אומרת שהשימוש בגֶנומיקה עלול רק לתרום לתוהו ובוהו. נכון לרגע זה, נטילת דגימות דנ"א באמצעות מקלונים היא תהליך שדומה יותר לאמנות מאשר למדע, ומעבדות הדנ"א מלאות בזיהומים, כך שפושעים ולא-פושעים כאחד עלולים למצוא את עצמם במאגר הנתונים המשטרתי ולהטות את חשדותינו. בסופו של דבר עלינו לסמוך על הרשויות אף על פי שהן עצמן מסתמכות על אומדן שגוי כמו דנ"א.

גם סריקות מוח עלולות להיות עניין בעייתי. בהתייחסו לתרחיש שהעלה רוזן ובו מראים תמונה של מחנה אימונים באפגניסטן לטרוריסט פוטנציאלי, שואל גרילי: "גם אם תגיבו כאילו ראיתם את המחנה בעבר, האם באמת ראיתם את המחנה המסוים הזה, או רק תמונה שלו? ואולי המחנה הזה נראה כמו מחנה הקיץ שההורים שלכם שלחו אתכם אליו כשהייתם בני 11 ומעולם לא סלחתם להם על כך?". אין ספק שנצטרך לדעת הרבה יותר משידוע לנו כיום לפני שנוכל להשתמש בכליהם של חוקרי המוח והגנטיקאים כדי לזהות פושעים מבעוד מועד.
יתרה מזו, חיזוי משטרתי לעולם לא יגיע לשורש הבעיה. גם אם נשכלל אותו, הוא לא יוכל לזהות את ניצוץ ההתנהגות הפושעת בעת היווצרו. ייתכן שיש דרך טובה יותר – אולי עלינו לתעל את כל הכסף והמאמצים האלה למחקר רציני בנושא שימוש פלילי בנשק חם. הבנת שורשיה של האלימות עשויה להיות יעילה ביותר, בדיוק כפי שהיו מחקרים בנושאי סיגריות וחגורות בטיחות בעבר.

אנשים שבורים סובלים כשהם חיים במערכות כושלות. ניטור ומעקב בלתי נלאים לא יגלו לנו מדוע פשעים מתרחשים. אם ארצות הברית יכולה להשקיע רבע טריליון דולר בחקירת, לכידת וכליאת אנשים, לבטח היא יכולה להפנות חלק מהכסף הזה לטיפולי בריאות נפש עבור צעירים – קרי פתרון המבוסס על מטפלים ופעילויות, לא על מצלמות ובדיקות דנ"א.

למעשה, אפשר להשתמש בטכניקות חיזוי גם מחוץ לעולם הפלילי, ואפילו בתוכניות לילדים בסיכון בגילאים שלוש וארבע. אם מזהים את גֵן הלוחם אצל ילד מסוים, אם יש לו בעיה מטבולית שבגללה הוא מתפרץ באלימות כשמתגרים בו, אולי אפשר לרשום לו תרופות או לשלוח לפסיכותרפיה כבר בשלב מוקדם, אומר מרצ'נט. "כשמסתכלים על תיקי [הרצח] האלה מבינים שהיה אפשר למנוע כל כך הרבה סבל", הוא אמר בסימפוזיון. "אבל הבעיה היא שמעולם לא היו לנו סימנים המעידים על קיומו של סיכון... [עכשיו] אנחנו יכולים לקשר את הסימנים האלה לטיפולים. אנחנו צריכים להשקיע משאבים במציאת הטיפולים המתאימים ויישומם".

מערכות חיזוי, יעילות ככל שיהיו, אינן מסוגלות למנוע טבח נוסף כמו בסנדי הוק. אבל אם נזהה פושעים עתידיים ונעזור להם במקום לכלוא אותם, נוכל לנטרל נערים כמו אדם לנזה ולסייע להם. אם נדע להשתמש נכונה בטכניקות מניעה, נציל ילדים בני שש כמו דילן הוקלי מקינת "הללויה". זו תהיה השקעה ראויה לשמה.

 הנריק קרולישין (Henrick Karoliszyn) הוא עיתונאי עצמאי מניו-אורלינס המסקר את תחומי הפשיעה והמשפט.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.