שחררו כבר

אנחנו אוהבים חפצים, אוהבים להיות בעלים של דברים. אבל תודות לטכנולוגיות חדשות מושג הבעלות עומד להשתנות מן היסוד
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

אנחנו מאוהבים בחפצים, מוחשיים ולא מוחשיים. לפעמים אלה חלקת אדמה או מכשיר אלקטרוני חדש, לעתים זו המכונית שאנחנו ממש חייבים שתהיה לנו, או אפילו דבר מה מופשט כמו מותג. נראה שמושג הבעלות טבוע בנו משחר ההיסטוריה.

כשמשהו שייך לנו אנחנו נוטים לייחס לו ערך גבוה מערכו האמיתי. כשאנו נדרשים להרפות ממנו אנחנו בדרך כלל עושים זאת מתוך תחושת הפסד, וכפי שהראו טברסקי וכהנמן אנחנו שונאים להפסיד.

יש הגיון אבולוציוני רב בהימנעות מהפסד, אפילו לנוכח סיכוי סביר לרווח. בעולם שאינו סימטרי, שבו יום ללא מזון עלול להוביל למוות, בעוד שמזון ליום נוסף אינו מבטיח הישרדות, נעדיף שלא לסכן את הקיים.

כיצורים שהתפתחו רוב ימיהם בסביבה שבה לא ניתן היה לאגור משאבים לאורך זמן, התרגלנו להחזיק את מה שיש לנו בכוח

ב-2005 נערך מחקר בקופי קפוצ'ין שבדק האם הם יכולים לתפוש את משמעותו של כסף. לאחר מספר חודשי אימון נצפו בקופים התנהגויות שרמזו שהם מבינים את מושג הכסף ואת השימוש בו. בדומה למשקיעים אנושיים, פיתחו הקופים נטייה ברורה להימנע מהפסד גם כשהוצבה בפניהם אפשרות לרווח עתידי.

כיצורים שהתפתחו רוב ימיהם בסביבה שבה לא ניתן היה לאגור משאבים לאורך זמן, התרגלנו להחזיק את מה שיש לנו בכוח, להילחם על מה שנותר, ולקוות שנשרוד עוד יום אחד כדי להמשיך להיאבק. זו הייתה, לפחות אז, האסטרטגיה ההישרדותית המנצחת.

"האדמה הזאת איננה עומדת למכירה, אני מקווה לבנות עליה בית ביום מן הימים"
אהבה ומלחמה, וודי אלן, 1975

קרן השפע

ואז, ללא הכנה מוקדמת, הגיע השפע. סוף המאה ה-20 היה תקופה של עושר בלתי נתפש. אחרי שתי מלחמות עולם נראה היה שהאנושות עומדת בפתחו של תור זהב כלכלי וחברתי. החברה האנושית מעולם לא נתקלה קודם לכן בשלל כזה של אפשרויות רכישה ואגירה.

כמו ילד שמצא את עצמו במרכזו של מפעל שוקולד, שיכור מריח הקקאו, כך היינו לנוכח המגוון העצום והזמין של המוצרים, ולא ידענו שובע

כשמביטים בפרסומות אמריקניות משנות החמישים נדמה שכולם מחייכים. אורגיה של צבעים עזים, מכוניות עצומות ממדים ושלל מוצרים, כולם מוקפים באנשים מרוצים. אם רק תקנה את הקטשופ הזה, רומזת אחת הפרסומות, או את אבקת הכביסה הזו, תהיה מאושר בדיוק כמוהם. אם רק תרכוש את הקדילאק V8 הנוצצת שבתמונה, תקנא בך כל השכונה.

האבולוציה, שעיצבה את המוח האנושי לאורך אלפי שנים של מחסור, נתקלה לפתע בשפע של משאבים שהמוח האנושי מתקשה לעכל. כמו ילד שמצא את עצמו במרכזו של מפעל שוקולד, שיכור מריח הקקאו, כך היינו לנוכח המגוון העצום והזמין של המוצרים, ולא ידענו שובע.

אין זה פלא שבאותן שנים נטבע המונח תרבות הצריכה, לשון נקייה לתיאור הבולמוס הצרכני שאחז בחברה המערבית מאז ועד היום.

Hudson, מכונית, 1950, פרסומת

מודעת פרסומת למכונית Hudson משנת 1950. תצלום: Pieces of the Past

לא כל אחד זקוק לחנית

כל מי שעבר דירה מכיר את התחושה. מנין הגיעו כל החפצים האלה שצריך לארוז? אני קניתי אותם? מיד אתה מבטיח לעצמך לאגור פחות, ולקנות רק מה שצריך, רק כדי לשכוח את ההתחייבות הזו ברגע שהארגזים נפרקו בדירה החדשה. או כפי שאומר הפתגם האמריקני: "לעולם לא יהיה לך מספיק מקום בארון".

זו אינה גזירה משמיים.

אם אבקש מכם לעצור לרגע, לדמיין את מגוון החפצים והכלים בביתכם, סביר להניח שחלק נכבד מכם יזכרו כי בשלב מסוים רכשתם מקדחה חשמלית. רוב האנשים מחזיקים מקדחה כזאת בביתם ומשתמשים בה לעתים רחוקות מאוד. מדוע, אם כן, רכשתם אותה?

לאבותינו שחיו בסוואנות, לא היה זמן לרכוש חנית בשעה שאריה רעב פלש לתוך הכפר. החנית היתה צריכה להיות בהישג יד, מוכנה להדוף את הפולש

נשמע טיפשי, לא? הרי ברור שכאשר תצטרכו לקדוח תזדקקו למקדחה, ולכן הדבר ההגיוני לעשות הוא להתכונן למצב העניינים הזה מראש ולרכוש אחת. התשובה העמוקה יותר היא שאתם מתכוננים להילחם באריה.

לאבותינו שחיו בסוואנות, לא היה זמן לרכוש חנית בשעה שאריה רעב פלש לתוך הכפר. החנית היתה צריכה להיות בהישג יד, מוכנה להדוף את הפולש. המקדחה המעלה אבק במחסן, נרכשה והונחה שם באשמתו של אותו חלק עתיק במוח המתכונן לגרוע מכל. אבל יש הבדל עקרוני וחשוב בין אבותינו הקדומים וביננו.

אותם כפריים שנאלצו לגרש את האריה המזדמן חיו בעידן של מחסור. לא היו להם מספיק משאבים זמינים כדי להכין או לרכוש חניתות לכל אדם בכפר. האסטרטגיה היחידה שעמדה בפניהם היתה: לשתף פעולה. במילים פשוטות, מספר החניתות שהכינו היה בדיוק כזה שאיפשר להם להדוף את האריה המתקרב, אבל פחות ממספרם של כלל נושאי החניתות בכפר. כל חנית נוספת מעבר למינימום הנדרש היתה בזבוז משווע של משאבים.

ועדיין, אנחנו ממשיכים לקנות מקדחות חשמליות.

המוצר כפונקציה

כשאתם רוכשים מוצר כלשהו, אינכם רוכשים חפץ פיזי, אתם רוכשים את מה שהחפץ עושה. מכונית אינה אלא מערכת שנועדה להביא אתכם ממקום אחד למשנהו, מערבל מזון אינו חפץ עגול שבמרכזו סכין מסתובבת, אלא דרך לטחון ירקות בשר ופירות. הערך הגלום במוצר הוא הפונקציה שאותו הוא מבצע, ניתן אפילו לומר שהמוצר הוא הפונקציה.

החפצים היחידים שאינם ניתנים לכאורה לרדוקציה הזו הם יצירות אמנות. אבל גם הם מממשים פונקציה אסתטית שמזינה אותנו לא פחות מהשייק שהכנו במערבל המזון המשוכלל.

אם נקבל את הרדוקציה הזו, נצטרך להודות שאנחנו רוכשים פונקציות (שמגולמות באובייקטים גשמיים), ולא את החפצים עצמם. איש אינו זקוק למכונת כביסה, אלא לפונקציה המנקה את הבגדים. איש אינו זקוק לגוש של פלדה, גומי ושמן על גלגלים, אלא לפונקציה שתוכל לשנע אותו למחוז חפצו. העובדה שאנחנו עדיין מתעקשים להיות בעליהם של שלל הפונקציות הללו היא שריד אבולוציוני עתיק.

שדכן

פונקציה. תצלום: מל ביילון

הזמנים משתנים

שתי טכנולוגיות עומדות לשנות את מושג הבעלות כפי שאנחנו מכירים אותו. הראשונה היא ההדפסה התלת-ממדית, והשנייה: הבלוקצ'יין.

הבלוקצ'יין (שלפעמים מתבלבלים בינו לבין מטבע הביטקוין) הוא מימוש מבוזר המסתמך על כלי הצפנה של יומן עסקאות פומבי מאובטח ושאינו ניתן לזיוף. בלוקצ'יין אינו המימוש היחיד (ובוודאי לא היעיל ביותר) לסוג כזה של יומן אבל הוא אחת מהדוגמאות הראשונות ומדגים היטב כיצד יומן כזה פועל.

כל עסקה הנעשית באמצעות הבלוקצ'יין מאושרת בצורה מבוזרת, שאיננה ניתנת להכחשה, והיא נגישה לציבור הרחב. אין גוף מרכזי שמעורב באישור העסקה, ואין גוף שיכול להטות או לזייף את הרישום שלה (לפחות מבלי שהדבר יהיה יקר יותר מסכום העסקה, ע"ע התקפת 51%).

עסקאות כאלה אינן חייבות להיות עסקאות פיננסיות גרידא, ניתן להשתמש ביומן הפומבי גם כדי להחליף סחורות, שירותים או כל משאב שניתן לקנות או למכור תמורת שווה ערך.

דוגמה יפה לשימוש בטכנולוגית הבלוקצ'יין לצרכי תעבורת המונים היא מיזמי רכב עירוני עתידיים. הבה נניח שחברה פרטית כלשהיא מפזרת מכוניות ברחבי העיר לטובת הציבור. בכל פעם שמישהו נזקק למכונית הוא אינו משתמש ברכבו הפרטי (כי כבר אינו זקוק לכזה) אלא מעביר כרטיס חכם על פני הקורא המותקן במכונית וזו נפתחת ומאפשרת לו לנהוג בה. כשסיים הוא מחנה את המכונית ביעדו, ומעביר את הכרטיס שוב וחשבונו מחויב במחיר הזמן/דלק/מרחק שנסע. המכונית היתה בבעלותו (בשימושו) אך ורק באותו פרק זמן בו נסע בה, והעסקה נרשמת ביומן הפומבי. אין לו צורך להיות בעליה של המכונית, הוא משתמש ומשלם רק עבור הפונקציה התחבורתית שהיא מייצגת כאשר הוא זקוק לה.

רבים מהמוצרים הביתיים נרכשים ומעלים אבק, בעוד שיכלו להיות זמינים ממחסן ציבורי/שכונתי המתנהל לפי דרישה באמצעות יומן ציבורי

ניתן להרחיב את הדוגמה הזו לשלל מוצרים ושירותים שונים (זוכרים את המקדחה?). רבים מהמוצרים הביתיים נרכשים ומעלים אבק, בעוד שיכלו להיות זמינים ממחסן ציבורי/שכונתי המתנהל לפי דרישה באמצעות יומן ציבורי. המקדחה הבודדת במחסן הציבורי יכולה לשמש את כלל תושבי השכונה כך שכל אחד שואל אותה, משתמש בה לפי הצורך, ומשלם אך ורק תמורת הבעלות הזמנית עליה, כפי שנרשמה ביומן העסקאות.

הספקנים יאמרו שסוג כזה של שרות איננו מעשי ולא יצליח בהיקפים נרחבים, אבל אמזון (לדוגמה) כבר הוכיחה שהיא מסוגלת לשנע שירותים ומוצרים בתוך זמן קצר לכל נקודה על פני הגלובוס. צעד מתבקש מבחינתה של אמזון יהיה לאמץ את מודל הבעלות הזמנית בנוסף למודל הקיים וכך לפתח אפיקי רווח חדשים (השמועה מספרת שאמזון שוקדת מזה זמן על פיתוח מטבע וירטואלי משל עצמה, מה שיקל עד מאוד על אימוץ מודל שכזה).

אבל אמזון, או לצורך העניין כל חברה בינלאומית גדולה, אינה השחקנית היחידה. מדינות, רשויות מקומיות ואפילו קהילות קטנות יכולות להשתמש בטכנולוגיות דומות כדי ליצור מנגנונים של בעלות זמנית. המנגנונים הללו יכולים להיות ריכוזיים (מחסן מרכזי של כלי עבודה המנוהל על ידי הרשות המקומית), או מבוזרים (מקדחה העוברת מאדם לאדם, ונלקחת מהאחרון המחזיק בה על ידי הדורש הבא בתור, כשמיקומה והשימוש בה נרשמים ביומן הציבורי).

אבל זה רק אמצע הסיפור.

ישנם מוצרים שאינם יכולים להיות בבעלות זמנית. לדוגמא כלי אוכל. איש לא יעלה בדעתו להשתמש בצלחות ציבוריות לארוחת הערב, או לצעוד אל המחסן השכונתי כדי לקחת ספה לשם צפייה בסדרה האהובה עליו ולהחזיר אותה בתום השימוש.

ההתקדמות המהירה בפיתוח טכנולוגיית הדפסה התלת-ממדית תביא לכך שלא ירחק היום ובכל בית תהיה מדפסת שתוכל להדפיס כלי בית קטנים ואולי אף יותר. לצורך הדפסת חפצים גדולים יותר יפוזרו מן הסתם חנויות אזוריות, שבהן ניתן יהיה להזמין פריטי ריהוט, ציוד ביתי וכדומה, שיודפסו במקום.

מברשת שיניים

יש דברים שלא יהיו שיתופיים או ציבוריים. תצלום: ניק האריס

איקאה, חברת הריהוט השבדית, מוכרת כבר כיום אריזות שטוחות הנלקחות על ידי הצרכן לביתו ומורכבות שם בהרכבה עצמית. ניתן בהחלט לדמיין מצב שבו איקאה לא תחזיק עוד אוסף חנויות ענק אלא תפעיל רשת של זכיינים שכונתיים, שלהם היא תספק את תכניות התלת-ממד של חלקי הרהיטים שיודפסו, לפי דרישה, עבור הצרכנים.

כדי לארח אנשים ביום שישי ולהגיש את האוכל בצלחות החדשות שבהן חשקת, כל שתצטרך הוא לגלוש לאתר הקניות, לרכוש את הקובץ המכיל את הוראות ההדפסה התלת-ממדית שלהן ולהדפיס אותן בבית. אם נפשך יוצאת לספה חדשה, תרכוש אותה אצל המדפיס השכונתי. במידה שהטכנולוגיה תתפתח עד כדי יכולת למחזר את חומרי ההדפסה ולהשתמש בהם שוב, הרי שלפנינו לא פחות ממהפכה עיצובית וירוקה.

כשחפצים יהפכו להיות קבצים דיגיטליים, ייווצרו לבטח שירותים המציעים אותם אונליין, בדומה לאופן שבו נמכרת היום מוזיקה

כשחפצים יהפכו להיות קבצים דיגיטליים, ייווצרו לבטח שירותים המציעים אותם אונליין, בדומה לאופן שבו נמכרת היום מוזיקה. ניתן לדמיין בקלות שרות Spotify for Products שיקשר בין המעצב לצרכן, וימליץ על חפצים ועיצובים חדשים להורדה והדפסה בהתאמה אישית. לא כל מוצרי הצריכה יעברו את הטרנספורמציה הזו. חפצים מסוימים נושאים ערך רגשי ואלו כנראה לעולם לא ישותפו או יודפסו לפי דרישה. בתים למשל, אינם רק מערך של לבנים הממלאים פונקציה של קורת גג וחנייה צמודה. טמונים בהם זיכרונות ילדות, ריחות ורגשות שהם חלק מההיסטוריה הפרטית של כל אחד מהדרים בהם. אבל רוב המוצרים האחרים, שאינם כאלה, כן.

אבל לא הכל ורוד.

The line it is drawn
The curse it is cast
The slow one now
Will later be fast
As the present now
Will later be past
The order is rapidly fadin’
And the first one now will later be last
For the times they are a-changin’

Bob Dylan, The Times They Are A Changin’, 1964

הדפסה תלת-ממדית

עוד מעט נוכל להדפיס כל חפץ, ולמחזר כל הדפסה. תצלום: Creative Tools.

קונפליקט הבעלות

כשאתה קונה מכונית, חזקה עליך שתטפל בה כי אתה יודע שאם תזניח אותה היא תתקלקל. גם אפקט הבעלות מבטיח שתשמור עליה פן חלילה תישרט, ותדאג לתחזק אותה כראוי. האם אותו כלל יחול גם במקרה שבו כלי הרכב בו אתה משתמש הוא משותף? נראה שבמידה פחותה בהרבה.

הפתרון הפשטני הוא ליצור אוסף של תמריצים חיוביים ושלילים, שתפקידם להבטיח שהחפצים המשותפים לא יסבלו מזלזול והזנחה. אבל קנס של 100 שקלים שיוטל על מי שמזניח פריט כלשהו יהיה זניח לאחד, והרסני עבור אחר, בעוד שתוכנית תמריצים מותאמת אישית אינה פרקטית לתכנון ויישום.

מה שמביא אותנו לדבר על אתיקה.

אף מערכת חוקים אינה יכולה לתפוש את מלוא המורכבות הסבוכה של הקיום האנושי. לשם כך מונו שופטים שיוכלו לפרש את החוק ולהתאים אותו לכל מקרה לגופו. כדי שמודלים של שיתוף חפצים ומשאבים יפעלו כראוי עלינו לפתח אתיקה חדשה, כזו שרואה בשיתוף ערך, לא מכשול בפני (עוד) רווח אישי.

ועוד דבר קטן.

משאבים משותפים, נאמר מכוניות, זקוקים לתחזוקה שוטפת על מנת שיפעלו היטב וישרתו אותנו ללא תקלות. מתבקש אם כך שתמונֶה רשות מרכזית שתנהל ותתחזק את הציוד השיתופי, ותמומן מהכסף שיגבה עבור השימוש (כפי שתיארנו קודם לכן). הבעיה העיקרית במודל כזה היא, שכפי שהראה הניסוי הסובייטי הכושל, עם הזמן המנגנון האחראי הופך למוטה ודואג לטובתו על פני טובתם של אלו שאותם הוא משרת.

אדם שבבעלותו (הפרטית) מכונית, ויחפוץ בכך, יוכל לרשום אותה ביומן ציבורי מבוסס בלוקצ'יין (או דומיו) ולהגדיר את התשלום שיגבה תמורת השימוש בה בשעה שהוא עצמו אינו זקוק למכונית

אחת הדרכים לעקוף את הבעיה היא לנצל את תקופת המעבר בין מודל הבעלות הפרטית למודל החדש על מנת לבנות רשת ניהול משאבים מבוזרת שאיננה בבעלות גוף או גופים ריכוזיים.

הבה נניח שכל אדם שבבעלותו (הפרטית) מכונית, ויחפוץ בכך, יוכל לרשום אותה ביומן ציבורי מבוסס בלוקצ'יין (או דומיו) ולהגדיר את התשלום שיגבה תמורת השימוש בה בשעה שהוא עצמו אינו זקוק למכונית. כל אדם שיחפוץ במכונית שיתופית יוכל לבחור אחת מיני רבות שהוכנסו למאגר, להשתמש בה ולשלם לבעליה הפרטיים את תמורת העסקה הרשומה ביומן (למשל על ידי שימוש במטבע וירטואלי ומערכת סליקה אוטומטית שתהיה חלק ממימוש היומן). חשוב להדגיש כי במודל כזה אחריות התחזוקה והטיפול ברכב נותרת של הבעלים המקוריים, שלו אינטרס אישי, וכעת גם כלכלי, לשמור את המכונית במצב תקין (מובן שמודל כזה יוכל להצליח אם ורק אם הרווח הכלכלי יעלה על עלויות התחזוקה והתיקונים).

תקופת הביניים הזו, שבה צצים מודלים שיתופיים מבוזרים מוגבלים, ומאפשרים התנסות, תהיה הזדמנות ומניע עבור הציבור הרחב לפיתוחה של אתיקה שיתופית חדשה.

או שנותיר את הפתרון למכונות.

הפתרון המכני

אחד הפתרונות המדוברים לבעיית ניהול המשאבים השיתופי הוא להותיר את הניהול בידיהם האמונות של מחשבים. מה שהיה נחשב לפני עשור כדבר הבל הופך אט אט לאפשרות הגיונית, ככל שהמחקר והפיתוח בתחומי  האינטליגנציה המלאכותית תופס תאוצה. מכונות, בהנחה שתוכנתו כהלכה, אינן סובלות מההטיות הקוגניטיביות שפיתחנו אנו במהלך האבולוציה וגם לא מבעית הנציג.

בעידן שבו מכוניות אוטונומיות מתוכנתות לבצע החלטות מוסריות (האם במקרה תאונה העתידה להתרחש יש להציל את הנהג, או את הילד החוצה את הכביש), ניתן לדמיין מצב שבו מכונות מסוגלות גם לנהל משאבים משותפים לטובת הכלל ללא מגע או הטיה אנושית.

 

תמונה ראשית: מכונית. תצלום: איוון דיאס, unsplash.com

Photo by Ivan Diaz on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על שחררו כבר

01
ניר אלוני

הדפסת תלת ממד רק תייעל ותאיץ את ייצור הדברים הבלתי נחוצים שתופסים מקום בארון ובפח האשפה.
צלחת פלסטיק שמדפיסים במדפסת תלת ממד תהיה פחות עמידה מצלחת זכוכית ותלך לפח אחרי שימוש קצר או חד פעמי. כבר היום חלק ניכר מהשימוש במדפסות האלה נועד ל: "תראו, הצלחתי לחבר את ספיידרמן עם חציל בקובץ הדפסה אחד..."
אל הבית גדול, תמיד יצטברו בן דברים, לכן עדיף להקטין את הבתים

03
משה אברהם

כמדומני שלמודל המוצע קוראים קיבוץ.
זה הרי יכול לעבוד בנסיבות מסויימות (אמנם תחת מגבלות אתיות כפי שציינת).

אז ההתפתחות הטכנולוגית מייתרת אחזקה פיזית של חפצים רבים,
ותייתר את תפקיד המזכיר.
חוץ מזה: מה ההבדל בין המודל הקיבוצי למה שמוצע לעיל?

    ובכן, לא. המודל הקיבוצי המקורי (בדומה לזה הקומוניסטי) נכשל כשלון חרוץ מהסיבה הפשוטה שהבעלות והאגירה צרובים עמוק בנוירולוגיה האנושית. המאמר לא מתאר ויתור על מושג הבעלות, נהפוך הוא, הוא מתאר שינוי של המושג והתאמתו למודל הקפיטליסטי. ריכוך האחיזה והצבירה המיותרת מחד דרך מודל קהילתי (לא קיבוצי כי אין כוונה לבטל את הבעלות הפרטית), ואספקה של חפצים ל"בעלות זמנית" דרך הדפסות תלת מימד שימוחזרו וישמשו להדפסה חוזרת. שים לב שאני עומד על כך שתמיד יהיו חפצים בעלי ערך ריגשי (שונים לכל אחד) שלעולם יהיו ב"בעלות" מלאה.

05
ליאור

אמצע המאמר, המדבר על הדפס תלת מימד, לא רק שאינו קשור לתחילת המאמר ולסיומו, המדברים על הבעיתיות של בעלות, הוא סותר אותם.
המסקנה מההבנה שבעלות אינה טובה, היא לשאול את עצמי מה הסיבות שבכלל אני זקוק לבעלות, לא להחליף אותה בבעלות אחרת, מבוססת תלת מימד (בלי קשר לאפשרות המיחזור) או מבוססת גרעיני צ׳יה.
הבלוקצ׳יין קשור עוד פחות לדילמת הבעלות/שיתוף, כי אין בצורת התשלום הזו שום דבר עקרוני שיגרום לי ״לשחרר כבר״, כלומר לתעדף השכרה על פני בעלות. מי שירצה להיות בעלים, ישתמש בבלוקצ׳יין כדי לרכוש. לחילופין, המגמה (המתרחבת) בעולם לשכור יותר, אינה מעדיפה שכירה אונליין בבלוקצ׳יין על פני שכירה אונליין בכרטיס אשראי.
אם אני צריך לנחש, מושג הבעלות לא רק שלא ישתנה מן היסוד בגלל טכנולוגיות, הוא עוד יתחזק.
ואני מסכים עם שני הכותבים למעלה.

    המאמר מדבר על שלושה סוגי בעלות. שיתופית-קהילתית (דרך מנגנונים טרנזאקציונים כגון בלוקצ'יין), זמנית ומתמחזרת (דרך הדפסות תלת מימד), ואישית-רגשית (בעלות מלאה ומתמשכת על חפצים שיש להם משמעות רגשית). בשום צורה אינני מרמז שבעלות הינה דבר פסול, להפך, בעלות צרובה בנו כה עמוק שאין שום צורך או יכולת לבטל אותה. הדרכים המוצעות באות להראות שינוי של המושג (שקורה ממש מול עיננו בלי או עם קשר לעובדה שמאן דהוא אוהב אותו או מסתייג ממנו) שיכול לשפר ולעדן את מושג הבעלות ככל שהטכנולוגיות מאפשרות זאת.

07
אריאל דניאלס

אצלנו בשכונה יש מקדחת בטון שיתופית וגם מכסחת דשא לשימוש הכלל... ואני אכן גר בקיבוץ:)

מאמר מרתק, מאוד נהנתי לקרוא.

תודה

08
עמי ס

לא עבד ולא יעבוד לעולם.
מאמצי התחזוקה הם ביחס הפוך לזמן השימוש.
המכונות שניזכרות במאמר תוכננו ונבנו לשימוש מסוים. שימוש כמו שמתארת הכתבה יעלה את מחיר המכונה מאוד כי היא אמורה לעבוד הרבה יותר עם הרבה פחות תחזוקה.
בקיצור, זה לא כלכלי.
זה נכון למכונית כמו למקדחה, הן נבנות לצורך מסוים והכתבה מציעה לשנות את הסטטיסטיקה של השימוש.
מוניות מתקלקלות הרבה הרבה יותר ממכונית פרטית, ומקדחה פרטית לא תחזיק שלושה ימים של עבודה רצופה.
מקדחה מקצועית שכן תחזיק עולה הרבה, אך הרבה יותר רגישה לטיפול לא נכון. רק מקצוענים משלמים את הסכומים הדרושים והם מטפלים בה היטב.
המודל המוצא סובל משני החסרונות: שימוש ארוך ולא מקצועי... וזה עולה הרבה כסף

09
רביב מור

בחברה החרדית קוראים לזה גמ"ח.
ישנם פריטים שלא מתקלקלים. לדוגמא מזרונים מיטות תינוק מלכודת לעכברים, מראות,שמיכות,ועוד...