שיאים של אקסטזה

אתם לא זקוקים לסמים או להתגלות אלוהית כדי לחוות אקסטזה ולפרוץ את גבולות העצמי. יש גם דרכים אחרות
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

בשנת 1969 צעד הסופר הבריטי פיליפ פּולמן (Pullman) לאורך רחוב צ'רינג קרוס בלונדון, כשלפתע התחולל שינוי במצבו התודעתי. נדמה היה לו ש"כל הדברים מחוברים זה לזה באמצעות קווי דמיון ותקבולות והדים". מחבר טרילוגיית הפנטזיה "חומריו האפלים" (1995-2000) לא היה תחת השפעת סמים, אף שבאותם ימים קרא ספרים רבים בנושא מאגיה בתקופת הרנסנס. אבל הוא אמר לי שמבחינתו התובנות שלו מאותה חוויה שרירות וקיימות, וש"התודעה שלי השתנתה באופן זמני, כך שיכולתי לראות דברים ששוכנים בדרך כלל מחוץ לטווח התפישה הרגיל שלנו". הייתה לו תחושה עמוקה שהיקום "חי ומודע, ושיש לו תכלית". הוא אומר: "כל דבר שכתבתי מאז הוא ניסיון ללמד על אמיתות הטענה הזאת".

הרגע שבו אנו עומדים מחוץ לעצמנו וחשים חיבור לדבר מה גדול מאיתנו עשוי להיות רגע של אופוריה, אך גם להיות רגע של אימה

כיצד מכנים חוויה כזאת? פולמן אומר שהיא "טרנסצנדנטית". הפילוסוף והפסיכולוג ויליאם ג'יימס (James) אמר שחוויות כגון זו הן "חוויות דתיות" – אף על פי שפולמן, שכתב ביוגרפיה בדיונית של ישו, לבטח יטען בתוקף שאלוהים אינו קשור לעניין. פסיכולוגים אחרים אומרים שאלה רגעים רוחניים, מיסטיים, אנומליים ובלתי רגילים. המונח המועדף עליי הוא "אקסטטיים". כיום, אקסטזה (ובאנגלית: אקסטזי) היא בעיקר מילה נרדפת לסם MDMA, או למצב שבו אנו "שמחים מאוד", אבל משמעותה המקורית היא ekstasis – רגע שבו אנו עומדים מחוץ לעצמנו וחשים חיבור לדבר מה גדול מאיתנו. רגעים אלה עשויים להיות רגעי אופוריה, אך הם עלולים גם להיות רגעי אימה.

סרי לנקה, ג'יני מאדו

זמר בטקס "ג'יני מאדו" בסרי לנקה, שמשתתפיו חווים אקסטזה דתית. תצלום: Priyantha de Alwis

במהלך חמש מאות השנים האחרונות, התרבות המערבית דחקה אט אט את האקסטזה אל מחוזות הפתולוגיה. התהליך הזה התרחש בין היתר כחלק מהנטישה הכללית של תפישת העולם העל-טבעית או האנימיסטית והמעבר לתפישת עולם מפוכחת וחומרית. ברוב התרבויות, האקסטזה נתפשת כחיבור לעולם הרוח. בתרבות המערבית, מאז המאה השבע עשרה, מי שטוען שהוא מחובר לעולם הרוח נחשב בדרך כלל לבור, לטיפוס אקסצנטרי ואף לאדם חולה. לאקסטזה הודבקו תוויות של כל מיני הפרעות נפש: התלהבות, היסטריה, פסיכוזה. אחדים אף טענו שהיא מאיימת על קיומה של הממשלה החילונית. הפכנו לחברה מבוקרת, מפוקחת וממושמעת יותר, שבמסגרתה אזרחים טובים הם מי שמסוגלים למשול ברגשותיהם, להית מנומסים ולעשות את עבודתם. העצמי האוטונומי הפך לאידיאל הרם ביותר, והוויתור על השליטה בעצמי נחשב לסכנה.

אבל האמת היא שחוויות אקסטטיות הן שכיחות להפתיע. אנחנו פשוט לא מדברים עליהן. מאז שנות השישים, חברת הסקרים גאלופ מודדת את תדירותן של חוויות מיסטיות בארצות הברית. ב-1960, עשרים אחוז בלבד מהאוכלוסייה אמרו שהם חוו חוויה מיסטית אחת לפחות. כיום עלה הנתון לסביבות חמישים אחוז. בסקר שערכתי ב-2016, שמונים וארבעה אחוז מהמשיבים אמרו שהם עברו חוויה שבמסגרתה הם יצאו מגבולות העצמי השגרתי וחשו מחוברים לדבר מה גדול מהם. בה בעת, שבעים וחמישה אחוז הסכימו שהחוויות האלה הן בבחינת טאבו.

אנחנו יוצאים לרגע קט אל מחוץ לאגו שלנו, העסוק בעצמו, וחשים חיבור עמוק לישויות אחרות, או לכל הדברים באשר הם. יש המפרשים את הרגעים האלה כמפגש עם האלוהי, אבל לא כולם

יש אפילו מאגר נתונים של יותר מ-6,000 חוויות כאלה, שאותו אסף הביולוג סר אליסטר הארדי (Hardy) בשנות השישים, והוא כעת מאוחסן ומעלה עובש בוויילס. העיון בו מוזר ונהדר, מין תנ"ך במיקור המונים. הנה רשומה 208:

"ערב אחד הסתובבתי ברחובות ההומים של גלזגו כשהאוויר – בפינת רחוב שבה הולכי הרגל מיהרו כל אחד לדרכו ותנועת המכוניות זרמה ללא הפסק – החל אט אט, ברוב פאר, להתמלא במוזיקה שמימית, ואור שנע באדוות-צבע זוהרות הציף את הכול, בהיר יותר מהרחובות המוארים. עמדתי במקומי בתחושה משונה של שלווה ואושר... עד שמצאתי את עצמי שוב בעולם הרגיל כשבתוכי נביעה מוזרה של שמחה ושל אהבה".

המילה השכיחה ביותר לתיאור חוויות אלה היא "חיבור" – אנחנו יוצאים לרגע קט אל מחוץ לאגו שלנו, העסוק בעצמו, וחשים חיבור עמוק לישויות אחרות, או לכל הדברים באשר הם. יש המפרשים את הרגעים האלה כמפגש עם האלוהי, אבל לא כולם. הפילוסוף ברטרנד ראסל (Russell), למשל, חווה גם הוא "רגע מיסטי" כשהרגיש בבת אחת שהוא מלא באהבה לאנשים סביבו ברחוב בלונדון. אמנם החוויה הזאת לא הפכה אותו לנוצרי, אבל היא כן הפכה אותו לפציפיסט, וכך נותר כל חייו.

פאולוס, דמשק, המרה, קאראווג'ו

"ההמרה של פאולוס בדרך לדמשק" (1600), קאראווג'ו. תצלום: ויקיפדיה

אני עצמי התחלתי להתעניין בחוויות אקסטטיות בגיל עשרים וארבע, בעקבות חוויית סף מוות. נפלתי מהַר בזמן סקי, צנחתי תשעה מטרים ושברתי את גבי ואת אחת מרגליי. בזמן ששכבתי שם חשתי עצמי שטוף אהבה ואור. בשש השנים שקדמו לכך סבלתי מבעיות רגשיות, ופחדתי שהאגו שלי ניזוק באופן שלעולם לא אוכל לתקן. אבל באותו רגע ידעתי שאני בסדר, שאוהבים אותי, ושיש בתוכי משהו שאינו יכול להינזק, משהו בשם "הנפש", "העצמי", "תודעה טהורה", קראו לזה איך שתרצו. זאת הייתה חוויה עזה של החלמה. אבל האם מדובר במזל ותו לא, או שמא בחסד? האם אפשר לחתור לאקסטזה?

פולמן חושב שלא. הוא אומר: "אין טעם לנסות לחתור לזה, כי זה אומר שאנחנו מתרכזים הרבה יותר מדי בעצמנו. חוויות כמו זאת שאני עברתי הן תוצרי לוואי, לא יעדים. להפוך אותן למטרת חיינו זה מעשה של אגואיזם אדיר ורמייה עצמית".

אני חולק עליו. לדעתי, בני האדם חתרו לאקסטזה מאז ומתמיד. השרידים האנושיים המוקדמים ביותר – הציורים במערת לאסקו – מתעדים את ניסיונותיהם של הומו ספיינס לצאת מתוך ראשיהם. תמיד חיפשנו דרכים לשמוט את העצמי, to unself, כפי שקראה לזה הסופרת אייריס מרדוק (Murdoch), כי האגו הוא מקום שלא נעים להיתקע בו: רווי חרדה, קלאוסטרופובי, בודד ומשעמם. כפי שכתב הסופר אלדוס האקסלי (Huxley), לאדם יש "דחיפה מושרשת... להינשא אל מעבר לעצמו". 1 אף-על-פי-כן, אנחנו מסוגלים לצאת אל מחוץ לעצמנו בדרכים טובות ורעות גם יחד.

איך אפשר לחתור לאקסטזה בדרך בריאה? בגרסתה השכיחה ביותר, אנחנו יכולים לחתור ל"זרימה", מונח שהגדיר הפסיכולוג מיהַאי צִ'יקסֶנְטְמִיהַאיִי (Csíkszentmihályi). הכוונה היא לרגעים שבהם אנו נעשים שקועים כל כך בפעילות כלשהי, שאנו מתנתקים מעצמנו ומאבדים את תחושת הזמן. אנחנו יכולים לשקוע כך בספר טוב, למשל, או במשחק מחשב. הסופר ג'ף דאייר (Dyer), שכתב רבות על "חוויות שיא", אומר: "אם תשאלו אותי מתי אני בשיא הריכוז, התשובה היא בלי ספק כשאני משחק טניס. להיות ככה בתוך הרגע, אני פשוט מת על זה". אחרים מחוללים שינוי במצבם התודעתי באמצעות טיול בחיק הטבע, שם הם מוצאים את מה שהמשורר ויליאם וודרסוורת' (Wordsworth) כינה "השטף החרישי של השכחה העצמית". וקורה שאנו פונים לסקס, או כפי שהגדירה זאת הפמיניסטית סוזן סונטג (Sontag), "המשאב הוותיק ביותר העומד לרשותם של בני אדם שרוצים להעיף לעצמם את המוח".

רגעים יומיומיים אלה נראים רחוקים מאוד מהאקסטזה המיסטית של תֶרֶסָה מאווילה, אבל אני טוען שישנו רצף, הנע מרגעים קלים של ניתוק ואובדן-אגו ועד לשמיטה עמוקה ומשמעותית הרבה יותר של האגו. צ'יקסנטמיהאיי מסכים ואומר שרגעי זרימה הם "מסוג החוויות ששיאן באקסטזה". כלומר אי אפשר לצפות לחוויה אקסטטית סוחפת בכל פעם שהולכים למופע, למוזיאון, לטפס על הר או לדייט. אבל ביום טוב, אתם עשויים לחוות התעלות אמיתית.

ויש גם רגעים עמוקים יותר של אובדן-אגו שאותם ניתן לכנות "חוויות מיסטיות". האם אפשר לחתור אליהן? בהחלט. בני האדם עושים זאת כבר מאות אלפי שנים באמצעות טכניקות אקסטטיות שונות כמו ריקוד מאומץ, קריאות חוזרות ונשנות, צום, גרימת כאב לעצמם, חסך חושי וחומרים משני-תודעה.

פסיכודליה

"עיר פסיכדלית", תצלום: Dale C

קחו לדוגמה את נושא הסמים הפסיכדליים, טכניקה עתיקה לבריחה מתוך עצמנו. בשנים האחרונות התחדש המחקר האקדמי בנושא סמים פסיכדליים לאחר ארבעים שנות פגרה. החוקרים גילו שמנה אחת של סם פסיכדלי מחוללת באופן עקבי "חוויה מיסטית" – רגע שבו אנשים חווים, על-פי דיווחיהם, תחושה של יציאה מתוך האגו וחיבור לכל הדברים באשר הם, כולל לרוחות או לאלוהים. בסך הכול, נבדקי מחקר אומרים שה"טריפ" הזה היה אחד הרגעים המשמעותיים, המספקים והמרפאים ביותר בחייהם. בשורה של מחקרים נפרדים שנערכו לאחרונה באימפריאל קולג' לונדון, באוניברסיטת ניו יורק ובבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, נמצא כי מנה אחת של פסילוציבין עזרה להפחית דיכאון כרוני והתמכרות, ואף הפחיתה משמעותית את הפחד ממוות אצל חולי סרטן.

התווית החריגה שהפסיכיאטריה המודרנית מדביקה בביטול לכל אותם מצבים "מיסטיים" ומצבי תודעה אחרים, מקורה במגבלותיו של המודל המסורתי של הפסיכיאטריה המערבית המתמקד במחלות נפש

דרך אחרת שבה בני האדם חתרו באופן מסורתי להתעלות מעל לאגו, היא התבוננות פנימית. התרבות המערבית זנחה את מסורות ההתבוננות שלה במהלך תקופות הרפורמציה והקונטרה-רפורמציה, אבל בחמישים השנה האחרונות, פרקטיקות ההתבוננות מהמזרח ממלאות במהירות את החלל שנוצר. כתשעה אחוזים מכלל האמריקנים הבוגרים נוהגים לתרגל מדיטציה, וחמישה עשר אחוז מתרגלים יוגה.

עבור רוב האנשים, התבוננות פנימית היא הפוגה מפטפוטיו של האגו. אבל מדי פעם אנו חווים חוויות חזקות יותר של שמיטת אגו, בייחוד במסגרות ייעודיות. במחקר שערך בקליפורניה המורה הבודהיסטי ג'ק קורנפילד (Kornfield) מ-1979, נמצא שארבעים אחוז מהמשתתפים בסדנת מדיטציה בת שבועיים דיווחו על חוויות יוצאות דופן כמו אושר עז וחזיונות (בהם חזיונות סיוטיים). קורנפילד כותב: "על-פי הנתונים שלנו, ברור שהתווית החריגה שהפסיכיאטריה המודרנית מדביקה בביטול לכל אותם מצבים "מיסטיים" ומצבי תודעה אחרים... מקורה במגבלותיו של המודל המסורתי של הפסיכיאטריה המערבית המתמקד במחלות נפש".

דרך שלישית שבאמצעותה מנסים בני אדם לחתור לאקסטזה בימינו היא סגידה דתית. בטקסט הקלאסי שלו "החוויה הדתית לסוגיה" (משנת 1902) ציין ויליאם ג'יימס שההתמסרות לכוח עליון מפעילה בנו לעתים קרובות תהליך פסיכולוגי עמוק של החלמה וצמיחה. אחת הדוגמאות הידועות ביותר לכך היא החוויה שעבר ביל וילסון (Wilson), ממייסדי "אלכוהוליסטים אנונימיים": לאחר עשרות שנים של תלות באלכוהול, הוא התמסר סוף סוף לאל שהוא בקושי מאמין בו: "לפתע החדר הוצף באור לבן גדול. אחזה בי אקסטזה שאי אפשר לתאר במילים... הבנתי באחת שאני אדם חופשי".

וילסון ייסד את "אלכוהוליסטים אנונימיים" כמערכת שאמורה לעזור לאנשים להגיע להתעלוּת על-ידי "התמסרות לכוח עליון", גם אם אינם בטוחים מהו טיבו של אותו כוח. תנועות דתיות אקסטטיות כמו הסופיוּת והפנטקוסטליזם מציעות גם הן החלמה בדרך ההתמסרות. במשך שנה חקרתי את עולם הנצרות "הכריזמטית" [זרם ששם את הדגש על מעורבותה של רוח הקודש בחיי המאמינים], כולל את "קורס אלפא" הנודע, ובסופו של דבר נכנעתי לאקסטזה בעצמי. זה קרה בכנסייה מלאה בפנסיונרים פנטקוסטלים בפּמבּרוֹקשייר, שבוויילס. פתאום התמלאתי בכוח שהפיל אותי על גבי והותיר אותי חסר נשימה. הרגשתי שזוהי הוכחה. המטיף שאל אם מישהו רוצה למסור את חייו לישו, ואני הרמתי יד מהספסל האחורי של הכנסייה. בשבוע שלאחר מכן הודעתי על המרת הדת בניוזלטר שלי, וכשליש מהמנויים ביטלו מיד את המינוי.

פנטקוסטלי, כנסייה, אוקלנד

"ישו מושיע", כנסייה פנטקוסטלית, אוקלנד, קליפורניה. תצלום: תומס הוק

אבל מספר שבועות לאחר מכן תחושת ההתעלות חלפה, והספקות חזרו. עדיין היו בנצרות עקרונות אמונה שלא הייתי מסוגל לקבל, בייחוד התפישה שלפיה הדרך היחידה להגיע לאלוהים היא על-ידי אמונה בישו. אז מה קרה? האם המטיף, הטקס, והרגש הגואה בקהל המאמינים הפנטו אותי? כן, סביר להניח. אבל זה לא אומר שהחוויה הייתה לא בריאה או לא רוחנית.

ניקי גמבל (Gumbel), הכומר האנגליקני שפיתח את "קורס אלפא", אומר שחוויות אקסטטיות – שאותן הוא מכנה "מפגשים עם רוח הקודש" – עשויים להיות תוצאה של פעילותו של אלוהים, אבל עשויים גם להיות תוצאה של הפסיכולוגיה האנושית. הדבר החשוב הוא פירות החוויה. האם היא מובילה לריפוי ולמעשים טובים? הגישה הזאת קרובה מאוד לגישתו של ויליאם ג'יימס, שחשב שריפוי באמצעות אמונה עשוי להיות תוצאה של הלא-מודע, או תוצאה של גישה לממד רוחני. איננו יכולים לדעת בוודאות, אבל אנחנו יכולים לבחון את הפירות. רוב בני האדם בעולם הלא-מערבי אינם פונים לפסיכולוגים או לפסיכיאטרים כשברצונם לרפות את הנפש, אלא עדיין מנסים להחלים באמצעות התמסרות טקסים לאל או לרוח. וגם אם הספקנות המודרנית שלנו תקשה עלינו לקבל זאת, הרי שלעתים קרובות זה גם מצליח להם.

פסיכולוגים ופסיכיאטרים מתרחקים כעת מהעוינות המסורתית שלהם לאקסטזה ומתחילים להבין שבמקרים רבים היא טובה לנו. האישיות שלנו כוללת זרמים לא-מודעים רבים. אנחנו סוחבים איתנו מתחת לפני השטח טראומות, אשמה, תחושות של ערך עצמי נמוך. ברגעי אקסטזה, סף התודעה שלנו יורד ואנו פוגשים בזרמים האלה ומצליחים להיחלץ מתוכם. אנו מסוגלים להרגיש תחושה עמוקה של אהבה לעצמנו ולאחרים, והתחושה הזאת מסוגלת לרפא אותנו ברמה עמוקה. אולי מדובר בסך הכול בצוהר אל הלא-מודע, ואולי זהו חיבור לממד רוחני נשגב – איננו יודעים.

אבל שמיטת האגו כרוכה גם בסיכונים. זאת עלולה להיות חוויה מפחידה מאוד, ולעתים אנחנו מתקשים להכיל אותה בחיי היומיום. אנחנו עלולים "לשמוט את העצמי" בהקשרים חברתיים שאינם בטוחים, שבהם אנחנו הופכים פגיעים לניצול, שדוחפים אותנו לעבר דוֹגמות צרות, שתלטניות ורוויות שנאה. אנחנו עלולים להתעקש שהדרך שלנו לאלוהים היא הדרך היחידה, ושכל שאר האנשים הם יצורים שטניים. אנחנו עלולים להתקשר יותר מדי לאקסטזה ולחתור באווילות לחיי רוח המורכבים אך ורק מחוויות מיוחדות. חוויית "שיא" כמו אקסטזה, כשמה כן היא – שיא. אנחנו עדיין חייבים להשקיע את המאמץ הקשה והמשעמם הנדרש כדי לפרק את האגואיזם שלנו.

כיצד מפחיתים את הסיכונים הכרוכים בשמיטת האגו? אנחנו יכולים לנסות לטפל זה בזה במסגרת קבוצתית, במציאות וברשת; אנחנו יכולים להתעמק במסורות רוחניות שונות ולהשוות ביניהן בתבונה; ואנחנו יכולים להיעזר בתחום המדעי המתפתח העוסק בחוויות אקסטטיות. אבל לעולם לא נצליח לחסל את הסיכויים כליל. המסע אל מעבר לגבולות העצמי אינו בטוח ואינו ידוע. מצד שני, גם ההישארות בתוך העצמי כרוכה בסיכונים – שעמום, שחיקה, אובדן היצירתיות, ייאוש. בסופו של דבר, יש בתוכנו דבר מה שקורא לנו, שמושך אותנו מבעד לדלת. בואו נגלה לאן הוא מוביל.

 

ג'ולס אוונס (Evans) הוא מנהל מדיניות במרכז להיסטוריה של הרגשות באוניברסיטת קווין מרי בלונדון. הוא מחבר הספרים Philosophy for Life and Other Dangerous Situations (משנת 2013) ו-The Art of Losing Control: A Philosopher’s Search for Ecstatic Experience (משנת 2017).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: צעירה חוגגת את פסטיבל הולי, מומבאי, הודו. תצלום: טים גראהם, אימג'בנק/גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ולס אוונס, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על שיאים של אקסטזה

01
יוסף זהר

הסבר חלופי לחוויית "סף מוות"
מתוך סקירה על הספר "היומן הקליני" מאת שנדור פרנצי:
אוֹרְפָה היא כוח הישרדות נפשי שמתגלה ומתבטא במצבי חירום קיצוניים, המחייבים שימור עצמי. כאשר טראומה קשה מתרחשת, למשל כתולדה של התעללות מינית או פיזית, היא עשויה למוטט את העצמי המתפקד ולא לאפשר לו להחזיק במבנה לכיד ובתפקיד מארגן ומגונן. או אז מופיעה אורפה, שנקראת על שם אוֹרפֶיאוּס מהמיתולוגיה היוונית, שירד להציל את אוּרידיקה אהובתו מהשאול.
אורפה מחליפה את העצמי שנפגע ופועלת במגוון דרכים. היא יכולה ליצור אשליה מנטלית של אזור ביטחון נפשי שאפשר להימלט אליו גם במקרי איום החמורים ביותר; לגייס כוחות של ידע־על שמזהה סכנה מרחוק ומראש על פי סימנים מעטים; לאתר באופן כמו־מיסטי על סמך שברירי מידע אנשים מתאימים שבכוחם לספק תמיכה או הבנה; ליצור מרחק באמצעות נתק, שיגעון ואף טמטום כדי לא לחשוף את העצמי הכואב לפגיעה נוספת של המציאות; וכן היא יודעת איך להרגיע כאבים נפשיים ולהשקיט חרדות בעזרת שיר ערש פנימי, בדומה למלותיה של אם מגינה ולמגעה. גם אורפיאוס הרדים בנגינתו את קרברוס, הכלב בעל שלושת הראשים ששמר על הכניסה לשאול, והרגיע בשירתו את רוחות הרפאים.
בכל דרכיה נוהגת אורפה באופן מתוחכם מצד אחד ודואג מהצד האחר. יש לה רק נקודת תורפה טרגית אחת: הנתק - בין העצמי ובין כאביו – שהיתה מוכרחה לייצר למען ההישרדות. אם תביט אורפה בכאבי העצמי האמתיים, תשלם מחיר יקר על ידי כך שתאבד את התפקוד ההישרדותי. אורפיאוס כבר איבד באופן זה את אורידיקה שלו כאשר הביט לאחור בניגוד לאיסור המפורש כדי לראות אם היא עדיין שם. לזוועתו, מעשה זה גרם לה לצלול חזרה למחשכים, הפעם לנצח. אולם ללא קשר רגשי עם מקור הכאב, העצמי לא יכול לחיות באמת; הוא הופך להיות פונקציונלי אך כוזב. אדם עם עצמי כזה לעולם לא ייתן אמון אמיתי בקשרים שלו, לא יחווה רגשות בצורה טוטלית ומחוברת לגוף, לא יהיה מסוגל לזהות את צרכיו ולספק אותם.
https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2233265

02
אסנת אלון

אנסה להסביר זאת בצורה פשוטה ואולי אף פשטנית. החלק במוח שאחראי על התיפקוד ביום יום קצת חסר חיים משל עצמו. יש שם ב"קופסה" כל כך הרבה יותר אפשרויות. חוויה אקסטטית מכל סוג היא כנראה היכולת לצאת מהמעגל המצומצם של חשיבת תפקוד אל עבר התבוננות ראשונית על הפנים והחוץ.

03
Robin Radi

מרתק. תמיד שאפתי ואמשיך לשאוף להגיע לחוויה אקסטזית באופן טבעי, כמובן שאני לא מתעסק בזה ביום יום, אך הרצון לחוות חיבור גדול ליקום, כמו שמתואר פה, נמצא איפשהו בין המודע לתת מודע ואני מאמין שזה יפתיע אותי לא פעם ולא פעמיים. תודה על התרגום אלכסון (: