שרברב המוטיבציות

אנו רגילים לחפש תשובות. אחד יטען "קפיטליזם הוא התשובה", שני יטען "סוציאליזם הוא התשובה". מעניין מהי השאלה של כל אחד מהטוענים. מקובל לחשוב שהקפיטליזם מנסה לענות על השאלה "כיצד ניתן להגדיל את התל"ג?", לעומת סוציאליזם, שבו הדגש המרכזי הוא על ערכים כמו שוויון ורווחת הפרט. המאמר הנוכחי מבקש להטיל ספק בתפישה מקובלת זו ולכן אחזור לספר מהמאה ה-18 שנחשב על ידי רבים כאבן היסוד של הקפיטליזם המודרני. זהו ספרו של אדם סמית' "עושר העמים״, ששמו מתאים לכאורה לתפישה המקובלת לגבי קפיטליזם. קריאה זהירה מגלה תמונה מורכבת בהרבה ולעיתים אף הפוכה: השאלה המרכזית שבה עוסק הספר היא "כיצד יוצרים מצב שבו האינטרס הפרטי נתון בתוך מסגרת הנקבעת על ידי האינטרס הציבורי?"

חלקו הראשון של המאמר יתייחס לאופן שבו סמית' עונה על השאלה בהקשר למגזרים שונים באוכלוסייה. התיאוריה והערכים המנחים יתבררו מסקירת הדוגמאות. בחלקו השני של המאמר אבקש להסביר חלק מהסיבות לפער שבין הקפיטליזם לתדמיתו.

בעלי ההון

אדם סמית' מדגיש את הפער בין האינטרס של בעלי ההון לבין זה של האוכלוסייה הכללית

זו הדוגמה החשובה ביותר במשימה הכבירה שסמית' נוטל על עצמו: להגדיר מחדש את המדד לשגשוג כלכלי, מתוך שיקולים תיאורטיים וערכיים. בעלי ההון בתקופתו של סמית' היו בעיקר סוחרים ותעשיינים. סמית' מדגיש את הפער בין האינטרס של בעלי ההון לבין זה של האוכלוסייה הכללית ולכן הוא מזהיר:

״לפיכך, יש לנהוג זהירות רבה בכל הצעת חוק או תקנה מסחרית שמעלה המעמד הזה, ולעולם אין לקבלה אלא לאחר בדיקה ממושכת וקפדנית, שתיעשה לא רק בזהירות רבה, אלא גם בחשד רב. מקורה במעמד שהאינטרס שלו לעולם אינו שווה לגמרי לאינטרס של הציבור, שבדרך-כלל יש לו עניין להונות את הציבור ואפילו לעשקו, ופעמים רבות אף עשה כן״.

היה, למשל, חוק לפיו מי שמייצא צמר מאנגליה ייענש בכריתת יד. לא ברור אם גזר דין זה בוצע אי פעם אך קנסות כבדים וביקורות מעיקות בהחלט היו. מדוע חוקקו גזרות כה נוקשות נגד ייצוא צמר? כתוצאה מלחץ של תעשיינים, בכוונה להוזיל עבורם את חומר הגלם.

האם הייתם נותנים לג'ף בזוס לחוקק? לקבוע מחירים ותקנות מסחריות? תצלום: Daniel Oberhaus, 2019

נהוג לחשוב על הון-שלטון כבעיה של שחיתות, אבל הבעיה הייתה נטועה בתפישה הכלכלית המרקנטיליסטית שהתמקדה בצבירת זהב כמטרה. מגזרי התעשייה והמסחר נחשבו לכלים הראשיים למימוש מטרה זו, וכיוון שכך זכו לאוזן קשבת אצל הממשל. הדבר בא לידי ביטוי ביכולת להשפיע על התקנת חוקים, רגולציות, מדיניות מכס, עידוד הוצאות ציבוריות לצרכיהם ואף פעילות צבאית, כולל פעילותאימפריאליסטית.

סמית' מתייחס לחברת הודו המזרחית ומתאר עד כמה גרוע לתת לגוף מסחרי סמכויות שלטוניות. אין זה מקרה של קשרי הון-שלטון אלא מקרה שבו ההון הוא השלטון

סמית' התייחס לתחזוקהּ הצבאי של האימפריה באמריקה כהוצאה שנועדה ליצירת מונופול עבור סוחרים ותעשיינים. בהתייחסות לצדו השני של העולם, ביחס ל"חברת הודו המזרחית", סמית' מתאר עד כמה גרוע לתת לגוף מסחרי סמכויות שלטוניות. אין זה מקרה של קשרי הון-שלטון אלא מקרה שבו ההון הוא השלטון. סמית' טוען שבשום מקום אחר בהיסטוריה האנושית לא היה נתק כה חד בין האינטרס של השליטים והאינטרס של האוכלוסייה שעליה שלטו.

סמית' עמל לקדם את התפישה התיאורטית החלופית שלפיה מטבעות זהב הם רק המשרתים של המסחר והייצור הוא רק המשרת של הצריכה. כלומר: מטבע זהב אינו אלא כלי המאפשר לאדם אחד להחליף בנוחות את תוצרתו בתוצרת של חברו. כדי להדגיש זאת הקביל סמית' אגירה של עודפי זהב במדינה לבית האוגר מספר בלתי סביר של סירים ומחבתות. זהב אמנם נוצץ, אבל בהקשר הכלכלי הוא אינו יותר מאשר אמצעי מעשי.

עבור סמית', ברור מאליו שהייצור הוא המשרת של הצריכה אך הוא נאלץ להיאבק כדי לשכנע בתפישתו זו. הוא טען שאין היגיון בתלונות נפוצות של סוחרים ותעשיינים לממשל. לא התלונה שתחרות מאלצת הורדת מחירים ולא זו שלפיה ביקוש לעובדים מאלץ העלאה בשכרם. הטענה של סמית' היא שהתלונות עצמן הן עדות לשגשוג:

״... הגמול הנדיב על עבודה, כשם שהוא התוצאה של הגידול בעושר, כך הוא הסיבה לגידול האוכלוסייה. המתלונן עליו כמוהו כמתאבל על התוצאה והסיבה ההכרחיות של שגשוג החברה״.

וגם:

״כאשר הרווח יורד, הסוחרים נוטים להתלונן שהמסחר שוקע, אף שירידת הרווח היא תוצאה טבעית של שגשוגו... ״

סמית' אף מתאר תלונה מקובלת בזמנו בקרב המעמדות הגבוהים, שלפיה דרישות השכר של משרת הטועם מותרות עולות ולכן רצוי למנוע מצב כזה. תגובתו לכך מספקת את המדד הערכי הבסיסי שהוא מאמין בו:

״האם השיפור הזה במצבה של דלת-העם תועלת הוא לחברה או שמא נזק? במבט ראשון דומה שהתשובה גלויה וברורה. המשרתים, הפועלים והעובדים למיניהם הם החלק הארי מכל חברה מדינית גדולה. ומה שמשפר את מצבם של רוב בני החברה לעולם אין לראות בו נזק לכלל. אין החברה יכולה לדעת פריחה ואושר אם רוב הנמנים עמה עניים הם ומסכנים. זאת ועוד, מן הצדק הוא שמי שמזינים, מלבישים ומשכנים את החברה כולה יקבלנו מתוצר עמלם חלק שדי בו להזין, להלביש ולשכן גם אותם במידה מניחה את הדעת.״

המדד ברור: שגשוג של כלל העם.

מה חשוב יותר? למקסם את כמות הזהב או להקטין את הרעב? תצלום: Wagner T. Cassimiro

בעליהם של שטחי אדמה נרחבים

על פי סמית' האנרכיה הפיאודלית של מלחמת הכול בכל יצרה מצב שבו שטחי אדמה קטנים נכבשו על ידי שכניהם הגדולים יותר. מסיבה זו הייתה חשיבות צבאית לקיום נחלות עצומות והתפתחו חוקי ירושה שמנעו חלוקת אדמות.

הנחלות הרחבות יצרו מגזר שנהנה מהכנסה פסיבית עצומה ובניגוד לאוכלוסיית הסוחרים או התעשיינים, בעלי האדמות לא היו מורגלים בהפעלת שיקולים מדוקדקים של רווח והפסד

בתקופתו של סמית' השיקול הביטחוני הזה איבד את הרלוונטיות שלו, כיוון שתחת שלטון החוק גם השדה הקטן היה מוגן. הנחלות הרחבות יצרו מגזר שנהנה מהכנסה פסיבית עצומה ובניגוד לאוכלוסיית הסוחרים או התעשיינים, בעלי האדמות לא היו מורגלים בהפעלת שיקולים מדוקדקים של רווח והפסד, כמו למשל עיסוק בשאלה: מה עדיף, להשקיע במחרשה חדשה או בתעלת השקיה? הדבר הוביל לפיתוח לקוי של קרקעות המדינה.

סמית' ראה בביטול חוקי הירושה אמצעי לקידום תהליך של חלוקת הקרקע לחלקות קטנות יותר.  לחקלאי שברשותו שדה קטן יותר יש אינטרס גדול יותר לנצל שדה זה כראוי, והאינטרס הציבורי יצא נשכר, כיוון שהשימוש של החקלאי פחות בזבזני ויותר פורה. כלומר, סמית' מציע שינוי בחוק שיצור התאמה גדולה יותר בין אינטרס הפרט לאינטרס הכלל.

המגזר הציבורי

נדמיין אדם האחראי על תשתיות, המחזיק תקציב שיכול מחד גיסא לתחזק מאה דרכי עפר או מאידך גיסא לבנות גשר חדש אחד מרהיב. מאה דרכי העפר עשויות להיות שימושיות לאין ערוך לציבור הרחב, אך אינן מזמנות "טקס חנוכה מרשים", ותמונות דרכי העפר בוודאי לא יעטרו כראוי את משרדו. הדילמה מעידה על פער בין אינטרס הציבורי לאינטרס האישי של איש הציבור. כך בניסוחו של סמית':

״...אבל לבצע מספר גדול מאוד של עבודות קטנות, שבהן לא ניתן לעשות דבר בעל נראוּת מרשימה או לעורר ולו מעט התפעלות בכל נוסע – דברים שאינם אלא מעשיים מאוד, זה עניין שמכל בחינה נראה מועט וזניח מכדי שיהיה ראוי לתשומת הלב של מחוקק כה נכבד. לכן [...] מפעלים שכאלה כמעט תמיד יוזנחו לחלוטין״.

סמית' הציע שהתקציב של הגוף האחראי על תחזוקת דרכים וגשרים יגיע מתשלום שייגבה מהסוחרים העושים בהם שימוש. כך תגבר המוטיבציה לשימוש אפקטיבי יותר במשאבים

כתיקון, סמית' הציע שהתקציב של הגוף האחראי על תחזוקת דרכים וגשרים יגיע מתשלום שייגבה מהסוחרים העושים בהם שימוש. כך תגבר המוטיבציה לשימוש אפקטיבי יותר במשאבים. סמית' תיאר מקרה שבו נבנה גשר במקום מסוים רק כדי לעטר את נוף חלונו של אדם רם מעלה. המודל של סמית מקשה על תופעות מעין אלה, כיוון שרק גשרים שימושיים יניבו מימון לגוף האחראי עליהם.

גשר בהרי האנדים, נוצר ומתוחזק על ידי הקהילה המקומית מזה מאות שנים, לצרכיה, ביחד, מדור לדור.

ידי העניים ורגליהם

באמצעות חקיקה של חוקים שונים, הצליחו גילדות של בעלי מקצוע הצליחו להגביל ת מספר בעלי המקצוע הרשאים לעסוק בתחומם. היו חוקים שקבעו מספר שרירותי של שנים שבהן על הפועל לשמש כשוליה לפני שיוכל לעבוד במקצוע, וחוקים נוספים שקבעו הגבלות שרירותיות על מספר השוליות שבעל מקצוע רשאי להעסיק. אחד החוקים האבסורדיים שסמית' הציע לשנות הוא החוק הקובע את משך זמן הכשרת השוליה. היו מקצועות טכניים פשוטים שניתן להגיע בהם לשליטה גבוהה בתוך זמן קצר, אך החוק תבע מהעוסקים בהם הכשרה של שנים.

מכל הכשלים בחוקי אנגליה בנושאי המכס, המיסוי, האדמות וכדומה, הכשל הכואב ביותר על פי הספר של סמית', שגיבש את בסיס הקפיטליזם, הוא מגבלות חופש התנועה של העניים

חמורה אף יותר מהגבלת העיסוק של העניים הייתה הגבלת תנועתם. כותב סמית': "ראוי אולי להרחיב מעט את הדיבור על עלייתו, התקדמותו ומצבו הנוכחי של החולי הזה, שהוא אולי החמור בחוליי מדיניותה של אנגליה". כלומר, מכל הכשלים בחוקי אנגליה בנושאי המכס, המיסוי, האדמות וכדומה, הכשל הכואב ביותר על פי הספר, שגיבש את בסיס הקפיטליזם, הוא מגבלות חופש התנועה של העניים.

חוק אנגלי קבע שעל העיר לדאוג לעניים שבתחומה. התוצאה של החוק, שמטרתו הייתה נאצלה, הייתה שהערים ייצרו הגבלות רגולטוריות כדי להקשות על עניים לעבור לתחומיהן. כך נוצרו הבדלי משכורות משמעותיים בין ערים סמוכות ומהעניים נבצר לעבור לערים העשירות יותר. סמית' מצר באופן פיוטי על העדר חופש הניידות:

"... לא אחת קשה לאדם עני לעבור את גבולה המלאכותי של הקהילה מלעבור לשון ים או רכס הרים – הגבולות הטבעיים החוצצים לפעמים חציצה ברורה בין שערי שכר שונים בארצות אחרת".

כלוחם צדק חברתי פורץ דרך, סמית' מתאר לא רק את הבעיה עצמה אלא גם חוסר המודעות לבעיה: "פשוטי-העם באנגליה קנאים מאוד לחירותם, אך בדומה לפשוטי-העם ברוב הארצות לעולם אין הם מבינים במה אל-נכון היא ניכרת, ועל כן זה יותר ממאה שנים הם סובלים את הדיכוי הזה ואינם מוצאים לו תקנה".

כך חוקי תעסוקה שרירותיים הגבילו את ידי העניים וחוקים אחרים הגבילו את השימוש ברגליהם. החוק מונע מידיהם של העניים לייצר דבר שהן יודעות לייצר ולכן העני אינו משתכר בהתאם ליכולותיו. סמית' מוחה על העוולה ומעוניין להסיר את הכבלים שכפו מי שהאינטרסים שלהם סטו מהאינטרס הציבורי הכללי, אותו מגזר שמקדם את עצמו על חשבון טובת הכלל.

נפגעי השוק הפרוע, החופשי: ילדים של עובדים נודדים בימי המשבר הכלכלי הגדול בארה"ב (1937), תצלום: דורותאה לנגה, ספריית הקונגרס, ויקיפדיה

קריאה בכתביו של סמית' אינה מותירה מקום לספק כי אהדתו נתונה לכלל העם. הדבר מעלה את השאלה לגבי התהום שבין תדמית הקפיטליזם למהותו. אפרט חלק מהסיבות לפער הזה:

לא רק שיקולים חומריים

בתרבות בריאה ברור, כפי שבוודאי היה ברור לאדם סמית', שהתחום הכלכלי הוא חשוב אך הוא בוודאי אינו היחיד, והוא גם אינו העמוק ביותר במסע להבנת המצב האנושי

ספרו הכלכלי של סמית' מנתח אינטרסים. עם זאת, חשוב לדעת שסמית' היה מלומד שעסק בפילוסופיה של המוסר, והוא התפרסם בזכות ספר שכתב בתחום זה, כמעט שני עשורים לפני שפרסם את "עושר האומות". בספרו The Theory of Moral Sentiments הוא מדגיש שאינטרסים רחוקים מלהיות הכוח המניע היחיד של האדם:

״כשרגשותינו הפסיביים הם כמעט תמיד שפלים ואנוכיים, איך קורה שהמניעים האקטיביים שלנו הם לעתים כה תכופות נדיבים ואציליים כל כך?״

לניתוחים המתמקדים בחומרנות אכן עשויה להיות השפעה שלילית על רוח האדם והתרבות - אך רק כאשר אלו חוסמים נקודות מבט אחרות. בתרבות בריאה ברור, כפי שבוודאי היה ברור לאדם סמית', שהתחום הכלכלי הוא חשוב אך הוא בוודאי אינו היחיד, והוא גם אינו העמוק ביותר במסע להבנת המצב האנושי. כלומר, תרבות שרואה את בשגשוג החומרי לכול היא תרבות חולה. תרבות בריאה יודעת לבצע ניתוחי חומרנות וניתוחי אינטרסים בצורה שקולה, על רקע תפישת עולם רחבה יותר וערכים ברורים.

ניתן לטעון ששגשוג חומרי יוצר בעיות חדשות, אך רבים מעדיפים את הבעיות הללו, שהן בגדר "צרות של עשירים". בין שאר הדברים, עושר מאפשר מרווח גדול יותר לניסוי וטעיה. למשל, אפשר ללמוד מקצוע במשך שלוש שנים ואז להתחרט ולבחור במקצוע אחר. עושר מאפשר לעסוק בעיסוקים שאינם כלכליים.

טרמינולוגיה

בשיח הציבורי, כשאומרים על אדם שהוא קפיטליסט מתכוונים לאדם בעל הון הנמצא בתוך המערכת או לאדם שאינו בעל הון, אך הוא מחזיק בתפישות כלכליות קפיטליסטיות. הראשון הוא בעל אינטרס אישי והשני לא. דו-המשמעות מייצרת בלבול: קפיטליסט שהוא בעל הון ינצל אפשרויות להשפיע על רגולציה לטובתו, אך לא כך יעשה הקפיטליסט המתבונן מהצד, כמו סמית׳.

היכרות עם התחום דרך מתנגדיו

"היד הנעלמה" פועלת כראוי לאחר ש"יד פעילה", בהנחיית עין חדה המכוונת לטובת הכלל, שינתה חוקים ארכאיים או חוקים ששרתו מגזרים ספציפיים

הקפיטליזם מתומצת לעיתים על ידי מתנגדיו במטבע הלשון שטבע סמית': "היד הנעלמה". נוהגים להשתמש בביטוי כדי לומר שאין צורך בהתערבות של שלטון מרכזי בשוק, כיוון שהאינטרסים של בעלי עסקים וצרכניהם משתלבים באופן טבעי. הדבר נכון במקרים רבים. לא נתפלא אם יזם ישים לב לעלייה בביקוש לאוכל צמחוני ויקים מסעדה צמחונית. מצד שני, הגישה של סמית' לא באה רק להדגיש הרמוניה זו, אלא להאיר ולפתור באופן פעיל מקרים של חוסר התאמה בין האינטרסים של מגזרים מסוימים לבין טובת הכלל. כלומר, "היד הנעלמה" פועלת כראוי לאחר ש"יד פעילה", בהנחיית עין חדה המכוונת לטובת הכלל, שינתה חוקים ארכאיים או חוקים ששרתו מגזרים ספציפיים.

סמית' יוצא דופן בהיקפה ובעומקה של המתקפה שלו על עוולות חבריות בתקופתו: דיכוי המעמד הנמוך, אימפריאליזם ומוסד העבדות. סמית' אף זכה לביקורת חריפה על הספד חיובי שנשא על חברו הפילוסוף הנודע דייוויד יוּם, כיוון שיום נודע כאתאיסט. לאחר מותו של סמית' התברר שהוא תרם חלק נכבד מהונו במתן בסתר. קשה להעריך כיום עד כמה סמית' הקדים את זמנו. "עדשת המעמדות" שהייתה כה טבעית בזמנו לא הייתה קיימת עבורו.

בימינו, זאת היד הנעלמה: ידו של העני, החלש, החולה הלא מבוטח, חסר האמצעים, הנשחק בעולם של בעלי הון. תצלום: Zoriah

בהקשר זה, ראוי לציין גם את פרידריך האייק, חתן פרס נובל לכלכלה, שהיה קפיטליסט משפיע. האייק נולד שנה אחת לפני תחילת המאה העשרים ונפטר קרוב לסופה. בעוד שסמית' עסק בניסיון למנוע דיכוי של המעמד הנמוך על ידי המדינה, האייק התמודד, ברגישות ועומק לא פחותים, עם השאלה כיצד יכול השלטון לעזור למעמד הנמוך. כלומר: בהינתן שלטון בעל כוח, האם ראוי להשתמש בכוח זה כדי להעביר יותר משאבים למעמד הנמוך, וגם לנצל כוח זה כדי ליצור יותר איזון בין צדדים שאינם סימטריים מבחינת העוצמה הכלכלית, כמו מעסיקים ומועסקים, שוכרים ומשכירים וכיוצא באלה?

ממש כמו ״עושר העמים״ של סמית׳, גם ספרו של האייק "הדרך לשיעבוד" לא תמיד הובן היטב. הוא עצמו ציין שבבריטניה הייתה התייחסות לטענות עצמן, ואילו בארצות הברית עיקר התגובות משני עברי המתרס הפוליטי היו רגשיות. המתנגדים לא התעמקו בטענות עצמן, ולהערכתו של האייק רוב התומכים מעולם לא קראו את ספרו.

*

האיום הפוטנציאלי על האינטרס הציבורי עלול להגיע הן מהמגזר הציבורי והן מהמגזר הפרטי, או משילוב שלהם הנקרא הון-שלטון

חשוב לי לציין כי מאמר זה אינו מסכם את עושר רעיונותיו של סמית'. רחוק מאוד מכך. הדברים כאן מתארים נרטיב מרכזי של סמית' הרלוונטי כיום, ויהיה כנראה רלוונטי תמיד. הגישה הכללית הבלתי דיכוטומית של סמית' כללית מספיק להכלה על כמעט כל גישה כלכלית. זו אינה גישה של תחרות בין "המגזר הפרטי" ו"השלטון", אלא ניתן לנסח זאת כך: הרצון לשמור על האינטרס הציבורי מוביל למחשבה שהמגזר הציבורי הוא המגן של האינטרס הציבורי. זוהי טעות מחשבתית. האיום הפוטנציאלי על האינטרס הציבורי עלול להגיע הן מהמגזר הציבורי והן מהמגזר הפרטי, או משילוב שלהם הנקרא הון-שלטון.

הערת המחבר: מרבית הציטטות נלקחו משלושת הכרכים הראשונים של ״עושר העמים״, שראו אור בהוצאת מוסד ביאליק בתרגום יריב עיטם, שמשון ענבל וחיים ברקאי.

צבי שלם הוא מפתח חומרי למידה, ממציא משחקים ופילוסוף. הוא מנהלו של אתר לחומרים פדגוגיים

תמונה ראשית: הספינה טובעת. תצלום: ג'ייסון בלאקיי, unsplash.com