שתי פלנטות

בין אשמה ואחריות, אומות ניצבות בפני אתגר: להתמודד עם עברן. גרמניה עשתה זאת בדרכה, ארצות הברית טרם התמודדה. האם יש לקח כללי להפיק מהשואה ומהעבדות?
X זמן קריאה משוער: 23 דקות

בציוץ מ-22 בדצמבר 2002, במאי הקולנוע האמריקני המוערך ספייק לי אמר: "העבדות באמריקה לא הייתה מערבון ספגטי של סרג'ו ליאונה. היא הייתה שואה". הוא עורר סערה קטנה בתקשורת האמריקנית, לאחר שאמר שלא יצפה בסרטו החדש של קוונטין טרנטינו "ג'אנגו ללא מעצורים" [במקור גם: ללא כבלים] משום שזהו עלבון לאבותיו. פחות מחודש לאחר מכן, בהקרנת הבכורה של הסרט בברלין, טרנטינו עצמו הכריז כי העבדות בארה"ב הייתה שואה. התקשורת הגרמנית נזפה בו על הערותיו ה"פרובוקטביות" וה"מוגזמות", אבל סיכמה כי זה מסוג הדברים שהקהל בגרמניה – שם הפופולריות שלו עצומה – למד לצפות לו מטרנטינו.

אפשר לקחת את הסחר בנשק – שהוא ללא ספק העיסוק האנושי הנחות ביותר – ולגרום לו להיראות מדליק וסקסי. והטענות המוסריות נגד זה פשוט נורא לא קוּליות, נכון?

אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאמצא את עצמי כותבת שוב על סרט של טרנטינו, הייתי מגיבה בפקפוק. לא רציתי אפילו לצפות בסרט שלו. גררתי את עצמי לראות את סרטו הקודם "ממזרים חסרי כבוד" (2009) רק משום שהוא עסק בנושא שמעניין אותי מאוד, וחשבתי שהסרט נסבל, אבל לא היה לי כל עניין בסרטיו האחרים. טרנטינו כנראה סבור שניתן לחגוג באמצעות כל סוג של אלימות וניצול כל עוד אלה מוצגים בכישרון ובאירוניה רבה; אפשר לקחת את הסחר בנשק – שהוא ללא ספק העיסוק האנושי הנחות ביותר – ולגרום לו להיראות מדליק וסקסי. והטענות המוסריות נגד זה פשוט נורא לא קוּליות, נכון?

ג'נגו ללא מעצורים

"ג'נגו ללא מעצורים", תצלום: Moozy Mathers

אבל דעתי על טרנטינו השתנתה עמוקות אחרי שצפיתי ב"ג'אנגו ללא מעצורים" בלילה שבו הוקרן לראשונה בקולנוע המקומי שלי בברלין – משום שהסרט זרוע בהתייחסויות מורכבות, שמהן ברור כי טרנטינו הושפע עמוקות מהניסיונות הגרמניים להתמודד עם אשמת עברם הפושע. מאחר שניסיונות אלה אינם מוכרים לציבור האמריקני והבריטי הרחב, חשוב להצביע עליהם – לא רק כדי להבין את סרטו האחרון של טרנטינו, שכמעט אינו ניתן להבנה ללא הרקע, אלא כדי לעסוק בשאלות רחבות יותר הנוגעות למה שמדינות אחרות יכולות ללמוד מניסיונותיה של גרמניה להתמודד עם אשמתה ההיסטורית.

כבר יותר משישים שנה שהגרמנים מתמודדים עם שאלת ההיסטוריה והאשמה. הדוגמה שלהם מבהירה אילו שאלות צריכות להתעורר באמריקה בעקבות עיסוק רציני ועמוק בשאלת האשמה. בין אלה: מהי אשמה, מהי אחריות, וכיצד שתי אלה קשורות זו לזו. סיסמה נפוצה של הגרמנים בני הדור השני קראה: "אשמה קולקטיבית – לא! אחריות קולקטיבית – כן!" אבל השאלה מה כוללת האחריות היוותה תמיד נושא פוליטי מאיים. האם לקיחת אחריות על עבר אלים פירושה מחויבות נצחית לפציפיזם? או לתמיכה בממשלת ישראל, בלי קשר למעשיה, כפי שיש הטוענים? או אולי לתמיכה בעם הפלשתיני בלי קשר למעשיו, כפי שטוענים אחרים?

הגרמנים בני ימינו מבינים את האחריות הקיבוצית כמחויבות להימנע בעתיד מחטאים כמו אלה שאבותיהם וסביהם ביצעו בעבר

הגרמנים בני ימינו מבינים את האחריות הקיבוצית כמחויבות להימנע בעתיד מחטאים כמו אלה שאבותיהם וסביהם ביצעו בעבר. אלא שהדבר מעורר תסבוכת מוסרית חדשה. היטלר, הימלר, גבלס ומספר אנשים אחרים נושאים בבירור באשמה וגם באחריות: הם תכננו וביצעו את הפשעים מתוך כוונה וזדון. מה על אלה שלא תכננו דבר אבל ביצעו אותם בלי אפילו לחשוב? האם אלו שחתמו על הצווים שהונחו על שולחנם אשמים יותר (בגלל מעמדם הגבוה בהיררכיה) מהשומרים שדחקו ביהודים עירומים למהר אל מותם? או שאדם המסוגל לעשות זאת לאדם אחר הוא נתעב מבירוקרט כמו אייכמן, שלטענתו צפייה בהוצאה המונית להורג גרמה לו להקיא? ומה עם המצביעים שהעלו את הנאצים לשלטון, בתקווה שהם יעצרו את האינפלציה, את האלימות ברחובות ואת הכאוס שאיים להשתלט על רפובליקת ויימאר?

בריגדת ארהרדט, ויימאר

הפלת המשטר החוקי ברפובליקת ויימאר או השבת הסדר על כנו? אנשי בריגדת ארהרדט ליד שער ברנדנבורג, ברלין, 1920. תצלום: הארכיון הלאומי של גרמניה, ויקיפדיה

ישנם, כמובן, מי שאומרים שהם עבדו עם הנאצים כדי למנוע התרחשויות גרועות עוד יותר שהיו יוצאות לפועל אילו אנשים מצפוניים פחות היו מבצעים את עבודתם. היו רבים כאלה, החל באנשי היודנראט  שסייעו בהכנת רשימות לגירוש, וכלה בדיפלומט הבכיר ארנסט פון וייצקר, שהיה שותף פעיל בפשעים רבים, אבל טען בהצלחה במשפטו כי כל אדם אחר במצבו היה פועל בדרכים נוראות עוד יותר.

ישנן מספר שאלות מוסריות שלא ניתן להתעלם מהן אם מתחילים לבחון מקרי רשע היסטוריים אמיתיים. חנה ארנדט ניסתה לענות עליהן, וכתוצאה מכך ספרה "אייכמן בירושלים" (משנת 1963) הפך לאחד הכתבים המושמצים ביותר בפילוסופיה של המוסר במאה העשרים. הניסיון הזהיר שלה להבין צורות של אחריות כדי להתיר זה מזה את המושגים אחריות וכוונה, לא הובן נכונה כמעט על ידי כל קוראיה, ועורר מהומה וכעס אפילו בקרב חבריה הקרובים. אולי לא מפתיע שכל כך הרבה פילוסופים של המוסר העדיפו מאז לעסוק בשאלות מוסריות ערטילאיות יותר.

בשפה הגרמנית ישנה מילה המתארת השלמה עם זוועות העבר. המלה, Vergangenheitsbewältigung, נכנסה לשימוש בשנות השישים, ופירושה היומיומי הוא "חייבים לעשות משהו בנוגע לעבר הנאצי שלנו". גרמניה בילתה את רוב חמישים השנה האחרונות בתהליך מייגע של התמודדות עם פשעיה הלאומיים. מה פירושו להשלים עם העובדה שאביך, גם אם לא היה נאצי נלהב, לא עשה דבר כדי לעצור אותם, התבונן בדממה כשהרופא היהודי שלו או שכנו היהודי גורשו, ושפך דם בשם צבא הנאצים? להוציא בודדים בלבד, זה היה גורלם של מרביתה גרמנים שנולדו בין 1930-1960, ואין לקנא בגורל כזה.

סערת שנות הששים בגרמניה הייתה ייחודית כי היא לא עסקה בפשעים שבוצעו על ידי מישהו אי שם בווייטנאם אלא קרוב הרבה יותר לבית, על ידי אנשים שמהם היו הגרמנים אמורים ללמוד את שיעוריהם הראשונים בחיים

בחינה מדוקדקת של פשעי העבר הגרמניים לא הייתה בגדר תרגיל מופשט. היא הייתה כרוכה בהתמודדות עם ההורים והמורים ובהטלת ספק חמור בסמכות שלהם. בשנות השישים גרמניה חוותה מהומות סוערות מאלה שהתרחשו בפריז או בפראג, וגם בברקלי כמובן, באותו עשור – משום שהן לא עסקו בפשעים שבוצעו על ידי מישהו אי שם בווייטנאם אלא קרוב הרבה יותר לבית, על ידי אנשים שמהם היו הגרמנים אמורים ללמוד את שיעוריהם הראשונים בחיים.

תהליך ה-Vergangenheitsbewältigung תפקד בצורה שונה למדי באזורי המזרח והמערב. התעמולה נאצית התאמצה לעורר פחד מפני "הבולשביסט היהודי המאיים", הרבה יותר מאשר כל אויב אחר, ולכן כשהצבא האדום התקדם לעבר ניצחון בברלין בשנת 1945, מיליוני גרמנים ברחו מפניו מערבה. אלה מהם שהיו נאצים מסורים, או פשוט ידעו משהו על 20 מיליון האזרחים הסובייטים שכוחות גרמניה הרגו, חששו כמובן מנקמה. כל זה גרם לכך שכשהרובים הפסיקו לירות ב-8 במאי 1945, חיו במערב יותר תומכי נאצים מאשר במזרח.

גרמניה חולקה לשטחים כבושים, שכל אחד מהם נשלט על ידי כוח צבאי של אחת מבעלות הברית, בעוד אלה מתחבטות מה לעשות ב-74 מיליון איש שביצעו, תמכו או התעלמו מאחד הפשעים האיומים שידעה האנושות. הסובייטים ובנות הברית המערביות הצליחו לשתף פעולה לאורך זמן שהספיק לקיום משפטי נירנברג, שבהם הורשעו מספר פושעי מלחמה בולטים. הם גם הפעילו תוכניות חינוך מחדש, שקיבלו את הכינוי "דה-נאציפיקציה". הסובייטים על פי רוב ראו בתרבות הגרמנית הגבוהה מקור השראה, וקידמו הפקות תיאטרון של המחזה "נתן החכם" מן המאה ה-18 מאת המחזאי בן תקופת הנאורות גוטהולד אפריים לסינג, ואילו האמריקנים העדיפו הרצאות על חירות ודמוקרטיה.

מזרח גרמניה, ברלין

איזו גרמניה הייתה יותר "בסדר"? - נוסטלגיה למזרח גרמניה, ברלין. תצלום: Montecruz Foto

לשתי הגישות הללו לא הייתה השפעה גדולה במיוחד, אך תהליך הדה-נאציפיקציה קוּדם בכל זאת במזרח, משום שמאות קומוניסטים גרמנים שאפו לחזור מגלות כדי לבנות את הנהגת המדינה. הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית החדשה של מזרח גרמניה, שהוקמה בשנת 1949 בשטח שהיה בשליטה סובייטית, ראתה את עצמה כאנטי-נאצית. התפיסה הזו בוטאה בהחלפת שמות הרחובות, עיצוב מחדש של האדריכלות העירונית וכן בתוכניות לימודים ובהמנון החדש, Auferstanden aus Ruinen ("התחייה מן ההריסות").

באין מנהיגות מחויבות להתמודדות עם פשעי האומה, האוכלוסייה של הרפובליקה הפדרלית של מערב גרמניה הפגינה נכונות קטנה עוד יותר לשאת באחריות. עריה של גרמניה המערבית היו עדיין הרוסות, והאזרחים – שטרם התאוששו מאובדן הבנים והבעלים בחזית – העדיפו לחשוב על עצמם כעל הקורבנות הגדולים ביותר של המלחמה. לא רק שהחורבן שהמיטה המלחמה נכח בכל פינת רחוב – בנוסף, צבאות הכיבוש התעקשו שכל זה קרה באשמת הגרמנים! מספר אינטלקטואלים ואמנים צעירים הזדהו עם עמדת בנות הברית, ויצרו יצירות חשובות כמו הסרט "הרוצחים שבינינו" (1946) וספרים שכתבו חברי הקבוצה הספרותית Gruppe 47, שבין חבריה היו זוכי פרס נובל היינריך בל וגינתר גראס. אולם גם מרבית תושבי גרמניה וגם האמריקנים שפיקחו עליהם לא רצו לעסוק בתקופה הנאצית וגם לא ניסו להתמודד עם העובדה שבתי הספר, בתי המשפט ותחנות המשטרה באזור המערבי היו עדיין מאוכלסים ברובם בנאצים לשעבר. משום שהמלחמה הקרה החלה עוד לפני שמלחמת העולם השנייה הסתיימה, משטרו של נשיא ארה"ב, הארי ס. טרומן, התעניין הרבה יותר בערעור המשטר הסובייטי מאשר בסילוקם של נאצים לשעבר.

בשנות החמישים והשישים לא התרחשו שינויים מהותיים. מאחר שכל האנרגיות הושקעו בשיקום הכלכלה, ומרבית מבני השלטון נותרו ללא שינוי, הדור שנלחם במלחמה סירב לדבר על העבר. אין הסכמה בנוגע לזמן המדויק שבו השתיקה החלה להישבר. האם זה קרה הודות לסדרת תוכניות רדיו על אנטישמיות בהפקת  הפילוסופית מרגריטה פון ברנטאנו (von Brentano)  ?ואולי בגלל המחזה של רולף הוכהוט משנת 1963, Der Stellvertreter ("הסגן"), שעסק בשיתוף הפעולה של האפיפיור בשואה? ואולי זה קרה בגלל משפט אייכמן, בשנת 1961, ומשפט אושוויץ בשנת 1963, שמשכו תשומת לב ציבורית והניבו לא מעט מאמרים וספרים? מה שאינו מוטל בספק הוא שבשנת 1968, צעירים גרמנים ובכללם מי שלימים יהיה שר החוץ יושקה פישר, השליכו אבנים על שוטרים, שבהם ראו לא רק סוכני רשע בהווה, אלא גם צאצאים ישירים של מי שהיו אחראים לעוולות העבר.

אדולף אייכמן

אדולף אייכמן באחרית ימיו. תצלום: RV1864

בשנת 1968, מעטים בלבד מבין האחראים הישירים הבולטים לפשעי הנאצים ניהלו את העניינים. אבל כל מי שאיישו משרות בצבא, במשטרה, בשירותי המודיעין, במשרד החוץ ובעמדות כוח נוספות, היו אנשים שלפחות הוכשרו על ידי מי שהיו בעבר נאצים. עדיין יש הסבורים שהנאצים דיברו אל ההמון הנבער, תפישה שלמרבה הצער הועלתה גם בספרו הנורא של ברנהארד שלינק "הקורא" (1995) ובסרט שנעשה על פיו (ב-2008). למעשה, השיעור הגבוה ביותר של חברי המפלגה הנאצית הגיע מתוך המעמדות המשכילים. ללא דה-נאציפיקציה מהסוג שגם הרפובליקה הפדרלית וגם כובשיה לא היו מוכנים לבצע בתקופת המלחמה הקרה, לא ניתן היה לאייש את המוסדות המובילים אלא בנאצים קשישים.

בדיחה ישנה מדגימה את הבעיה. מהגר פוליטי לשעבר מגיע לשדה התעופה בפרנקפורט ושואל את הזר הראשון שבו הוא נתקל האם הוא היה נאצי. "לא אני", אומר הזר. המהגר שואל את האדם הבא. "חס ושלום!", הוא עונה. "בתוך תוכי התנגדתי להם תמיד". לבסוף, הוא פוגש אדם המודה שהיה נאצי. "תודה לאל!" אומר המהגר, "איש ישר. אכפת לך לשמור לי על התיקים בזמן שאלך לשירותים?" בעיני הדור הבא היה ברור שמוסדותיה של גרמניה זקוקים לטיפול יסודי.

"שואה", מיני סדרה נחותה ששודרה בטלוויזיה האמריקנית ב-1978 מבלי למשוך תשומת לב רבה, עוררה סערה בגרמניה משום שהציגה את החיים הפרטיים הפשוטים של בני האדם מאחורי המספר הקר שישה מיליון. יום השנה החמישים לעלייתו לשלטון של היטלר, צוין בשנת 1983 בברלין בתערוכות שנמשכו שנה שלמה, על נושאים כמו "נשים ברייך השלישי", "הומואים ופשיזם" ו"אדריכלות של בתי כנסת שנהרסו". שכונות נלחמו על הזכות להציג את ההיסטוריה המקומית שלהן. בברלין, מחזה  שכותרתו "זה לא אני. היטלר עשה את זה" הוצג לראשונה בשנת 1977 ולא ירד מן הבמה אלא 35 שנה לאחר מכן.

כאשר בשנת 1986 ההיסטוריון הימני ארנסט נולטה העלה את הטענה כי היטלר למד את רוב מה שידע מסטאלין, הוא הואשם על ידי הפילוסוף יורגן הברמס בניסיון לתרץ את פשעיה של גרמניה. "פולמוס ההיסטוריונים" שנבע כתוצאה מכך נמשך במשך שלוש שנים סוערות – לא בכתבי עת אקדמיים כי אם בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו.

באמצע שנות התשעים נגרם זעזוע חדש כשמכון המחקר בהמבורג החליט לציין חמישים שנה למלחמה בתערוכה שהוכיחה כי לא רק האס אס, אלא חיילי ורמאכט רבים מן השורה השתתפו בהכנות לפשעי מלחמה. בעיני שאר העולם, אלא לא היו ידיעות מרעישות, אבל התערוכה עוררה מחאה בלתי צפויה, ואפילו הותקפה על ידי מי שטענו כי היא מזלזלת בזכר חבריהם או אבותיהם שנפלו. בסופו של דבר נערך כינוס מיוחד של הפרלמנט כדי לדון בתערוכה.

ורמכט

אחריות וגם אשמה של חיילים רגילים: חייל ורמאכט, 1940. תצלום: Cassowary Colorizations

בחלוף השנים, הצורך לנבור בעבר הנאצי אינו מראה כל סימן לדעיכה. באביב החולף, הוצגה לצופי הטלוויזיה בגרמניה מיני סדרה מצוינת Unsere Mütter, unsere Väter ("דור המלחמה") שבה נראו הדרכים שבהם ארבעה צעירים בעלי כוונות טובות, מסתבכים אט אט בפשעי הנאצים.

ב-1999 הפרלמנט הגרמני החליט, אחרי שנים של ויכוח ציבורי, לבנות אנדרטה רשמית לשואה באחד המגרשים הריקים הבולטים והיקרים בברלין. אני מעדיפה את אמצעי ההנצחה המטלטל יותר  – אלפי אבני הנגף (המכונות שטוֹלפּרשטיינֶה), שהאמן הגרמני גונתר דמינג הטביע במדרכות, בכניסה לבניינים שבהם חיו יהודים לפני המלחמה, וחרט בהן את שמותיהם, תאריכי הלידה ותאריכי הגירוש שלהם. כפי שמספר מתנגדים צפו, באנדרטת השואה נעשו שימושים שאינם ראויים. אבל בהתחשב בכך שמרכז ברלין נבנה בראוותנות גדולה, גם אנדרטת שואה בומבסטית, הבולטת בחריגותה לצד האדריכלות הרהבתנית של גשר ברנדנבורג, שלל השגרירויות והמוסדות השכנים, נראית מתאימה לגמרי.

תארו לכם שאתם הולכים ברחוב ודורכים על שלט המזכיר לכם כי בניין זה נבנה בעמל כפיהם של עבדים, או שהאתר היה ביתו של שבט ילידים אמריקנים לפני שעבר טיהור אתני

לשם השוואה: אתם מסוגלים לדמיין אנדרטה לרצח העם של הילידים האמריקנים בשדרה המרכזית בליבו של המול בוושינגטון? נניח שאתם הולכים ברחוב ודורכים על שלט המזכיר לכם כי בניין זה נבנה בעמל כפיהם של עבדים, או שהאתר היה ביתו של שבט ילידים אמריקנים לפני שעבר טיהור אתני? לנו יש במקום זה מוזיאונים המוקדשים לאמריקנים הילידים ולתרבות אפריקנית אמריקנית. מוזיאון האינדיאנים הלאומי מתגאה בתערוכות המציגות את הבובות המרהיבות שיצרו הפואבלו, את השפעת הסוסים על התרבות הילידית באמריקה, ואת הספורטאים הילידים שהגיעו לאולימפיאדה. האתר של מוזיאון ההיסטוריה האפריקאית-אמריקנית מציג אמנם אזיקים ששימשו כנראה בספינת עבדים, אבל מתעניין הרבה יותר באיסוף כובעים שחבשו סבלים שנשאו מזוודות של נוסעים ברכבת, או ספסלי תפילה מהכנסייה האפריקנית המתודיסטית האפיסקופלית. במוזיאון הולך ונבנה אוסף של פריטי אופנה, וגם אוסף של חפצי אמנות שהיו שייכים להריאט טאבמן מן הלוחמות לביטול העבדות: 39 פריטים, כולל צעיף התחרה וספר התפילות שלה, כבר מופיעים באתר.

תומס אנשוץ, שחורים, אמריקה, אפרו-אמריקנים

פרט מתוך "האופן שבו הם חיים" (1879), תומס אנשוץ, תצלום: Regan Vercruysse

אל תטעו: חשוב בעיני מאוד ללמוד ולהעניק תוקף לתרבויות שנרדפו ונרמסו. ללא לימוד כזה, יש חשש כי נראה את  בני התרבויות הללו כקורבנות נצחיים – אובייקטים במקום סובייקטים של ההיסטוריה. המוזיאון היהודי בברלין פועל נחרצות לכך שהתרבות היהודית בגרמניה לא תצומצם לשואה בלבד.  אחד מאגפי המוזיאון מוקדש לשואה, אבל כל שאר האוספים הקבועים מציגים, למשל, את דיוקן הפילוסוף משה מנדלסון, ראיונות מצולמים עם חנה ארנדט, עץ חג מולד יהודי וראש שום ענק מתנועע (אל תשאלו!). התערוכה נוראית, אבל כנראה שימושית עבור המבקרים שמקשרים את המילה "יהודי" רק עם המון רב של אסירים מזי רעב במדים מפוספסים. בדומה לכך, ישנם בוודאי אמריקנים שעדיין צריכים לראות יותר מאינדיאנים פראיים בנוסח הוליווד או דמויות שחורות מגוחכות בנוסח סטפין פטצ'יט כדי לקבל תמונה מדויקת יותר של התרבויות שרבים מאבותינו ניסו להשמיד. אבל חשוב מכך, המוזיאונים האמריקנים המוקדשים להיסטוריה ילידית ולהיסטוריה אפריקנית-אמריקנית מגלמים תכונה אמריקנית בסיסית: מאז ומתמיד אנו נוטים להביט אל העתיד במקום אל העבר, והמוזיאונים שלנו בנויים בהתאם. בלתי אפשרי להשוות את מה שמוצג בוויטרינה הלאומית שלנו למה שתמצאו בגרמניה, מבלי לחוש שההיסטוריה הלאומית האמריקנית עדיין צבועה כולה בלבן – וכי עתיד שפוי ואיתן דורש התעמתות ישירה יותר עם העבר.

ממשלת ארצות הברית עשתה רק מעט מאוד להצלת יהודים לפני השואה ובמהלכה, ועם זאת הרשתה למדענים נאציים להבריח את דרכם לארה"ב לאחריה

במקום אחד בלבד במול בוושינגטון מופנית תשומת הלב לאירוע שלילי ביותר: במוזיאון האמריקני לזכר השואה. אני לא הראשונה ששואלת למה אירוע שהתרחש באירופה אמור לתפוס מקום כל כך מרכזי בסימבוליות הלאומית שלנו – בעיקר משום שהממשלה שלנו עשתה רק מעט מאוד להצלת יהודים לפני השואה ובמהלכה, ועם זאת הרשתה למדענים נאציים להבריח את דרכם לארה"ב אחריה. ההסכמה הגורפת היחידה היא כנראה על כך שלקבץ בני אדם ולשלוח אותם למות בתאי גזים הוא מעשה של רשע מוחלט. וקיומו של סמל לרשע המוחלט מעניק לנו, בתת ההכרה, מעין מדד שלעומתו מרבית מעשי הרשע האחרים מחווירים. הנאצים משמשים אותנו בנוחות כמסמני הרשע, שניתן באמצעותם להוקיע אויבים מגוונים כמו סדאם חוסיין, קארל רוב וברק אובמה. מפחיד נורא לראות כמה תמונות של אובמה עם שפמפם נמצאות ברשת.

למרכזיות השואה בתרבות האמריקנית יש תפקיד קריטי: אנחנו יודעים מהו רשע, ואנחנו יודעים שהגרמנים עשו את זה. ישנו, כמובן, גוף עבודות הולך וגדל של היסטוריונים, מבקרי תרבות ואחרים הבוחנים צורות רשע אחרות, אמריקניות. מעטים מהם מקבלים את אותה תשומת לב ציבורית נרחבת או זוכים למכירות בהיקף דומה לזה של הספר, הסרט או הממואר האחרון על היבט נוסף של השואה, מה שמאפשר לנו לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה. אנחנו יכולים לבלות את זמננו בהרהור בנושאים רציניים, לבטא את הזעזוע שלנו בצורה ראויה, ולהתרווח לאחור בביטחון כי כל זה קרה שם, במדינה אחרת.

אנחנו כבר לא מאמינים באפשרות שאדם הוא רע מפני שהוא נולד רע. ועם זאת, לרעיון שאנו נושאים עלינו כתם של חטאי אבותינו הוא בעל היסטוריה ארוכה ועמוקה. על פי המסורת הנוצרית, לא נוכל לעשות דבר כדי לפצות על אלה: כולנו נידונו למות בגלל חטאי אדם וחווה, והישועה עשויה לבוא רק לאחר מותנו. על פי התנ"ך, אנחנו חייבים לכפר במידה על חטאי אבותינו, עד לדור השלישי או הרביעי. המסורות הללו מוטמעות עמוקות גם במי שדחו אותן, משום שיש בבסיסן היגיון. כולנו נהנים מירושה שלא בחרנו ושאין בכוחנו לשנות. ההתבגרות כרוכה בהחלטה איזה חלק מירושה זו אנחנו רוצים לתבוע לעצמו, וכמה עלינו לשלם תמורת השאר.

ה-Vergangenheitsaufarbeitung, הניסיון להתגבר על העבר, מחייב התמודדות רגשית עם הפשעים האמורים, ולא רק הערכה רציונלית שלהם. התעמתות כזו חסרה במיוחד בעשורים הראשונים של הרפובליקה הפדרלית של מערב גרמניה, שהשתמשה בתשלומי פיצויים למדינת ישראל [המכונים בעברית, לא בכדי, במונח הייחודי "שילומים"] כתחליף ללקיחת אחריות על רצח מיליונים. המדינה הכירה באחריותה החוקית מבלי להכיר באחריות המוסרית, עד להתפרצויות של שנות השישים. באורח דומה התרחשו הדברים גם באמריקה. צעדי העדפה מתקנת הם דרך ללקיחת אחריות קולקטיבית על העבדות ועל דמויות בתרבות המלעיגות ומגחיכות שחורים דוגמת ג'ים קרו, אבל רק מעט אמריקנים הוכרחו להתמודד עם גודל הזוועה שהייתה העבדות. ורק מעטים מאיתנו יודעים בדיוק כמה זמן היא נמשכה, בצורה זו או אחרת. אני גיליתי במקרה, כשקראתי ביוגרפיה של אלברט איינשטיין, שהוא תמך בקבוצה של אנשי כמורה שביקרו בבית הלבן בשנת 1948 כדי ללחוץ על הנשיא טרומן להפוך את מעשה הלינץ' לפשע פדראלי. הנשיא סירב.

עבדות, חווה, ג'ורג'יה, עבדים

צאצאי הקורבנות נותרו במקום. חוות Hermitage בג'ורגי'ה, 1907. תצלום: John Tewell

משום כך, הסצנות האלימות ב"ג'אנגו ללא מעצורים" היו חיוניות לחלוטין. כפי שטרנטינו והכוכבים השחורים בסרטו אמרו, העבדות האמיתית הייתה איומה פי אלף ממה שנראה בסרט. טרנטינו חתך בעריכה חלקים משתי הסצנות האכזריות ביותר, שבהן גברים נקרעו לגזרים בידי עבדים אחרים או על ידי להקת כלבים, בגלל שבהקרנות מוקדמות הקהל חשב שהן טראומטיות מדי. אבל הוא הותיר את הסרט אכזרי מספיק. כפי שאמר בראיון להיסטוריון האפריקני-אמריקני הנרי לואי גייטס הבן בכתב העת Roots ("שורשים"): "אנשים בדרך כלל הרחיקו מעצמם את השואה והסתפקו במידע – בפן האינטלקטואלי. הם רוצים שכך זה יישאר. אלה העובדות וזהו זה. ואני אפילו לא נותן בעובדות מבט ממושך מדי". אם להשתמש באבחנה של הפילוסוף סטנלי קאבל: כדי לא רק לדעת, אלא להכיר בהיקף הפשעים של אומתנו, נדרשת מידה של טראומה. עובדות אינן מספיקות, ומספרים לעתים מחמירים את המצב. כפי שגייטס מציין, רבים מתלמידיו הפכו אטומים לזוועות העבדות. סצנות כמו אלה של טרנטינו שלא ניתן לשכוח גם זמן רב אחרי כל ויכוח או תיאור היסטורי, מציעות מידה של בהילות שלא ניתן להתנער ממנה במהירות רבה.

כדי להעריך את כוונתו של טרנטינו, חייבים לקחת את "ממזרים חסרי כבוד" ברצינות – שלא כפי שנהגתי בתחילה. בצפייה ראשונה, קל להסכים עם הניו יורקר, שתיאר את הסרט כאלת בייסבול "שנחבטת בראשו של כל מי שאי פעם סירב לקחת את הנאצים, המלחמה והמחתרת ברצינות...מטופש מכדי להיות מהנה, אפילו כבדיחה". אלא שטרנטינו מכיר היטב את ההיסטוריה של הקולנוע. באחד הראיונות הוא דיבר על היותו מושפע מסרטים הוליוודיים של שנות הארבעים, "שבהם הנאצים לא היו הרשעים הבדיוניים התיאורטיים מהעבר, אלא איום ממשי".

במאי קולנוע של אותה תקופה – שרובם, כפי שטרנטינו מציין, היו פליטים מאירופה כמו פריץ לאנג או בילי ויילדר, – לא חששו לביים סרטי מלחמה שהיו גם מלהיבים, מהנים ואפילו מצחיקים. טרנטינו נוהג כמותם. ואם הפנטזיה שלו שהקולנוע יוכל לשכתב את ההיסטוריה נראית ראוותנית למדי (או "נרקיסיסטית" אם לבחור מילה עדינה פחות), זוהי פנטזיה שמרגשת גרמנים רבים. חבר, שכתב סדרה של ספרים עמוקים, מורכבים ומתוחכמים על פשעי עברה של מדינתו, אמר לי שהוא צהל כמו ילד כשהנאצים של טרנטינו עלו באש. למרות ההשכלה הנרחבת המשוקעת בו, הסרט נגע ברגשות קבורים שהניעו אותו במשך עשרות שנים. בראיון שהעניק ל-Die Zeit טרנטינו אמר כי הוא תמיד נשאל מה אומרים הגרמנים על הסרט. "אם יש בעולם מישהו מלבד היהודים שחולם להרוג את אדלוף היטלר", הוא אמר, "אלה הם שלושה דורות של גרמנים". היסטוריה אמריקנית, דמיון גרמני: טרנטינו הצליח להבין את שניהם.

נאציזם אינו כלי שמתאים לסיום השיח על הרשע, אלא להתחלתו, ופשעי האמריקנים ראויים לבחינה מעמיקה כמו כל פשע אחר

טרנטינו אינו הבמאי האמריקני הראשון שאחרי סרט גדול על הנאצים ביים סרט על העבדות באמריקה. סטיבן ספילברג עשה כך גם, כשאחרי "רשימת שינדלר" (1993) הוא ביים את "אמיסטד" (1997). שניהם נשאו את המסר כי נאציזם אינו כלי שמתאים לסיום השיח על הרשע, אלא להתחלתו, ושפשעי האמריקנים ראויים לבחינה מעמיקה כמו כל פשע אחר. ב"ג'אנגו ללא מעצורים" טרנטינו הרחיק לכת יותר מספילברג ב"אמיסטד", כשהעניק את תפקיד הלבן ההגון היחיד בסרט לגרמני. האיש הטוב יכול היה להיות כל אירופאי שהוא, אבל טרנטינו מדגיש את זהותה הגרמנית של הדמות בהתייחסויות חוזרות. הוא מכריח אותנו להכיר בדעות הקדומות שלנו כשהוא משתמש בכריסטוף ואלץ, שחקן שליהק לתפקיד קצין האס אס הבלתי נשכח בהיסטוריה של הקולנוע, רק כדי להפוך אותו לאדם הלבן היחיד ב"ג'אנגו" שנגעל כל כולו מהעבדות באמריקה.

כריסטוף ואלץ

גילם את הקצין האס.אס. הבלתי נשכח ביותר בהיסטוריה של הקולוע: כריסטוף ואלץ. תצלום: פיליפ פון אוסטאו, ויקיפדיה

הנוכחות הגרמנית ב"ג'אנגו" חושפת את השפעת ה-Vergangenheitsaufarbeitung הגרמני על סרטיו של טרנטינו. בזמן שצילם את "ממזרים", הוא התגורר חצי שנה בברלין, תקופה ארוכה מספיק כדי להבחין באופן שבו הגרמנים ממשיכים להיות מודעים כל העת לעברם הנורא. הריאיון שלו עם גייטס ב"Roots" חושף עד כמה הוא מודע להשפעה הזו: "אני חושב שאמריקה היא אחת המדינות היחידות שלא הוכרחה בשלב כלשהו על ידי שאר העולם, להביט ישירות בפניהם של חטאי העבר שלה. ורק מבט כזה מעניק סיכוי להתגבר עליהם". הוא גם לא חושש מהשוואות ישירות לחלוטין. אילו היו מתקיימים משפטי נירנברג – הוא אומר באותו ראיון – אז ד.ו. גריפית', במאי הסרט "לידתה של אומה" משנת 1915 – הסרט האילם ששימש השראה לתחיית הקו קלוקס קלאן – היה נמצא אשם בפשעי מלחמה. והספר The Clansman משנת 1905 – ספרו של תומאס דיקסון שעליו מבוסס הספר משתווה, בעיני טרנטינו, "רק ל"מיין קמפף", בכל הנוגע לדימויים מזוויעים... זהו רשע. ואיני משתמש במילה הזו בקלות ראש".

קוונטין טרנטינו, ג'נגו ללא מעצורים

הבמאי קוונטין טרנטינו בבכורה של "ג'נגו ללא מעצורים" בפריס, 2013. תצלום: Georges Biard, ויקיפדיה

מבקרים מסוימים תהו האם ראוי שבמאי לבן יעשה סרט על עבדות, אבל זה בדיוק העניין עם Vergangenheitsaufarbeitung. טרנטינו טען כי אב-סבו היה גנרל בצבא הקונפדרציה, דבר המרמז כי ביצירת הסרט הוא צעד בעקבות שני דורות של גרמנים המתעמתים עם זוועות אבותיהם.

האם האמריקנים אשמים בפשעים מרושעים כמו אלה של הנאצים? ואם כן, מה עליהם לעשות בנידון כיום?

הביקורות על "ג'אנגו" בגרמניה, שכותרותיהן שאלו "האם מותר להשוות בין העבדות באמריקה לבין השואה?" השיבו בדרך כלל בשלילה. בתערובת יוצאת דופן של פדנטיות וציניות, הן הסבירו את ההבדלים בין שיעבוד שיש לו מטרה כלכלית, ובין השואה, שלא הייתה לה מטרה כזו. מכאן הסיקו כי טרנטינו השתמש במילה באורח פרובוקטיבי, כדי לקדם את סרטיו. כפי שמבקרים אחדים ציינו, השימוש המטריד המכוון במילה "שואה" נעים לאוזניהן של קבוצות ימים ולכן יש להימנע ממנו בכל מחיר. בקורות אלה עשויות להפגין את החוכמה הגלומה באמירה של צבטאן טודרוב  לפיה הגרמנים צריכים לדבר על פרטי הפרטים של השואה, והיהודים על האוניברסליות שלה (תוך יישום הרעיון הקנטיאני כי אם כל אחד ידאג למידה הטובה שלו עצמו ולאושרם של שכניו, ולא להפך, נוכל להתקרב לעולם מוסרי).

אבל אני מופתעת מעט מכך שהדיון האמריקני בסרט התמקד יותר במספר הפעמים שבהם נאמר המילה "ניגֶר" (Nigger), ולא בשאלות ש"ג'אנגו" אמור היה להעלות. האם האמריקנים אשמים בפשעים מרושעים כמו אלה של הנאצים? ואם כן, מה עליהם לעשות בנידון כיום?

במתקפה ארוכה על "ג'אנגו ללא מעצורים", ההיסטוריון אדולף ריד טוען כי הסרט מייצג "את הסיפור הגנרי של ניצחון היחיד על הרוע...הגרסה הניאו-ליברלית של אידיאל הצדק החברתי". אני מעריכה את ניסיונו של ריד להסב את תשומת ליבנו לכך שהאידיאולוגיה הניאו-ליברלית מחלחלת לכל מקום, אבל מזועזעת מהרעיון כי הצגת סיפורים אישיים אנה גישה היסטורית תקפה. ההתעקשות כי לכל יחיד ישנו סיפור משלו או משלה היא הצהרה על מהות החרות האנושית, האובדת אם אנחנו מניחים שהיסטוריה "אמיתית" היא רק עניין של כלכלה פוליטית ויחסים חברתיים.

סופי שול, מינכן

סופי שול: פסל באוניברסיטה במינכן. סמל לחירות, לאומץ למרוד במשטר הנאצי. תצלום: אדם ג'ונס

רק אחרי שנתמודד עם עומק התהום שאליו צנחה ההיסטוריה, נוכל – ואנו חייבים לעשות זאת – להעריץ את מי שדחפו אותה קדימה. הגיבורים של טרנטינו נפלאים באותה מידה שאינם אמינים. מעניין לשים לב לכך שכוחו טמון בתיאור הרשעים. "ממזרים חסרי כבוד" מציג שני נאצים דוחים, אך כל אחד מהם בדרך שונה. כך זה צריך להיות, אם ברצוננו להבין אי פעם כיצד כל מיני אנשים רגילים, או דוחים, ביצוע רצח בין אם מדובר במיידנק או במיסיסיפי. אבל חשוב לא פחות להבין גם את הגיבורים שלנו. גיבורים עשויים לגשר על הפער שבין "צריך להיות" ל"מתקיים". הם מראים לנו שלא רק שאפשר להשתמש בחרות שלנו כדי להתייצב מול אי צדק, אלא שישנם אנשים שבאמת עשו זאת.

עם זאת, ללא התנסות תרבותית כלשהי באלימות שהייתה חלק מבניין החברה הזו, אנחנו עלולים לאמץ סוג של נראטיב ליברלי שחצני שהיינו בזים לו, לו היה נמצא בשימוש במקום אחר. ניתן לומר לא מעט על הנטייה האמריקנית להדגיש את החיובי. במקום להביט בהיסטוריה של ג'ים קרו, אנחנו הופכים את יום הולדתו של מרטין לות'ר קינג לחג לאומי, ומציבים פסל שלו במול. עם זאת, אנו מזדעזעים מתוכנית לימודים גרמנית שמזכירה כי השואה הייתה אירוע איום ולאחר מכן ממשיכה לתאר במהירות את הגיבורים ההם – וילי ברנדט, סופי שול, קלאוס פון שטופנברג – שהתנגדו לה. מלבד יוצאי דופן מעטים מדי, ההיסטוריה של המאבק האמריקני למען החרות – מוועידת סנקה פולז ועד למצעדים מסלמה ומהומות סטונוול – נוהגת כך בדיוק. היא מתאימה לנאומים חגיגיים, כל עוד מקפידים – כמו שעשה הנשיא אובמה – להדגיש כי אנחנו כאומה נמצאים במסע שעדיין רחוק מלהסתיים. בינתיים, גישתו של טרנטינו היא תרופה לרהב, והיא יעילה במיוחד משום שהיא מוגשת באמצעות סרט מצוין.

 

סוזן ניימן (Neiman) היא פילוסופית של המוסר ומסאית. ספרה האחרון Moral Clarity: A Guide for Grown-Up Idealists ראה אור בשנת 2008. היא מתגוררת בברלין ועומדת בראש פורום איינשטיין בפוטסדאם.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: כדור ברזל ושלשלת. תצלום: Peter Dazeley, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סוזן ניימן, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על שתי פלנטות

01
עמיתד

מאמר עמוק ואמיץ, בדיוק בעת הזאת, בדיוק כשמדינות ועמים מסוימים בסביבה מסרבים להסתכל בראי, לקחת אחריות על העבר. גרמניה לפחות מתמודדות, אבל אמריקה... שלא לדבר על עמים... מסוימים.

02
לבד בברלין

אתגר לא קטן, לא רק לגרמניה ולאמריקה. מאמר אמיץ של פילוסופית חשובה. תודה על הרלוונטיות, שצריך תעוזה כדי להביא אותה בימים מטורפים כמו אלו שעוברים עלינו.

    04
    עמוס

    י.ד. - למקרא דבריך, נזכרתי משום מה בדבריה של ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר: "אנו לא מסוגלים לסלוח לערבים על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם".