תבונה לא הכרחית

בעבר, ניסיתי להראות כאן שאין בהכרח סתירה בין טענות סטטיסטיות בדבר אפשרות התפתחותם של חיים תבוניים בגלקסיה לבין העובדה שלא נתקלנו בהם עדיין. כעת, אני מעוניין לשמוט את הבסיס מתחת לרגלי מחשבי החישובים הסטטיסטיים – במילים אחרות, אני מעוניין לטעון שללא קשר למספר כוכבי הלכת בגלקסיה שבהם מתקיימים תנאים מתאימים לקיום חיים, התבונה, לפחות על כדור הארץ, היא מקרית, ואל לנו להסתמך על קיומה המקומי כאשר אנו באים לחשב חישובים כלליים.

ללא התרחשותו של אירוע שעיתויו ותוצאותיו ההרסניות היו מקריים, לטאות ענק בעלות תבונה מינימלית היו עדיין מהלכות על פני האדמה

כשעוסקים בהימצאותם של חיים תבוניים ביקום מבצעים קפיצה היסקית, לעתים לא מודעת: מסיקים מתוך הימצאות התבונה על פני כדור הארץ את אפשרות הפצעתה של תבונה בתהליך אבולוציוני על פני כוכב לכת דמוי-ארץ בעל תנאים מאפשרי התפתחות חיים. האם היסק כזה הוא סביר? לא במיוחד, גם בהינתן שתורת האבולוציה היא אוניברסלית, כלומר גם אם היא חוק טבע שלפיו מתפתחים חיים בכל רחבי היקום. שני נושאים עיקריים עומדים על הפרק: האחד, מקריות היווצרות החיים התבוניים על פני כדור הארץ. המקריות המדוברת נעוצה בטענה נוגדת-מציאות (מושג שיבואר בהמשך) – ללא התרחשותו של אירוע שעיתויו ותוצאותיו ההרסניות היו מקריים, לטאות ענק בעלות תבונה מינימלית היו עדיין מהלכות על פני האדמה. השני, התבונה ומעמדה בסולם האבולוציה. רוצה לומר, התפתחות החיים כפי שהיא מתוארת על ידי תורת האבולוציה, אינה בהכרח התפתחות לינארית בשלבים, שבה כל שלב "טוב", "מתקדם" או "מפותח" מקודמיו. סוג התפתחות אחר התואם את תורת האבולוציה הוא כזה שבו כל שלב מתאים יותר לסביבתו, אך שלבים אבולוציוניים אינם טוריים בהכרח, אלא שייכים למבנה בעל ענפים רבים ומקבילים. אם כך הם פני הדברים, אין שום סיבה להניח שאם מתפתחים חיים במקום כלשהוא, הם ימשיכו ויתפתחו עם הזמן לכדי מה שאנו קוראים לו חיים תבוניים.

איגואנה: קריירה ארוכה, התפתחות ותבונה מוגבלות. תצלום: דארן פאטוק

הטענה בדבר המקריות שבהיווצרות התבונה על פני כדור הארץ נשענת בעיקרה על עובדת התרחשותו של מאורע נדיר ועל טענה נוגדת מציאות. המאורע הנדיר הוא זה שגרם להיכחדותם של הדינוזאורים לפני כ-66 מיליון שנים, לאחר ששלטו ביד רמה בחיים על פני הכוכב במשך כ-170 מיליון שנים. בין אם היה זה אסטרואיד שפגיעתו בכדור הארץ הביאה להרעה קיצונית בתנאי המחיה ובין אם היה זה מאורע קטסטרופאלי אחר, מדובר במאורע שמתרחש אחת לעשרות רבות של מיליוני שנים, ואף יותר מכך אם לוקחים בחשבון את ייחודיותו של האירוע, קרי, הרעה קיצונית בתנאי המחיה על פני כדור הארץ כולו. רבים יופתעו לשמוע שלמרות נדירותו, מדובר באירוע השמדה (extinction event, mass extinction or biotic crisis) השייך לסדרה – חמישה אירועי השמדה גדולים, שהמאפיין המרכזי שלהם הוא שינוי חד במגוון ובשפע של היצורים הרב-תאיים, נרשמו במאות מיליוני השנים האחרונות, ועוד מספר אירועים קטנים יותר. הפלֵאונטולוג דיוויד ראופ (Raup) אף טען, יחד עם חוקרים אחרים, שאירועים אלה קורים במחזורים של 26 מיליון שנים, ועורר סערה בשל הטענה שייתכן שמקורם הוא חוץ-ארצי. למעשה, ארבעה מארועי ההשמדה הידועים לנו היו קטלניים יותר מזה שהשמיד את הדינוזאורים. ההשמדה שהתחוללה לפני כ-250 מיליוני שנים (הידועה בשם Permian–Triassic (P–Tr) extinction event או בשם המפוצץ יותר The Great Dying) הייתה קטלנית לאין ערוך: 96% מכל המינים הימיים ו-70% מכל מיני בעלי החוליות היבשתיים נכחדו, וזהו מאורע ההשמדה היחיד הידוע בו נכחדו מיני חרקים בהמוניהם.

גם הכחדת הדינוזאורים אינה בהכרח תחילתה של שרשרת סיבתית שסופה בהופעת האדם, ההומו-ספיאנס, האדם הנבון

האירוע בו אנו עוסקים, הנקרא Cretaceous–Paleogene (K–Pg) or Cretaceous–Tertiary (K–T) extinction, הוא האחראי לסיומה של תקופת הקרטיקון ועידן המזוזואיקון, הוא עידן הדינוזאורים, ותחילתו של עידן הקנוזואיקון הוא העידן הנוכחי בלוח הזמנים הגאולוגי. העיתוי והעוצמה של אירוע הכחדה זה הביאו להכחדת כל סוגי הדינוזאורים (כ-500 סוגים ויותר מאלף מינים) מלבד העופות, ובהמשך להתרבות היונקים הקטנים והפיכתם לבעלי חיים גדולים ודומיננטיים. סביר מאד להניח שתחת הגמוניה דינוזאורית, לא היו מתפתחים אריות, פילים ופרימאטים, אולם חשוב לציין, גם הכחדת הדינוזאורים אינה בהכרח תחילתה של שרשרת סיבתית שסופה בהופעת האדם (ההומו-ספיאנס, האדם הנבון). במאמרו "החשיבות הבלתי נסבלת של המקריות", מזכיר צבי ינאי את הדיאטרימה, עוף דורס ענק שחי לפני כ-50 מיליון שנים והתנשא לגובה של יותר משני מטרים. הדיאטרימה היה בעל ראש אדיר, מקור חזק וטפרים מטילי אימה, שהעמידו אותו בראש רשימת הטורפים של תקופתו. למרות יתרונותיו הברורים על פני היונקים של תקופתו – שמידתם של הגדולים בהם היה כשל כלב – היו אלה דווקא הם ולא הדיאטרימות שהשתלטו על הגומחה האבולוציונית של אוכלי בשר גדולים, שהשאירה היעלמותם של הדינוזאורים. ניתן למצוא סיפורים אבולוציוניים שיתאימו להישרדות המזוניכידים (יונקים שהתפתחו מאוכלי עשב ופיתחו ניבים, שיניים טוחנות וקיבה המתאימים לתפריט בשרי) במקרה זה: מגבלות המוח הציפורי, נחיתות התנועה הדו רגלית לעומת ההליכה על ארבע גפיים, או יתרון הטריפה באמצעות ניבים חדים לעומת פה ציפורי. כל אלה הם סיפורים אבולוציוניים כשרים המתקבלים על הדעת בדיעבד, אבל לו היה הדיאטרימה מנצח בתחרות עם היונקים, לא היינו מתקשים להציג את החסרונות הללו כיתרונות מוחצים. כדי שנוכל להעריך נכוחה סיפורים אלה, כדאי גם לדעת שבאמריקה הדרומית התנהלה בתקופה מקבילה פחות או יותר תחרות בין עוף דורס אחר, פורורהסיד (Phorusrhacids), לבין היונקים הכיסאים שחיו שם. הפורורהסיד שלט ללא עוררין בזירת הטורפים לאורך תקופה של מיליוני שנים, עד שנכחד. אם כך, האם הייתה זו מקריות גרידא שהביאה לעלייתם של היונקים ולהיווצרותם המאוחרת יותר של הפרימאטים?

המידע על הקטסטרופות הגדולות מצביע על השמדתם של מינים יעילים ומתאימים רבים לצד מינים נחשלים יותר

שורד מפתיע, אולי מקרי: חיית כיס בברזיל, Didentris Albiventris, תצלום: אלכס פופובקין

דיוויד ראופ, שאותו הזכרתי קודם, העלה את האפשרות שהישרדותם של מינים אלה או אחרים את אירועי ההשמדה הללו היא עניין של מזל רע ולאו דווקא של גנים רעים – כלומר, מקריות ולא הישרדות המתאימים. הוא בוחן מודלים שונים של הכחדה מול המידע המצטבר מניתוח גיאולוגי של מאובנים, אך לבסוף מגיע למסקנה שמודל סלקטיבי תואם יותר את הידע הנוכחי שלנו בדבר מגוון המינים בתקופות השונות. לא סלקטיביות המבוססת על התאמה לסביבה ועל הישרדות היעילים והכשירים ביותר – שהרי המידע על הקטסטרופות הגדולות מצביע על השמדתם של מינים יעילים ומתאימים רבים לצד מינים נחשלים יותר – אלא כזו המבוססת על התאמה נקודתית לאירוע ההשמדה. למשל, השינויים האטמוספריים בעקבות פגיעת האסטרואיד, שהביאו לכך שהדינוזאורים, שגודלם ודמם הקר הכריעו את הכף לרעתם, נכחדו ואילו היונקים הקטנים בעלי הדם החם שרדו.

לגבי הטענה נוגדת המציאות, כדאי להסביר תחילה למה הכוונה. טענה נוגדת מציאות היא משפט מותנה (אם-אז) שחלקו הראשון (ה-אם) נוגד את המציאות. במקרה שלנו מדובר במשפט שינוסח בערך כך: "אם לא היו נכחדים הדינוזאורים, היונקים לא היו הופכים לשליטי ממלכת החי". מאחר והדינוזאורים נכחדו, החלק הראשון של המשפט נוגד את המציאות, וערך האמת של המשפט כולו הופך להיות חמקמק (ויש האומרים, בלתי ניתן לידיעה). פילוסופים שונים הציעו שיטות למציאת ערך האמת של משפטים מסוג זה על ידי שימוש בלוגיקה מודָאלית העוסקת ביקומים אפשריים – יקומים בהם ההיסטוריה אינה מתלכדת לחלוטין עם ההיסטוריה ביקום האקטואלי שבו אנו חיים. על פיהם, ישנם אינסוף יקומים אפשריים, החל מכאלה שבהם ההיסטוריה זהה לחלוטין לזו של היקום האקטואלי והתפצלה ממנו אך זה עתה, עת קם כותב המאמר ויצא לים במקום להמשיך ולכתוב כפי שהוא עושה ביקום האקטואלי, ועד לכאלה שבהם ההיסטוריה שונה לחלוטין מזו שאותה אנו מכירים. הלוגיקה המודאלית עושה שימוש ביקומים אפשריים כדי להגדיר אפשרות והכרח: טענה היא אפשרית אם היא אמיתית לפחות ביקום אפשרי אחד, והכרחית אם היא אמיתית בכולם. הפילוסופים נחלקים ביניהם ביחסם למציאותם של היקומים האפשריים, חלקם מאמינים שהם אמיתיים ממש כשם שהיקום האקטואלי, בו אנו חיים, הוא אמיתי. אחרים מאמינים שיקומים אפשריים הם הפשטה או אפשרויות לסידור מחדש של המציאות שאותה אנו מכירים. דיוויד לואיס (Lewis) שייך לקבוצה הראשונה. הוא מאמין שיקומים מקבילים קיימים באותו אופן שבו קיים היקום שבו אנו חיים:

"כשאני טוען לריאליזם של עולמות אפשריים, אני מתכוון לכך פשוטו כמשמעו. עולמות אפשריים הם מה שהם ולא משהו אחר. אם אשאל מה הוא הדבר שהם, לא אוכל לתת את התשובה שהשואל בוודאי מצפה לה: כלומר, הצעה להסביר עולמות אפשריים באמצעות דבר אחר כלשהוא. מה שכן אוכל לעשות הוא לבקש ממנו להודות שהוא יודע איזה דבר הוא העולם האקטואלי, ואז להסביר לו שעולמות אחרים הם דברים מאותו סוג, שונים רק במה שקורה בתוכם ולא בסוגם.' ¹

לואיס מספק דרך לנתח את ערך האמת של משפטים נוגדי מציאות באמצעות יקומים אפשריים, על ידי בחינת הדמיון בין יקומים אפשריים שבהם מתקיים הרישא לבין היקום האקטואלי. על פי הניתוח שמציע לואיס, משפט נוגד מציאות יהיה אמיתי אם מתוך קבוצת כל היקומים האפשריים שבהם מתקיים הרישא, היקום האפשרי הדומה ביותר ליקום האקטואלי, יהיה כזה שבו מתקיים גם הסיפא. ננסה להחיל את הניתוח של לואיס על הטענה שעל הפרק: נקרא לקבוצת כל היקומים האפשריים שבהם לא נכחדו הדינוזאורים יקומי-דינו. אם היקום הדומה ביותר ליקום האקטואלי מבין יקומי-דינו הוא יקום שבו היונקים לא הפכו לשליטי ממלכת החי, הרי שהטענה המדוברת היא בעלת ערך אמת. כעת עלינו להבין מהו דמיון בין יקומים אליבא דלואיס, משום שיחס דמיון זה משחק תפקיד מרכזי בניתוח ערך האמת. מבלי להיכנס ליותר מדי פרטים, לואיס מציע שניתוח יחס הדמיון בין יקומים אפשריים יהיה רגיש להקשר, ומידת הדמיון תהיה תלויה בחשיבות התנאים הבאים: החשיבות הרבה ביותר ניתנת לכך שלא היו הפרות "גדולות" ונרחבות של חוקים (חוקי טבע). לאחר מכן, ניתנת חשיבות שנייה למיקסום אזורי המרחב-זמן שבהם יש חפיפה מוחלטת של עובדות בין היקומים. חשיבות מהדרגה השלישית ניתנת לכך שלא יהיו הפרות "קטנות" ומקומיות של חוקים, וחשיבות מועטה עד אפסית ניתנת לדמיון מקורב בין עובדות פרטיקולריות. ² 

לצורך הדיון כאן מספיק שנניח את סבירותה של הטענה על סמך הניתוח (השטחי) הבא: הדינוזאורים היו המין הדומיננטי על פני כדור הארץ במשך תקופה כמעט בלתי נתפשת באורכה של כ-170 מיליון שנים. בתקופה זו היונקים היו צל של מה שאנו מכירים כיום מממלכת החי, מבחינת מגוון, דומיננטיות וגודל פיזי. לפני כ-66 מיליון שנים התרחש אירוע נדיר בעל השפעה גלובאלית – אירוע שגרם להרעת תנאי המחיה והכחדת הדינוזאורים על פני כל היבשות באופן אחיד ובתקופה קצרה יחסית. מאז התפתחו היונקים לכדי מה שאנו מכירים כיום.

הומו ספיינס: לא התפתחות הכרחית. (מחווה לג'ק ניקולסון - תצלום: מרקו פדלה)

העולם האפשרי שאותו אנו מחפשים הוא עולם שבו לא הושמדו הדינוזאורים באותו אירוע שהתרחש לפני כ-66 מיליון שנים, אך היונקים התפתחו ולבסוף הפציע ההומו-ספיאנס. זהו עולם שבו התפתחו היונקים לצדם של הדינוזאורים, תהליך שבושש להתחיל במשך כ-170 מיליון שנים, או עולם שבו התרחש בהמשך ההיסטוריה אירוע דומה בממדי ההרס חובק-כל שלו – אירוע שהשפיע באותה צורה על כל פרט מאלף מיני הדינוזאורים השונים וגרם להכחדתם בזמן קצר. בשני המקרים מדובר בהתפתחות בלתי סבירה של ההיסטוריה.

עלייתם של בני האדם היא תוצאה מקרית של אלפי אירועים קשורים, שכל אחד מהם יכול היה להתרחש אחרת וכך לשלוח את ההיסטוריה לנתיב חלופי שלא היה מוביל לתודעה

חלקו השני של הטיעון נעוץ בציפייה מוגזמת להפצעתה של תבונה במקום שבו קיימים חיים ומתרחשת אבולוציה. כמו בנושאים רבים אחרים שבהם אנו מניחים הנחות על סמך המוּכר, גם כאן יש לשער שציפייה זו נובעת מהיכרותנו את התפתחות החיים על פני כדור הארץ. אנו נוטים לראות את האדם כתוצר של שרשרת ארוכה, בה שרדו המתאימים ביותר והשתכללו לכדי יצירה תבונית זו של הטבע.

סטיבן ג'יי גולד, פלאונטולוג, ביולוג והיסטוריון של המדע, טען כי:

"הופעתם של ההומו-ספיאנס על האדמה, רק לפני שנייה גיאולוגית, אינה תוצאה של עקרונות אבולוציוניים של קדמה והתפתחות המורכבוּת הנוירונלית. במקום זאת, עלייתם של בני האדם היא תוצאה מקרית של אלפי אירועים קשורים, שכל אחד מהם יכול היה להתרחש אחרת וכך לשלוח את ההיסטוריה לנתיב חלופי שלא היה מוביל לתודעה".

למה מתכוון גוּלד באומרו שהופעת ההומו-ספיאנס אינה נובעת מתוך עקרונות הברירה הטבעית וההתאמה לסביבה? גולד יוצא כאן נגד דעה רווחת, הגורסת שאם האדם הוא האורגניזם המפותח ביותר בטבע, שאר בעלי החיים מסתדרים מאחוריו על פי קרבתם הגנטית אליו. למעשה, ניתן ואולי אף נכון לחשוב על הנושא בצורה אחרת: עלינו להתגבר על נטייתנו הטבעית לתת לאבולוציה כיוון (מפרימיטיבי למשוכלל) משום שכיוון כזה סותר את העובדות. על פי גולד, עלינו לראות את התפתחות החיים כקבוצה של מערכות חיים עצמאיות ונפרדות שצמחו במקביל ושמתוכן הסתעפו משפחות המינים השונים.

תמנון. תצלום: damn_unique

יש משמעות רבה לאימוץ השקפה זו: במקום לחשוב על התפתחות החיים כעל מינים המתפתחים מתוך מינים קיימים באמצעות מוטציות וברירתן בהתאם למה שמתאים יותר לסביבה, ולכן משוכלל יותר בהיבט ההישרדותי, אנו חושבים על התפתחות החיים כעל מספר רב של מערכות מקבילות המתפתחות בהתאם לעקרונות אלה, אך עוברות אירועים של שינויים סביבתיים גדולים ושואות מחזוריות. הסתכלות כזו מדגישה את מקומה של המקריות באבולוציה. ישנן ראיות רבות המאששות את התאוריה הזו: קחו לדוגמא את ההתפרצות האדירה של החיים הימיים, שהגיעה לשיאה לפני 530 מיליון שנים. מתוך שלל המאובנים שנותרו מהתפרצות זו (ונמצאו במחצבות בורגס בקולומביה הבריטית שבקנדה), ניתן ללמוד למשל על עשרות מיני פרוקי רגליים, שמתוכם שרדו ארבעה. הדבר המעניין בהקשר שלנו הוא, שבין יותר מעשרים המינים שנכחדו ניתן למצוא מינים רבים שאינם פרימיטיביים ופשוטים יותר מהארבעה ששרדו. דוגמא מפורסמת נוספת היא האנומלוקאריס (Anomalocaris), יצור ימי שחי לפני 540 מיליון שנים, הנחשב לטורף העל הראשון בהיסטוריה. אורכו של האנומלוקאריס היה כ-60 ס"מ והוא היה היצור הגדול ביותר בתקופתו. הוא היה מצויד בפה טבעתי בעל שיניים מחודדות ובשתי זרועות ציד בעלות קוצים, שצמחו מהחלק הקדמי של ראשו. שלטונו נמשך כ-20 מיליון שנים, והסיבות להעלמותו עדיין אינן ידועות לאשורן. האם היו אלה שינויי אקלים, או אולי פיו הטבעתי היה נחות לעומת מלתעות של טורפים אחרים שצמחו סביבו? גולד סבור שאנו משתמשים בקו מחשבה זה ללא הבחנה וללא ראיות משמעותיות כדי לנמק את הקיים. לו היה האנומלוקאריס שורד, ממשיך גולד, כלום לא היינו מייחסים את הישרדותו ליתרונות הטמונים במבנה הפה הטבעתי? מדוגמאות אלו ואחרות אנו יכולים להסיק שהמדע אינו יכול לנבא על פי תכונותיו של אורגניזם נתון בזמן נתון כיצד יתפתח, ישרוד ויצליח בעתיד. תכונות שבנקודת זמן מסוימת אין להן ערך תפקודי, יכולות להיהפך בבת אחת לבעלות ערך מכריע: כפי שכבר ציינתי, הדם החם של היונקים הקטנים הפך בן רגע לתכונה מכריעה בעקבות השינויים האטמוספריים שבאו עם פגיעת האסטרואיד, והביאו לכך שהדינוזאורים הגדולים בעלי הדם הקר נכחדו ואילו היונקים הקטנים בעלי הדם החם שרדו.

שלט 20 מיליון שנה ונכחד: אנומאלוקאריס, טורף העל הראשון. שחזור ותצלום: נובו טמורה.

ניתן לטעון שהתבונה שירתה נאמנה, במובן האבולוציוני של התאמה לסביבה, את אותו ענף אבולוציוני שעליו צמחו הפרימאטים

על פי השקפה זו, האדם הנבון אינו עומד בראש הסולם האבולוציוני, כשמתחתיו מסודרים המתאימים פחות. זאת משום שעל פי קריטריונים אבולוציוניים של הסתגלות והתאמה לסביבה, ראויים המינים השורדים השונים למעמד שווה פחות או יותר. מה הופך את החרקים, המונים כמעט מיליון מינים שונים, לבעלי מעמד אבולוציוני נחות יותר מן היונקים, המונים קצת יותר מ-5000 מינים? ייתכן שניתן לטעון שהתבונה שירתה נאמנה, במובן האבולוציוני של התאמה לסביבה, את אותו ענף אבולוציוני שעליו צמחו הפרימאטים, אך בוודאי שהיא אינה משחקת תפקיד ראשי בהישרדות המתאימים.

מה ניסיתי לומר כאן? שהופעתה של התבונה על כדור הארץ היא מקרית. לא רק מבחינת מעמדה הלוגי הקונטינגנטי, כלומר ש – "אפשר היה שיתרחש אחרת", אלא במובן האקראי, של סיכויים נמוכים להתרחשות – כדברי צבי ינאי: "אם היינו מגלגלים את סרט האבולוציה להתחלה ומקרינים אותו מחדש אפילו מיליון פעם, ספק אם בני האדם היו מופיעים באחד מהם." לא רק זאת, אלא שאי הופעתם של חיים תבוניים מתאימה לחלוטין להתפתחות אבולוציונית טבעית ונורמלית של חיים. בניגוד לדעה רווחת, התבונה אינה סוף אבולוציוני מתבקש. היא אמנם אפשרית, אך אם עלינו ללמוד משהו מתוך העולם שוקק החיים היחיד שאנו מכירים ביקום, עלינו ללמוד שהיא מקרית וסיכוייה להופיע במהלך התפתחות אבולוציונית קלושים.

תמונה ראשית: עפרונות. תצלום: מיכל גרוסיצקי, unsplash.com

Michał Grosicki