תודה, אמא

ישנה סיבה לכך שאהבת אם, בצורתה הטהורה, היא גופנית ואפילו אלימה. זו אותה סיבה המסבירה את ההפכפכות של יחסינו עם אימותינו, ואת העובדה שהן לא תמיד נראות הגיוניות. הסיבה היא זו: טבעם של המעגלים הביולוגיים דן אותנו לכך שלעולם איננו מסוגלים להודות לאימהות שלנו די על כך שהן אפשרו את קיומנו. מסיבות שאסביר מיד, קיים גירעון תמידי בהכרת התודה שלנו לאימהות שלנו.

דמיינו את הרגע שבו אתם מתחילים לצמוח ברחם של אמכם. אין לכם שפה שבה תוכלו לברך אותה, אף שהיא בוודאי כבר מדברת אליכם בלחישות ובמחשבותיה. אתם גרעין של קיום עתידי. אתם ממלאים את מחשבותיה כל העת, ורבים ממעשיה מוקדשים להכנות לקראת בואכם. היא משנה את התזונה שלה, היא קוראת על מה שיטיב עמכם, היא מדמיינת את האדם שתהיו. היא צופה בחדשות וחוששת מפני שהיא מביאה אתכם לכאן, לתרבות בעלת יצר מוות. אנשים נותנים לה כל הזמן עצות שהיא אינה מבקשת, והופכים אותה לאלגוריה זרה אבל קדושה. הפכתם אותה מאישה לאם, ויש לכך כל מיני השלכות חברתיות לא צפויות. היא חוששת ממה שתעוללו לגופה. אתם אדישים. אתם מותחים אותו. הנוכחות שלכם משנה את סוג היחסים שלה עם בן זוגה. משהו בכך שאתם גדלים בין שני הגופים האלה משנה את האופן שבו הם מתייחסים זה לזה.

גבר מגיע הביתה אל אשתו ההרה היושבת תשושה על הספה. הוא שואל אותה: "מה עשית היום?" והיא עונה: "ייצרתי ריאה"

הגעתכם מוכרזת בקריעת הבשר, ועל זה איש אינו רוצה לחשוב. הכאב הגופני הזה יידחק ממחשבותיכם כשבשנות העשרים שלכם תשרבטו בשבילה בחיפזון כרטיס ברכה ליום האם, במכונית, מחוץ לבית שלה. לא על זה אתם חושבים כשאתם עונים בשורה או שתיים למיילים הארוכים, המפורטים והמוקפדים תחבירית שהיא כותבת לכם. במחשבות על אמא שלכם, אתם מתעלמים בטבעיות מהמאמץ והדם שליווה את בואכם אל העולם, משום שאתם לא זוכרים דבר מכל זה ומשום שלא נעים לכם לדמיין זאת. אתם לא מסוגלים להבין את האופן שבו נוצרתם וגם לא את האופן שבו נולדתם. אתם לא מסוגלים לבצע את הקפיצה הקוגניטיבית בין סימני המתיחה שעל גופה לעצם קיומכם שלכם. אמא שלי סיפרה לי פעם בדיחה על גבר שמגיע הביתה אל אשתו ההרה היושבת תשושה על הספה. הוא שואל אותה: "מה עשית היום?" והיא עונה: "ייצרתי ריאה". הבדיחה הקטנה הזאת עזרה לי להבין את העובדה הפשוטה שמעולם לא הקדשתי לה קודם מחשבה: אמא שלי גידלה אותי. הגוף שלה היה האתר והנסיבות שבהן צמחתי. המשאבים שנלקחו מגופה אפשרו לי לחיות.

"רחצת הילד", 1893, מארי קסאט, The Art Institute of Chicago, תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

האם המשאבים שהיא חלקה איתי ניתנו לי במתנה או בהלוואה? התינוק הוא, במובן מסוים, טפיל הניזון מהפונדקאית שלו עד שהוא מסוגל להתקיים בכוחות עצמו. אפשר לדמיין אותו גם כצמח או חיית מחמד או פרויקט, משהו יפהפה שכל האנרגיה ותשומת הלב מושקעות בו. התהליך המופלא הזה שבו אדם אחד צומח בתוך אדם אחר כמו בובת מטריושקה, הופך את הריבונות שלנו כפרטים למורכבת. אנחנו מכירים את עצמנו רק כיצורים נפרדים, אבל היא מכירה אותנו קודם כל כהמשך של גופה שלה. הטשטוש הזה של הגבול בין האני לאחר בוודאי תורם למשיכה-דחייה המוזרה במערכת היחסים בין אם וילד. האם בוודאי תוהה כיצד משהו שנבט מתוך גופה שלה מסוגל פתאום להינתק ממנה.

המאמר הזה הוא דרכי העקיפה להודות לאימא שלי ולהכיר בכך שאני יודעת שכל תודה שאכיר לה תהיה תמיד מאוחרת ולא מספיקה

אז נכנסתם לעולם ברוב טקס. אתם קיימים. אבל אתם לא יכולים לדאוג לעצמכם. ההורים שלכם מקדישים את האנרגיות שלהם כדי להעניק לכם את כל מה שנדרש לכם כדי לשרוד. מסיבה זו, העייפות היא המאפיין הבולט ביותר של ההורות. אתם רודנים זעירים, והרצון הזעיר שלכם שולט בעולם. אתם מצחינים. אתם מקטרים ותלותיים, אבל למרות זאת הם קדים בפני הסמכות שלכם. הם אפילו יהרגו בשבילכם. הגוף של אמא שלכם נותן לכם מזון, חום ואת הקולות, הריחות והמרקמים המנחמים. ולמרות זאת, אתם עדיין לא מסוגלים לומר "תודה". ככה זה נמשך זמן מה, אבל אפילו אתם רוכשים בסופו של דבר שפה, ומותר להניח שלהודות לאמא, זה לא הדבר הראשון שאתם עושים.

התודה הראשונה והדחויה-לעד הזו, היא הסיבה העיקרית לכל המערבולות האימהיות. מי שיש לו אם, נמצא בחוב תמידי של תודה כלפיה. הכרת התודה החסרה הזו היא סוג של הלוואה בריבית גבוהה שלעולם לא ניתן להחזיר אותה. היא מתבקשת על ידי החברה למחוק את החוב, לאהוב אתכם ללא תנאי משום שהיא בחרה להביא אתכם לכאן ומשום שחובתה להעניק מבלי לדרוש תמורה. אבל להיות אם, פירושו להיות מודעת ללא הרף – גם אם לעתים רק בתת ההכרה – לגירעון הזה ולנסות לאזן את החשבון במהלך החיים, בדרכים שהן לעתים מבהילות או נוגדות את הדחף הטבעי. ישנן אימהות שמסרבות להעניק אהבה; אחרות משלשות או מכפילות פי ארבעה את אהבתן ותשומת הלב שלהן, ולו רק כדי להפוך את תנאי התשלום של ההלוואה לעוד פחות אפשריים. העובדה שהכרת התודה שלנו מאוחרת ואינה מספיקה עשויה להיות אחת הסיבות לכך שהאינטראקציות שלנו איתה שונות כל כך מאלה שיש לנו עם אבא. אבות טובים בהחלט מקריבים משהו מעצמם בשנותינו הראשונות, אבל התרומה הביולוגית הראשונית שלהם לקיומנו הייתה החלק המהנה ביותר בהבאת תינוק לעולם. מהם נחסכו הבחילות והאפידורל.

אהבה אינה גיליון חישוב, אבל משום מה, שפה כלכלית (גרעון, הלוואה, תשלומים, ריבית, דלדול משאבים, השקעה) נראית מתאימה במיוחד לתיאור התנאים שבהם מתקיימים מפגשינו הרגשיים עם אחרים. מה שהצעתי כאן עשוי אולי להישמע כמו כלכלה של רגשות אשם, אבל למעשה מדובר בהכרה פשוטה בעובדה: אנחנו לעולם לא נוכל לצמצם את הפער בהכרת התודה, מה שלא אמור לייצר בנו רגשות אשמה אלא לאפשר לנו לקבל את הפער הנצחי הזה, המפריד בינינו לבין האימהות שלנו.

"המדונה של אלדוברנדיני", 1509-1510, רפאל. תצלום: ויקיפדיה

אני לא אם, אבל זיהיתי את האמת שבהערכה הזו בכל אם שאי-פעם הכרתי, ובעיקר באימהות שילדיהן בני נוער או בוגרים יותר. אהבת אם נוטה לשאוף למרביות ולהגזמה, ויש בה נקודות שיא ושפל וגם סחרורים אימתניים ובלתי צפויים. ישנן בסביבה אימהות רגועות ושקולות לחלוטין, אבל ברירת המחדל האימהית כרוכה כנראה בתנודות בלתי צפויות. מה גורם לזה? הדרך העצלה ביותר לטפל בתופעה היא פשוט לקרוא להן משוגעות, הצהרה שלעתים קרובות נאמרת כבדרך אגב כלפי הנשים כולן. בשנים האחרונות המונח הזה הועמד בסימן שאלה, ובצדק. כשמישהו משתמש במונח 'משוגע' הוא מעיד יותר על אי היכולת שלו עצמו להבין את מי שהוא שופט, מאשר על קיומה של פסיכוזה אמתית. הניסיון לייחס את סערות הנפש האימהיות לתנודות הורמונליות בלבד, גם הוא חסר אחריות. הורמונים ממלאים, ללא ספק, תפקיד במצבי הרוח של האם, אבל הגירעון בהכרת התודה שתיארתי עשוי להסביר טוב יותר את רמת העוצמה האימהית ואת הפכפכותה.

אני מביטה בהתפעלות בחברותיי ועמיתותיי לעבודה שהן אימהות, מכתות את רגליהן בשגרת החיים באיפוק ובכישרון מבהיל. הן עושות הרבה יותר ממה שנדרש במקצוע שלהן ובחיי האימהוּת שלהן. הן לוקחות על עצמן מטלות שאיש לא מוכן לקחת, הן מכוונות אל מעבר לשלמוּת, ותוך כדי כך הן גם נראות נפלא. הן יוכרו כקדושות מעונות, על כך שהן סובלות בגלוי ומקריבות את עצמן בכדי שאחרים יהיו חייבים לשים לב למאמציהן ויסכימו להעניק להן מעמד של קדוּשה. אחת מעמיתותיי לעבודה מרשימה אותי במיוחד מדי יום ברוח החברית שהיא מפגינה וברמת המחויבות שלה להוראה, למחקר ולעבודתה באוניברסיטה. אני מתבוננת בה עם בנה ורואה שהיא אוהבת הילד בעוז. היא מרחפת לה מפגישת צוות לאימון כדורגל לסמינר לשיעור כינור במין חן אוורירי, וכל אותו זמן היא גם נראית כמו אלה יוונית. איך אפשר להבין אישה כזאת? איך יוכלו שנים של הכרת תודה מעמיתיה, חבריה, בן זוגה והילד שלה אי פעם להספיק? היא מעל ומעבר לתודותינו.

האימהות שלנו שונות זו מזו, ואני חושדת שבמהלך הקריאה כנראה עלו במחשבותיכם דוגמאות להתלהבות הגדולה של אמא שלכם. אצל אמא שלי זה מתבטא בנתינה בלתי מרוסנת. אם תזכירו בדרך אגב שאתם אוהבים דובדבנים מצופים בשוקולד, תקבלו ממנה מספר חפיסות של דובדבנים מצופים בשוקולד בכל אירוע עד סוף ימיכם. דוגמא נוספת: היא נתנה לי ליום ההולדת מגש של בית דפוס, שאותו תכננתי למלא במזכרות קטנות ממקומות שבהם אבקר בעתיד. אין לי סיכוי: חודש לאחר מכן, קיבלתי בדואר קופסה מלאה עשרות פריטים זעירים שהיא מצאה איפשהו. היא מילאה את כל מגש המזכרות שלי במכה אחת. בכל פעם שאני פוגשת אותה, היא ממציאה מסורות משפחתיות חדשות. היא מדברת יותר ומהר יותר מכל מי שאני מכירה וצוחקת בהיסטריה מדברים שלא מצחיקים איש מלבדה. היא שוזרת פרחים מוכשרת והיא מתעקשת ליצור בעצמה סידור לארון קבורה של כל אחד מבני המשפחה, שלרוע המזל נזקק לזה. אתם מביטים בפה פעור ביצירות המופת האלה, שהיא הקדישה ליצירתן שעות רבות באמצע הלילה, למרות האבל שלה, ואתם יודעים שהיא השקיעה בהן את נשמתה. היא מתישה את עצמה בחופשות משפחתיות, רק כדי שכולם ייהנו, אפילו אם העבודה הנוספת שהיא לוקחת על עצמה מקלקלת לה את מצב הרוח. היא מוכנה למות למען ילדיה, ללא היסוס.

המאמר הזה הוא דרכי העקיפה להודות לאימא שלי ולהכיר בכך שאני יודעת שכל תודה שאכיר לה תהיה תמיד מאוחרת ולא מספיקה. בשנים האחרונות שמתי לב שכל מחוות תודה קלה מצדי לאימא שלי מתקבלת בתאווה מובנת, שאינה יודעת שובע. בצעירותי, ראיתי בעיקר את מה שלא מצא חן בעיניי בה ואת מה שלא תאם את הערכים שלי. אבל במהלך השנים האחרונות, כל המוזרויות היפהפיות שלה, הכישרונות, הסבל והקורבן הפכו פתאום ברורים וגלויים כל כך לעין. אנחנו תמיד נפגר בהכרת התודה לאימהות שלנו. אבל הודו להן בכל זאת, עוד ועוד, והודו לכל אם שאתם תכירים. יתכן שאי אפשר יהיה לצמצם את הגירעון, אבל אנחנו יכולים להצטרף אליהן ולהגזים כמותן.

כריסטי וומפול (Wampole) היא כותבת, מסאית ומלמדת ספרות צרפתית באוניברסיטת פרינסטון. היא גם מחברת קובץ המאמרים The Other Serious.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

מערכת "אלכסון" מודה לד"ר וומפול על הרשות שנתנה לה לתרגם את המאמר לעברית.

תמונה ראשית: מתוך "ימי קיץ", 1894, מארי קסאט, Terra Foundation for American Art, Chicago