תודה על הביקורת השלילית

דווקא בעידן הטוקבקים והפייסבוק, נהייתה עבודת המבקר חשובה מתמיד -- וגם תפקידה של ביקורת רעה
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

הנה מה שלמדתי מהביקורת השלילית ביותר שקראתי אי פעם: אם אתם הולכים לקטול מישהו, לכו עם זה עד הסוף. למשל, ככה:

תגיד, גאי פיירי, אכלת במסעדה החדשה שלך בטיימס סקוור? התיישבת באחד מ-500 הכיסאות ב-Guy’s American Kitchen & Bar והזמנת אוכל? אכלת אותו? המנות עמדו בציפיות? האם אחזה בך בהלה כשהבטת בתפריט מעורר הסחרחורת ששמות תואר ועצם חגים בו במערבולת מוטרפת?

וגם:

כשיש לך רגע, מר פיירי, תוכל לבדוק מה קורה עם מרק השעועית השחורה והדלורית הצלויה שהזמנו?

הקטעים האלה הופיעו בביקורת שכתב פיט וולס, מבקר המסעדות של הניו יורק טיימס, על מסעדתו של השף הכוכב גאי פיירי. אני חוזרת לביקורת הזאת שוב ושוב משתי סיבות: הראשונה היא שעל-ידי בחירת צורה מסוימת – ביקורת שכתובה כסדרת שאלות – והקצנתה ("למה היה למרשמלו הקלוי טעם של דג?"), וולס יצר תוצאה ראויה לציון ומצחיקה נורא (הביקורת נגמרת ב"תודה"). הסיבה השנייה לחשיבותה של הביקורת הזאת נובעת מהראשונה – היא הפכה לתופעה ויראלית. וכאן טמון כוחה: לא בהשפעתה על נכונותו של קורא הטיימס הממוצע לאכול במסעדה של פיירי (כי, בכל זאת), אלא בהשפעתה על האופן שבו אנחנו מדברים על ביקורת. הטקסט הזה הוא דוגמה מעולה לביקורת שקולה, חכמה, ערנית ותיאורית, שמצליחה בה בעת לבדר ולמתוח את גבולות האפשרות בכתיבה על אוכל.

ביקורות על מסעדות משמשות דוגמה מצוינת למבקרים מכל הסוגים כי הן מלמדות אותם איך לתאר; כי האתיקה של ביקורת המסעדות דורשת לרוב כמה ביקורים במסעדה וכי אוכל הפך לנושא שיחה אופנתי

הביקורת של וולס התפרסמה ב-2012, והיא עדיין עולה בדיונים רבים על ביקורת שלילית. ביקורות על מסעדות משמשות דוגמה מצוינת למבקרים מכל הסוגים כי הן מלמדות אותם איך לתאר; כי האתיקה של ביקורת המסעדות דורשת לרוב כמה ביקורים במסעדה (וולס סעד אצל פיירי ארבע פעמים לפני שכתב את הביקורת. זו אינה אפשרות ריאלית למבקר ספרים, ונדיר שמבקרי אמנות רואים תערוכה יותר מפעמיים לפני הכתיבה); ולבסוף, כי אוכל הפך לנושא שיחה אופנתי, ולכן גם ביקורות על מסעדות נעשות פופולריות יותר ויותר.

תלונה נפוצה אומרת שאף אחד לא קורא ביקורות בימינו, ולכן מדורי הביקורות כבר לא רלוונטיים. אבל אנחנו צריכים לקרוא ביקורות, ואנחנו צריכים לקרוא אותן בעיון ולהרהר בתפקיד האדיר שיש להן. לעתים קרובות מדורי הביקורות במגזין אמנות הם המדורים הגדולים ביותר בכתב העת ומכסים מספר רב של אמנים. לכן הם קרקע פורייה לבחינת סוגיות של ייצוג (היחס בין סופרים לסופרות, למשל, או הרקע הדמוגרפי שלהם), אך גם הקרקע שבה המגזין זורע את עתידו: אם מדור הביקורות הוא פתח למדור הכתבות, הרי שגם האמנים המסוקרים בו וגם הכותבים שמסקרים אותם עשויים לזכות למקום משמעותי יותר במגזין בהמשך הדרך. במדור הביקורות הכותבים לומדים לכתוב, ואמנים רבים זוכים לאזכור הביבליוגרפי החשוב הראשון שלהם. ויש לו גם תפקיד פיננסי חשוב בכל מגזין. העובדה שמודל הפרסום וההכנסות הולך ומשתנה בגלל האינטרנט רק מחדדת זאת: בטרוניה נפלאה על החלטתו של אייזק פיצג'רלד, עורך הספרים של באזפיד, שלא לפרסם ביקורות שליליות, מזכיר בוב גרפילד שחלק גדול מהתוכן של באזפיד מקושר לתוכן שיווקי, ושביקורת לא מחמיאה עלולה לגרום לירידה בשיעור ההקלקה לאמזון ("קנו את הספר הבינוני וחסר ההשראה הזה עכשיו!").

תרבות של משוא פנים, של רק-ביקורות-טובות, מעודדת כתיבה פסיבית שבה הביקורת באה לידי ביטוי רק בנושא המסוקר, ולא בכתיבה עצמה

תרבות של משוא פנים, של רק-ביקורות-טובות, מעודדת כתיבה פסיבית שבה הביקורת באה לידי ביטוי רק בנושא המסוקר, ולא בכתיבה עצמה. כדי להימנע מהטענה הבינארית המקובלת שאומרת כי ללא ביקורת שלילית אין ערך לביקורות חיוביות, אביא פה דברים שכתב ג'ונתן לנדמן, עורך התרבות לשעבר של הניו יורק טיימס, לאחר שהעורך הציבורי של העיתון ביקש ממנו להתייחס לביקורת של פיט וולס ולמקום של ביקורות שליליות במדור שלו:

קטילות מפוארות לא אמורות להפוך לעניין שבשגרה. יש אלף שלבים בין הטוב ביותר לרע ביותר, ומבקר מעולה יודע תמיד לבחור בדיוק את המקום הנכון בסולם.

ההגדרה הגמישה הזאת נראית שימושית להפליא. אז מדוע בכל זאת צריך ביקורת שלילית – וכן, גם קטילות מפוארות? התשובה הראשונה היא שהביקורת מרחיבה את תחום עיסוקה. ככל שהיקפה של האמנות מתרחב, כך גובר הצורך בביקורת. ככל שיש יותר ספרים, כך אנו רעבים יותר לאמצעי שיאפשר לנו לנווט ביניהם. ככל שהאמנות הוויזואלית אוספת אליה עוד ועוד דיסציפלינות – שירה, ריקוד – כך עלינו לפנות עוד מקום לפלטפורמות שיח רחבות. הנקודה השנייה מתייחסת למבנים גדולים יותר – תפקידה של הביקורת הוא גם לפקח על השוק. בשנה שעברה כתב ג'רי סולץ (Saltz), מבקר האמנות של ניו יורק מגזין, על התסמינים החוזרים שוב ושוב בציור המופשט העכשווי, ואמר שהפשטה תהליכית היא "פורמליזם זומבי" (Zombie Formalism). החולשה בתיאוריה הזו של סולץ היא התמקדותה בזהות – "למה כולם נראים אותם דבר" – במקום במבנים: הם נראים אותו דבר כי יש שוק ליצירות שנראות ככה.

כל זה נכון לביקורות חיוביות ושליליות כאחד. אבל ביקורות שליליות, לא די בכך שיהיו רהוטות – הן זקוקות גם לגיבוי. לא רק לפני הפרסום – כדי להבטיח שהכותב או הכותבת ינפקו את הביקורת המוצלחת ביותר שהם מסוגלים לנפק וכדי להבטיח שהביקורת תותיר חותם – אלא גם אחרי הפרסום. אף אחד לא רוצה להיות חלק מסצנה אינטלקטואלית שבה לא דנים בדברים כי לא נעים להזכיר אותם. וכדי לדון בדברים, אנחנו זקוקים לגיבוי מוסדי. האם אנחנו זקוקים למבקרים מקצועיים? כן. אנחנו זקוקים להם כי הם מהווים כיום הוכחה להיקפה האדיר של הסצנה התרבותית. ואנחנו זקוקים להם כדי להרחיב אותה אף יותר. ביקורות ספרים הן חקר המקרה המעניין ביותר בהקשר זה, מכיוון שבמקרים רבים הן נכתבות על-ידי סופרים, כך שהיצירה נבחנת על-ידי עמיתיהם של היוצרים. אבל זאת אינה דרישה מוקדמת.

אל תהפכו למבקרים, אנשים, אני מתחנן. אני עצמי הייתי מבקר ואני מתחרט על זה, כי המבקר ההוא נולד ממקום מסריח ואטום בתוכי ודיבר בקול שכולו זעם וקנאה. אל תתייחסו לספר בביטול עד שכתבתם ספר בעצמכם, ועל תתייחסו לסרט בביטול עד שלא ביימתם סרט בעצמכם, ואל תתייחסו לאדם בביטול עד שפגשתם אותו. זה מאמץ אדיר להיות חסר פניות ונדיב ומבין וסלחני ומקבל, אבל, למען השם, זה מה שחשוב. מה שחשוב זה לומר כן.

את הדברים האלה אמר הסופר דייב אגרס בריאיון ישן שנתן למגזין Harvard Advocate. מצטטים אותם לא מעט (אני נתקלתי בהם בכתבות על ביקורת וחיוביות בניו יורקר ובניו יורק טיימס), כי עולה מהם נימה מתוקה של מחויבות. אבל ניסיון בבימוי לא אמור להיות בשום פנים תנאי מוקדם לכתיבת ביקורת על סרט. כי במבנה הרחב הזה של התרבות, כולנו שווים – האמנים, המבקרים, המפיקים, העורכים – ואנחנו רק מפנים את האנרגיות האינטלקטואליות שלנו לערוצים שונים.

בטור אחר שהתפרסם בניו יורק טיימס לאחר שאחד הקוראים שאל מה סמכותם המקצועית של המבקרים בעיתון, כתב עורך התרבות לנדמן ששני מבקרי הקולנוע שלו הם "מבקרים נפלאים, לא כי הם יודעים איך לצלם, להפיק או לביים סרט הוליוודי (הם לא), או כי הם השלימו את לימודי הדוקטורט (הם לא), אלא כי הם ראו מספר אדיר של סרטים, כי הם חשבו באופן עמוק, יסודי ועצמאי על האמנויות ועל התרבות, וכי הם ניחנים במקוריות ובכישורים ספרותיים יוצאי דופן המאפשרים להם להביע את רעיונותיהם בצורה מעוררת מחשבה".

דברים שורדים ברשת, וזו הסיבה שהביקורת חשובה היום אף יותר – הרי אי אפשר לומר שמישהו ישתמש בה למחרת כדי לעטוף דגים – אבל היא גם משפיעה על האופן שבו אנו אוספים ומציגים ידע

זאת מחויבות. לא ה"כן" של אגרס, אלא הגישה של לנדמן, המחשבה העמוקה, היסודית והעצמאית על האמנויות והתרבות. וההתרחבות התרבותית שהאינטרנט הביא עמו רק מאששת את הנקודה הזאת אף יותר. אמנם באינטרנט יש תרבות של בוז, אך הוא גם שינה את האופן שבו אנחנו כותבים ומבינים ביקורת, ולו בגלל שהתפוצה המקוונת הנרחבת מעניקה לאנשים את היכולת להביע את עצמם. כשמבקר האמנות קן ג'ונסון כתב על התערוכה של האמנית מישל גרבנר בגלריית ג'יימס קוהן וקרא לה soccer mom (כינוי גנאי לאימא אמריקאית טיפוסית מהפרברים), האמנית איימי סילמן כתבה מכתב לעורך בנוגע לנימה המיזוגנית של הביקורת, ופרסמה אותו בפייסבוק. אפקט כדור השלג שיצרו התגובות לטקסט הזה במגזינים אחרים וברשתות החברתיות הוכיח שיש כאן קהילה שזקוקה לביקורת ומגיבה אליה כי היא חלק מתהליך הייצור האינטלקטואלי. והקהילה הזאת התגבשה במהירות בזכות האינטרנט והקצב שלו. יתרה מזו, האינטרנט גם יוצר צורות שונות של ארכוב: דברים שורדים ברשת, וזו הסיבה שהביקורת חשובה היום אף יותר – הרי אי אפשר לומר שמישהו ישתמש בה למחרת כדי לעטוף דגים – אבל היא גם משפיעה על האופן שבו אנו אוספים ומציגים ידע.

ויש גם SEO (טכניקות של קידום במנועי חיפוש): ביקורת שלילית גוררת מתקפה של יחסי ציבור שמטרתה להשיג סיקור נוסף – מכל סוג שהוא  – כדי לדחוף את הביקורת במורד עמודי תוצאות החיפוש בגוגל. אנחנו עדיין מייחסים חשיבות רבה לשיפוט, גם ברשת. וטוב שכך. אחרת נהיה תקועים עם הנוח, עם הנשכח, עם הביקורות שנגמרות ב"תודה" מהסיבות הלא נכונות.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על תודה על הביקורת השלילית

היום לאדם הפשוט אין צורך בביקורת מקצועית. זה אולי טוב לאניני טעם ולמומחים בתחום אבל אם אני רוצה לבחור מסעדה, עדיף פי כמה לראות מה מאות אם לא אלפי אנשים שאכלו שם חושבים על פני מבקר אחד שבלי קשר למקצועיות שלו הוא פשוט אדם אחד שהגיע ביום מסוים וסיטואציה מסוימת. חכמת ההמונים עוזרת לערוך בחירות מושכלות וזה נכון לכל דבר כמעט, החל ממסעדות ובתי מלון וכלה בקנייה של מחשב או טלפון.

02
לי קיי

גיל- יש מקום גם למבקר המקצועי וגם לביקורת ההמון. למאות ואלפי האנשים לוקח הרבה זמן לאכול במסעדה שאתה רוצה לצאת אליה הערב (או לראות את הסרט שיצא לפני שבועיים), והטעם שלך לא בהכרח תואם את הטעם הממוצע שלהם. כמה אנשים טורחים לקרוא את הביקורת _אחרי_ שאכלו/צפו/ביקרו/קנו? זו הדרך היחידה שבה אתה יכול ללמוד האם מבקר מסוים (או ממוצע הביקורות של אתר מסוים) הוא "לטעמך" או לא. זה נכון גם להמלצות חברים (אני למשל יודע שאני יכול לסמוך על ההמלצות של אמא שלי על מסעדות אבל לא על סרטים), עם כל הנסיון של המדיה החברתית "לדחוף" אותנו לכיוון הזה.
חוכמת ההמונים בהחלט יכולה לעזור (לפחות אם תקרא את הביקורות המילוליות ותבין אם מה שכתוב בהן רלוונטי לך או לא) אבל אם אתה מסתמך רק עליה אתה שוב מסתמך על מידע חלקי בלבד.

    לי קיי, אני מסכים שיש מקום לכולם. צריך באמת לקרוא את הביקורות של אנשים ולא רק להסתמך על הממוצע. את מעלה נקודה נכונה שלמבקר מקצועי או כל אדם אחר ששומעים ממנו ביקורות באופן קבוע יש לפחות רקורד שאפשר לעקוב אחריו ולראות אם הטעם שלכם דומה או שונה. ועדיין, יש הרבה ביקורות מנומקות של אנשים רגילים שהציפיות והחוויה שלהם יותר יותר דומות לשלי והם גם כותבים בשפה מובנת יותר. רוב מבקרי המסעדות כותבים בצורה מאולצת ומשתמשים בכל מיני מטאפורות שקשה מאוד להבין מהם משהו.

    אני גם חושב שכמות יוצרת איכות. אם למסעדה מסוימת יהיו רק מספר קטן של ביקורות מצד ההמון אז אני מסכים שהוא לא אמין במיוחד. אבל יש הרבה שירותים ומוצרים שיש להם מאות ואלפי ביקורות ואלו כבר הרבה יותר אמינים. גם חשוב בהקשר של מסעדות/מלונות לקבל ביקורות עדכניות כי אם ביקורת נכתבה לפני שנתיים הרבה יכול להשתנות מאז.

05
פלברות

לי קיי, אם היית צריך לבחור, מה היית מעדיף ביקורת מקצועית של אדם בודד או ביקורת של אלפי אנשים שהתנסו בחוויה? אני חושב שרוב מוחץ היה בוחר בביקורת המון - ונראה לי שזו הייתה הנקודה שהעלה גיל.

06
גל

פלברות, שאלה לי אלייך, במידה ואתה חולה האם אתה חולה, או שמא אתה נשען על דעת האנשים שהתנסו בחוויה?
סביר להניח שהאנשים שהתנסו בחויה יהיה להם תיאור מאוד מפורט על איך שהם הרגישו והרגשה זו יכולה להיות מקיפה או חלקית. אבל מהרופא (בהנחה שהוא מאוד מקצועי, כפי שהצגת) אתה תקבל סט שלם של שאלות שינסו להקיף את הבעיה שלך.
הדבר האידיאלי זה לקבל ביקורת מקצועית של מומחים אבל זה לצערי לא תמיד בנמצא.

    גל, זה מקרה שונה. לא מדובר במקרים שבהם נדרשת מומחיות מקצועית כמו רופא אלא על עניינים שקשורים לטעם אישי וחוויות של אדם ממוצע. כמעט תמיד הטעם של מבקר מסעדה יהיה רחוק מאוד ממה שאני מחפש באותה מסעדה ולכן הדיעה שלו לא רלוונטית עבורי.