אלכסון קלאסיק תודה רבה על שום דבר

נסיעה לילית במונית עם גבר זר, מצבה הקיומי של אישה בימינו והרהור על היתרונות של פסיביות וקשב דק מביאים להכרת תודה אנושית מאוד
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

לא מזמן היה עלי לנסוע הלוך וחזור מתל אביב לירושלים במונית כדי לבקר חטופות בערב פתיחת תערוכה. שעות היום שקדמו לנסיעה לא הוקדשו להתרגשות סביב התערוכה הקבוצתית שאני הולכת לראות אלא למחשבות על מי יהיה הנהג הזר שאיתו אבלה שלוש שעות ברכב פרטי, סגור. ישבתי עם ערימת כרטיסי ביקור של מוניות שהתאספה לי בארנק (מצטופפת יחד עם כרטיס של צלמת חיות מחמד, ערכת תפירה קטנה, חפיסת כדורי מיגרנה וחצי כדור הרגעה. אפשר כבר לשאול – למה מתכונן הארנק שלי, תמידית?).

מה בדיוק יהיו האופציות שלי – להתגלגל על הכביש? לתקוע לו מחט תפירה בצוואר? להתעלם ולבלוע כדור הרגעה? לחלקכם קו המחשבה הזה אולי נשמע מופרז

עשיתי טלפונים. התייעצתי ארוכות. המעסיקה שלי, מי ששלחה אותי לפתיחה מלכתחילה, דאגה לאופן שבו חיקיתי את הקול המעט מבולבל ומלא באוויר של המועמד המוביל בטלפון. לא תמהוני? נחמד? את בטוחה? חבר שלי רצה שאשאל כל אחד מהנהגים הפוטנציאליים לדגם המונית, לשנה ולהרגלי העישון שלהם.

אני חושבת שכולנו היינו מודאגים מאותו הדבר, מנוסח במילים שונות. מה תהיה האווירה בכלי הרכב הזה בנסיעה ארוכה לילית ואינטימית? האם ישמרו הגבולות שאמורים להישמר? האם תהיה בינינו הסכמה בנוגע למה הם? האם הנהג הזה – איתו אני נעולה במכונית, תלויה בו לגמרי – יהיה שתקן? נעים? תוקפני? יגרום לצרימה? ונניח וכן, נו? מה בדיוק יהיו האופציות שלי – להתגלגל על הכביש? לתקוע לו מחט תפירה בצוואר? להתעלם ולבלוע כדור הרגעה? לחלקכם קו המחשבה הזה אולי נשמע מופרז.

רחוב, לילה, עיר, אספלט, חץ, קדימה

"קדימה", תצלום: Vek Labs, ב-unsplash.com

ביחס לאותו הערב הספציפי, הסתבר, שהוא אכן היה. הנהג הנבחר, שמו מוטי, התגלה כאדם מיוחד. בד בבד עם נסיונותיו לפתח שיחה ולבחון את תגובותיי לאוסף המוסיקלי שלו (בעיקר רוק מתקדם משנות השבעים), הוא שימר איזו איכות מסוימת, נדירה, של היעדר פולשנות. של הכרה בדפנות. של מרווח, בנוכחות הפיזית שלו. בקול, האוורירי ההוא. מוטי הצטרף אלי לתערוכה בסופו של דבר. בדק אם זה יהיה בסדר מצידי. צעד לא ממש לידי, די רחוק ממני למען האמת, צילם את העבודות באייפון שלו, התפעל. שמח יותר ממני על ההזדמנות להיות שם.

כל זה היה נחמד מאד אבל לא בגלל זה אני כותבת על הערב ההוא. אם להיות כנה הרי בכל זאת, ספרתי דקות בשעון ובווייז. רציתי, לכל אורך הדרך, לחזור כבר הביתה ולהסתגר בתוכו. אני תמיד, או ב-98 אחוז מהזמן, רוצה לחזור כבר הביתה. אם אף חברה לא מלווה אותי לבניין (כי קשה לנו להפסיק לדבר), אם אף שכנה לא עוצרת לשאול משהו ליד מעבר החצייה, אז האמת היא שאני רצה – ומהר להפתיע, יש לציין – את מאה המטרים האחרונים עד הבית שלי. מין הרגל פעלתני לא אופייני שאני לא זוכרת מתי התחיל.

אני כותבת על הערב ההוא ועל והנסיעה כי בחזור, בפתח הבניין, במקום שאליו אני מגיעה בקוצר נשימה בדרך כלל, ירדתי מהמונית ובאמת השתנקתי. אבל לא כתוצאה מריצה. השתנקתי בגלל איזה גל לא צפוי של רגש שיכולתי להגדירו רק כהכרת תודה. והרגש לא נבע מיופיה של התערוכה באוניברסיטה המורמונית. גם לא מההזדמנות להתוודע אל הסקרנות הילדית של מוטי, אל סיפור התאונה שריסקה לו את הרגל, אל הילד החצי פיליפיני שנולד לו כשהוא בן 50. התודה היתה קשורה יותר למבט השקט, המבין, במראה, כשאמרתי לו שלא, שאני לא נשואה ושאין לי ילדים.

על הספה בסלון חיכה לי החבר, מול הטלוויזיה, עדיין קצת מודאג, רוצה לשמוע איך עברה הנסיעה. ניסיתי להסביר לו כמה שונה היא הדאגה שלו מזו שלי

בעצם, הכרת התודה לא הציפה אותי בגלל אף חלק ממה שקרה. היא נבעה ממה שלא קרה, שלא הופר. מאיך שמוטי לא התנהג אלי. והשלילה הזו היא כמובן, במקרה הספציפי, יש. יש קטן.

על הספה בסלון חיכה לי החבר, מול הטלוויזיה, עדיין קצת מודאג, רוצה לשמוע איך עברה הנסיעה. ניסיתי להסביר לו כמה שונה היא הדאגה שלו מזו שלי. בתנועות ידיים גדולות תיארתי כמה לא משנה איזו הקלה הוא מרגיש על העובדה שהדרך עברה לגמרי בסדר, ולא משנה כמה מתוח הוא היה, זה עדיין שנות אור מהבדיקה המתמידה, המעייפת, שלי. ומהכאב ומהתודה שמחכים בקצה שלה. כששמעתי את הרעיון הזה בקול רם השתתקתי. זה לא נראה היה לי כמו כיוון מחשבה שראוי לדבר בו יותר מדי.

כעבור כמה ימים וכשאני במצב רוח נמוך, בתחושת חוסר ערך מנקרת – הלכתי לבדיקת סרטן השד הראשונה שלי, בקופת חולים כללית.

קיוויתי, בכל מאודי קיוויתי שאישה תבדוק אותי. נכנסתי לחדר, שהיה ריק לגמרי מפרטים אישיים, והתיישבתי מול הרופא לבן השיער. מסרתי אינפורמציה יבשה ובזמן שהוא הקליד, ללא סיבה נראית לעין, דמעתי. הרי מה יכול להיות. שום דבר טוב לא ייצא מהמבדק. זה או גוש חשוד, או מישוש חשוד. או רק מבט. "רק". אחד מכל אלה. או כולם. זו כמעט וודאות– אני יושבת פה במשרד שלו בבגדים ענקיים, אמנם, אך לגמרי נטולת הגנה. כשאצא מכאן, תסגור עלי תחושה מחוללת. אני יודעת, מחציתכם לפחות שוב חושבים שאני קצת מגזימה.

התיישבתי על המיטה מאחורי מין פרגוד שלא דומה לקיר אמיתי בשום דרך. התחלתי להוריד את החולצה. ואז ככה, כשהיא עדיין תלויה מהצוואר שלי, ענקית כמו סינר תינוקות מגוחך ומסתירה אותי חלקית, נעצרתי. או לפחות האטתי מאד. העזתי להגיד, "אבל–   אבל אין איזה חלוק? או משהו? להתכסות בו, אולי?"

והרופא, הרופא הספציפי, לא זירז אותי. לא התעצבן. התנצל, שאין. שדווקא היום לא הגיעה האחות שתעשה את זה. אי הנוחות שלי היתה מובנת ומקובלת על שנינו. הבדיקה עברה בשלום.

ביציאה לרחוב, שוב, אותה התחושה. חסד. מתנה. מזל גדול. רחוב אבן גבירול נראה היה לי יפה. נפלא. האור בו נראה לי נכון.

הפעם אני באמת מגזימה בשביל האפקט הויזואלי. יפה? לא. אבל כן עשה רושם מזמין, יחסית לעצמו. כזה נחמד. מוביל בעדינות את הדרך הביתה. זה כן.

כיף, חשבתי. יכול היה להיות נורא ולא היה נורא. הרופא, כמו הנהג, לא עשה לי כלום. גם לא מתחת לפני השטח. גם לא בדרך שתשאיר אותי אחר כך רדופת שאלות שאין דרך להציב בפני מישהו אחר בקול רם.

השמחה היתה, שוב, על מה שלא נמצא ולא התארע: לא פלישה. לא הערה

ולא שנוצרה איזו קרבה, כמו עם מוטי. לא שהרופא סיפר לי, נניח, על היחסים עם בתו הבכורה ואיך כל שנה הם נוסעים יחד לראות את הפריחה בצפון בעונה הזאת. לא היו לו שום חפצים קטנים ושובי לב שיכולתי לראות: לא פריט מחנות מזכרות בפריז או סנט פטרסבורג, לא תמונה של אישתו כשהיא צעירה וצוחקת. לא זוהתה אף נקודת ציון להאחז בה, עדות זעירה להיותו "איש משפחה טוב לב והגון".

השמחה היתה, שוב, על מה שלא נמצא ולא התארע: לא פלישה. לא הערה. לא מגע מצמרר. בדיוק כמו שלא נמצא גידול, הפעם. הלא הזה. בו היתה טמונה תחושת הרווחה שלי.

שלט ניאון, You are here

תצלום: ג'ון בייקר

אלוהים. אמרתי לעצמי אחרי מאה המטר שרצתי מתחת לבית והזעתי בחולצה הענקית ארוכת השרוול. אלוהים. אמרתי מול המראה עם האור הנורא בחדר הכניסה. תשמעי את עצמך. העולם מתהפך! החוקים נכתבים מחדש! נשים שאת מעריצה מדברות בקול רם! מסכנות את עצמן, בשבילך. ואת עומדת פה ומרגישה הכרת תודה עלובה לגברים שלא הטרידו אותך. שרק, נמנעו. שלא עשו דבר. שלא נקפו אצבע. כמה שפחות נקפו, ככה את מודה להם יותר.

זה מסוג הרגשות המרתיעים, שאני לא ממהרת לאמץ. כלומר כן, זו אני שהרגשתי אותו. את זה אי אפשר להכחיש. אבל מה בפועל, ביני לבין הרגש הזה? מוריס בלאנשו, בתיאורו את הפאסיביות של הכתיבה, הציע את המחשבה על האופן שבו דמויות ספרותיות שנכתבות בגוף השלישי, Il, משמרות איזה מרווח של אי-לקיחת בעלות בין הדובר לבינן. הכותבת מדווחת לנו אמנם מה הדמות חשבה או הרגישה, אבל מבלי לרדת בהכרח לעומק היחס של הדמות אל אותם התכנים שחלפו בתוכה. מי יודע אם הדמות באמת היתה מתארת אותם כשלה. מי יודע, מתוך איזו טון או עמדה היא הגתה אותם.

ולמרות הגוף הראשון, הפניתי את אותן השאלות לעצמי. האם אני מזדהה עם התודה הזאת, ובדיוק איזה קול בתוכי אומר אותה?

האם התודה שלי מדוקלמת בטון צייתני של נימוס אוטומטי, ובוקעת מחלק פנימי שאני מוצאת די שפל? חלק שיתכן שאפילו מנסה לעצור את השתנות המציאות הנתונה ולהגיד "רגע, רגע– Not All Men". חלק שלהוט להזכיר לי ולשאר שבכל זאת עלינו להיות אסירות של תודה לכל אותם נחמדים ועדינים ולא אשמים כלל. ובכך, ולא בכוונה ואפילו בהתממות, ורק על ידי שימת הדגש במקום הלא נכון, החלק הזה גם רוצה להחליש את הכאבים והמאמצים של כל כך הרבה נשים, של אינסוף נשים. שלי עצמי. יכול להיות?

או האם זהו טון קצת אחר. רועד. שייך לקורבנית נצחית שמשלימה עם העובדה שאין עבורה כל אפשרות לצאת מהבית בידיעה שלא יאונה לה רע, בידיעה שהעצמיות שלה לא תסדק. הקול הזה אומר, במין כריעה על כביש כשהשיער מכסה את העיניים, במין ריצה הביתה אבל לא לעבר משהו אלא ריצה הרחק מ-, הרחק ממשהו: "תודה לכם. תודה שלא פגעתם בי, הפעם". קצת כמו בתחילת הספר "הגברת שאהבה בתי שימוש נקיים", כשהפסיכולוג אומר לגיבורה, ג'וסלין ג'ונס, שבעלה אמנם בגד בה ונטש אותה לחיי עוני ובדידות, אבל לפחות לא הרביץ לה. צריך להגיד תודה לאל.

או שלא. הוא דומה לזה הקודם, רק אחר. הוא קול שאומר את אותו הדבר ובאותן הנסיבות, רק בסרקסטיות מוחלטת. קול קצת טינאייג'רי, שרואה את עצמו כזקן ואפילו עתיק. קול שממלא בעפרון שחור או כחלחל את הקו בעפעף התחתון, שכבר כמעט ומשתעמם מהמציאות הזאת ומכמה שהיא מזעזעת. אי אפשר לחדש לו, לקול ההוא. מתוך שעמום, מתוך סירוב מוחלט לתקווה ונאיביות, נותר לו רק לזרוק – ­"תודה רבה באמת". והוא מסנן את המילים האלה באותם מקרים בודדים שבהם הרע מכל לא קורה. והקול הזה יודע שהרע מכל הרי איננו הרע מכל. הוא ההרגל, הוא הסטנדרט.

שלושת אלה דיברו יחד, כן. אבל הם לא היו לבדם. לצידם קיוויתי שנשמע גם חלק נוסף שאמר תודה מבלי להתחנף. מבלי להרגיש כמו קורבן בלבד. אפילו מבלי להיות ציני לגמרי. הקול הזה בהחלט מכיר בחנפנות ובקורבנות ובציניות האינהרנטיים לו, לי. הוא מכיר גם בציניות שהיא מנת חלקם של החיים עצמם, כפי שהם, פה. וזה הרי העניין. החיים עצמם. סתמיים, כמעט. מובנים מאליהם. נוראיים. יפים מאד. והחלק הזה, האחרון שמניתי – מתעקש להכיר בהם. ולהודות שבמסגרתם, תודה היא הרגש שעולה כשלא קורה דבר. ארצה לחוש אותה או לא, זה כבר עניין אחר. אבל היא שם.

בספר שאני חוזרת וקוראת בו, חוקרת הספרות ופעילת גרינפיס לשעבר, אן-ליז פרנסואה, מציעה להרהר בחוסר האפשרות שלנו לומר או להבין את האמירה "תודה על שום דבר" באופן שאיננו אירוני. נדמה לי שהיא אומרת שדרך חוסר האפשרות הגורפת הזו נפער חלון הזדמנויות קטן שמבעדו נוכל להיטיב להכיר את הטבע האינסטרומנטלי שלנו, זה שמניע את האינטרקציה שלנו עם כל אדם ואוביקט. טבע שמאפשר לנו להגיד תודה רק על קבלה, חד משמעית, של משהו.

אולי זה האקט הכי יפה שאפשר לעשות עבור מישהו ובעיקר עבור מישהי. לא לעשות. להימנע. לשתוק, להשתתק. להיות בשקט

יכול להיות שמאז הקריאה אני מחפשת הזדמנות לומר את זה. לומר – "תודה רבה על שום דבר" ולהגיד את זה ללא שמץ אירוניה. מכל הלב. ולא "מכל הלב" כאיזה מטבע לשון מתקתק או שנועד להוסיף מלודרמה. ההיפך – בכנות נונשלנטית. סתמית, כמעט. כמו בפעמים הנדירות שבהן אני מודה לנהג המונית כי הוא פשוט מסר לי את הקבלה כשביקשתי ומבלי להוסיף "נו אלא מה, היא שלך. מה כבר יש לי לעשות איתה??". תודה כמו למלצר שהניח מלחייה על השולחן, אבל בלי כל קשר אלי. הוא פשוט מילא תפקיד. כמו להפסקת החשמל שחסכה לי שעה של חיבור אינטרנטי. תודה כמו למיגרנה שלי, ביום שבו היא דווקא בחרה שלא להופיע. תודה על כלום. תודה אמיתית.

הרי, בכל כך הרבה חלקי מציאות, למה שארצה לקבל משהו, כשבמקום, אני יכולה לקבל שום דבר? פתאום אני חושבת ששום דבר עדיף לי. בהרבה. ושאולי זה האקט הכי יפה שאפשר לעשות עבור מישהו ובעיקר עבור מישהי. לא לעשות. להימנע. לשתוק, להשתתק. להיות בשקט. לתפוס פחות מקום. להיות פאסיביים. לא, לא ככה. עוד יותר. יותר פאסיביים בכל הקשור לשטחי הגוף שלכם, למפגש שלכם עם גופים אחרים, למיקומכם במרחב. כי הפאסיביות משמידה, והיא משמידה בדיוק בגלל שהיא נכשלת בלסיים את מלאכת ההשמדה, כך כתב תומאס קארל וול (Thomas Carl Wall). יש לי, לכם, האפשרות להשמיד משהו אחד על ידי אי-השמדתו של משהו אחר. המחשבה הזו לבדה מרגיעה אותי.

זה כל כך פשוט, בעצם (פשטות קיימת לפעמים). הרי אפילו אין צורך להסביר למה פאסיביות היא צורת החיים האוהדת ביותר עבור האחר, הזולת, כל מה שאיננו אני, במובן האקולוגי. גם אקולוגיה אנושית. לצרוך פחות, לייצר פחות, לזרוק פחות, להוליד פחות, להפיק פחות מהמשאבים הטבעיים הקיימים. זהו אקט מוחלט של דאגה ואהבה. דוגמה אחת, ממש מילולית, היא ה"הבית הפאסיבי" הגרמני הנחמד – Passivhaus. בניין שנבנה כך שגם ימלא את כל תפקודיו כבית ראוי לדייריו וגם יצרוך כמה שפחות אנרגיה, ישאיר את טביעת הרגל הקטנה ביותר שניתן. (מקווה שלא פגמתי בטיעון כשהזכרתי את גרמניה ופאסיביות במשפט אחד).

האמנית Carlota Guerrero (ימין) לצד Gabriela Richardson
בטישירט המחאה שלבש הזמר Frank Ocean (של המותג Green Box)

הייתי רוצה להיות בעצמי בית פאסיבי כזה. לא דיירת שלו, אלא הבית עצמו. שתהיה לי המידה המדויקת של בידוד כך שלא אזדקק אף משאב נוסף כדי להתגונן. מין ישות שמתאימה לגודל שלה עצמה בדיוק, שנוצרה כדי למלא את צרכיה המינוריים. פאסיביות כזאת שתאפשר לי שלא לחרוג מתוך עצמי, פאסיביות כזאת שתאפשר לי שלא להתמעט, מצד שני.

אני יודעת שלפאסיביות יש שם רע, אנחנו אמורים הלא להיות אדונים לגורלנו. אבל מי רוצה להיות אדון? מה גם שהפאסיביות שאני מתכוונת אליה אינה כניעה מוחלטת, סמרטוטית. זו לא הפקרות של העצמי לכוחות החיים, עבד לכל מה ומי שאקטיבי מסביבי. זו פאסיביות שאינה נובעת מחוסר יכולת. היא שימוש מסוים ומידתי בפוטנציאל. היא תמיד מתקיימת ביחס למה שבכוחנו כן לעשות. והיא צורה, מאד מסוימת, של פעולה. היא לא ממש בחירה במובן הגרנדיוזי של המילה, אבל היא כן מעין בחירה, שקטה. ולהבדיל ממני, יכול להיות נחמד גם לא לעשות עניין גדול מעצם הבחירה. כי אם יש דבר שאיננו פאסיבי, זה ליישם מחשבה חשדנית ומטרימה לפני כל בדיקת רופא או נסיעה במונית. ואני שואלת את עצמי אם יש לי ברירה.

זו כבר באמת שאלה מסובכת, פוליטית. מי, אם כך, ומתי, יכולים ויכולות להרשות לעצמם להיות פאסיביים? באיזה ויתורים פאסיביות כרוכה? בויתור על מותרות? בויתור על תובענות חמדנית, על כפייה,על אלימות? או בויתור על צרכי החיים הבסיסיים, על הישרדות מינימלית? מפתה לכתוב רשימת קטגורית, אבל אלו כנראה שאלות שאפשר לענות עליהן רק בינך לבין עצמך. איזו צורות נשמיד אם נעשה פחות, ועל אילו צורות נשמור?

אני קצת דואגת שדווקא אלה מכן שקראו ומיד הרגישו משיכה טבעית אל האפשרות הזאת, אל הפאסיביות, אל אי-העשייה ואי-האלימות – יכול מאד להיות שדווקא עבורכן זו לא הצעה מיטיבה במיוחד. אבל עבור אחרים– כן.

ואל השאר, פנייה. אל מי מכם שכבר חלפו לידי או דרכי ולא עשו או חצו או תבעו או לקחו או תקפו. אתם יודעים, אולי, מי אתם. אסונות שנמנעו. חסדים של עוד יום שחלף ללא אירוע או תקרית. ימים שגם בגללם אני כאן, יושבת בחדר העבודה בבגדים הענקיים, מרובי השכבות. אלו בגדים שהיו יכולים להכניס בקלות אדם נוסף אליהם, אבל הם אינם מעוניינים להכניס אליהם עוד אף אדם. שכבת בידוד. אני יושבת פה, בין קירות החדר, הבית שלי, אחרי שרצתי הנה מבחוץ. יושבת בשקט, נזכרת. לוחשת לכם, מעומק לבי המלודרמטי, שהוא אולי רק טיפ טיפה ציני, ובו זמנית נונשלנטי – תודה רבה על שום דבר. על כלום.

תמונה ראשית: מתוך "אישה שוכבת, ישנה" (1899), פליקס וואלוטון, תצלום: Wikimedia Commons

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-13 בפברואר 2018.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

22 תגובות על תודה רבה על שום דבר

01
עדי הרשקוביץ

תודה על המאמר. שתי נקודות למחשבה:

1. נדמה לי שכן, יש לך ברירה, ואינך חייבת לחשוד אפריורית בכל זר. טכנית, זו הבחירה ההולמת מבחינה הישרדותית. האדם הקדמון לא שרד כי הניח שהמקור לכל רשרוש עלים בסוואנה הוא ציפור חמודה (גם אם זו אכן התבררה להיות ציפור חמודה ברוב המקרים) אלא כי הניח ההיפך. וכן, עד לפני כמה מאות ואלפי שנים כל מעבר על פני זר צריך היה להעלות חשד, גם אם בפועל לא היה קורה כלום ברוב המקרים. אבל היה איזה תהליך, שממשיך עוד לקרות, שהוא חלק מתופעה רחבה יותר שנקראת "תרבות אנושית", אשר הקטין משמעותית את הסיכון מפני זרים. נשים וגברים בטוחים יותר כיום מפני זרים מכפי שהם היו בשנות השמונים ובשנות השמונים הם היו יותר בטוחים משהיו בשנות השמונים של המאה ה- 19 וכן הלאה. זה לא נראה כך, כי בחדשות ובפייסבוק אנחנו נחשפים לאנקדוטות שצועקות אחרת, אך מה באמת הן מייצגות?
ההנחה שבזר טמונה סכנה פוטנציאלית היא הנחה שכל אחד צריך למתן. ומתי קשה למתן אותה? כשמשתכנעים שכל לכסון מבט עקום הוא פלישה למרחב; שכל "למה את לא מחייכת" מאיזה דוש זו סכנה ברורה ומיידית, אלימות מיזוגנית מוכחת. כשהדציבלים כל כך גבוהים נוצרת איזו ציפיה שהמרחב הציבורי יהיה סטרילי כמו קיר פייסבוק של יוזר שמאנפרנד על בסיס יומי. אבל זו ציפיה לא ריאלית. המרחב הציבורי אינו סטרילי. אמנם הוא בטוח יותר מאי פעם (קשה להאמין) ואפשר להתמודד עם רעשיו המטרידים באופן אקטיבי או פסיבי, אבל הוא לא יכול להיות סטרילי וחבל לברוח כל החיים מפני איום שב- 99% פשוט לא שם.

2. אלימות גברית מכל סוג (פיסית, מילולית...) מופעלת על גברים הרבה יותר מאשר שהיא מופעלת על נשים. זה קשור בין השאר לכך שנשים נחשבות זכאיות יותר להגנה מעצם ההנחה שהן חלשות יותר, אבל הגישה הזו היא כמובן חרב פיפיות. כי היא דוחקת נשים, כברירת מחדל, לעמדה קורבנית. ראיתי לפני כמה ימים כתבה בטלוויזיה שתיעדה עלבונות של ח"כים בנשים, כעדות לפטריארכיה המיזנטרופית הפושה בכנסת. אלא שחיות-האדם האלה מטיחים עלבונות (גנריים או מבוססי מגדר) גם בעמיתיהם הגברים (זה לא תועד כי זה לא היה נושא הכתבה). אלא שמהגברים מצופה "להיות ג.ב.ר" ו"להתגבר" (משחק המילים במקור). ייתכן שזו הסיבה שכתבת שאת "קצת דואגת שדווקא אלה מכן שקראו והרגישו משיכה טבעית אל האפשרות הפאסיבית, שדווקא עבורן זו לא הצעה מיטיבה במיוחד". כי פאסיביות ואקטיביות נדרשות גם יחד במרחב הציבורי, אלא שהפעלתן אמורה לפחות להיות תלוית הקשר, ולא תלויית מגדר.

    02
    אריאל

    ברור ש"שאין היא חייבת" לחשוד בכל גבר או זר וכו'
    זה לא עניין מושכל ובחירה או החלטה, זו חרדה בלתי נשלטת, שיכולה לנבוע מהרבה סיבות: כתוצאה מנסיון עבר מר, נוירוטיות, חוויות מן הילדות ובטח עוד הרבה סיבות.
    החוויה היא של עולם לא בטוח ואנשים (גברים לרוב, מה לעשות. עם כל הכבוד לזה שהם מפנים אלימות לגברים, אז כן מפנים גם לנשים ולרוב יש להם עליהן הרבה יותר כוח. ואז יש לנו רצון להגיד תודה גם למי שלא עשה שום דבר - כלומר לא ניצל כוחו לרעה)

    עדי- במקרה הזה האם אתה גבר? נראה לי שלאישה יהיה יותר קל להזדהות עם הכתיבה, בעוד שגבר ימהר להסגביר אותה ולהבהיר באופן מעשי שאין ממה לפחד...

    03
    עדי הרשקוביץ

    ההתייחסות שלך למאמר הזה כביטוי לחרדה בלתי נשלטת ופעולה בלתי מושכלת היא התייחסות שמרדדת אותו לפוסט בלוגי, עמוד-יומני-היקר שראה אור. ואמנם הטקסט המהורהר והיפה הזה הוא מאוד אישי, אבל הוא גם נשען על טיעונים מושכלים ובעל הקשר חברתי ופוליטי. להיבט הזה התייחסתי בעיקר, ולאורו העליתי כמה טיעונים. אפשר לדון בטיעונים האלה ואפשר שלא. ויכוח בעיני אינו מאבק אלא משחק, ריקוד רטורי מתואם של קשב ופעולה, מכונה לשכלול רעיונות.
    התגובה שלך, אריאל, הנפוצה מדי בסגנונה, לצערי, היא דה-לגיטימציה אפריורית של הטיעונים תוך התבססות על כך שהכל אישי-סובייקטיבי, או כי את מניחה שאני גבר. מה באמת הקשר, אגב? האם הניחוש שאני גבר נובע מאיזו ברירת מחדל של סולידריות נשית אוטומטית? האם בתור אישה אני אמורה להזדהות עם המאמר? האם בתור גבר כל ניסיון שאינו שתיקה או הסכמה הוא הסגברה? מה קורה אם בתור אדם, אישה או גבר, אני רוצה להתייחס עניינית ולאו דווקא בהסכמה, עידוד ואמפתיה? הגישה שלך מצערת, בעיקר כי היא זריקת הרדמה לדיון.

      04
      גילה

      כן, עדי, זה בסדר שתחשוב אחרת או תרגיש אחרת, כל עוד אתה לא מנסה להסביר לכותבת מה היא אמורה להרגיש. המאמר הוא על החוויה של אישה שהפרו את המרחב הפרטי שלה בעבר, ועל הקושי לגונן עליו בהווה. זו חוויה שגורמת להרבה א.נשים קושי בהתנהלות היומיומית, גם זו שלכאורה לא מאויימת. לא הפרו את המרחב הפרטי שלך? אשריך.

    05
    אריאל

    עדי היקר ! (שכן ברור כעת שאתה גבר למרות שהתחמקת מהשאלה).
    למרות מחמאותיך כלפיי על רידוד הדיון והרדמתו, ומחמאותיך לעצמך על כי אתה ענייני, אייעץ לך לא להיחפז בהנחותיך.
    בסה"כ הצבעתי בתגובתי הקודמת על כמה זה לא ענייני ואף מגוחך לייעץ משהו שכלתני כנגד חוויה רגשית ואף גופנית עזה במפגשי הכותבת עם אנשים- גברים בעיקר.
    אם למישהי יש פוביה מסויימת, נניח מכפתורים, האם באמת הדרך היחידה לטפל בה היא לומר לה בהגיון רב עד כמה כפתורים אינם מזיקים?
    (ואגב, כאן כשלת בדבר מה נוסף: כי יש את כל ההוכחות בעולם שגברים דווקא כן מזיקים. לנשים בעיקר. ולא ההפך הוא הנכון. כי גברים אכן יכולים להזיק לגברים אחרים ואף עושים זאת כל הזמן. אבל גברים מזיקים לנשים - פיזית, רגשית, נפשית וכלכלית- הרבה יותר משנשים מזיקות לגברים.
    ולכן גם כאן גישתך השכלתנית בכלל לא עוזרת, שלא לומר שגויה מעיקרה. אגב, גם במקרה של הפוביה מכפתורים היא גם לא היתה עוזרת, אבל אז לפחות היתה נכונה.)
    מ.ש.ל

    (תוכל אגב בתגובתך הבאה להרפות קצת מהמילים והביטויים המפוצצים? עשה לי כאב ראס! אפשר לחשוב שאתה כותב לרסלינג ולא טוקבק באינטרנט)

06
דינה ב.

מסכימה לעובדה שחלקנו חוות מפגשים עם גברים זרים כחווייה נטולת אפיון מגדרי המאפשרת לעיתים רגעים של קשר נעים, מעניין ונטול משמעות מיוחדת.
בהקשר של הפסיביות והלגיטימציה שלה, מסכימה שזוהי זכות המוקנית לנו באופן טבעי. כל עוד איננו פוגעים בזכויות האחר. היא מאפשרת לנו לנוח, לנהוג בטבעיות, לא לעמוד כל הזמן בציפיות של אחרים. יחד עם זאת האקטיביות היא זו הנותנת לנו תחושת חיוניות ויכולת להשפיע על המתרחש סביבנו. לא הייתי מוותרת עליה.

07
מייסון א גודווין

וואו. טקסט מקסים וחכם ומלא חן וכיפי לקריאה!
מעבר להזדהותי עם הרצון ב-98% מהזמן להיות בבית, והחיבה לריצה במאה המטרים האחרונים - ממש אהבתי את נקודת המבט האחרת על האין, על הכלום, על הפסיביות שאת מתארת וממשיגה בצורה כל כך מיוחדת ויוצאת דופן.
(לא יודע אם על שום דבר אבל) תודה

08
אריאל

נהניתי מאד. כתבת חשוף ועדין ויפה.
מזדהה עם הרבה מהתחושות שהעלית.
וגם אני לפעמים נראית לעצמי מגוחכת כשאני מודה בהתרגשות לאנשים רק כי מילאו את תפקידם בצורה טובה ותו לא...
ועולות בי אותן תהיות ואותן צדדים ושאלות. וחידדת אצלי הרבה.
תודה!

10
גדעון

היפני הקשיש קם השכם בבקר
ראה שחלק משדה האורז לא הוצף בצונמי ואף המתחם האחורי של ביקתתו נותר על כנו. הוא קד קידה עמוקה לעבר ההרים משם ביצבצו קרני השמש. כתבה חזקה. תודה על הכל

11
י.ד.

אכן לומר תודה זה כל מה שנותר. את לכודה בגופך הצעיר שהוא מטרה נחשקת למין האחר שנדרש לרסן את עצמו כדי לא להחריב את העולם. וכאשר גבר דן את יצרו ולא פונה אל הרהבים הוא ממש מכונן עולם ולו לרגע קצר את העולם שלך. ואמירת התודה על העולם שנוצר נושאת תפילה לעולם עתידי שבו כל בני בשר יכירו וידעו כי אין מקום ליצר בעולמנו.

12
מימי

בנוסף לכל מה שמתואר למעלה בכתבה,אישה נכה על כיסא גלגלים צריכה לומר תודה לאלוהים וליקום על שקיבלה שירות כאחד האדם. במו עיניי וממה שמספרות לי חברותיי ראיתי, כי במדינת ישראל הכוחנית והבריונית לצערנו אישה נכה על כיסא גלגלים אפילו היא יפה, משכילה ועם ניסיון חיים עשיר בחיי העבודה, נחשבת פחותה ומהווה אתגר לכל גבר כדי להראות שהוא עליון עליה ולא לתת לה שירות או להתעלם ממנה במסעדה, ברשת דוכני מזון כמו ----- וגם -----. חיים איומים. בושה וחרפה. ומה שכתבתי פה כבר נחשף במחקרים חברתיים אבל לא תיקן את המצב. בעולם השלישי יש לפחות חמלה, פה אפילו לא זה. רק כוחנות, בריונות וכל דאלים גבר מהמקום הכי בזוי בנפש האדם.....

    13
    ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

    הצדק אתך. תופעות אלו ידועות ומוכרות לי כל כך.... ישראלים משוכנעים שהם הכי נחמדים בעולם והם ממש לא. כמובן לא כולם . אמפתיה וחמלה הם לא הצד החזק שלנו. וכאשר אני מתארת תצפיות שלי שמאשרות לחלוטין את מה שכתבת למעלה אנשים מגיבים בחוסר אמון. אכן אישה נכה נחשבת טרף קל כדי להתעלק עליה ולמרר את חייה. מחקרים של הג'וינט הראו שבישראל אישה נכה נחשבת בתחתית הסולם החברתי גם ובעקר אם השגיה עולים על ההשגים הממוצעים של הסובבים אותה. קנאה כבר אמרנו??

19
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

כמה הערות לסדר: 1. קיים בעולמנו המונח פסיב-אגרסיב שהוא מונח פסיכולוגי המאפיין אנשים שבאופן פסיבי מייצרים אגרסיה לא פחות קשה מאגרסיביות - תוקפנות הידועות לשמצה . כלומר שיר הלל לפסיביות הוא בערבון מוגבל. 2. פסיביות איננה בהכרח שוללת מתח מיני ואפילו תוקפנות מינית. גם נשים אינן כליל השלמות ובדור שלנו דווחו לא מעט מקרים של נשים שאנסו ותקפו את בנות מינן ואחת כזאת אפילו הוחזרה לאוסטרליה לא מזמן כדי לעמוד למשפט. 3. אם מחברת המאמר מרגישה נוח בחברת אנשים שאינם משתלטים על השיח אשריה וטוב לה. אינני רוצה להטריד את שלוותה ואולם מוטב שתהיה מודעת לכך שאנשים הם שחקנים לא רעים בכלל ומניפולציות יכולות להסתתר גם תחת מעטה של נימוסים טובים.

    20
    ק. מ. קנוול

    נראה לי שלא מעט פאסיב אגרסיב אפשר למצוא גם בתגובה שלך. מתח מיני, פנטזיות אלימות ומניפולציות קיימים תמיד. מקריאה במאמר נראה לי שחלק מרכזי בתודה של הכותבת לגברים היא על כך שהם מודעים לעובדה הזאת ועושים מאמץ לא להציב את הכותבת במצב לא נעים. זה הרי לא באמת פאסיבי. לרוב דרוש מאמץ אקטיבי כדי ליצור את השום דבר שהכותבת מדברת עליו.

21
אורלי ניצן

ל-מעין גולדמן.
בול!
חכם, עדין, ניפלא.
תודה רבה לך.
נ.ב.
הדיון של המגיבות/ים לרשומה של מעין, היה מרתק לכשעצמו.