תופסים מרובה

אומרים שהמניה החזקה ביותר בשוק הזוגיות היא הפוליאמוריה. האם היא מסוגלת לקיים את מה שהיא מבטיחה? מה המחיר שהיא גובה? מה בינה ובין אינטימיות אוהבת?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

נדמה שפתאום כולם מדברים על פוליאמוריה. קיום מספר קשרים אינטימיים, בלי להסתירם מבני הזוג, ובהסכמתם, הוא ללא ספק המניה החזקה ביותר כיום בשדה הזוגיות, האלטרנטיבה הבולטת למיינסטרים המונוגמי. בארצות הברית, שאותה אנחנו ממהרים לחקות, יש כתב עת המוקדש לפוליאמוריה, מדפי ספרים מתפקעים, ומתקיימים אינספור כנסים, סדנאות וקבוצות. TED העלו לא פחות מ-14 הרצאות בנושא ונטפליקס מיהרו להפיק סרט תיעודי (חביב ביותר).

המילה 'מונוגמיה' מגיעה מיוונית, מונו – יחיד, גמוס – נישואין. הפוליאמוריה מגיעה, באופן הולם, משילוב של שתי שפות, יוונית (פולי – הרבה) ולטינית (אמור – אהבה). בבחירת המונח יש הנחה מוקדמת. מונוגמיה מכוונת לנישואין, פוליאמוריה – לאהבה. אך האמנם?

אנחנו יצורים מורכבים, עם מגוון צרכים, נטיות, תשוקות, מצבי רוח ונפש, שמשתנים לאורך היום, ובוודאי שלאורך החיים

בספרו "מונוגמיה" כתב הפסיכואנליטיקאי הבריטי אדם פיליפס כי "מונוגמיה היא דרך לצמצם את הגרסאות של עצמנו למינימום". אנחנו יצורים מורכבים, עם מגוון צרכים, נטיות, תשוקות, מצבי רוח ונפש, שמשתנים לאורך היום, ובוודאי שלאורך החיים. האדם אינו מקשה אחת, העיר הרמן הסה, "הוא עולם רב-אנפין ומגוון מאוד, כיפת שמים זעירה משובצת כוכבים, תוהו-ובוהו של צורות, שלבים ומצבים, של ירושות ואפשרויות". התעלמות מהמגוון הזה פירושה צמצום ההוויה שלנו, דלדול המידה שבה אנו מבטאים את מי שאנו. לא נצייר רק בצבע אחד, לא נשמע מוזיקה בסולם יחיד, לא נצא תמיד לחופשה באותו בית מלון. למה שנשאף לדבר דומה בחיי האהבה שלנו?

התרבות המערבית הובילה למצב יוצא דופן בהיסטוריה, בו אנשים נוטים להעמיס כמעט את כל צרכיהם על בן הזוג. אנחנו מצפים שאותו אדם יצליח להיות הכול בשבילנו. אולם סביר הרבה יותר שצרכים שונים ייענו על-ידי אנשים שונים. יותר קל לנו להבין זאת כאשר מדובר בצרכים שאינם אינטימיים ומיניים, אולם גם הצרכים הרומנטיים והגופניים שלנו הם מגוונים, וסביר להניח שיסופקו טוב יותר על-ידי מספר אנשים.

נדמה כי האדם, בטבעו, פשוט אינו מונוגמי. אנשי ה'פתוח!' מנפנפים במחקרים על גודל האשכים האנושיים, שמעידים על אופיים ההולל של אבות אבותינו הקדמונים. גם מבט על קרובינו השימפנזים או הבונובואים מראה כי מין אצלם הוא עניין חופשי ונטול תסבוכים, וכך גם בקרב שבטים ילידיים רבים.

בונובו, קופים, פוליאמוריה

קופי בונובו בתמונה משפחתית. הבונובו הם גם דגם למצדדים בפוליאמוריה. תצלום: Doris Meta F

אין פלא שגם ניסיונות כנים לדבוק בבן או בת הזוג, מובילים לא אחת ללא אחת. כוהנת הפוליאמוריה המקומית מאשה הלוי מצטטת בספרה החדש מחקר על פיו כ-50% מהנשים וכ-60% מהגברים ינהלו מתישהו לאורך חייהם רומן מחוץ לנישואין. בהנחה שהבוגדים אינם שייכים בהכרח לאותו אותו תא משפחתי, "מעטים הם התאים המשפחתיים שאין בהם בגידה בכלל". מדוע לדבוק בדגם שאינו עובד ושמביא תכופות לפגיעה וכאב?

העניין כבד משקל יותר ממה שנהוג לחשוב. הבחירה במודל המונוגמי כבסיס הקיום האנושי, התשתית של חיי המשפחה של רוב בני האדם, היא בעלת השלכות החורגות אל מעבר לכאב רגשי אישי. ב"גר בארץ נוכרייה" טען רוברט היינליין כי הצורך בבעלות על בן הזוג המיני הוא המקור העיקרי לכל המאבקים האלימים בהיסטוריה האנושית, כל המלחמות, הרציחות, הפגיעות. אהבה ומין הם כוחות רבי עוצמה, והניסיון לשלוט בהם ולתעל אותם מוליד תוצאות קטסטרופליות. או כדברי ג'ורג' ברנרד שו: "הבלבול בין נישואין ובין מוסריות תרם להרס המצפון האנושי יותר מכל טעות אחרת".

גם אם יהיו לנו חמישה קשרים, בסופו של דבר החידוש יתפוגג ונאלץ להתמודד עם שחיקת התשוקה

המונוגמיה, מסכמים מתנגדיה, אינה טבעית, היא מובילה להשחתה מוסרית, מעודדת רגשות כמו קנאה, עלבון וזעם, ופשוט 'לא עובדת' עבור רוב בני האדם, במובן שאינה מולידה חיים של סיפוק וצמיחה הדדיים ומתמשכים בתוך קשר זוגי אינטימי. אולם השאלה אינה האם טענות אלה נכונות או לא – הן נכונות דיין – אלא האם האלטרנטיבה שמציעה הפוליאמוריה טובה יותר.

אין ספק שחלק מהותי מהמשיכה הפוליאמורית נוגע לסקס. חידוש הוא אלמנט מרכזי בהנאה ובתשוקה, ועם מגוון בני זוג, קל יותר לשמר אותו. עם זאת, גם אם יהיו לנו חמישה קשרים, בסופו של דבר החידוש יתפוגג ונאלץ להתמודד עם שחיקת התשוקה. אין כל הוכחה שעדיפה הוספת פרטנרים חדשים על פני הקדשת מאמץ זוגי משותף כדי לפתח את היכולת למצוא חידוש ועניין מיניים עם אותו אדם.

הרחצה, טולוז-לוטרק

"רחצה" (1889), אנרי דה טולוז-לוטרק. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה

הפוליאמוריה מציעה אכן יותר קשרים עם פוטנציאל לאהבה, אך האם גם סיכוי טוב יותר למימושה?

ובכל מקרה, אף שההיבט המיני של הנושא מושך את מירב תשומת הלב, הוא אינו המרכזי. פוליאמוריה קשורה מאוד לסקס, אולם היא אינה קשורה אך ורק לסקס. מה שמבדיל אותה מתרבות הסטוץ או מסתם 'יחסים פתוחים', מדגישים מצדדיה, הוא שיש בה רצון כנה באינטימיות זוגית קרובה, שכרוכה ביחסים מיניים שאינם מקריים. כלומר, במהותה מכוונת הפוליאמוריה, בדומה למונוגמיה, לקשרים עמוקים, לאינטימיות הרמונית – לאהבה. הפוליאמוריה מציעה אכן יותר קשרים עם פוטנציאל לאהבה, אך האם גם סיכוי טוב יותר למימושה?

כאמור, טיעון פוליאמורי מרכזי הוא שלא סביר שאדם אחד ימלא את כל צרכינו האינטימיים. כמו שכתבה ב"גרדיאן" השחקנית הפוליאמורית אֶלְף לַיוֹנְס: "זה פשוט יוצר יותר מדי לחץ! אם את מבינה שאת רק מרכיב ייחודי אחד בחיים של מישהו זה משחרר. הקנאה נמוגה ואת מבינה שכמובן – הוא יכול להימשך לאנשים נוספים, כי כולנו רק חלקים מפאזל".

יש לשים לב שהטיעון הפוליאמורי הוא שהציפיות כיום מקשרים הן גבוהות מדי – אין בו שום הצדקה לכך שהפתרון לבעיה הוא הוספת קשרים. אולי פשוט, או יעיל יותר, לברר מהן הציפיות שלנו ולהתאימן למציאות? כך גם בנוגע לקנאה. הדגם המונוגמי אכן מעודד קנאה ותחושת בעלות, אולם אין שום הבטחה שפוליאמוריה תפתור את הבעיה. אדם קנאי בהחלט עשוי לחוש יותר קנאה, ולא פחות קנאה, אם ייכנס למערכת קשרים מסועפת. שוב, נראה סביר יותר לטפל במקורות לתחושות הקנאה שלנו, מאשר להוסיף פרטנרים למערכת הטעונה הקיימת.

אדואר מאנה, השזיף

"השזיף" (1878), אדואר מאנה, The National Gallery of Art, תצלום: ויקיפדיה

יש לומר גם זאת: נראה שבמקרים לא מעטים הוספת פרטנרים אינטימיים, גם אם בהסכמה, כרוכה בפגיעה, אף אם זו נותרת מוכחשת או מודחקת. שני בני הזוג צריכים לעשות עבודה עצמית עמוקה כדי לוודא שהפתיחות שלהם היא אותנטית ואינה תוצר של חרדות או חסכים.

כאן אולי המקום להתייחס לטיעון ה'ביולוגי'. מונוגמיה אכן אינה 'טבעית' לגמרי, ודאי שלא לרובנו. אולם רק בגלל שמשהו טבעי יותר, אין פירוש הדבר שהוא עדיף. זה לא טבעי, למשל, לנצח על תזמורת פילהרמונית, לפתח משוואות של תורת הקוונטים או להתנדב לעזור לפליטים. זואולוגים טרם זיהו ולו שימפנזה אחת המבצע איזו מן הפעולות אלה. ההתקדמות של הציביליזציה כרוכה בעשיית יותר ויותר דברים שאינם טבעיים. אכן, לא כל הפעולות הלא טבעיות הן חיוביות, אך לבטח לא ניתן לבטל את כולן כבעייתיות רק על רקע אי-טבעיותן.

מעבר לכך, אף שאבותינו ואימהותינו הקדמונים כנראה לא היו מונוגמיים, במאות אלפי השנים האחרונות השתנו אי אילו דברים. המחקר העדכני מראה כי על הרצף שבין מונוגמיה מוחלטת – שם נמצאים ככל הידוע רק שלושה מיני יונקים: נברן השדה, הבונה האירופאי (אך לא הצפון אמריקאי!) ודורוקולי אזרה – ובין קיום יחסי מין עם כל מי שזז לאט ממך – שם נמצא רוב עולם החי – מצוי המין האנושי קרוב מאוד לקצה הראשון (אנחנו לא 'מונוגמיים!' כנברנים אלא monogamish). הרגלי הזיווג האנושיים החלו נעים לכיוון מונוגמי לפני כ-1.9 מיליון שנים, כך מעריכים חוקרים – דבר שהביא למשל להעלמות הבאקולום (עצם הפין), ולהתקצרות הזמן שלוקח לזכר האנושי לפלוט את זרעו (פחות משתי דקות מרגע החדירה בממוצע, למרבה הצער).

אבל אולי שני מיליון שנים אינן די זמן עבורנו כשמדובר ביצירת תשתית לדבר המפחיד הזה, מחויבות? גם בלי עצם פין, הפרויקט המונוגמי האנושי הוא כישלון מהדהד, שמביא לשיעורים מאמירים של בגידות ופרידות, וגם לסתם תסכול וחוסר סיפוק. שוב – העובדה שאפשרות אחת היא בעייתית אינה מוכיחה שהצעה חלופית היא עדיפה. במקרה של מונוגמיה ופוליאמוריה נדמה שלהיפך. על כל דבר שיכול להשתבש במסגרת מונוגמית, יש לפחות שניים שיכולים לערער מערכת רבת משתתפים. אין נתונים על התפרקות קשרים פוליאמוריים, אולם נדמה כי סיכויי ההישרדות שלהם נמוכים אף מאלה של קשרים מונוגמיים.

מדוע אם כן שנשער שהפחתה נוספת של תשומת הלב תחזק את הקשר, או שקשר נוסף שאינו מקבל תשומת לב מספקת ישפר במשהו את המצב?

עניין של חשבון פשוט: פוליאמוריה דורשת הרבה יותר זמן ואנרגיה ממונוגמיה, אפילו ממונוגמיה עם פזילה. ופחות זמן משותף עם בן הזוג פירושו בדרך כלל קשר פחות חזק. ההתפרקות של קשרים מונוגמיים נובעת כמעט תמיד מחוסר תשומת לב, לא מעודף תשומת לב, מדוע אם כן שנשער שהפחתה נוספת של תשומת הלב תחזק את הקשר, או שקשר נוסף שאינו מקבל תשומת לב מספקת ישפר במשהו את המצב?

קנאה, אדוורד מונק

"קנאה" (1907), אדוורד מונק, מוזיאון מונק, אוסלו. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

זה הרגע בדיון שבו מצטטים פוליאמורים משכילים את ויליאם שייקספיר ("שִׁפְעִי חסר גבולות כים, עמוקה כמותו אהבתי; ככל שאתן לך יותר, יותר יש לי, הרי זה אינסופי") או את רומן גארי ("אהבה היא הנכס היחיד המתרבה ככל שמפזרים אותו יותר"). זה נכון. אולם כה מעטים מצליחים לתת, אפילו לאחד! אלף ליונס אמרה שלאהוב מספר אנשים זה כמו לדבר במספר שפות. אך אהבה אמיתית, עמוקה, בשלה, משולה, במובן הלינגוויסטי, לכתיבת שירה. הנכס שמתרבה ככל שמפזרים אותו אינו להג עילג, אלא זמרת הלב. כל אחד יכול לצרף מילים ואפילו לחרוז, גם בשפות שתיים או שלוש, אולם שירה זה כבר עניין אחר. מוטב להתמקד בניסיון לשלוט בשפה אחת על בוריה. כמו שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים שלו: "האהבה לפי מידת ההשגה". ככל שהאוהב מעמיק בלימודיו את אהובתו, מכיר אותה טוב יותר, מתעצמת אהבתו. ההכרה היא היא האהבה. המשימה היא ללמוד אדם אחר, לפני ולפנים, להקיף אותו, 365 מעלות. אין מקצוע קשה יותר. בהחלט לא סביר כי הכפלת כמות ה'חומר' תגדיל את סיכויי ההצלחה.

נכון, בגידה, או אפילו צמצום העניין מצד בן הזוג, הן מהחוויות הכואבות ביותר שבני אדם מתמודדים עמן. מחויבות רגשית היא דבר מפחיד מאוד. אך כמו שכתב דאף מקדאפי, אין שום סיבה לשער שקשר לא-מונוגמי יכרוך בתוכו פחות כאב.

קשיי האהבה אינם נובעים מהמונוגמיה, אלא מכך שקשה לאהוב. "אהבה היא אחת ההתרחשויות הנדירות ביותר בחיי אנוש", העירה בצער חנה ארנדט. והמשורר ריינר מריה רילקה כתב כי מדובר כנראה "[ב]דבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים".

קשיים וריבים מרים ומערערים הם חלק מכל קשר אינטימי. אבל – וזו הנקודה החשובה – הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה, השיממון, הניכור, כל אותם רגשות מעכירים שמתעוררים מול בן הזוג, קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. נוח להאשים את בן הזוג, או את המסגרת שבה אנחנו חיים איתו, אולם מועיל הרבה יותר לנצל את ההזדמנות כדי לברר את יסודות רגשותינו הקשים, ולפרקם בעזרת בן הזוג.

מונוגמיה מבוססת לרוב על פנטזיה – שאם רק נמצא את האדם הנכון, אז נחיה איתו באושר ובאהבה עד קץ ימינו. פוליאמוריה אינה יותר מפנטזיה חלופית – שאם ננסה עם עוד אנשים, ייפתרו קשיינו.

עם זאת, הנהייה העכשווית משקפת לפחות שתי נקודות מהותיות בכל הנוגע ליחסים ואהבה, שהמודל המונוגמי טשטש במרוצת השנים. ראשית, יחסים פוליאמוריים או פתוחים מחייבים התבוננות מתמדת על רגשות וצרכים. קשר מונוגמי עלול לשקוע ולהתנוון, בדיוק בגלל חוסר הבחינה העצמית שנובע לעתים קרובות מהחלטה שמתקבלת ברגע עטור שקיעה וטבעת – לָנֶצַח! אך אהבה אינה לנצח, היא לעתה, אך ורק. כדברי טולסטוי: "אהבה עתידית איננה קיימת; אהבה אינה אלא פעילות בהווה. אדם שאינו מבטא אהבה בהווה, אין בו אהבה". קשרים פוליאמוריים הם אכן לרוב יותר 'הוֹוים' מאלה המונוגמיים, אולם אין זה הכרחי. ניתן לממש את הדפוס המתבונן והנוכח גם בתוך מערכת מונוגמית, בלי להידרש למאמץ הפוליאמורי המפרך.

התרומה הגדולה ביותר של הפוליאמוריה היא כנראה הזרקור שהיא מפנה אל הצורך האנושי החמדני בבעלות אקסקלוסיבית, שהוא מקור לסבל, רוע, תחרות והרס

אך התרומה הגדולה ביותר של הפוליאמוריה היא כנראה הזרקור שהיא מפנה אל הצורך האנושי החמדני בבעלות אקסקלוסיבית, שהוא מקור לסבל, רוע, תחרות והרס. כפי שאהבה אמיתית היא תמיד הווה, כך היא גם לעולם חופשית ומשחררת, אף פעם לא כופה או מחזיקה. מאשה הלוי עצמה כתבה בסוף ספרה כי היא אינה מקדמת פוליאמוריה או יחסים פתוחים, אלא את מה שאלה נותנים לה – חופש.

איזו חירות, איליה רפין

"איזו חירות!" (1903), איליה רפין. תצלום: ויקיפדיה

עבור הרוב הגדול של בני האדם, נראה כי פוליאמוריה דווקא תרחיק מאינטימיות אוהבת, ולא תקרב אליה

אריך פרום ראה בהבחנה בין בעלנות (having) ובין היוֹת (being) את בעיית הקיום הנוקבת ביותר. מצד אחד, כתב, נטועה בנו הנטייה "לרכוש, לשלוט – שמקור כוחה ... בגורם הביולוגי של הרצון להתקיים", ומן הצד השני הנטייה "להיות, לממש את עצמנו – לשתף, להעניק, להקריב – שמקור כוחה בתנאי הקיום האנושי המיוחדים ובצורך הטבוע מלידה להתגבר על הבדידות על ידי אחדות עם אחרים". אהבה מתאפשרת רק כשאנו מצויים בעמדה הקיומית הבלתי-בעלנית. עמדה זו אולי מודגשת יותר בקשרים פוליאמוריים, אולם בהחלט קיימת גם בקשרים מונוגמיים כשהם במיטבם.

לא תתכן תשובה אחת, אוניברסלית, לשאלה 'האם יחסים פתוחים הם דבר טוב?'. כמו בכל עניין, הדבר תלוי במה שמבקשים. אם הרצון הוא בגיוון, בחידוש, בהרפתקה, יחסים מרובים בהחלט יכולים לתרום. אך אם הרצון הוא במימוש של אינטימיות עמוקה, כפי שטוענים הפוליאמורים עצמם, כדאי לחשוב פעמיים לפני שעוברים למחנם. המודל שלהם אמנם מרענן נקודות חשובות בנוגע לקשרים אינטימיים, ואין לשלול אותו כהצעה מעניינת לקבוצה מצומצמת של אינדיבידואלים, אולם עבור הרוב הגדול של בני האדם, נראה כי פוליאמוריה דווקא תרחיק מאינטימיות אוהבת, ולא תקרב אליה.

הסופר וההוגה האנגלי ג. ק. צ'סטרטון סיכם את הדברים בתבונה וברק, כדרכו (הדברים נכונים כמובן לבני שני המינים): "ההסתפקות באישה אחת היא מחיר זעום בעבור ההזדמנות לפגוש באישה אחת. לו התלוננתי על שניתן לי להינשא פעם אחת בלבד הייתי כמי שמלין על שניתן לו להיוולד פעם אחת בלבד. תלונה שכזאת אינה מתיישבת עם הריגוש המסעיר שאת עלבונו היא תובעת: היא אינה מסגירה תיאבון מיני מוגבר כי אם שיממון מיני מוזר. אדם המלין על כך שאינו רשאי להיכנס לגן עדן מבעד לחמישה שערים בעת ובעונה אחת אינו אלא טיפש".

 

מקורות
ארנדט, חנה (1958 [2013]). המצב האנושי. מאנגלית: אריאלה אזולאי ועדי אופיר. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
גארי, רומן (1980 [1983]). עפיפונים. מצרפתית: אביטל ענבר. תל אביב: עם עובד.
היינלין, רוברט (1961 [1980]). גר בארץ נוכרייה. מאנגלית: דפנה לוי. ירושלים: כתר.
הלוי, מאשה (2018). לחיות פתוח. שוהם: כנרת, זמורה-ביתן.
הסה, הרמן (1927 [2006]). זאב הערבה. מגרמנית: עדנה קורנפלד. תל אביב: שוקן.
טולסטוי, לב ניקולייביץ (1887 [2015]). כתבי הגות. מרוסית: דינה מרקון. ירושלים: כרמל.
פרום, אריך (1976 [1983]). בעלנות או מימוש עצמי. מאנגלית: שושנה צינגל. ירושלים: אלחנן רובינשטין.
צ'סטרטון, ג"ק (1908 [2007]). האתיקה של ממלכת הפיות. מאנגלית: עודד וולקשטיין. תכלת, 28: 95-74.
רילקה, ריינר מריה (1929 [2004]). מכתבים אל משורר צעיר. תרגום: עדה ברודסקי. ירושלים: כרמל.


Lyons, Elf (2017). A new way to love: In praise of polyamory. The Guardian, 23, July, 2017.
Phillips, Adam (1996). Monogamy. London: Faber and Faber.
Shakespeare, William (1594). Romeo and Juliet.
Shaw, George Bernard (1903). Man and Superman.

תמונה ראשית: סוכריות על מקל. תצלום: איימי שמבלן, unsplash.com

Photo by Amy Shamblen on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

26 תגובות על תופסים מרובה

01
הגלשנית

הטיעון שמונוגמיה אינה טבעית לגמרי הוא טיעון לוקה שמשווה אותנו לקדמונינו כאילו דבר לא השתנה. אם הם באופן טבעי לא היו מונוגמים אז גם אנחנו לא יכולים להיות. לשם הוכחה הובא הטיעון של השימפנזה ופתירת משוואות קוואנטיות (ואולי גם תשבצים)

הטיעון שסקס ופתירה של משוואות קוואנטיות הם זהים בסולם ההתפתחות ואם אין שימפנזות שפותרות תשבצים אז פתירת תשבצים היא לא טבעית הוא מוטעה, מטעה ודווקא מחליש טיעונים בהקשר לפוליאמוריה.

מין הוא צורך בסיסי אבולוציוני. פתירת משוואות הוא צורך הרבה יותר מתקדם ולא בקנה מידה אחד עם הצורך במין. אומנם אנחנו והשמיפנזות
חולקים בצורך לספק צרכים בסיסיים כמו מין, מכיוון שאנחנו מתקדמים יותר מהשימפנזות לנו יש את הצורך לפתור משוואות ותשבצים (לפחות לחלקינו היותר מתקדמים) ואילו להן אין.

כנ"ל לגבי מונוגמיה. מונוגמיה היא שלב יותר מתקדם בהתפתחות. אומנם קדמונינו לא היו מונוגמים אך אנחנו כבר לא כמו קדמונינו והתפתחנו מאז. לכן המונוגמיה היא כן טבעית לאדם היותר מתקדם.

ובעניין החופש. לטעמי המונוגמיה היא כמו דרך סלולה בשדה החיים. נכון שיש כאלו שמעדיפים ללכת בשדה עצמו בחופשיות גמורה ולא להיות כבולים לתוואי הדרך הסלולה. אך אם ברצונינו להגיע ליעדים ממומשים בחיים כגון ילדים, קריירה, השגות מטרות, מעבר לשיטוט אינסופי בחופשיות גמורה, ואפילו אם מהנה, אזי הדרך הסלולה היא המועדפת.

זאת הסיבה שהתרבויות המפותחות בימינו הן תרבויות שמגבילות את הרצון לחופש אישי בלתי מוגבל וכובלות אותנו במידה מסויימת לדרך חיים סלולה, להבדיל מתרבויות שבהן הכיף וההנאה הם הגורמים המכריעים.

02
אוהד אזרחי

גדעון ידידי, יפה כתבת. זה אולי המאמר המשובח ביותר שקראתי בחזית המיותרת של מלחמת המונו-בפולי. אולם הרשה לי להצביע על משהו. כתבת:
"מונוגמיה מבוססת לרוב על פנטזיה – שאם רק נמצא את האדם הנכון, אז נחיה איתו באושר ובאהבה עד קץ ימינו. פוליאמוריה אינה יותר מפנטזיה חלופית – שאם ננסה עם עוד אנשים, ייפתרו קשיינו."
אז זהו, שלא. מי שמתיחס לפוליאמוריה ברמה של פנטזיה חלופית לפתרון כל הבעיות דומה אכן למי שמקבל את סרטי דיסני כחינוך לנישואין מונןגמיים מוצלחים האפילי אבר אפטר.
דומני שכל מי שחי באהבה לא מונוגמית (כמוני למשל) מתוך מודעות והעמקה מודע מאד לכך שאהבת פרטנרים נוספים לא תפתור כלום כבדרך קסם, אלא אף תוסיף מורכבות למערכת. אלא שעבורנו זה לא עניין של שיקול דעת באמת. כמו הומוסקסואליים שלא תלך לשכנע אותם שזה לא כדאי כי לשכב עם גבר לא יפתור להם את כל הבעיות בזוגיות, כך גם עבורנו. זה לא אמור בכלל לפתור משהו. זה פשוט סגנון האהבה המתאים לי. אני בהחלט אוהב להכנס לגן עדן דרך מספר שערים, בין היתר משום ש, כפי שכתבה אתי הילסום ביומנה 'אני אןהבת יותר מגבר אחד כי גם אני יותר מאישה אחת' (ציטוט מהזכרון). לחלקי האני השונים שלי יש שערים שונים לבוא בהם אל הגן.

    03
    גדעון לב

    אוהד יקר, משמח לפגוש אותך כאן ותודה על התגובה.
    הנקודה המרכזית היא שלאהוב אינו דבר מובן מאליו. ונראה לי ששנינו מסכימים – שלא מסגרת זו ולא מסגרת אחרת תפתור בפני עצמה את הקשיים הכרוכים בכך. מחשבה אחרת אינה אלא פנטזיה. מרגע שמבינים זאת – יעשה כל אדם כטוב וכאפשרי בעיניו ובעיניה.
    ואם הזכרת את המאור הגדול, מו"ר אתי הילסום, אכתוב, בפרפרזה משלי על דבריה: "אני אוהב אישה אחת כי אני יותר מגבר אחד, ובאההבתי אותה, אני יודע שהיא יותר מאישה אחת".

      היות וכדבריך "ששנינו מסכימים – שלא מסגרת זו ולא מסגרת אחרת תפתור בפני עצמה את הקשיים הכרוכים בכך. מחשבה אחרת אינה אלא פנטזיה. מרגע שמבינים זאת – יעשה כל אדם כטוב וכאפשרי בעיניו ובעיניה" -- נגמר הדיון המלומד שהתחלת כאן. אם כל שרצית לומר הוא שלא כדאי לפנטז שמערכת כזו או אחרת תהווה פתרון לבעיות ולקשיים הכרוכים בלהיות נוכחים באמת באהבה, ולא באת להעדיף מערכת זו על אחרת, הרי שהפכת מאמרך למיותר, וזה חבל כי הוא באמת כתןב יפה...

07
אלישבע פלדמן

גדעון, נראה לי שפספסת את המהות של פוליאמוריה. אוהד כבר כתב שהמטרה היא לא לפתור בעיות שקיימות על ידי קשר נוסף, או חיפוש גיוון. זה פשוט סגנון מסויים של אהבה. בנוסף לכך, זה אבסורד שאתה חושב שניתן לאהוב רק אדם אחד עם אינטימיות אמיתית- אתה לא קרוב לחברים או למשפחה שלך? אינטימיות לא קשורה לכמות הזמן שאנשים נמצאים ביחד, אלא ליכולת להיות פתוח ולקבל קבלה. מן הסתם שמי שצריך להסתיר כל עניין מיני/רומנטי באחרים ולהמנע מכל דבר שעלול לעורר קנאה בבן זוג, יהיה פחות קרוב לבן/בת זוג, מאשר מי שלא מנסה לשלוט בן זוג שלו, או להסתיר ממנו דברים... הדבר העיקר בפוליאמוריה, זה מתן האפשרות לעצמך ולאחר להיות חופשי...

    08
    גדעון לב

    שלום אלישבע. יש בעיה קשה כשמדברים על 'אהבה', כי לא מדובר בדבר אחד, ברגש אחד (ואפילו – ברגש), אלא במגוון רחב מאוד של עמדות, רגשות ופעולות. הרחבתי על כך במקומות אחרים, וגם קצת לעיל. אסתפק באמירה שאהבה עמוקה היא נטולת כל הסתרה, שליטה והגבלה – וכך הדבר בכל מסגרת בה היא מופיעה. ועוד אוסיף שלתפיסתי (ולא רק תפיסתי, כאמור לעיל, וכנראה שאבסורד לחשוב אחרת) אין היא נפוצה כלל. התקווה שאדם יצליח לאהוב כך במקביל כמה אנשים היא ביטוי נפלא לאופטימיות האנושית, אבל נדמה שהתממשותה נפוצה עוד פחות.

    09
    יובל יוסף

    מסכימה מאוד! חיפשתי בתגובות האם יש כאן פוליאמורי אחד שקרא את המאמר ורואה את הטעות שבהסתכלות מונוגמית על קשרים פוליאמורים.
    אדם פוליאמורי לא קם בבוקר והחליט להכריח את עצמו לאהוב מספר אנשים ובכך לקחת על עצמו את "העול" שבניהול מספר מערכות יחסים. היופי בפוליאמוריה, מבחינתי, הוא שהוא מאפשר לי ולבן הזוג לאהוב בלי לקבוע חוקים לאהבה. שנים של מונוגמיה לימדו אותנו שאהבה מחייבת בלעדיות ושכדי להוכיח את קיומה יש לרסן את התשוקה ולהגביל אותה לפרטנר אחד.
    החופש הפוליאמורי נותן לי לאהוב בלי ציפייה לבלעדיות וכך מונע את השחיקה שנובעת מתחושת ה"אסור לי". כשאני קמה כל בוקר בידיעה שאני כאן מבחירה האהבה מתעצמת ולא נמאסת.
    גם מדד "ההצלחה" של הפוליאמוריה הוא בקריטריונים מונוגמיים; כמה שנים מחזיק הקשר? כשאתה מאוהב באמת, ומאוהב בעולם, אין זה משנה כמה שנים אתה אוהב מושא אהבה אחד או מושא אהבה אחר, אלא כמה שנים אתה מאוהב ונאהב.

10
ספייק

כתבת "אין נתונים על התפרקות קשרים פוליאמוריים, אולם נדמה כי סיכויי ההישרדות שלהם נמוכים אף מאלה של קשרים מונוגמיים."
אם אין נתונים, אז על בסיס מה אתה כותב "נדמה"? משפט כזה מערער מאוד את הרצינות של המאמר.

    11
    מאשה

    האמת היא שיש נתונים אם כי מעטים ומספרים הגירושין זהים. לפי מאמר אחד שבדק זוגות פתוחים מול מונוגמיים לאורך חמש שנים 20 אחוז מאלו וגם מאלו התגרשו ו30 אחוז מקרב ה"מונוגמיים" בגדו ועוד 60 אחוז שקלו בגידה ברצינות וכל זאת לאורך חמש שנים בלבד.
    אני חושבת שבכלל השאלה של אורך הזמן של הקשר פחות רלוונטית. השאלה היותר מהותית היא איכות הקשר. ונדמה לי שברגע שאנשים החליטו לא להתפשר על האושר החופש והמיניות שלהם זה מה שחשוב באמת. ואם המחיר של זה לפעמים הוא מחיר של אורך הקשר או החלטה לא למות בקשר לא טוב, זה בסדר גמור.

12
מאשה הלוי

הי גדעון תודה על המאמר. אני לא מסכימה בערך עם חצי ממה שכתוב ואשמח לדון איתך על זה בהזדמנות. אבל זה מאמר שבהחלט מתבונן ומעלה טיעונים מעניינים ובחלקם גם נכונים.

אני לא מסכימה איתך לגבי הטענה ההיסטורית, מתי הגיעה המונוגמיה לבני האדם ונדמה לי שמזמן מוכח בהרבה דרכים שרוב התרבויות היו ועודן לא מונוגמיות ושגם המונוגמיות שבהן לא בדיוק מצליחות להיות כאלו אפילו תחת משטור. אז מהיכן המספר שני מיליון שנה מהלן פישר? אבל אפילו היא לא טוענת שאנחנו מונוגמיים לכל החיים עם אדם אחד אלא מונוגמיים סדרתיים.

אני לא מסכימה איתך לגבי הקנאה. קנאה זה רגש שגם מאוד מעודדים אותו בחברה שלנו בפועל ולא מלמדים להתמודד איתו. וכן זה מצריך בחברה כמו שלנו עבודה כדי לא לקנא מרוב בני האדם. זה בסדר גמור. האם מונוגמיה לא מצריכה התמודדות עם ה"יצר"? אז למה האחד עדיף על השני בהכרח?

בסוף מה שבאמת מהותי לבני אדם זה החופש והאוטונומיה. שניטלים מבני אדם במרבית מערכות היחסים המונוגמיות וגם בחלק ניכר של מערכות יחסים לא מונוגמיות. ברגע שנדע לוותר על הבעלות על האחר הוא יוכל לבחור מתוך חופש אמיתי מה נכון לו לכל זמן נתון. מונוגמיה או לא. וחוייה של קיום זוגיות או מערכות יחסים מתוך מקום של חופש היא חוויה שרובנו לא חווינו ולא מבינים עד כמה היא משמעותית. עד כמה היא הופכת את האדם שאיתנו לאדם שאינו מובן מאליו. עד כמה היא מזרימה אנרגיה ותשוקה לתוך המערכת. התשוקה מתה בחובה ובאיסורים ובבעלתנות.

אכן בעיני אפשר לגלות עולמות שלמים של מיניות עם אדם אחד אבל גם ללמוד המון מאנשים אחרים. כל דבר אנחנו לומדים מאנשים רבים רק מיניות אמורים לחוות רק עם אדם אחד? למה? וגיוון מיני לא חייב להיות עם עשרות אנשים. גם שניים במקביל זה גיוון מיני לא רע בכלל, כמו שצוטט אצלי בספר מפי אדם ביגמי.

כמו כן חיבור לאחרים פשוט קורה. זה חלק מהמהות האנושית ואין שום סיבה לייצר מחסום מלאכותי באינטימיות ובמיניות. וכמובן כמובן אינטימיות ואהבה והעמקה לא מאפיינים רק את המונוגמיה אלא גם את המערכות הפוליאמוריות. אחרת לא היינו שם...היינו ביחסים פתוחים, שזו דרך לגיטימית לגמרי לחוות גיוון מיני וחוויה של חופש. אבל זו פשוט לא פוליאמוריה.

בסופו של דבר אכן המהות היא חופש ומערכות רומנטיות שלא נותנות לפחדים לנהל אותן. וגם אולי כדאי לזכור שזוגיות נוצרה בשביל בני אדם ולא בני אדם בשביל לתחזק זוגיות. כל עוד אנשים ינהלו את מערכות היחסים שלהם מתוך כבוד לשונות שלהם, לאוטונומיה על הגוף והרגשות של השני, מתוך הבנה שהם לא חייבים להיות בעלי צרכים שונים ומתוך מודעות עצמית ותקשורת באמת לא משנה מה הדרך בה הם בחרו. כמה מערכות יחסים כאלו אתה מכיר?

ובאופן אישי, כיף לי להיכלל ברשימת קריאה עם כל כך הרבה אנשים נפלאים. ושוב תודה על מאמר אינטיליגנטי שמאפשר דיון.

    13
    גדעון לב

    הי מאשה,

    יש שתי נקודות מכריעות, שדבריי מתבססים עליהן ולאורן יש לבדוק כל טיעון וטיעון. נראה לי שהן נכנסות בחצי שאנחנו מסכימים עליו: האחת היא שלאהוב אדם אהבה שלמה ועמוקה, מספקת וממלאה, הוא דבר נדיר ("אחרון המבחנים", כדברי רילקה). הנקודה השנייה היא שזה אפשרי.

    אנחנו תמיד מתחילים עם אחד, ולי באופן אישי ברור מעבר לכל ספק שאם מצליחים, באמת מצליחים, אין שום צורך בעוד קשר. אבל לעתים קרובות הדבר לא עולה בידינו ובלבנו שכן, כאמור – זה קשה עד מאוד, זה מחייב מאמצי-על (אף אם מתגמלים ומענגים), קודם כל אישיים ואחר כך משותפים; מחייב גם איזה חסד הייתי אומר. אז במקרים שזה לא מצליח, יש מי שינסו שוב, מחדש – מונוגמיה סדרתית היא בהחלט מונוגמיה; ויש מי שיבחרו לא לוותר על הקשר המוגבל הקיים, משלל סיבות, לעתים טובות מאוד, ולהוסיף עוד אחד, ואולי עוד. ביחס לאופציה ב', לא ברור לי כיצד משהו שלא עבד עם אחד, פתאום יעבוד כשמעלים את דרגת הקושי. ואם כן – אז כנראה היה אפשר לגרום לו 'לעבוד' גם בלי אותה תוספת ('לעבוד' פירושו מבחינתי אותה אהבה שלמה ועמוקה, לא פחות). אבל אני יכול להבין את השמחה שבריגוש, את ההקלה הגדולה שבהפחתת המתח, את חדוות האינטימיות המתגלה מחדש. אכן דברים נפלאים ורבי ערך.

    ובאופן אישי כיף לי שמישהי שאני מצטט מגיבה - לא דבר שקורה הרבה בהתחשב במצוטטיי. אני שמח שאת מסכימה עם חצי מדבריי, זה בסיס טוב לדיון שמי יודע, אולי באמת ננהל באחד הימים. אם כן, אני בטוח שיהיה מעניין.

      14
      מאשה הלוי

      תודה על התגובה גדעון ואכן למרבית האנשים שציטטת יהיה לא פשוט להגיב לך כאן...
      כמה דברים. מונוגמיה סדרתית אכן מונוגמיה אבל השיח, בעיני, הוא על אפשרות קיום של מונוגמיה קלאסית לכל החיים. מונוגמיה סדרתית כמובן הרבה יותר בת קיימא, אם כי מחייבת הרבה פרידות.

      שנית, חוויתי פוליאמוריה מחסר וממלאות. מחסר מאפשרת לא להיפרד על צורך או שניים שאם לא מתקיימים מהווים חוסר מהותי אבל שלהיפרד עליהם בלבד חבל. מניחה שאפילו באהבה גדולה אין זוגיות מושלמת וחבל לחיות בחוסר כל החיים.
      מצד שני מכירה וחווה יחסים לא מונוגמיים מקשר מאוד קרוב למושלם. והחיבור לאנשים האחרים ברמה אינטימית או מינית או גם וגם נוצר גם כשכל הצרכים המהותיים לגמרי מסופקים. ולמה שלא יווצר? אם נפסיק להתייחס למיניות כמשהו שצריך להגביל או לעצור אז יהיו קשרים שלא יהיה בהם מקום לאינטימיות ומיניות מהסוג הזה אבל עדיין יהיו קשרים שכן. גם ממערכות כמעט מושלמות.

      ולבסוף אחזור על טענתי המהותית. כשאנשים ידעו לוותר על בעלתנות ורכושנות כלפי בני זוגם איכות מערכות היחסים שלהם תשתפר ללא היכר. החוויה של לחיות מתוך חופש ואוטונומיה היא חוויה שמעטים זכו לה ואין שני לה. כשיש את זה אין שום משמעות להאם המערכת מונוגמית בפועל או לא.

15
אלון

התחושה שלי שהכותב לא ממש התנסה באורח חיים פוליאמורי ומנסה לנתח דברים שכלית מתוך נקודת המבט שלו. לא ממש אוביקטיבי ומאוד לא מדויק.
לפחות לא נכתב בזלזול :)

16
יעל

מעניין!
נראה לי שסטטיסטיקה היא הילדה הרעה בסיפור.
זה שמונוגמיה לא עובדת זה לא אומר בהכרח שפוליאמוריה היא הפתרון...
בכל אופן, שכל אחד יעשה מה שנעים ועובד לו

17
אורי אביבי

פוליאמוריה עבורי היא בסה"כ יישום של חופש.

אין לי זכות קיום בפני עצמה.
ולכן בעיני אין מה לדון עליה במנותק מאמונה ותפיסת חיים.
זה לא רלוונטי אם אין עוד מין בטבע שחי פוליאמוריה או שכולם חיים פוליאמוריה.
זה לא רלוונטי.

מאמר מעניין שמציג את הנושא מזוויות שונות.
אני מאמץ כבר הרבה זמן את הגישה שחופש הוא חופש הבחירה בין מונו לפולי והיכולת המעשית לנוע בין האפשרויות.
רבים אנשי המונוגמיה שלא יכולים לתרגל חיים של פולי
רבים אנשי הפולי שלא מסוגלים לתרגל מונו.
זה לא חופש בחירה.
לגבי אהבה באופן כללי, אני מתרגל תפיסה שונה לאהבה.
אהבה שאינה תלויה בסובייקט אחר. זאת עמדה פנימית שיכולה להתקיים או לא להתקיים בלי קשר למערכת יחסים כלשהי, ליהפך בשתי הגישות כל עוד ההתייחסות לבני זוג כמחוללים של אהבה - סוג של אוקסימורון בעיני.

19
יובל אוהב

הפחד.
לפעמים זה מרחב שמזמין אותי לנשום ,להתידד עם הלא ידוע, או בהקשר של פוליאמוריה עם החופש מהידוע . החופש מ יחסים "הסכמיים", חופש מתלות ושעבוד , חיים.
ופחד, זה לפעמים הרבה מידי סימני קריאה !! , ותויות, כדוגמת כותרת המאמר "תפסת מרובה"..וכל מיני אלימות שלא מקרבת .
לנשום

20
רחלי זוהר

למיטב ידיעתי המונגמיה התחילה פחות או יותר במקביל לצבירת הרכוש והפטריארכיה ותפשה המון תאוצה עם המונטאיזם. תהליך מאוד הדרגתי שסופו הוא הקפיטליזם והמדינה (מסתמכת בעיקר אבל לא רק על הספר ",the origin of family private property and the state"). אם אפילו הולכים רחוק אחורה עד המקומות בהם החלה לקרות המהפכה הניאוליתית הכי מוקדם מדובר ב12,000 שנים אחורה ברוב המקרים הרבה הרבה פחות כולל תרבויות שעד היום בכלל לא בעניין. להן את קורה "ילידות" מן שם כולל למשהו שלא התעמקת כאן בכלל בהגיון הפנימי והמגוון שלו.לא מבינה על סמך מה הבאת את הנתון 1.9 מליון מפריע לי מאוד שהבאת אותו כעובדה. וגם מסכימה עם אוהד שפוליאמוריה היא על פי רוב נטייה מולדת. לא עניין לוויכוח. כמו כן כותרת המאמר שלילית ביותר וכל איצטלה של דיון מפוכח בנושא מגוחכת ביחס אליה.בכלל יש בכתבה המון הנחות יסוד לא מבוססות. לא מסכימה למשל שהעיקר בפוליאמוריה זה סקס. לא מפרידה אישית בכלל בין סקס לאהבה ואינטימיות ומי אתה שתקבע שזה העיקר בפולאמוריה (ורק אחכ תצא משם לומר שזה אומנם הרבה אבל לא הכול שם).יש בפולאמוריה אלטרנטיבה לממסד הקיים ברבדים רוחניים,כלכליים, מערכות כוח ועצם ההגדרה עצמה של מהי אינטמיות מהי קדושה מהי אחדות ומהי הרוח האנושית. שוב אין לי כלום נגד מונגמיה מבורכת היא ומפעימה למי שעובדת עבורו. מפריע לי הגישה השיפוטית והמכפיפה כלפי מה ששונה, כלומר אם זה לא עומד בקנה המידה הפנימי של המונגמיה זה פחות טוב. נראה שלא התחלת אפילו לפתוח את הקשב לעל מה בעצם מדברים בעולם הפוליאמורי וזה מוזר לי כי זה שיח יחסית ממש נגיש כיום. כאילו אתה שומע וקורא והכול מבעד למשקפיים ככ שיפוטיים ומגוננים שאתה לא באמת רואה ושומע. נחמד שהשקעת והבאת ציטוטים מכל מיני הוגים חמודים...וציורים. אני אוהבת אומנות. שמחה שגם אתה. מה אתה חושב אגב על חוק הנאמנות?

שהאדם הוא עצמאי = בן חורין ובר דעת (בניגוד לרובוט\דוגמט), הוא לא ממש מתעניין מה טבעי מה לא טבעי (האבסורד בטענה טבעי\לא טבעי היא שמה שטבעי האדם לא יכול להתערב. והמושג לא טבעי מוכיח שאין טבעי = יקום דינמי = אדם דינמי).
הוא גם לא מתעניין מה רוב ק"ג בשר עושים וחושבים. כלומר זה לא אמור להשפיע עליו.

האדם הזה אם הוא ממין זכר ורוצה ילד משלו = נצחיות אבולוציונית לדורי דורות, אז הוא צריך לשכנע אדם ממין נקבה להיות נאמנת לו = מולידה לו את צאצאיו.
והיות שאדם ממין נקבה תמיד בטחה בצאצאיה מה שאין כן הזכר, ולכן תמיד הנקבה ידה על העליונה מול הזכר. ולכן הזכר מבטיח לה הכל בכל מכל כל. מצד שני הנקבה דואגת לצאצאיה הזכרים בעתיד ולכן היא סוגרת דיל עם הזכר לכל החיים = שניהם מוותרים על חירותם בשביל מטרה נעלה על פי דעתם.
מכאן ההסכם הנישואין המסורתי. זה הסכם חופשי בין בני אנוש שרוצים לשרוד אישית לדורי דורות (לא שרידות המין ולא שרידות הלאום או החברה, רק שרידות אישית).

אהבה וסקס הם סוכריות שקיים בטבע שהאדם הנבון רוכב עליו בכדי להשיג את מטרותיו התבוניות = שרידות אישית לדורי דורות פלוס התפתחות התבונה שהיא אין סופית.

לסיכום: יש לאדם הבן חורין מטרה והיא לנצח את המוות = שרידות לדורי דורות פלוס התפתחות התבונה אצל צאצאיו לדורי דורות.
יש כמובן את הדחף של האדם הטוב - מחוק הטוב להיטיב - ליצור חיים. שני הסיבות שמביא את האדם החופשי לקיים את מוסד המשפחתי האישית שלו עם חוקיה.

אדם שכל חשיבתו היא שמין האנושי אמור לשרוד, או הלאום הדמיוני אמור לשרוד ?! לאדם כזה צץ כל הזמן הקושיות האלה שעוסקת המאמר לעיל. מה טבעי ומה לא טבעי. מה נכון ולא נכון וכו' וכו'
לאדם הבן חורין אין את התסכולים האלה, כי הוא פשוט יודע מה הוא רוצה. הוא גם לא מתעניין האם מישהו מסכים עמו או לא = בן חורין.

22
עומר

מאמר מצוין. כתוב בצורה רגישה ומכבדת את שני המחנות. וגם היה ברור שתומכים בפוליאמורה יקפצו לסנגר כאן בתגובות על עמדתם כפי שטבעונים תמיד קופצים על כתבות מקבילות עם ססמאות ותבניתיות דמוית כת. אישית מסכים לגמרי עם הכותב. ריבוי בני זוג בא לנסות לפתור בעיה על דרך השלילה במקום על דרך החיוב. ומביא למצב שהוא הרבה יותר לא טבעי ממונוגמיה לרוב האנשים.

23
מילן מילן

מאמר אינטיליגנטי ומרתק. רק אציין שאני לא חושבת שמונוגמיה מאושרת היא דבר כל כל נדיר. הכותב סבור שהמונוגמיה נכשלה, אבל שפוליאמוריה כנראה תיכשל עוד יותר.
אני יכולה לספר מנסיוני, (וכך גם טוענות הסטטיסטיקות), שמונוגמיה מאושרת, עמוקה, מלאת סיפוק וחיבור רגשי ומיני שלא פג תוקפו, איננה כה נדירה כשמדובר בזוגות דתיים.

24
מור

מאמר יפייפה ומקבלת את הרעיון שהעמקת הקשר ולאהוב בכלל שזו באמת פעולה ותחושה היא המהות ולא בהכרח המגוון. הניסיון לפתוח לעוד ועוד קשרים יכול לעורר קשר עמוק כמו שחלק כתבו כאן אך כדי להיות אוהב יש מקום למשפט היפייפה שכתבת בסיום .. אני יותר מגבר אחד האוהב אשה שהיא הרבה מעבר לאישה אחת .. במהות שלה. מי שלא אוהב לא יבין זאת
ובאהבה יש מקום להביא את כל הצדדים התוך מה שיש ובתוך זה לגדול ולצמוח יחד. תודה על המאמר.