תורתם, עבודתם, אומנותנו

האוניברסיטה המודרנית הפכה לתאגיד הדורש תפוקה ויעילות ומצמח בירוקרטיה ובעלי מקצוע. כבר לפני מאה שנה היה מי שהתריע על כך והורה על דרך אפשרית
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בשנת 1908, התפרסם המחקר הראשון של ״האקדמאים של הדור הבא״ בגרמניה, שנכתב על ידי הכלכלן הגרמני פרנץ אוילנבורג. אחרי 200 עמודי טבלאות וגרפים, הוא הגיע למסקנה שהחוקרים הללו אינם צעירים וגם לא הולכים לשום מקום. אף שחלקם לימד באוניברסיטאות הנחשבות ביותר בגרמניה ונהנה מהחופש שלכאורה מלווה את המחקר האקדמי, רבים מהם שרדו בקושי. ״מדוכאים ועניים״ הם ישבו וציפו ל״קריאה״ – Ruf כפי שהיא מכונה בגרמנית – שתבשר על קבלת משרה קבועה, אבל ידעו שהיא לעולם לא תגיע. תקועים במשרות זמניות, מודרים מאותה עצמאות של חברי הפקולטות, וללא משכורות קבועות, חוקרים אלה, בני 38 בממוצע, היוו כמעט מחצית מכוח ההוראה באוניברסיטאות בגרמניה.

על אף ״הקיום המקרטע״ הזה, כפי שכינה זאת אוילנבורג – שהיה בעצמו חוקר בן 41, שהספיק לפרסם שני ספרים אבל לא קיבל משרה קבועה – האקדמאים הללו נותרו מחויבים לאוניברסיטאות. מדוע?

האוניברסיטה הציעה את אחת הדרכים המעטות שבהן אינטלקטואלים צעירים ושאפתניים יכלו להתפרנס בהן, בעודם עסוקים במה שאהבו לעשות: קריאה, כתיבה, דיבור

כמו רבים אחרים שצלחו את בתי הספר התיכוניים הקשוחים של גרמניה, ואשר משפחותיהם התאמצו לתמוך בילדיהן במהלך הלימודים הללו, הם ראו באוניברסיטה את פסגת התרבות האינטלקטואלית והמוסרית של האומה. האוניברסיטה גם הציעה את אחת הדרכים המעטות שבהן אינטלקטואלים צעירים ושאפתניים יכלו להתפרנס בהן, בעודם עסוקים במה שאהבו לעשות: קריאה, כתיבה, דיבור.

האוניברסיטה הייתה מערכת פטרונות מודרנית. אינטלקטואלים נהגו משך שנים להסתמך על בעלי השררה והממון, שסיפקו להם את צרכיהם החומריים. בתמורה, האינטלקטואלים נהגו לייעץ לנסיכים ולוודא שהבירוקרטיות התנהלו ביעילות. עם עלייתן של האוניברסיטאות כמוסדות מחקר מודרניים בגרמניה של המאה ה-19, הם מילאו תפקיד חברתי גדול עוד יותר, כחברים בקהילה שיצרה ידע עבור החברה כולה.

פול אוטו, וילהלם פון הומבולדט

עובד מדינה, דיפלומט, בלשן וחוקר: וילהלם פון הומבולדט, פסל בחזית אוניברסיטת הומבולדט בברלין, תצלום: כריסטוף וולף, ויקיפדיה

אוניברסיטת לייפציג, שם לימד אוילנבורג, הוקמה בשנת 1409. בראשיתה למדו בה רק מאות סטודנטים, והיא לא גדלה במיוחד במשך מאות שנים. בשנות השלושים של המאה ה-19, מספר הנרשמים ללימודים שם החל לגדול דרמטית. כשהמדינה החלה להשקיע משאבים פיננסיים ניכרים, החלה צומחת תשתית מחקר מודרנית וחלוקה של תחומי המחקר האינטלקטואליים. בשנת 1909, כך ציין אוילנברג, אף שאוניברסיטת לייפציג הייתה בת 500, היא הפכה ל״מפעל תעשייתי״ רק בחמישים השנה האחרונות.

המודרניות באה לידי ביטוי לא רק בעיור, תיעוש ותחבורה שנסמכה על רכבות קיטור, אלא גם בשינויים בחיים האינטלקטואליים. לשינוי שעבר על האוניברסיטה הגרמנית היו השפעות מרחיקות לכת על הפקתו של ידע אמין

התפתחותה של האוניברסיטה, הוא הוסיף, היה ״מיקרוקוסמוס״ ששיקף את השינויים שהתחוללו בחיים בעשורים ספורים בלבד. המודרניות באה לידי ביטוי לא רק בעיור, תיעוש ותחבורה שנסמכה על רכבות קיטור, אלא גם בשינויים בחיים האינטלקטואליים. לשינוי שעבר על האוניברסיטה הגרמנית היו השפעות מרחיקות לכת על הפקתו של ידע אמין. לתנאים שבהם התקיימו החיים האינטלקטואליים הייתה חשיבות, ובראשית המאה ה-20, רבים מאנשי האליטה התרבותית בגרמניה, ובעיקר הצעירים, חשבו שהם קורסים.

אוילנבורג השווה את תנאי העבודה באוניברסיטה המודרנית לאלה שבבתי החרושת, באמצעות סטטיסטיקה. חברי איגוד הסטודנטים החופשיים, איגוד ארצי שמלאני של תלמידי אוניברסיטאות, מחו נגד התופעה והשתמשו לשם כך ברטוריקה נוסטלגית סוערת. ״הייעוד ההיסטורי״ של הסטודנטים ושל האוניברסיטה, כתב ולטר בנימין בשנת 1914, בעת ששימש כנשיא הסניף הברלינאי של האיגוד, היה ״לשחרר את העתיד״ מעיוותים בהווה. בנימין וחבריו הסטודנטים האקטיביסטים העמידו את המסירות המוסרית העמוקה שלהם לאוניברסיטה בניגוד לאינטרסים התועלתניים של ״לומדי המקצועות״, כינוי מזלזל למי שהשתמשו באוניברסיטה כדי לקבל תארים ולמצוא משרות. בהצביעם על אי האפשרות לבצע עבודה אינטלקטואלית ועל היעלמו של הייעוד האינטלקטואלי, הסטודנטים חברי האיגוד התאבלו לא רק על אובדנו של מוסד מקודש – הם הביעו גם תחושת מחסור, שנובעת מהיעדרו של מוסד כזה.

ולטר בנימין, הספרייה הלאומית בפריס

"דוקטור לפילוסופיה ומבקר ספרות", כרטיס החבר של ולטר בנימין בספרייה הלאומית של צרפת (1940), תצלום: BnF, ויקיפדיה

בקיץ 1917, מנהיגי סניף מינכן של האיגוד החליטו לארגן סדרת הרצאות על ״עבודה אינטלקטואלית כמקצוע שהוא ייעוד״. זו הייתה השנה האחרונה של מלחמת העולם הראשונה, בעת שהגרמנים התמודדו עם מחסור חמור במזון, ומיליוני גברים צעירים חזרו מן המלחמה פצועים או לא חזרו כלל. התלמידים שלחו את ההזמנה הראשונה לכלכלן והתיאורטיקן החברתי מקס ובר.

כשוובר עלה לבמה, ב-7 בנובמבר 1917 בשטייניקסאל (Steinickesaal)  – אולם קטן הצמוד לחנות ספרים שבה נהגו הסטודנטים להיפגש –  הוא נשא הרצאה על ״עבודתו של המלומד האקדמי״, שתורגמה לאנגלית כ״המדע כייעוד״. ובר חשב שהאוניברסיטאות נמצאות במצוקה. הוא חרד לתנאים שבהם נאסף ידע, ולאפשרות ליצור ממנו משמעות. אבל ובר לא חשב שישנה זהות הכרחית בין האוניברסיטה לחיים האינטלקטואליים. תשובתו לשאלתם של הסטודנטים באשר למעמד העבודה האינטלקטואלית רלוונטית אפילו יותר כיום, כשהאפשרות לקריירה בתחום המחקר בקולג׳ים ובאוניברסיטאות האנגלו-אמריקניים היא קלושה, והחשש ממגפה עולמית עלול לגרום לדאגות באשר לחיים האינטלקטואליים להיראות חסרות ערך.

הוא מנה את הבעיות המבניות: הוראה איומה, אפליה במקום העבודה, ניצול של כוח העבודה, תהליכים אקראיים של קבלה לעבודה, הבנה עסקית, ולכן חסרת השראה, של מקצועו של החוקר

ובר פתח בתיאור בוטה של התנאים החומריים באוניברסיטאות. הוא מנה את הבעיות המבניות: הוראה איומה, אפליה במקום העבודה, ניצול של כוח העבודה, תהליכים אקראיים של קבלה לעבודה, הבנה עסקית, ולכן חסרת השראה, של מקצועו של החוקר. הוא סיכם ואמר כי ה- universitas litterarum  (האידיאל של האוניברסיטה כאסופה של חוקרים המקדישים עצמם ללימוד) הפך ל״בדיה״.

הפיכתה של האוניברסיטה למפעל שבראש מעיניו כסף והתנהלותו נשלטת על ידי בירוקרטיה, לא נבעה ישירות מן ההתמחות האקדמית. יותר ממאה שנה קודם לכן, אדם סמית׳ ועמנואל קאנט כבר אמרו כי ישנן אוניברסיטאות שהחלו לתפקד כבתי חרושת ולהתארגן בהתאם לחלוקת עבודה אינטלקטואלית. ובר חשב שלמה שהוא כינה בשם ״האמריקניזציה״ של האוניברסיטאות הגרמניות – האופן שבו חלחלה לתוכן רוח הקפיטליזם האמריקני – הייתה השפעה גדולה יותר מן החלוקה לתחומי התמחות. כעת האוניברסיטאות תבעו מימון רב, הפרידו את ״הפועל [האקדמי] מאמצעי הייצור [המחקריים]״ – ספריות צברו ספרים במספרים חסרי תקדים, מוסדות מחקר אגרו מכשירים ופקידים שמונו על ידי המדינה שלטו בגישה לכל אלה. האוניברסיטאות הפכו ל״מפעלות מדינה קפיטליסטיים״.

ובר הסביר כיצד שינויים אלה עיצבו את חוויית החוקרים ושינו לחלוטין את אופי העבודה האינטלקטואלית. בוויכוחים שקדמו להקמתה של אוניברסיטת ברלין בשנת 1810 – האוניברסיטה הנחשבת על ידי רבים לאוניברסיטת המחקר הראשונה – הדגם לחיי אוניברסיטה ומחקר נחשב זה של הפילוסוף העסוק במחשבה, המרצה באורח כריזמטי בפני אולם הרצאות מלא בסטודנטים. מחקר אמיתי כלל מחשבה מעמיקה והגות כחלק מאישיותו של הפילוסוף.

אנגלה מרקל

מדענית ומנהיגה, בוגרת אוניברסיטת לייפציג: אנגלה מרקל. תצלום: Aleph, ויקיפדיה

אולם במהלך המאה ה-19, האידיאליזם הספקולטיבי והשאיפות המטפיזיות שאפיינו את הפילוסופיה הגרמנית, פינו את מקומם לאמפיריציזם ולגישה המתנגדת לחשיבה על בסיס הנחות יסוד שאין עליהן עוררין. בנייתה של שיטת מחשבה פינתה את הדרך לאיסוף נתונים. פילוסופיה אידיאליסטית ויתרה על סמכותה לטובת מדעי הטבע ומחקרים היסטוריים ופילולוגיים שנסמכו על ממצאים בשטח. החשיבה הפילוסופית התפתחה לכדי מחקר – והפכה מצורת חקירה שאינה ניתנת לכימות, לכזו שניתנת לכימות ולכן קל יותר לתבוע ממנה דין וחשבון.

בעיני ובר, עליונות החישובים ביטאה לא רק את חשיבותם של מספרים וכימות של תופעות הטבע והחברה, אלא גם את כוח החישוב כאידיאל תרבותי, שנועד ליצור את האנשים הדרושים לבית החרושת המודרני, למשרדי הממשלה ולאוניברסיטאות המחקר

בעיני ובר, עליונות החישובים ביטאה לא רק את חשיבותם של מספרים וכימות של תופעות הטבע והחברה, אלא גם את כוח החישוב כאידיאל תרבותי, שנועד ליצור את האנשים הדרושים לבית החרושת המודרני, למשרדי הממשלה ולאוניברסיטאות המחקר. איסוף הנתונים על ידי פקידי הממשל או ניהול פרויקטים גדולים של מחקר, התובעים תיאום של עשרות ״פועלים״ אקדמאיים, עיצבו את תשוקותיהם של בני אדם: את תשוקת הפקיד הממשלתי למעמד חשוב קצת יותר, או את ניסיונו של הסטודנט להשיג את התואר הבא. שניהם חיו על פי הסדר הצפוי מראש שהתווה החישוב התרבותי.

חוקרים חוו את השינויים המוסדיים הללו באופן המיידי ביותר באמצעות ההשפעות הפסיכולוגיות של ההתמחות האינטלקטואלית. כדי להשיג הישג בעל ערך במסגרת האוניברסיטה המודרנית, המחולקת לדיסציפלינות מוגדרות – התעקש ובר – חוקר חייב להרכיב סכֵי עיניים, כלומר להתעלם מכל מה שסביבו, ולהקדיש את עצמו לשאלה אחת בתחום מוגדר. הוא חייב להסתפק בשאלות מועילות ולא בתשובות מוגדרות, להיות חרוץ, מחויב לשיטה, סבלן ולהבין כי תובנות עולות במוחם של מי שעובדים קשה. ולבסוף, הוא חייב להשלים עם התיישנותה הבלתי נמנעת של עבודתו.

טורבינה, קרל גרוסברג

"קומפוזיציה על טורבינה" (1929), קרל גרובסרג, מוזיאון בוש-רייזינגר, אוניברסיטת הרווארד, תצלום: Daderot, ויקיפדיה

המלומד המודרני מתפעל מיכולתו שלו להסביר ולגלות את מה שנדמה מובחן וייחודי

עבודתו של החוקר תובעת גם ״שיכרון משונה״, אמר ובר. החוקר רוצה להעניק לחייו משמעות. הוא רוצה לעצב אותם באורח שיאפשר לו לחבור לאחרים בעולם שמעבר לעצמו. במובן זה, החוקר המתמחה מעוניין להתפלא, אבל נאלץ לשנות את יעדו. אוגוסטינוס יעץ לראשוני התלמידים של הנצרות להתחיל את לימודיהם בכתבי הקודש באופן צנוע ומלא פליאה, מתוך הכרה בכך שהכתבים מתארים יקום מסודר ומלא משמעות. הפילולוג המודרני, לעומת זאת, מתחיל בביקורת ומסיים בפליאה. עבורו, אובייקט הפליאה אינו הקוסמוס הערוך על פי סדר אלוהי, אלא המשמעות העולה ממחקריו שלו, פרי השיטה והטכניקה. המלומד המודרני מתפעל מיכולתו שלו להסביר ולגלות את מה שנדמה מובחן וייחודי.

בשלב זה ובר הציג את רעיון ״הסרת הקסם״ – או בגרמנית Entzauberung, כלומר ״אי היקסמות״. רבים וטובים טעו לחשוב שוובר מדבר על תהליך רב משמעות של חילוניות, או אובדן רחב היקף של אמונה דתית. אולם בהרצאה ״עבודתו של החוקר האקדמי״, הוא משתמש במונח הזה כדי לתאר תהליך שאינו מושלם, ובו אנשים חווים משמעות כדבר מה שאינו נתון או קיים מן המוכן בעולם. בעולם מלא קסם, נושאי המשמעות קיימים מחוץ לתודעותינו. אולם מי שחיים בעולם נטול היקסמות נאלצים למצוא משמעות. את אי ההיקסמות בעולם על פי ובר, יש להבין כעול, אבל גם כהזדמנות לחירות של ממש.

ובר נשא את הרצאתו זו בעת שכתב חיבור על הסוציולוגיה של דתות העולם. בשנת 1915, הוא תיאר את הפרויקט (שהוא מעולם לא השלים) כמחקר של חמש דתות – בודהיזם, נצרות, קונפוציוניזם, יהדות והינדואיזם – כ״מערכת להסדרת החיים״. כל אחת מן הדתות הללו יצגה תרבות שונה של חישוביות ורציונליזציה. בכל אחת מהן, ובר הבחין כיצד בני אדם עורכים את חייהם באופן שונה, באמצעות הרגלים המאורגנים סביב חזרתיות וכללים. הכללים הללו היו לעתים דכאניים, אך לעתים גם משתנים, גמישים ומעודנים, רגישים לצרכים של קהילות ויחידים מסוימים. העבודה האינטלקטואלית – כפי שמרמז כפל המשמעות של המונח הגרמני Geisting [אינטלקטואלי אך גם רוחני] – הייתה פעילות רוחנית. היא כללה יצירה, אבל גם התגבשות בהתאם לערכי מוסר ואידיאלים שמנוסחים במעשים ובכללים.

בספרו ״ האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם״ (משנת 1905), ובר תיאר את שגרת התנהלותם של נזירים בנדיקטיניים, ישועים וציסטרציאניים ככללים לחיים. הפולחנים הדתיים הללו מעניקים ליומם של הנזירים קצב וסיבה להתנהלות באורח מסוים. האופן שבו הנזירים הבנדיקטינים, למשל, מחלקים כל יום לפרקי זמן קבועים של Ora ו-Labora, [תפילה ועבודה] מצוין באמצעות צלצול פעמון.

בנדיקטוס הקדוש

יש זמן להתפלל ויש זמן לעבוד: בנדיקטוס הקדוש מנורסיה (פרט מפרסקו של פרה אנג'ליקו, 1441, סן מרקו, פירנצה). תצלום: ויקיפדיה

הכלל מעצב לא רק את יומו של הנזיר היחיד, אלא גם את הקהילה ואת הפרויקטים המשותפים שעשויים להימשך שנים או עד המוות, כמו העתקת כתבי יד בסקריפטוריום. עבודת הנזיר אינה זוכה לשכר שעה. בעיני הבנדיקטינים, עבודה, כמו תפילה או מנוחה, היא בעלת ערך פנימי – למשל, האושר שבגילוי ציור משונה בשולי כתב היד – והיא פולחן דתי. דיסציפלינות רוחניות משנות את הגוף, התודעה והנפש של הנזיר, עוזרות לו להפוך את המעשים הנכונים להרגל ומכוונות אותו אל ישוע.

הייעוד מציין גם את התמחותו של היחיד וגם קטגוריה חברתית. הגשמת הייעוד פירושה פעולה על פי אמונת היחיד (בכך שהוא אכן נועד לעשות או לשרת דבר מה מסוים) אבל גם מציאת מקום מתאים בארגון הרציונאלי, המתמחה, היחידני מאוד של העולם החברתי

קהילות של נזירים, ציין ובר, מזהות חיים ראויים עם חיים מוסדרים. על אף שהם מכוונים אל הנשגב, הכללים הבנדיקטיניים, למשל, הם יומיומיים. הריאליזם הקיומי שלהם מבוסס על ההכרה כי ״ההתמדה בציות״, כפי שנאמר בנוסח הכללים, שוחקת את תשומת הלב. המשמעת קושרת את האדם למציאות, מאפשרת את ההקשבה, הראייה והקיום בכאן והעכשיו. ובר הבחין, לטענתו, כי בצורות שונות של פרוטסטנטיות במאה ה-16, אורחות חיים ממושמעים כאלה פרצו את חומות הכנסיות והמנזרים והפכו לכללי ההתנהגות של הנוצרים הפרוטסטנטים כולם. הסגפנים, ה״עובדים״ ללא לאות בחייהם על פי דיסציפלינה או שיטה, מייחלים לטרנספורמציה.

בהרצאתו, ובר עוסק במשמעות הייעוד האינטלקטואלי באמצעות התאמת רעיון ״ההסדרה הדתית של החיים״, ובעיקר של המושג Beruf, המילה המופיעה בכותרת הרצאתו במינכן ומשמעותה ״ייעוד״, ״מקצוע״ או – במונחים מודרניים, ״עבודה״. כדי לנסח את המושג הפרדוקסלי של ייעוד אמיתי בתקופה שבה האלים שעשויים היו להטיל אותו עזבו, השתתקו או סולקו מתוך המבנים הרציונאליים של המודרניות, ובר נסמך על ניתוח של הקלוויניזם, שהוצג של ידו למעשה יותר מעשור קודם לכן ב״האתיקה הפרוטסטנטית״, והוא חוזר אליו כחלק ממחקריו את דתות העולם. אילו צורות של כוח פעולה אנושי היו אפשרויות בעולם של מגבלות בירוקרטיות, שחיקה של צורות סמכות מסורתיות והתרבות של ערכים, שאשר לעתים קרובות סותרים אלה את אלה?

בעיני ובר, לייעוד יש שתי משמעויות: המשמעות הדתית המסורתית, כצווי מן האל, ומשמעותו כמקצוע, כמשרה או תעסוקה. הייעוד מציין גם את התמחותו של היחיד וגם קטגוריה חברתית. הגשמת הייעוד פירושה פעולה על פי אמונת היחיד (בכך שהוא אכן נועד לעשות או לשרת דבר מה מסוים) אבל גם מציאת מקום מתאים בארגון הרציונאלי, המתמחה, היחידני מאוד של העולם החברתי. ובר סבר כי תפישה מערבית מובהקת זו של הייעוד צמחה כפתרון אפשרי לבעיית המשמעות, באמצעות כריכת הצורך להרוויח כסף בצורך של כל אדם לראות את חייו כשלם קוהרנטי. בחברה קפיטליסטית, ייעוד ועבודה הפכו לצורות עיקריות של משמעת בחיים המודרניים.

עם זאת, כל סוגי המשמעת עשויים ליצור אך גם לפורר את החיים שהם מתיימרים להדריך. הם עלולים להיכשל ולהזיק, לא משום שהדיסציפלינה והכללים הם בהכרח דכאניים, אלא משום שמבחינה היסטורית, אלה התפתחו תכופות לכדי מה שוובר מכנה ב״אתיקה הפרוטסטנטית״ בשם ״קליפות קשות כפלדה״. במקום לעזור לאנשים לשאת בעול האינטלקטואלי או המוסרי, דיסציפלינות וכללים עשויים להפוך למקובעים ולמנוע את האפשרות של שיקול דעת ויוצאי דופן. לאוטומטיות שבעבודה גופנית ישנה מקבילה בנוסחתיות של הפעילות האינטלקטואלית והמוסרית: התגבשות ההרגלים לכדי מנגנונים. כשאר משמעת וכללים מתקשחים, התהייה בדבר הצדקתם של כלל או של דיסציפלינה עלולה להיות בלתי אפשרית.

כדי לטעון במשמעות את חיינו שלנו, עלינו להיות מסוגלים לתת דין וחשבון אישי לאורו של הרגע הנוכחי ולאור אורח חיינו

ובר חשב כי בניגוד לשאיפות הנשגבות של הסגפנות הנזירית, הסגפנות המודרנית מכוונת לשכלול אנושי-עצמי בעולם הזה. בכל צורות החיים המודרניות הממושטרות הללו הייתה מחויבות לאמת, להתמודדות עם תביעות היום, או מה שהוא כינה בשם ״ענייניות״. כדי לטעון במשמעות את חיינו שלנו, עלינו להיות מסוגלים לתת דין וחשבון אישי לאורו של הרגע הנוכחי ולאור אורח חיינו.

דוקטור, אוניברסיטת פריס

התכנסות של דוקטורים באוניברסיטת פריס, מתוך כתב יד (סביבות 1550), תצלום: ויקיפדיה

בתשובה לשאלתם של הסטודנטים ״האם העבודה האינטלקטואלית עדיין אפשרית כייעוד?״ ובר הציע תשובה שהייתה החלטית ועמומה גם יחד. השאלה האם העבודה האינטלקטואלית – במובנה כמשרה מסוימת, כמרצה או סופר – מוערכת מספיק על ידי מוסד או קבוצת אנשים נתונה, לא הייתה בעיניו מטרידה במיוחד. הנושא החשוב יותר היה הרוויה בכל הקשור לעבודה הרוחנית שמעבר לכנסיות, למנזרים ואפילו לאוניברסיטאות. בתנאים התרבותיים בחברה קפיטליסטית, שימור הדיסציפלינות המוסריות כבר לא בתחומה ובאחריותה של האליטה התרבותית, בין אם זו מורכבת מנזירים נוצרים, משכילי ראשית המאה או ראשי התעשייה. כשהאתוס הקפיטליסטי הפריד את הערכים האולטימטיביים מצורות חיים מסוימות והפך ערכים לסחורה, האחריות הזו הפכה לנחלת הכלל.

מחקר שיטתי, כזה הנהוג באוניברסיטאות המודרניות, הוא רק אחת מדרכים אפשרויות רבות לניהול חיים אינטלקטואליים. זוהי יהירות נפוצה מאוד לחשוב שאיש העסקים או האמן אינם עוסקים בסוג של עבודה אינטלקטואלית משל עצמם

זמן קצר לפני מותו, ובר אמר לחבר כי הלמדנות הייתה מאז ומתמיד ה״ווידוי״ שלו, וכי ״עבודתו של המלומד״ הייתה יותר ממחקר עבורו. זה היה דיווח אישי על אודות ייעודו האינטלקטואלי הנבחר. בעיניי ובר, הגשמת ייעודו הלמדני בא לידי ביטוי בתשומת לב לעולם שבו הוא מצא את עצמו, ונשיאה באחריות לעתיד. בשנת 1917, הוא חשב שייעודו עדיין תובע ממנו מחויבות לאוניברסיטה.

אולם ובר גם הבין כי מחקר שיטתי, כזה הנהוג באוניברסיטאות המודרניות, הוא רק אחת מדרכים אפשרויות רבות לניהול חיים אינטלקטואליים. זוהי ״יהירות״ נפוצה מאוד, כך אמר לקהל שומעיו, לחשוב שאיש העסקים או האמן אינם עוסקים בסוג של עבודה אינטלקטואלית משל עצמם. כמו רובה של האליטה התרבותית בגרמניה, שהאמינה בהבטחה לישועה הצפונה במוסדות הלימוד שלהם, הסטודנטים שהזמינו את ובר טעו בהבנת ההיקף והחשיבות של העבודה האינטלקטואלית. במקום לחשוש לעתידן של משרות שהוכרו אז כאינטלקטואליות, הם היו אמורים לתהות כיצד נצבר ידע וכיצד מעוצבת משמעות. מצבן העגום של האוניברסיטאות הגרמניות היה חלק מהיסטוריה ארוכה יותר של משרות שמומנו על ידי פטרונים ותקציבים – שסיפקו את התנאים הפיזיים לעבודה האינטלקטואלית ולסמכות התרבותית.

השאלות הבהולות ביותר נגעו לאופן ניהול החיים ולאופי, ההרגלים והמעלות הראויים. העבודה האינטלקטואלית הייתה עבודה רוחנית. כל מי ששאף ליצור חיים בעלי משמעות עסק בה. זו הייתה מטלה שנועדה למי שחי בעולם נעדר קסם, שבו משמעות אינה דבר מה פנימי לעולם עצמו וגם לא ניתן לקבל אותה בעבודה פשוטה – אלא היא נקבעת ונוצרת (ומעוררת מחלוקת) על ידי בני אדם ובינם לבין עצמם.

אדם וחווה צוו לאכול לחם בזיעת אפם וללדת בנים בעצב, אבל גם ליהנות מפירות העבודה הגופנית שלהם. אפילו בעולם שלאחר נפילת האדם, הם ידעו כי עולמם מתנהל על פי סדר אלוהי והוא מלא משמעות. רבים מאיתנו עזבו את העולם הזה וחיים בעולם שבו ישנן היררכיות וצורות דיכוי אחרות ואנושיות מאוד.

נפילת האדם, מיכאלאנג'לו

נפילת האדם, פרט מפרסקו של מיכאלאנג'לו בקפלה הסיסטינית (1475-1564), תצלום: ויקיפדיה

עם השחרור הגיעה צורה חדשה של עבודה אינטלקטואלית ורוחנית. צאצאיהם הבלתי-מוקסמים של אדם וחווה עובדים לא רק כדי לייצר מזון לבטנם, אלא גם כדי לברוא תכלית לנשמותיהם. טובין אינטלקטואליים ורוחניים כבר אינם מותרות שנועדו רק לבני אצולה ליברלים המשוחררים מעול. אלה כעת צרכיו של כל מי שמקווה להגשים את הבטחת החירות ולא רק לסבול מן התסכול המתלווה אליה. עבודה רוחנית היא גם מעיקה אך גם משחררת.

עלינו לצאת לעבודה ולמלא את דרישות היום – דרישות עבודת חיינו – המקצועיות והאישיות

ובר לא האמין כי ישנה ערובה לשיפור עצמי אנושי עד שלמות. הוא דחה את הציפיות הבלתי מרוסנות של אחדים מן הליברלים והסוציאליסטים הקיצוניים יותר, שקיוו כי קבלת האוטונומיה האנושית תהפוך את השלמות הזו לאפשרית. הליברליזם שלו היה קודר ולא פרפקציוניסטי, שראה את החירות כקשורה בקשר שאינו ניתן להתרה לחובה ואחריות.

אבל בכל זאת מדובר היה בליברליזם, ולכן הציווי האחרון שלו לקהל שהאזין לו במינכן היה: ״עלינו לצאת לעבודה ולמלא את דרישות היום – דרישות עבודת חיינו – המקצועיות והאישיות״. במילים אלה, ובר קושר את הייעוד לאנושיות, את ההתמחות, המשמעת והמגבלות לאחריות ניהול החיים. אין לנו ברירה אלא לנהוג כאילו השלמות הזו היא העתיד האפשרי שלנו. בעידן נעדר קסם, כולנו, ולא רק מי שרואים בעצמם אינטלקטואלים, חייבים לעמול וללמוד כיצד לחיות. מי שממשיכים להביט אל האופק בתקווה לנביא, או היסטוריה או סיבה שתעניק לו משמעות, נמנע מן העבודה ההופכת אותו לאנושי.

צ׳אד ולמון (Chad Wellmon) הוא מרצה ללימודי גרמניה והיסטוריה באוניברסיטת וירג׳יניה. הוא אחד מעורכי הספר Charisma and Disenchantment: The Vocation Lectures שראה אור השנה (2020).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: המפתח. תצלום: אמול טיאגי, unsplash.com

Photo by Amol Tyagi on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי צ'אד ולמון, AEON.

תגובות פייסבוק