תחנות הזיכרון

מדינות רבות מתקשות לזכור, להזכיר ולהנציח את חטאיהן ההיסטוריים. האם אפשר ללמוד מגרמניה?
X זמן קריאה משוער: כשעה

האנדרטאות הראשונות לשואה היו הגופות במחנות הריכוז וההשמדה.

בינואר 1945 שחררו הכוחות הסובייטיים את אושוויץ שבדרום פולין. בזמן שנסוגו הכוחות הגרמניים, הקצינים במחנה בוכנוואלד שבמרכז גרמניה דחסו 4,480 אסירים לתוך כ־40 קרונות בניסיון להסתיר אותם מבעלות הברית. הם שלחו את הרכבת דרומה לדכאו. רק חמישים מהנוסעים שרדו את הנסיעה שארכה שלושה שבועות.

כשמחנה דכאו שוחרר באפריל, הכוחות האמריקניים מצאו את הקרונות ליד המחנה ובתוכם גופות מוטלות זו על זו. החיילים הפנו את ראשיהם וכיסו את אפיהם כשהמראות והריחות היכו בהם. הם הקיאו. הם בכו.

מחנה דכאו שכן כ־15 קילומטר צפון-מערבית למינכן, והיה מחנה הריכוז הראשון שהמשטר הנאצי הקים. הוא שימש כמרכז הכשרה לשומרי אס-אס וכאבטיפוס למחנות האחרים. אסיריו עבדו בפרך, ספגו עונשים גופניים ועברו ניסויים רפואיים מחרידים. בקושי ניתן להם מזון, והם מתו ממחלות ומתת־תזונה, או בהוצאה להורג. בשתים עשרה שנות קיומו של מחנה דכאו, נרצחו בו ובמחנות המשנה שלו כ־41,500 בני אדם. רבים נשרפו במשרפות לאחר מותם או נקברו, אך אלפי גופות נשארו מונחות על האדמה.

דכאו, שחרור, גרמנים,קבורה, קורבנות

אזרחים גרמנים שאולצו לקבור קורבנות במחנה דכאו עם השחרור בידי בעלות הברית (29 באפריל 1945), תצלום: ויקיפדיה

החיילים האמריקנים שאלו את עצמם איך דבר כזה קורה. איך ייתכן שאלפי בני אדם הוחזקו בשבי, עונו ונרצחו במחנה, כשממש מחוץ לחומותיו שוכנת עיירה קטנה שאנשיה המשיכו בחייהם כאילו לזוועות המתרחשות בפנים אין השפעה עליהם

החיילים האמריקנים שאלו את עצמם איך דבר כזה קורה. איך ייתכן שאלפי בני אדם הוחזקו בשבי, עונו ונרצחו במחנה, כשממש מחוץ לחומותיו שוכנת עיירה קטנה שאנשיה המשיכו בחייהם כאילו לזוועות המתרחשות בפנים אין השפעה עליהם. הם עשו קניות, שיחקו כדורגל עם הילדים, שתו קפה עם השכנים. האמריקנים הגיעו למסקנה שהגרמנים חייבים לחזות בתוצאות המעשים שנעשו בשמם.

החיילים הביאו קבוצה של כשלושים פקידי ממשל מקומיים למחנה. באותו יום אביבי, פקידי הממשל ראו שם ערמות של גופות, הררי בשר מרקיב. הם ראו גם אלפי שורדים מצומקים שיצאו מהמתחם הצבאי – "שלדים מהלכים", כפי שקראו להם רבים מהחיילים, כי הם בקושי נאחזו בחיים. בהמשך, חיילים אמריקנים אף הורו לחקלאים ולתושבים מקומיים שהיו חברים במפלגה הנאצית לקבור כחמשת אלפים גופות. כך הם הכריחו אותם להכיר במה שקרה. כך הכריחו אותם לזכור.

קבורת האחים ההיא הייתה אחד הצעדים הראשונים לבנייתו של זיכרון ציבורי בגרמניה, והמדינה מתמודדת עד היום עם שאלת ההנצחה הראויה של השואה.

כיום, מחנה דכאו הוא אנדרטה לרוע שפעל שם בעבר. לפני המגפה, קרוב ל־900 אלף איש מכל העולם ביקרו שם מדי שנה, ובהם תלמידים גרמנים רבים. המבקרים רואים את המשרפות שאיכלו את הגופות, מקום שבו ריח הבשר השרוף מילא את האוויר, והעשן עלה מבעד לארובות עד שהתפוגג בשמיים. הם נאלצים להישיר מבט אל אירועי העבר, והם מבינים שהעבר הזה אינו רחוק כל כך.

כשנסעתי לבקר במקומות ברחבי ארצות הברית, מצאתי חוסרים ועיוותים שהיו עשויים להיות מזעזעים לולא שכיחותם המדכאת: בית קברות שבו מנציחים את מתי הקונפדרציה כגיבורים; מטע לשעבר שבו הורו לעובדים השחורים להתלבש כעבדים ולערוך סיורים למבקרים לבנים

שאלות של זיכרון ציבורי – וליתר דיוק, איך אנשים, קהילות ומדינות צריכים להתייחס לפשעי העבר – מעניינות אותי מאוד. בשנה שעברה כתבתי ספר, How the Word Is Passed, העוסק באופן שבו אתרים היסטוריים שונים ברחבי ארצות הברית מצליחים, או אינם מצליחים, להכיר בקשר שלהם לעבדוּת. כשנסעתי לבקר במקומות השונים האלה, מצאתי חוסרים ועיוותים שהיו עשויים להיות מזעזעים לולא שכיחותם המדכאת: בית קברות שבו מנציחים את מתי הקונפדרציה כגיבורים; בית סוהר שמור שנבנה על גבי מטע לשעבר, ובו הוטל פעם על האסירים לבנות את המיטה שבה יתבצעו הוצאות להורג; מטע לשעבר שבו הורו לעובדים השחורים להתלבש כעבדים ולערוך סיורים למבקרים לבנים.

אנדרטה, קונפדרציה, ג'ורג'יה, ג'פרסון דייוויס

אנדרטה בג'ורג'יה לחיילי הקונפדרציה ולמשטר העבדות והדיכוי. בבסיס הפסל מצוטט נשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס: "גזר-דינו השקול והנאור של המין האנושי יעלה על נס את התנהגותנו הנאותה, והוא היודע צפונות לב אדם ישפוט את הכנות שבה פעלנו כדי לשמר ברוחו את המשטר של אבותינו" (תצלום: קלינטון סטידס).

גרמניה מנהלת דיון מתמשך על דרכי ההנצחה של רצח העם, ושהדיון הזה רלוונטי מאוד לוויכוחים המתנהלים כעת בארה"ב בנוגע לזיכרון ציבורי

במהלך נסיעותיי חשבתי לא אחת על גרמניה, המוצגת לעתים קרובות כדוגמה ומופת לזיכרון ציבורי אחראי. מרחוק נדמה שהגרמנים עושים עבודה הרבה יותר טובה מאיתנו בהתעמתות עם עברם. אך בכל פעם שגרמניה עלתה במחשבותיי, הרגשתי פחות ופחות נוח להשוות בין אמריקה למקום שכמעט איני מכיר. אז בשנה האחרונה נסעתי פעמיים לגרמניה, לברלין ולדכאו, כדי לבקר באתרים שאך לפני שמונים שנה היו בעלי תפקיד מהותי בטבח מתועש בבני אדם שכמותו לא ידע העולם. גיליתי שגרמניה מנהלת דיון מתמשך על דרכי ההנצחה של רצח העם, ושהדיון הזה רלוונטי מאוד לוויכוחים המתנהלים כעת בארה"ב בנוגע לזיכרון ציבורי.

בשנים האחרונות התחוללה תמורה באופן שבו האמריקנים רואים את ההיסטוריה של מדינתם, וכעת רבים מכירים בחלקים המביישים של עברנו, לצד כל מה שיש להתגאות בו. אבל כוחות ריאקציוניים פועלים כיום בלהט הולך וגובר למניעת ההתבוננות הכנה הזאת. רשויות מחוקקות של מדינות שונות בארה"ב מנסות למנוע מבתי ספר ללמד את ההיסטוריה שמסבירה מדוע המדינה שלנו נראית כפי שהיא נראית. מועצות בתי ספר מחרימות ספרים שמספקים נקודות מבט היסטוריות שהתלמידים אולי לא יכירו אחרת.

רבות מהפעולות האלה נעשות בשם "הגנה" על הילדים, כדי למנוע מלבנים להרגיש אשמה. אבל אמריקה לעולם לא תהיה המדינה שהיא רוצה להיות אלא אם היא תזכור כהלכה את מה שהיא עשתה (ועושה) לבני אדם שחורים. זאת הסיבה שנסעתי לחפש לקחים בגרמניה. גיליתי שלפעמים הלקחים האלה חמקמקים. ולפעמים לא.

ראיתי שמפעל הנצחת העבר בגרמניה אינו פרויקט בעל נקודת סיום מוגדרת. דיברתי עם אנשים שחושבים כי המדינה עשתה די הצורך, ואילו אחרים חושבים שהיא לעולם לא תעשה די הצורך. ההשוואות לארה"ב מועילות, אך מוגבלות.

בקרוב לא יהיו עימנו עוד ניצולי השואה. כיצד יספרו את סיפוריהם אחרי מותם? הגרמנים עדיין מנסים להבין איך לספר את הסיפור על מה שעשתה המדינה, ובאותה נשימה מנסה גם להבין מי אמור לספר אותו

בקרוב לא יהיו עימנו עוד ניצולי השואה. כיצד יספרו את סיפוריהם אחרי מותם? הגרמנים עדיין מנסים להבין איך לספר את הסיפור על מה שעשתה המדינה, ובאותה נשימה מנסה גם להבין מי אמור לספר אותו.

בבוקר קריר באוקטובר צעדתי יחד עם פרדריק ברנר (Brenner) אל גְלַייס 17, או רציף 17, בתחנת הרכבת גרונוולד בברלין, הרציף המרכזי שממנו נשלחו יהודי ברלין למחנות במזרח אירופה.

ברנר, צלם הידוע בצילומים של קהילות יהודיות, מתעד את התפוצות היהודיות בעולם כבר 40 שנה, ולפני כמה שנים הוא השתקע בברלין עם אשתו, הֶטי ברג (Berg), הולנדית המכהנת כעת כמנהלת המוזיאון היהודי בעיר.

במקור, אמר לי ברנר, הוא בכלל לא רצה לבוא לגרמניה. רבים מקרוביו נרצחו על ידי הנאצים. ברנר גדל בצרפת בשנים שאחרי השואה. "אותי חינכו שלא נוסעים לגרמניה, לא קונים תוצרת גרמנית ולא מדברים גרמנית", אמר.

גרונוולד, ברלין, קרול ברוניאטובסקי, אנדרטה, יהודים מגורשים

אנדרטה ליהודים המגורשים, תחנת הרכבת בגרונוולד, ברלין, מאת קרול ברוניאטובסקי. תצלום: מריאן סטפנובסקי, ויקיפדיה

אבל סקרן אותו לחזור למדינה שמשפחתו נאלצה לברוח ממנה, והוא לא רצה להרשות לטראומה לשלוט בו. זה לא היה קל. "אבי לא מוכן לבוא לבקר אותי כאן", אמר. אבא שלו היה אחד משישה אחים, שרק שלושה מהם שרדו את השואה. ברנר טמן את ידיו בכיסיו והניד בראשו, כאילו הוא המום מעצמו. "אף פעם לא חשבתי שאני אחזור". ב־2021, בתערוכה וספר נלווה בשם Zerheilt: Healed to Pieces, השתמש ברנר בברלין כרקע לבחינה של החיים היהודיים.

'אלה הבתים שהיהודים נלקחו מהם', אמר לי ברנר. כפו על גברים, נשים וילדים לצעוד ברחובות האלה אל הרציף, ומשם שלחו אותם אל מותם. רובם נדרשו לשלם על 'הכרטיסים' של עצמם

הבתים בגרונוולד, השכונה שבה צעדנו, גדולים ואלגנטיים, עם חלונות עצומים המזמינים את אור השמש. "אלה הבתים שהיהודים נלקחו מהם", אמר לי ברנר. כפו על גברים, נשים וילדים לצעוד ברחובות האלה אל הרציף, ומשם שלחו אותם אל מותם. רובם נדרשו לשלם על "הכרטיסים" של עצמם.

כשהתקרבנו לתחנה, ראינו קיר בטון שחרותות בו צלליות – אתר זיכרון למגורשים בעיצובו של האמן הפולני קארול ברוניאטובסקי (Broniatowski), מ־1991.

חלפתי על פני האתר ונכנסתי לרציף 17. הסתכלתי למטה. לאורך המסילות היו לוחות מתכת. על כל אחד מהם הופיע תאריך יציאתה של הרכבת, מספר היהודים שהיו בקרונות, והמחנה שהם נשלחו אליו. ניגשתי לקצה אחד המקטעים וקראתי את התאריך: 1.3.1943.

לצד התאריך ראיתי 36 Juden, כלומר 36 יהודים גורשו באותו יום. ליד המספר בלוח, הופיעו המילים "ברלין – אושוויץ". ניסיתי לדמיין את האנשים האלה – אולי שמונה או תשע משפחות – מגישים את הכרטיסים שלהם, נדחפים לתוך הקרונות ומקשיבים לדלתות הכבדות נסגרות מאחוריהם.

הסתכלתי שוב למטה וסילקתי עלה בכף רגלי. הבנתי שלא ראיתי את המספר השלם. לא 36 יהודים, אלא 1,736.

עמדתי קפוא והבטתי במספרים שנחרתו בלוחות מימין ומשמאל. 1758 יהודים גורשו למחרת אותו יום. 1000 גורשו ימים ספורים לפני כן.

ניסיתי לעשות את החשבון בראש בזמן שרגליי צעדו בעקבות הכרונולוגיה של המוות. אבל היו שם 186 לוחות מתכת, וכיוון שהמספרים המתארים את המטען האנושי היומי עלו וירדו – החל מכמה עשרות וכלה בכמה מאות, ואף יותר מאלף – זה נהיה בלתי אפשרי.

הרציף השתרע אל המרחק בשני הכיוונים. הבטתי מעבר לשפת הרציף, אל מסילת הפלדה הבלויה ועליה כתמי חלודה חומה. מימין עקב מבטי אחרי המסילה עד שהיא התעקלה ונעלמה בתוך היער. משמאל, המסילה נבלעה חלקית מתחת למקבץ עצים שגזעיהם הדקים התעקלו מעלה ויצרו חופה כתומה-צהובה. נוכחותם של העצים מכוונת. הגזעים הצומחים בין פסי הרכבת נועדו להעביר מסר: שום רכבת לא תחלוף פה שוב.

האנדרטה, שאותה תכננו האדריכלים ניקולאוס הירש (Hirsch), וולפגנג לורך (Lorch) ואנדראה ואנדל (Wandel), נפתחה לציבור ב־27 בינואר 1998: יום השואה הבינלאומי.

שאלתי את ברנר מה הוא מרגיש כשהוא עומד ברציף הזה ורואה את התאריכים, המספרים, המילים. הוא הביט סביב בעצים שמעלינו, וכשעשה זאת נעו עיניו הלוך ושוב באטיות, כאילו הן מחפשות את התשובה בעלים. "אני לא מצליח לעכל את זה. המוח שלי אינו מצליח לקלוט. וברור" – הוא מחה את עיניו – "שהגוף שלי כן מצליח".

הוא שאל אותי אם ביקרתי באושוויץ, בפולין. לא ביקרתי שם. 'אל תלך', אמר והניד בראשו. 'כולם עם אוזניות. צריך לאסור את זה. והם עושים ככה' – הוא הרים את כף ידו מול פניו והביט בה, כאילו עושה סלפי – 'אני מול המשרפות'. 'אני מול הרמפה'. זה פשוט מגונה'

למרבה המזל, אמר ברנר, ניסיונו מלמד שאתרי זיכרון לשואה אינם תמיד כאלה. הוא שאל אותי אם ביקרתי באושוויץ, בפולין. לא ביקרתי שם. "אל תלך", אמר והניד בראשו. "כולם עם אוזניות. צריך לאסור את זה. והם עושים ככה" – הוא הרים את כף ידו מול פניו והביט בה, כאילו עושה סלפי – 'אני מול המשרפות'. 'אני מול הרמפה'. זה פשוט מגונה".

ניגשתי לקצה הרציף לקרוא את הלוח האחרון. הרכבת המתועדת האחרונה עזבה את ברלין ב־27 במרץ 1945. שמונה עשרה נוסעים יהודיים נשלחו למחנה טרזינשטט, בצ'כיה של ימינו. מחנה אושוויץ כבר שוחרר אז על ידי הסובייטים. שבוע לאחר מכן הפך מחנה אוהרדורף, מחנה משנה של בוכנוואלד, לראשון שהאמריקנים שיחררו. הגרמנים היו בנסיגה. דכאו שוחרר שבועות בודדים לאחר מכן. המלחמה באירופה כמעט הסתיימה אז. שמונה עשרה האנשים האלה היו קרובים כל כך להימנע מגירוש. שאלתי את עצמי אם הם שרדו.

רציף 17, ברלין, גרונוולד, אתר זיכרון

רציף 17 בגרונוולד, ברלין. אתר זיכרון ליהודים שנשלחו אל מותם. תצלום: וולט יבסקו

חשבתי על הילדים שלי. מה הייתי אומר להם על יעדנו? איך הייתי משכך את פחדיהם? איך הייתי משכך את פחדיי שלי?

אחרי שברנר הלך, התיישבתי על הרציף ושלשלתי את רגליי מטה. פרחי בר כחולים קטנים צמחו במרווחים שבין קורות העץ של המסילה תחתיי. בין 1941 ל־1945, חמישים אלף איש נשלחו על המסילה הזאת למחנות המוות ולגטאות במזרח. עצמתי עיניים ודמיינתי חיילים צועקים. ילדים בוכים. גופים מתקוטטים. מזוודות משקשקות. שאלתי את עצמי כמה מגורשים ידעו לאן הם הולכים כשעלו על הרכבות האלה. שאלתי את עצמי כמה ימים הם היו בתוך הקרונות. שאלתי את עצמי אם הם הצליחו לישון. חשבתי על הילדים שלי. מה הייתי אומר להם על יעדנו? איך הייתי משכך את פחדיהם? איך הייתי משכך את פחדיי שלי?

בפעם הראשונה שראיתי שְטוֹלפֶּרשטַיין, כמעט המשכתי בדרכי בלי לשים לב. הלכתי בחזרה למלון אחרי כוס תה בבית קפה, ולפתע ראיתי שניים כאלה. ריבועים זהובים קטנים משובצים במרצפות המדרכה. הם היו צמודים זה לזה מחוץ למבנה שנראה כמו בניין משרדים, או אולי בנק. התקרבתי לקרוא מה כתוב עליהן:

כאן גר

הלמוט הימפל

נולד 1907

מתנגד משטר

נעצר 17.9.42

הוצא להורג 13.5.1943

ברלין-פְּלוֹצֶנזי

כאן גרה

מריה טרוויל

נולדה 1910

מתנגדת משטר

נעצרה 17.9.42

הוצאה להורג 5.8.1943

ברלין-פְּלוֹצֶנזי

כאן גרו...

שטולפרשטיין פירושו "אבן נגף". כל אחת מלבני הבטון האלה, שגודלן 10X10 סנטימטרים, מכוסה בלוחית פליז עם חריטות המנציחה את זכרו של אדם שהיה קורבן של הנאצים בשנים 1933-1945. ששמו, תאריך הלידה וגורלו מצוינים שם. לרוב, האבנים משובצות בפתח מקום המגורים האחרון של האנשים שנלקחו על ידי הנאצים. רוב אבני הנגף מוקדשות ליהודים, אך מיעוטן מוקדשות לבני סינטי ורומה, בעלי מוגבלויות, להט"בים וקורבנות אחרים בשואה.

אחרי חודשים מספר, כשהרשויות גילו את האנדרטאות הזעירות האלה, הן טענו שהן מפריעות לעבודות בנייה וניסו להסיר אותן. הפועלים שהוטל עליהם לעקור את האבנים, סירבו לשתף פעולה

ב־1996, האמן הגרמני גונטר דמניג, שאביו נלחם בשורות גרמניה הנאצים במלחמה, התחיל להניח את האבנים האלה באופן לא חוקי על מדרכת אחת השכונות בברלין. במקור, המיצבים של דמניג לא זכו לתשומת לב רבה. אבל אחרי חודשים מספר, כשהרשויות גילו את האנדרטאות הזעירות האלה, הן טענו שהן מפריעות לעבודות בנייה וניסו להסיר אותן. הפועלים שהוטל עליהם לעקור את האבנים, סירבו לשתף פעולה.

אבן נגף, ברלין, קלרה יעקב, הנצחה

בכל מקום. וכאן: אבן נגף לזכר קלרה יעקב, שנרצחה ב-1940 והיא בת 39. תצלום: יורג קנטל

בשנת 2000 החלו הממשלות המקומיות בגרמניה וביתר אירופה לתת חסות רשמית למיצבים של דמניג. עד היום שובצו יותר מ־90 אלף אבני נגף כאלה ברחובות ובמדרכות של 30 מדינות אירופיות. זוהי האנדרטה המבוזרת הגדולה בעולם.

דמניג בן ה־75 מבלה את רוב זמנו בדרכים כיוון שהוא מתקין אישית את רוב האבנים. מאז 2005, מייצר אותן הפסל מיכאל פרידריכס-פרידלנדר. דמניג והוא אומרים שייצור המוני שלהן יהיה דומה מדי לשיטה הממוכנת שהנאצים רצחו בה מיליוני אנשים, ולכן כל אחת מהן נעשית בעבודת יד.

מצאתי את עצמי מרותק לשטולפשרטיין ולעבודה שדמניג ניסה לעשות באמצעותן, ונדהמתי לראות כמה הן מצליחות להכיל בשטח קטן כל כך.

למחרת נפגשתי עם ברברה שטיינר ברובע שרלוטנבורג-וילמרסדורף בברלין. רחובותיה הצרים של השכונה היו מלאים בבניינים בני חמש או שש קומות שמרפסותיהם הזדקרו מעל מדרכות המרוצפות באבנים קטנות. אנשים מחופרים במעילים חלפו על פנינו בדהרה על אופניהם.

שטיינר היא היסטוריונית ופסיכולוגית שהתגיירה. יש לה שיער קצר ושחור מאוד. היא לבשה מעיל בצבע תכלת ועגלי זהב שנצצו באור השמש.

"הבת שלי בת 12", סיפרה לי שטיינר כשניגשנו לאבן נגף במרחק מטרים ספורים, "ובכל פעם שאנחנו הולכות ברחובות האלה, אנחנו עוצרות". היא התבוננה בלוח הפליז החרות שמולנו. "היא באמת רוצה לקרוא כל אבן".

אני תמיד מרגישה שאנדרטאות עצומות הן פרפורמנס של זיכרון, אבל האבנים האלה באמת קשורות לבני אדם

"החשיבות שלהן הרבה יותר גדולה מכל הדברים העצומים האלה", אמרה שטיינר והרימה את ידיה גבוה מעל הראש. "אני תמיד מרגישה שאנדרטאות עצומות הן פרפורמנס של זיכרון, אבל האבנים האלה באמת קשורות לבני אדם". אחד הדברים ששטיינר אוהבת באבנים הוא שאפשר לראות את שמותיהם של אנשים ספציפיים. וגם שהאבנים משובצות מול מקומות שהיו בתיהם של הנרצחים. "אפשר להתחיל לחשוב, איך זה היה נראה זה היה בשבילם לגור פה?"

אבני הנגף הן לרוב יוזמות מקומיות שיוצאות לפועל כי בני משפחה, או תושבים של בניין דירות או שכונה, נפגשים ומחליטים שהם רוצים להנציח את זכר האנשים שגרו כאן פעם. שטיינר אמרה שהתלמידים בבית הספר של בתה התחילו לחקור את הבניין שמעבר לרחוב מבית הספר, גילו שגרו בו מספר משפחות יהודיות ואז הן הגישו בקשה להתקנת אבני נגף.

דמניג אמר שזה מבחינתו ההיבט החשוב ביותר של הפרויקט. הוא חושב שבשביל ילדים ומבוגרים גם יחד, שישה מיליון הוא מספר מופשט מדי, וסיפורים אישיים הם כלים חזקים יותר מסטטיסטיקות כשרוצים לעודד התמודדות עם ההיסטוריה. "לפעמים די להכיר גורל של אדם אחד", הוא אמר, כדי להתחיל לחשוב על האופן שבו חייו של מישהו מתקשרים לחייך: אולי הוא גר ברחוב שלך, או אולי הוא היה בגילך כשנרצח. "אלה הרגעים שבהם אני יודע שהם יהיו אנשים שונים כשהם יחזרו הביתה". כל אבן יוצרת שגרירי זיכרון בלתי רשמיים משלה.

שטיינר ואני המשכנו ללכת ברחוב. היא עצרה מול בניין בצבע בז' עם כניסה מקושתת לבנה מעל דלת חומה. "גרתי פה פעם", אמרה. הבטתי בדלת, ואז למטה. חמש אבני נגף נחו יחד על המדרכה. לוחות הפליז בהקו. שטיינר תרגמה אותן בשבילי:

מקס צוטרמן. נולד 1868.

גורש 18 באוקטובר 1941.

נרצח 15 ינואר 1942.

גרטרוד צוטרמן. נולדה 1876.

גורשה 18 באוקטובר 1941.

נרצחה 20 בדצמבר 1941.

פריץ הירשפלדט. נולד 1902.

גורש 18 באוקטובר 1941.

נרצח 8 במאי 1942.

אלזה נואה. נולדה 1873.

גורשה 17 ביולי 1942.

נרצחה 14 במרץ 1944.

פרידה לוי. נולדה 1889.

הושפלה/נשללו זכויותיה.

מתה בהתאבדות 2 ביוני 1942.

חישבתי בני כמה הם היו כשמתו: מקס צוטרמן, 74. גרטרוד צוטרמן, 65. פריץ הירשפלדט, 40. אלזה נואה, 71. פרידה לוי, 53.

לכסנתי מבט אל שטיינר, שעדיין הביטה באבנים, ידיה בכיסי מעילה, קרסוליה משוכלות.

אבן נגף, ברלין, ניקיון, תחזוקה, זיכרון

תחזוקת הזיכרון. תצלום: ליבקה ודל.

שאלתי את עצמי איך זה לגור במקום שבו אתה נאלץ לחלוף על פני האבנים האלה והשמות האלה מדי יום. דמיינתי איך זה היה אילו היה לנו פרויקט דומה בארה"ב. אם מול בתים, מסעדות, בנייני משרדים, כנסיות ובתי ספר היו אבנים המציינות איפה ומתי הוחזקו עבדים, נמכרו, נרצחו

שאלתי את עצמי איך זה לגור במקום שבו אתה נאלץ לחלוף על פני האבנים האלה והשמות האלה מדי יום. דמיינתי איך זה היה אילו היה לנו פרויקט דומה בארה"ב. אם מול בתים, מסעדות, בנייני משרדים, כנסיות ובתי ספר היו אבנים המציינות איפה ומתי הוחזקו עבדים, נמכרו, נרצחו. חלקתי את המחשבה הזאת עם שטיינר. "הרחובות היו מפוצצים בהן", היא אמרה.

והיא צדקה. דמיינתי את ניו אורלינס, עיר הולדתי, שבעבר הייתה שוק העבדים העמוס ביותר במדינה, ואיך רחובות שלמים יהיו מכוסים באבני פליז – שכונות שלמות מרוצפות בתזכורות למה שקרה. כיום ניו אורלינס נמצאת במקום שונה מאוד בכל הקשור להתמודדות עם העבר. רק לאחרונה היא התפנתה לעסוק בהסרת המחוות הפומביות למשעבדים. בשנים האחרונות, פסליהם של מנהיגי הקונפדרציה, פסלים שנהגתי לחלוף על פניהם במהלך ילדותי, הוסרו מכניהם, ורחובות הנקראים על שמם של בעלי עבדים, נקראים כעת במקום זאת על שמם של אמנים ואינטלקטואלים שחורים מקומיים. גם חטיבת הביניים שלמדתי בה קיבלה שם חדש. כשהבטתי באבני הנגף על מדרכות ברלין, שאלתי את עצמי אם יתכן יהיה לשבץ כאלה בעתיד ברחובות שבהם רכבתי באופניים בילדותי.

אנדרו ג'קסון, אנדרטה, ניו אורלינס

הוא דווקא מונצח בניו אורלינס: אנדרו ג'קסון, נשיא ארה"ב, רוצח עם, בעליהם של מאות עבדים. תצלום: tonbabydc

שאלתי את שטיינר איך זה לראות את האבנים האלה מול הבניין שהיה פעם ביתה. "הבת שלי קוראת עכשיו את השמות האלה ותוהה, 'זאת הייתי יכולה להיות אני?'" אמרה. "אבל אני אוהבת לעמוד כאן ולחשוב עליהם, איך נראו החיים שלהם כאן".

אולי מקס וגרטרוד היו נשואים – דמיינתי אותם מכינים ארוחת שבת לילדיהם בערב שישי. אולי פריץ עזר להם עם הקניות בחדר המדרגות. אולי הם דיברו על מה שהצוקרמנים מתכננים לבשל, אם הם יתראו בבית הכנסת בשבת. אולי מקס וגרטרוד הזמינו את פריץ להצטרף אליהם לארוחה

כשהבטתי בבניין התחלתי לתהות מי היו האנשים האלה. אולי מקס וגרטרוד היו נשואים – דמיינתי אותם מכינים ארוחת שבת לילדיהם בערב שישי. אולי פריץ עזר להם עם הקניות בחדר המדרגות. אולי הם דיברו על מה שהצוקרמנים מתכננים לבשל, אם הם יתראו בבית הכנסת בשבת. אולי מקס וגרטרוד הזמינו את פריץ להצטרף אליהם לארוחה. אולי הם הזמינו גם את אלזה ופרידה. אולי הם ישבו יחד סביב השולחן. אולי הם צחקו. אולי הם שרו. אולי הם שיחקו קלפים בסוף הערב. אולי, כשהשעווה החלה להצטבר בצלוחיות הקטנות שהנרות עומדים עליהן הם דיברו על החוקים החדשים המגבילים את החיים, על השמועות בנוגע למלחמה הקרבה ובאה. אולי הם שאלו זה את זה אם עדיין יש להם זמן לעזוב (בהמשך גיליתי שמקס וגרטרוד אכן היו נשואים, ושפריץ היה הדייר שלהם. גיליתי גם ששתי בנותיהם הבוגרות של הצוטרמנים הצליחו להימלט מגרמניה).

עיניי נדדו מהבניין שעמדנו מולו לבניינים הסמוכים. כשהובילו את יהודי גרמניה לרכבות לשם גירוש, הרחוב היה ודאי מלא בגרמנים אחרים שצפו מחלונותיהם, מפתחי חנויותיהם, מהמדרכות. אולי אחדים מהם הריעו. רובם כנראה לא אמרו דבר.

שטיינר ראתה אותי מביט בבניינים האחרים והבינה כנראה על מה אני חושב. "יש גם היבט של זיקה", אמרה. "השכנים שלהם נרצחו. השכנים שלהם גורשו. השכנים שלהם הושלכו באושוויץ. השכנים שלהם איבדו את חייהם. ואנחנו צריכים להבין את זה. זאת לא הייתה קבוצה ערטילאית".

בביקוריי למדתי שרבות מהאנדרטאות של גרמניה לא נבנו אלא זמן רב אחרי המלחמה. אבן הנגף הראשונה הונחה ב־1996. האנדרטה ברציף 17 נחנכה ב־1998. המוזיאון היהודי בברלין נפתח ב־2001. האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו נפתחה בברלין ב־2005.

כששטיינר הייתה ילדה, אתרי הנצחת השואה המרכזיים במדינה היו מחנות הריכוז. הוריה לקחו אותה למחנה דכאו כשהיא הייתה צעירה מאוד. הביקור שם רדף והבעית אותה.

שאלתי אם היא לקחה את בתה לאחד המחנות. היא הנידה בראשה ואמרה לי ש־12 הוא עדיין גיל צעיר מדי. הן שקלו לבקר באושוויץ בקיץ, אבל שטיינר שינתה את דעתה ובסופו של דבר החליטה שזה מוקדם מדי. בתה קראה על השואה, ונראה שזה השאיר אותה המומה. היא התקשתה לישון. "היא פחדה שאם היא תירדם, היא לא תתעורר", סיפרה לי שטיינר.

האנטישמיות והגזענות נמצאות בעלייה בגרמניה בשנים האחרונות ומפלגת הימין הפופוליסטית "אלטרנטיבה לגרמניה" צוברת כוח פוליטי. ממשלת גרמניה דיווחה לאחרונה על עלייה של 29 אחוז בהיקף הפשעים האנטישמיים

האנטישמיות והגזענות נמצאות בעלייה בגרמניה בשנים האחרונות ומפלגת הימין הפופוליסטית "אלטרנטיבה לגרמניה" צוברת כוח פוליטי. ממשלת גרמניה דיווחה לאחרונה על עלייה של 29 אחוז בהיקף הפשעים האנטישמיים. שטיינר סיפרה לי שבאחד מימי השואה האחרונים, שני נערים מבית הספר של בתה העמידו פנים שהם "צדים" אותה ורדפו אחריה במסדרונות.

"הם... צדו אותה?" שאלתי. רציתי לוודא ששמעתי נכון.

"כן, הם צדו אותה". ואז, בקול מתנגן שנועדו לחקות שיר ילדים, היא אמרה לי מה הנערים שרו לבתה: "סבא שלי היה אדולף היטלר והוא הרג את סבא שלך".

הכנסתי ידיים לכיסים ולקחתי נשימה עמוקה.

"זה היומיום של ילדים יהודים", אמרה. "אם מגדלים ילד יהודי, איך אפשר להתחמק מהנושא הזה?"

השאלה של שטיינר דומה לשאלה שהורים שחורים בארה"ב מתמודדים איתה בכל יום. איך נגן על הילדים שלנו מפני סיפורי אלימות שעלולים לטלטל אותם, אך באותה נשימה נתאר בפניהם את ההיסטוריה כך שיבינו מיהם ביחס לעולם הסובב אותם? הילד שלי בן חמש. הילדה שלי בת שלוש. אני חושב כל הזמן על משמעותו של האיזון בין הדברים האלה.

אמרתי את זה לשטיינר והיא הנהנה, ואז חזרה להביט באבנים שמולנו. "מעניין איך זה, כי כשאתה שחור באמריקה, לפחות יש יותר אנשים כמוך שיכולים להיות בקשר ולתמוך אחד בשני. כאן יש כל כך מעט יהודים".

יותר יהודים גרים בבוסטון מאשר בגרמניה כולה. לא מעט גרמנים אינם מכירים יהודי באופן אישי. יתכן שזאת אחת הסיבות לכך שגרמניה מסוגלת להפוך את זיכרון השואה לחלק מרכזי מהחיים הלאומיים

ההבדל הזה התברר לי בימים הראשונים לביקורי בגרמניה. בארה"ב יש 41 מיליון שחורים. אנחנו 12.5 אחוז מהאוכלוסייה. בגרמניה יש כ־120 אלף יהודים, מתוך אוכלוסייה כללית של יותר משמונים מיליון. הם פחות מרבע אחוז מהאוכלוסייה. יותר יהודים גרים בבוסטון מאשר בגרמניה כולה (כיום, רבים מיהודי גרמניה הם מהגרים ממדינות ברית המועצות לשעבר וצאצאיהם). לא מעט גרמנים אינם מכירים יהודי באופן אישי.

לדעתה של שטיינר, זאת אחת הסיבות לכך שגרמניה מסוגלת להפוך את זיכרון השואה לחלק מרכזי מהחיים הלאומיים. היהודים הם מושג היסטורי מופשט יותר משהם בני אדם אמיתיים. בארה"ב, עדיין יש מיליוני שחורים. אי אפשר פשוט לבנות אנדרטאות, להניח זרים מדי שנה ולהתנצל על מה שקרה בלי לראות את תוצאות מעשי העבר מגולמות באי השוויון בין שחורים ולבנים בכל מקום.

גירוש יהודים, ברלין, גרונוולד, אנדרטה

האנדרטה בגרונוולד: חללים ריקים, היכן שפעם היו יהודים, זאת המציאות היום (קרול ברוניאטובסקי). תצלום: Truus, Bob & Jan too!

שטיינר חושבת גם שהיהודים המעטים בגרמניה אינם מתקיימים בדמיון הציבורי כעם, אלא כלוחות חלקים שהגרמנים יכולים לצייר עליהם את כפרתם. כפי שכותב החוקר ג'יימס א. יאנג (Young), מחבר הספר The Texture of Memory: Holocaust Memorials and Meaning (משנת 1994), "ייתכן שהדחף הראשוני להנציח אירועים כמו השואה נובע מרצון מנוגד ושווה בעוצמתו לשכוח אותם". הסופרת האמריקנית היהודייה דארה הורן (Horn) אומרת אותו דבר באופן בוטה יותר בספרה People Love Dead Jews (משנת 2021). היא כותבת שבעולמנו הנוכחי, רוב האנשים -

"נתקלנו רק ביהודים מתים: אנשים שהמאפיין היחיד שלהם הוא הירצחם, ושרציחותיהם משרתות תכלית ברורה, והיא ללמד אותנו משהו. יהודים הם אנשים שאמורים, מסיבות מוסריות וחינוכיות, להיות מתים".

שטיינר ואני המשכנו ללכת. לפני כן, ראיתי אבני נגף בהזדמנויות מעטות בלבד, ואילו עכשיו ראיתי אותן כמעט מול כל בניין. שלוש פה. שש שם. שמונה פה. תריסר שם. בכל פעם שנתקלנו בקבוצה של שתים עשרה אבנים או יותר, עצרנו, הבטנו, קראנו את השמות כמו שעשינו מול ביתה הקודם. באחד המקרים ראיתי את תאריכי הלידה 1938, 1940, 1941. אלה היו ילדים – בני 5, 4 ושנתיים.

שחרוּר נחת ליד לוחות הפליז ונעץ את מקורו במרווח שבין המרצפות בתנועות מהירות. ילדה קטנה חלפה על פנינו והצביעה על הציפור. היא פנתה אל אמה, שאת ידה החזיקה, ואמרה לה משהו.

האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו, הנחשבת לאנדרטת השואה הרשמית של גרמניה, נמצאת במרכז ברלין, סמוך לשער ברנדנבורג המפורסם מדרום, ובמרחק דקות הליכה ספורות מהבונקר שבו התאבד היטלר. האנדרטה, שתוכננה על ידי האדריכל היהודי-אמריקני פיטר אייזנמן (Eisenman) והבנויה על פני שטח של 18,580 מ"ר, כוללת שורות של 2,711 קוביות בטון שנעות בגובהן בין 20 סנטימטר ל־4.5 מטרים. האתר דומה לבית קברות, עם מגוון רחב של מצבות אבן ללא שמות או חריתות על פניהן. האדמה תחתן עולה ויורדת כמו גלים.

האנדרטה חשובה לא רק בגלל גודלה ומיקומה – מקבילה אמריקנית הייתה עשויה להיות אתר שכולל אלפי קוביות אבן במנהטן תחתית לזכרם של עבדים, או בשדרות החוקה בוושינגטון לזכר רצח העם של ילידי אמריקה – אלא גם כי היא הוקמה בתמיכתה הפוליטית של ממשלת גרמניה ובמימונה המלא.

שטיינר אמרה לי שלדעתה, אבני הנגף הן אמצעי הנצחה הרבה יותר מוצלח מהאנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו. "זה קשור יותר לחברה הגרמנית ולציפייה שיהיה משהו גדול", אמרה ופשטה ידיה שוב. "עשינו שואה גדולה, צריך אנדרטה גדולה".

שטיינר אמרה שבכל פעם שהיא הולכת לאנדרטה, היא רואה אנשים מעשנים על גבי הקוביות, או קופצים מאחת לאחרת. "היא איבדה את המטרה והמשמעות", אמרה. "שאולי לא היו לה מעולם".

שלושה ילדים קטנים שיחקו מחבואים בין הקוביות וצווחו בהנאה בכל פעם שמצאו זה את זה. האנדרטה הפכה לחלק מהנוף העירוני, ואנשים שונים פעלו בה בדרכים שונות

כשביקרתי באנדרטה היו השמיים מעוננים, יריעה אפורה אינסופית התואמת את צבע קוביות האבן. חבורה של צעירים צילמה סלפי מול הקוביות. חלקם ישבו בשיכול רגליים על גבי אחת מהן, סימנו "וי" או כיווצו שפתיים. שתי נשים עמדו בין הצללים, פניהן רטובות מדמעות, והחזיקו ידיים. כיתה של תלמידים הביטה במורה שהסביר מה שוכן מאחוריו, בעוד עיניהם נעות ממנו לקוביות ולחבריהם לכיתה ביראת כבוד. שלושה ילדים קטנים שיחקו מחבואים בין הקוביות וצווחו בהנאה בכל פעם שמצאו זה את זה. האנדרטה הפכה לחלק מהנוף העירוני, ואנשים שונים פעלו בה בדרכים שונות.

שלכת, מנשה קדישמן, ברלין, המוזיאון היהודי

מתוך "שלכת", מאת מנשה קדישמן, המוזיאון היהודי, ברלין. תצלום: שירין מ'

כשסיירתי באנדרטה שאלתי את עצמי באיזו מידה המניע להקמת אנדרטאות שואה משקף את רצונה של גרמניה להכיר – כלפי פנים – בפשעיה המתועבים שבוצעו בחסות המדינה, ועד כמה מדובר בתקווה שהצבת אנדרטאות תאותת לשאר העולם שגרמניה היכתה על חטא. במילים אחרות, האם אנדרטאות כמו זו נועדו לגרמנים, כדי שיזכרו כעם מה נעשה? או שמא הן המחזה של חרטה שנועדה עבור שאר העולם? ואולי גם וגם?

חלק ממוזאוני השואה ואנדרטאות שואה נבנו בתגובה למאמצי הזיכרון של הקהילות היהודיות, ואילו אחרים בגלל צורך של ממשלה להסביר לאומה את עברה שלה

ג'יימס א. יאנג כותב ש"זיכרון לעולם אינו מתעצב ברִיק", ושהסיבות לקיומם של מוזיאוני שואה ואנדרטאות שואה בגרמניה ובעולם "שונות ומגוונות כמו האתרים עצמם". אחדים מהם, הוא טוען, נבנו בתגובה למאמצי הזיכרון של הקהילות היהודיות, ואחרים נבנו בגלל "צורך של ממשלה להסביר לאומה את עברהּ שלה". מטרתם של חלק מהמקומות האלה היא לחנך את הדור הבא ולייצר תחושה של חוויה קולקטיבית, ואחרים הוקמו על תשתית של אשמה. "ויש גם כאלה שנועדו למשוך תיירים". האמת המורכבת היא שכל המניעים השונים לכאורה האלה יכולים לדור בכפיפה אחת, באותו פרויקט.

בשולי האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו, נפגשתי עם דידרה ברגר (Berger), יו"ר דירקטוריון קרן פרויקט השחזור התרבותי הדיגיטלי היהודי ולשעבר מנהלת סניף ברלין של הוועד היהודי האמריקני. היא לבשה תלבושת שחורה לחלוטין – ז'קט, נעליים, צעיף וכפפות – שתאמה את שיערה השחור הקצר. ברגר היא אמריקנית ויהודייה. היא גרה בברלין מאז 1998.

שוחחנו על ההבדלים באופן שבו זכר השואה מונצח בארה"ב לעומת גרמניה – הבדלים "עצומים", להגדרתה. בארה"ב, היא אמרה, הדחיפה לשימור זכר השואה מגיעה בעיקר מהניצולים עצמם, או מצאצאיהם.

בגרמניה כמעט לא נשארו יהודים אחרי המלחמה – 37 אלף בלבד במדינה כולה ב־1950 – והדחיפה ליצור אנדרטת שואה לאומית הייתה בעיקר של קהילות שאינן יהודיות, שנים רבות אחר כך.

הרעיון הזה "בא מתוך החברה הגרמנית", אמרה ברגר, אבל בעשורים שלפני כן הייתה "אולי דחיפה עדינה מצד מדינות אחרות שהרגישו שחשוב שלגרמניה יהיה סמל בולט שיציין את זכר השואה". מעניין לציין ששוּלְד, המילה הגרמנית ל"אשמה", היא גם המילה ל"חוב".

לא תמיד היה מובן מאליו שגרמניה תבנה אנדרטאות לזכר הקורבנות הנאצים, כי עשרות שנים הייתה בעיקר שתיקה. בספרה ״ללמוד מן הגרמנים״  (משנת 2019), הפילוסופית סוזן ניימן (Neiman) כותבת שמשפחות בגרמניה פשוט לא דיברו על המלחמה בשנים שמיד אחריה. "אף אחד מהצדדים לא היה מסוגל לשאת שיחה כזו", היא כותבת, "צד אחד פחד להתמודד עם אשמתו, והאחר פחד שהכאב והזעם יכריעו אותו".

כש־22 ממנהיגי הרייך השלישי עמדו למשפט בנירנברג, מנובמבר 1945 עד אוקטובר 1946, ארבעת בעלות הברית הגדולות נשבעו לפרסם את ההליכים. אנשי האזור האמריקני העמידו שלטי חוצות ופוסטרים עם תמונות המתארות את הפשעים הנאצים, ערכו סרטים המתעדים את זוועות מחנות הריכוז והבטיחו שהעיתונים ותחנות הרדיו בגרמניה ידווחו על המשפט

כש־22 ממנהיגי הרייך השלישי עמדו למשפט בנירנברג, מנובמבר 1945 עד אוקטובר 1946, ארבעת בעלות הברית הגדולות נשבעו לפרסם את ההליכים. אנשי האזור האמריקני העמידו שלטי חוצות ופוסטרים עם תמונות המתארות את הפשעים הנאצים, ערכו סרטים המתעדים את זוועות מחנות הריכוז והבטיחו שהעיתונים ותחנות הרדיו בגרמניה ידווחו על המשפט. בעלות הברית קיוו שחשיפת הליכי המשפט והתיעוד המקיף שהוצג, יעזרו להבהיר לגרמנים את ההיקף האמיתי של מעשי הנאצים ואת גודל הזוועה. לפי ההיסטוריון הצבאי טיילר במפורד (Bamford), בחודש האחרון של המשפטים, 71 אחוז מהגרמנים שנסקרו על ידי הרשויות האמריקניות אמרו שהם למדו ממנו משהו חדש.

הרמן גרינג, משפטי נירנברג

עקרון פומביות המשפט: הרמן גרינג, מפקד חיל האוויר הנאצי, בחקירה נגדית במשפטי נירנברג (ינואר 1946). תצלום: ריימונד ד'אדאריו, ויקיפדיה

אבל מודעוּת אינה מיתרגמת בהכרח להכרה. היו אנשים, וביניהם אפילו מי שתמכו בהיטלר, שראו במשפטי נירנברג הזדמנות לרחוץ בניקיון כפיים ולתלות את האחריות כולה במנהיגים הנאצים העומדים למשפט. לא אחת, גרמנים שזוועות הנאצים הוטחו בפניהם, חזרו על המשפט "Wir konnten nichts tun" – "לא יכולנו לעשות דבר". בשנים שאחרי המשפט, פונקציונרים נאצים לשעבר השתלבו שוב בחברה, ורבים מהם חזרו לתפקידים הדומים לאלה שביצעו לפני המלחמה.

בשנים ההן שאחרי המלחמה, גרמנים רבים לא תפשו את עצמם כפושעים, אלא כקורבנות – כאנשים שידעו סבל גדול ששאר העולם אינו מכיר בו. לא רק שביקשו מהם להשלים עם הפסד במלחמה, אלא שאמרו להם, על אף הקושי הגדול, שהם אחראים לרוע

ניימן כותבת שבשנים ההן שאחרי המלחמה, גרמנים רבים לא תפשו את עצמם כפושעים, אלא כקורבנות – כאנשים שידעו סבל גדול ששאר העולם אינו מכיר בו. בעלים, בנים ואחים מתו בקרב; נשים וילדים עברו לילות ארוכים וקרים במרתפים בשעה שמעל ראשיהם נופלות פצצות; אזרחים שרדו על קליפות תפוחי אדמה. לא רק שביקשו מהם להשלים עם הפסד במלחמה, אלא שאמרו להם, על אף הקושי הגדול, שהם אחראים לרוע. הפסיכואנליטיקאים הגרמנים אלכסנדר ומרגרטה מיטשרליך (Mitscherlich)כותבים בספרם The Inability to Mourn (משנת 1975) שהאומה חוותה מעין שיתוק, שבגללו אנשים לא היו מסוגלים לקבל את העובדה שחייליהם הפכו במהירות רבה כל כך מגיבורים לקורבנות לפושעים. אם הם נאסר עליהם להתאבל על בנים ואחים כי העולם אומר להם שהם מפלצות, איך הם היו אמורים להביא את עצמם להתאבל על האנשים שהחיילים האלה הרגו.

"בעצם לא היה שום עימות בעניין הזה עד שנות השישים, כשהדור הצעיר התחיל לשאול את ההורים שאלות על מעשיהם בזמן המלחמה", אמרה לי ברגר. הם רצו לדעת מה קרה בקהילה שלהם – ובמדינה שלהם – ולמה משתררת שתיקה כזאת. לדברי ברגר, הגרמנים, שרבים מהם היו הילדים של אנשים שהיו עדים לשאוה או לקחו בה חלק פעיל, התחילו להתעניין בסיפוריהם של יהודים והזמינו משפחות יהודיות שברחו לבקר בעיירותיהם.

בזמן שברגר ואני דיברנו, שאלתי את עצמי על האנשים שמנהלים את המוזיאונים, האנדרטאות והמוסדות התרבותיים האחרים שנולדו מתוך ההתעוררות הזאת של שנות השישים. כמה מהם יהודים? זה חשוב בכלל?

הגרמנים יוצרים לפעמים אירועים, ועדות ומוסדות המתמקדים בהנצחת זכר החיים היהודיים בלי להיוועץ באופן משמעותי ביהודים. בוועדה של הפרלמנט הגרמני למאבק באנטישמיות ב-2015 לא היה אף יהודי בהתחלה. במשרד הפנים אמרו: 'טוב, היהודים אינם אובייקטיביים מספיק כי הם חלק מהעניין'. לאחר זמן, העניין תוקן והיה ייצוג יהודי.

שמעתי שהגרמנים יוצרים לפעמים אירועים, ועדות ומוסדות המתמקדים בהנצחת זכר החיים היהודיים בלי להיוועץ באופן משמעותי ביהודים. ברגר עצמה את עיניה והנהנה, ואז אמרה שזאת סוגיה מרכזית כבר שנים. היא סיפרה לי שב־2009 וב־2015 כינס הפרלמנט הגרמני שתי ועדות שונות למאבק באנטישמיות. הוועדה ב־2009 כללה יהודי אחד בלבד. בוועדה ב־2015 לא היה אף יהודי בהתחלה. זה היה בלתי מתקבל על הדעת בעיניה, אז היא פנתה למשרד הפנים, והתגובה שקיבלה זעזעה אותה. "הם אמרו, 'טוב, היהודים אינם אובייקטיביים מספיק כי הם חלק מהעניין'" (שני חברים יהודים התווספו בהמשך לוועדה בת שמונת החברים, כלומר היו בה עשרה חברים בסופו של דבר). היא קפצה שפתיים כאילו מונעת מעצמה לומר משהו שהיא תתחרט עליו.

נדהמתי מהדמיון בין האירוע הזה למה שחוקרים שחורים בארה"ב חווים כבר כמה דורות. ו.א.ב. דו בויז (Du Bois), חוקר אמריקני שחור בולט מתחילת המאה ה-20, נאלץ להתמודד עם חוקרים ומממנים לבנים שהטילו ספק ביכולות לעבוד באובייקטיביות וברמת הדקדקנות המדעית הנדרשת כי הם חשבו שהוא מושקע מדי בנושאים שהוא חוקר. לא אחת עודדו אותו לחבור לחוקרים לבנים כדי שאלה יאזנו את "הטיותיו".

ריצ'מונד, וירג'יניה, הקונפדרציה, פסל, אנדרטה

המאבק על ההנצחה והזיכרון: האנדרטה של קצין הקונפדרציה תומס ג'קסון בריצ'מונד וירג'יניה לפני ואחרי שהוסר ממנה הפסל, בידי פעילי "חיי שחורים נחשבים" (BLM), ביולי 2020. תצלום: Mobilus in Mobili

כששאלתי את ברגר מה דעתה על אבני הנגף, היא אמרה לי שהיא אמביוולנטית. מצד אחד, אמרה, הפרויקט הזה עודד קהילות לחקור יחד את ההיסטוריה שלהן. מצד שני, מטרידה אותה מאוד המחשבה שאנשים דורכים על שמותיהם של יהודים. "אני מתכווצת בכל פעם", אמרה. "הלוחות האלה אמורים להיות על הקיר. למה לא? כי רוב בעלי הבניינים לא יסכימו לקבל, אפילו כיום, לוח שאומר, 'כאן גרה משפחה יהודית'".

ברגר אינה היחידה שחושבת ככה. במינכן, שרלוטה קנובלוך (Knobloch), ניצולת שואה ונשיאתה לשעבר של המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, שכנעה את העיר ב־2004 לאסור על שיבוץ אבני הנגף. בסופו של דבר התקינה העיר לוחות בגובה העין. "דעתי הנחרצת היא שעלינו לעשות כל מה שאפשר כדי לוודא שההנצחה משמרת את כבודם של הקורבנות", אמרה קנובלוך. "אנשים שנרצחו בשואה ראויים ליותר מאשר לוח שמונח באבק, בלכלוך של הרחוב ואפילו בטינופת".

לפעמים הנחת האבנים היא סוג של ניסיון כפרה: אחרי שאבן הנגף הונחה, אנשים מתנערים מהדבר וחושבים שהם עשו כל מה שאפשר לעשות

גם ברגר חושבת שלפעמים הנחת האבנים היא סוג של ניסיון כפרה: "אחרי שאבן הנגף הונחה, אנשים מתנערים מהדבר וחושבים שהם עשו כל מה שאפשר לעשות".

אף על פי שברגר והוועד היהודי האמריקני תומכים באופן בולט כבר שנים רבות באנדרטה שלידה עמדנו כעת, יש לה רגשות מעורבים בנוגע לתוצאה. "זה קשה לעיכול. והסמליות לא תמיד ברורה לי. כלומר, איננו זקוקים לבית קברות", אמרה בעודה מתבוננת בקוביות. "המדינה כולה היא בית קברות".

אבל ברגר אומרת שהיא חשה הכרת תודה – והקלה – על כך שהמרחב הזה קיים.

אייזנמן, האדריכל שתכנן את האנדרטה, ידע כמה קשה – ואולי אף בלתי אפשרי – יהיה ליצור אנדרטת שואה שתהלום את הסיפור ההיסטורי. "ההיקף והזוועה של השואה גדולים כל כך שכל ניסיון לייצג אותם באמצעים מקובלים הוא פגום בהכרח", הוא כתב ב־2005.

הביקורת על האנדרטה לובשת צורות רבות. ב־2017, אחד ממנהיגי מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" אמר שהאנדרטה היא "סמל של בושה לאומית" – הוא לא חשב שבושה היא דבר חיובי. בקצה השני של הספקטרום האידיאולוגי יש מבקרים שטענו כי האנדרטה אינה כוללנית מספיק. דמניג, היוצר המקורי של פרויקט אבני הנגף, תומך באנדרטה בעיקרון, אך הוא מבקר את ההתמקדות הבלעדית שלה בקורבנות יהודיים. "היו טיוטות אחרות שכללו את כל קבוצות הקורבנות, ולדעתי זה היה יכול להיות יעיל יותר", אמר ב־2013.

ביורן הוקה, ימין על מלא, אלטרנטיבה לגרמניה, AfD

"ימין על מלא" נוסח גרמניה: איש מפלגת האגף הימני במפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD), ביורן הוקה, שכינה את האנדרטה בברלין "סמל של בושה לאומית". תצלום: סנדרו האלנק, ויקיפדיה

ריצ'רד ברודי (Brody) מהניו יורקר ביקר באנדרטה ב־2012 והתרעם על המסגור שלה: "הכותרת אינה כוללת את המילה ׳שואה׳. כלומר, היא אינה מתייחסת למי שביצעו את הרציחות או מדוע – אין שם סיפא בנוסח ׳על ידי גרמניה תחת שלטון היטלר׳, והעמימות מטרידה", כתב. "הנוסח הפסיבי של שם האנדרטה – 'יהודי אירופה שנרצחו' – מתחמק מהשאלה שמרחפת במרחב כמו ריח רע: נרצחו על ידי מי?"

קשה לי שלא להעריך את היקף האתר. לא יכולתי שלא להתפעל מהמיקום המרכזי כל כך שלו בעיר. אי אפשר להחמיץ אותו. אי אפשר להתחמק ממנו. שום מדינה אחרת בעולם לא עשתה דבר כזה

אני מבין חלק מהביקורות האלה, ובכל זאת קשה לי שלא להעריך את היקף האתר. לא יכולתי שלא להתפעל מהמיקום המרכזי כל כך שלו בעיר. אי אפשר להחמיץ אותו. אי אפשר להתחמק ממנו. שום מדינה אחרת בעולם לא עשתה דבר כזה. לא ארה"ב על רצח העם של העמים הילידיים או מאות שנות שעבוד של בני אדם; לא צרפת או בריטניה על האלימות הקולוניאלית; לא יפן על הפרויקטים האימפריאליים שלה ברחבי מזרח אסיה.

היה משהו טורד מנוחה בהתהלכות בין קוביות האנדרטה כשסביבי הקקופוניה של העיר – והתחושה הזאת הייתה הולמת. זה מרחב שאמור לטרוד את המנוחה, אמור לטלטל. אבל מתחת לאבנים, במוזיאון התת־קרקעי של האנדרטה, הייתה רק דממה.

נכנסתי לאחד המוצגים התת־קרקעיים. החדר היה חשוך פרט ללוחות זכוכית מוארים מתחת לכפות הרגליים. מבקרים אחרים נעו בחלל כמו צללים, וכל אחד מאיתנו שתק והביט מטה בזכוכית הזורחת תחתינו. מתחת לכל לוח היו מכתבים, רשומות יומן ועדויות שכתבו אנשים שנרצחו בשואה. התכופפתי אל הלוח שהבטתי בו.

היה שם פתק שכתבה ילדה בת 12 בשם יודית וישניאטסקאיה, שצורף כנ.ב. למכתב שאמה שלחה לאביה ב־31 ביולי 1942:

"אבא היקר! אני אומרת להתראות לפני שאני מתה. היינו רוצות כל כך לחיות, אבל הם לא יתנו לנו ואנחנו נמות. אני מפחדת כל כך מהמוות הזה כי את הילדים הקטנים זורקים בחיים לתוך הבור. להתראות לנצח. אני מנשקת אותך ברכּוּת.

            שלך, י'.״

יודית ואמה נרצחו זמן קצר אחר כך. את המכתב הזה מצא חייל סובייטי ליד העיירה ברנוביץ' ששכנה במזרח פולין (בבלארוס של ימינו).

כל לוח סיפר את סיפורו של קורבן אחר, והרצפה זהרה מרצח ואימה, מעין הרחבה בניאון של המלאכה שביצעו אבני הנגף ברחבי העיר. היה משהו במחווה הגופנית של ההתכופפות, כשהגוף עוצר ומרחף מעל השמות, שהפכה את החוויה הזאת לאינטימית איכשהו.

אחרי שקראתי את כל הלוחות, התיישבתי על ספסל בעומק החדר. מולי, וגם משמאלי ומימיני, ואז מאחוריי, ראיתי מספרים עם השמות של מדינות אירופיות שונות לצדם. הבנתי במהרה שאלה ההערכות של מספר הנרצחים היהודים בשואה מכל מדינה.

בלגיה 25,000-25,700

הונגריה 270,000-300,000

יוון 58,900-59,200

לטביה 65,000-70,000

איטליה 7,600-8,500

ליטא 140,000-150,000

גרמניה 160,000-165,000

פולין 2,900,000-3,100,000

נשימתי נעתקה כשקראתי את המספר האחרון הזה. לא ידעתי שמחצית מבין ששת מיליוני היהודים שנרצחו בשואה היו פולנים (בהמשך גיליתי שתשעים אחוז מהיהודים בפולין הכבושה נרצחו). בסוף המלחמה שרדו רק 380,000 יהודים פולנים.

רק ברגע הזה, כשהייתי מוקף במספרים הפרושים ברחבי החדר ובסיפורים הזוהרים תחתיי, התחלתי להפנים את היקף הזוועה

בבית הספר קראתי יותר ספרים על השואה מספרים על כל זוועה אחרת בתולדות האנושות, כולל זוועות שהתרחשו באמריקה. צפיתי באינספור סרטים עלילתיים וסרטי תעודה על מלחמת העולם השנייה ועל השואה. אבל רק ברגע הזה, כשהייתי מוקף במספרים הפרושים ברחבי החדר ובסיפורים הזוהרים תחתיי, התחלתי להפנים את היקף הזוועה.

כשני שלישים מכל יהודי אירופה נרצחו תוך שנים ספורות, וזהו טבח בהיקף שקשה לעכל. משהו בשהייה שם – בברלין, במוזיאון, בחדר הזה – נתן לכול מוחשיות הרבה יותר גדולה.

למחרת נפגשתי עם ליאה רוֹש (Rosh) בבית קפה קטן בשכונת גוּנצלקיץ בברלין. רוש, שאינה יהודייה, היא עיתונאית טלוויזיונית שלעבר, והייתה מהנשים הראשונות שניהלו את השידור הציבורי בגרמניה. לצד ההיסטוריון אברהארד יקל (Jäckel, שאינו יהודי גם הוא), היא דחפה את גרמניה במשך עשרים שנה לבנות אנדרטה לשואה. פעילותם הבלתי נלאית בתחום הזה נחשבת לאחת הסיבות העיקריות לכך שהאנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו קיימת בכלל.

רוש הייתה בת 85 כשנפגשנו. האנגלית שלה לא ממש שוטפת, ואני איני מדבר גרמנית, אז דיברנו לאט וניסינו לא להחמיץ זה את מילותיו של זה. ליווה אותה אדם בשם אולף, ושוחחנו – על עוגה ופירות – על פעילותה בנוגע להקמת האנדרטה.

רוש אמרה שבאמצע שנות השמונים החלו היא ויקל לעבוד יחד על סדרה תיעודית בארבעה חלקים על השואה. יקל, מההיסטוריונים המובילים בגרמניה בכל הקשור לנאציזם, אמר לה שגרמניה צריכה לבנות אנדרטה לזכר היהודים שנרצחו בשואה. לא רק יהודי גרמניה, אלא יהודים מכל אירופה. "הקורבנות הגרמנים היו שני אחוז מהסך הכול", אמרה לי. שיחותיה עם יקל, וחוויית העבודה על הסדרה היו משמעותיות מאוד בשבילה.

אנדרטה, שואה, ברלין

האם אפשר להיות מרוצים מאנדרטה לשואה בברלין? טוענים נגדה שהיא אמנם מייצגת את האשמה, אך לא מפרטת מי האשמים. תצלום: יאן אובלס

ב־1989 פרסמו רוש ויקל קול קורא לאזרחי גרמניה לסייע בהקמת אנדרטה. "הייתי בטוחה שנעשה את זה תוך שלוש שנים כי ברור כל כך שצריך לעשות את זה", אמרה והניחה את המזלג שלה. "זה לא היה ברור למדינה הזאת".

אז זאת הפכה למשימה שלה: להבהיר באופן חד משמעי ומובהק את הציווי המוסרי להקמת אנדרטה. היא החלה במסע צלב פומבי במטרה להפעיל לחץ על ממשל גרמניה, אמרה לי. היא דיברה על הצורך בהקמת אנדרטה בתוכנית הטלוויזיה שלה, והקבוצה שלה פרסמה מודעות בעיתונים ונפגשה עם מנהיגים פוליטיים ואזרחיים. היא אמרה שבכל יום שבת, במשך כשמונה שנים, היא עמדה ברחוב עם פעילים אחרים ואספה חתימות להקמת מוזיאון. "אם ירד גשם? בסדר. שלג? בסדר. שמש? בסדר. אנחנו עמדנו שם".

רוש אמרה שהצעירים היו התומכים העיקריים במאמציה. שאלתי אותה למה. ואז אולף הרים גבה ואמר, "המבוגרים היו חיילים במלחמה".

'אנשים לא רצו להראות שאנחנו אשמים, אבל אנדרטה לשואה מראה... כן, אנחנו אשמים'

"אנשים לא רצו להראות שאנחנו אשמים", אמרה רוש. "אבל אנדרטה לשואה מראה..." אולף השלים את קו המחשבה שלה: "כן, אנחנו אשמים".

למרות ההתנגדות, רוש ואחרים המשיכו בדרכם. ואז, ב־1999, עשור אחרי שהתחילה בפעילותה ויותר מחמישים שנה אחרי המאורע עצמו, אישר הפרלמנט הגרמני את הקמתה של אנדרטה לאומית לשואה. נדרשו שש שנים כדי להקים אותה.

אך פעילותה לא הייתה חפה ממחלוקות. שטיינר אמרה לי שכשרוש נאמה בטקס הפתיחה של האנדרטה, היא הציגה שן – "שן שהיא מצאה על הקרקע במחנה ריכוז". רוש הכריזה שהיא מתכוונת לשבץ את השן באנדרטה. "כולם היו בהלם", אמרה לי שטיינר. "לא מקובל לקחת איתך חלק מגופו של אדם שנרצח". שטיינר הנידה בראשה בכעס (בסופו של דבר השן לא התווספה לאנדרטה).

כשצעדתי ברחובות ברלין וחלפתי על פני האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו, על פני המוזיאון היהודי, על פני רציף 17, על פני הבונקר של היטלר ועל פני אבני הנגף הפזורות ברחובות העיר כמו כוכבים, הייתה לי תחושה שאני מתעמת על העבר בכל רגע ורגע. תהיתי אם אני ארגיש אחרת אם איתקל בדברים האלה באופן יומיומי. האם זוהרן של אבני הנגף יתעמעם לבסוף ויתמזג במדרכה? האם האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו תהפוך לצללית בזווית העין בחולפי על פניה במונית דוהרת?

ברלין, אנדרטה, שואה, ביקור, מבקרת, נעל, בלט

ברלין: הרגיל והלא רגיל נפגשים, בין תיירות וזיכרון, הנצחה ופעימת החיים העכשוויים. תצלום: אליה גרנדו מטיאצי

זה יוצר רושם שאנחנו אלופי העולם בזיכרון השואה, וזה נותן לנו גם לגיטימיות. הזיכרון מאבד את הכאב שבו, רגע ששמים אותו בהקשר כמעט חיובי, של גאווה

"אני חושב שיש סיכון אמיתי שכל ביטויי הזיכרון האלה יהפכו בהדרגה לחסרי פשר או בלתי מובנים, או סתם לחלק מהנוף", אמר לי ההיסטוריון דניאל שנפלוג (Schönpflug). "זה יוצר רושם שאנחנו כל כך מצוינים בזה, שאנחנו אלופי העולם בזיכרון השואה, וזה נותן לנו גם לגיטימיות", אמר. "הזיכרון מאבד את הכאב שבו, רגע ששמים אותו בהקשר כמעט חיובי, של גאווה".

האם רוש מרוצה מהאנדרטה והמוזיאון? שאלתי. האם היא חושבת שהם עושים צדק עם הקורבנות?

"שישה מיליון איש נרצחו. אי אפשר להיות מרוצים", היא אמרה וקולה חרישי. "אפשר להיות רק שבעי רצון שהתאפשר לבנות להם אנדרטה".

שאלתי את רוש אם היא חושבת שגרמניה עשתה מספיק כדי להתעמת עם עברה, או שהיא חושבת שיש עוד מה לעשות. עיניה פנו מעלה, חיפשו תשובה בתקרה. "קשה לומר, כי האנדרטה שלנו גדולה. היא הכי גדולה. אין דבר כדוגמתה בעולם". היא אמרה שאנדרטאות ואתר הנצחה נבנו בשביל כל קבוצה אפשרית של קורבנות, ושגרמניה עשתה דרך ארוכה מאז שהיא עצמה התחילה לפעול בנושא, לפני כמעט 35 שנה.

"אני חושבת שאי אפשר לעשות עוד. לעשות מה?"

זיכרון החיים היהודיים בברלין אינו קשור באופן בלעדי למפגן הראווה של המוות ההמוני. יש מוזיאון שמנסה להבטיח כי יהודי גרמניה ייזכרו כאנשים עם תרבות עשירה, ולא רק בשל מה שעוללו להם. בבית קפה בשכונת שֶנְבֶּרְג בברלין נפגשתי עם סילי קוגלמן (Kugelmann), שהייתה ממקימות המוזיאון היהודי בברלין וכיהנה כמנהלת התוכניות שלו עד פרישתה ב־2020.

קוגלמן השוותה את המוסד שלה למוזיאון הלאומי להיסטוריה ותרבות אפריקנית-אמריקנית של הסמיתסוניאן, בכך ששניהם מנסים לספר את סיפורה של קבוצה מדוכאת בלי לקשר את זהותה התרבותית אך ורק לדיכוי. ההיסטוריה היהודית, היא אמרה, אינה מתחילה ונגמרת בשואה.

סקרן אותי לדעת מה היא חושבת על האנדרטאות והמוזיאונים האחרים בברלין. "תראה, אני חושבת שצריך לשאול את עצמך, מה הייתה גרמניה ללא האנדרטאות האלה? אפשר לבקר כל אחת מהן. זה ביטוי אסתטי והוא לא יכול להתקרב למה שקרה באמת, אז זה אף פעם לא חד משמעי. אבל מצד שני, מה היינו אומרים לולא היו אנדרטאות בכלל? זאת דילמה. זאת דילמה ללא פתרון".

הוריה של קוגלמן היו יהודים מפולין. הם התחתנו לפני המלחמה והביאו לעולם שני ילדים. ב־1943 המשפחה נשלחה לאושוויץ. הוריה שרדו, אבל צמד ילדיהם הראשון – אחים שקוגלמן מעולם לא פגשה – נרצחו.

הוריה לא דיברו הרבה, ובעצם לא דיברו בכלל, על שהותם במחנות הריכוז. אבל קוגלמן סיפרה לי שהיא צפתה בסרט על שחרור המחנות, וכשהמצלמה סקרה את פניהם של השורדים, היא ראתה שם את אביה.

אחרי שהמלחמה נגמרה והוריה שוחררו, הם עברו לפרנקפורט והקימו שם משפחה חדשה. כילדה, קוגלמן הבינה שהיו לה שני אחים "שכבר אינם שם", אבל לא הייתה לה הבנה מספקת לשאול מה פירוש הדבר. האם הם מתו? חיים במקום אחר? האם נפגוש אותם אי פעם? אמה ענדה מדליון כסף סביב צווארה עם תמונות של שני הילדים, אך מעולם לא דיברה עליהם.

רק שנים רבות לאחר מכן יכלה קוגלמן לצרף את העובדות לכדי הבנה. מכתביו של הפולני תדיאוש בורובסקי (Borowski) ששרד מאושוויץ, ומכתביהם של אחרים, היא למדה על הגטו שמשפחתה גורשה ממנו. היא למדה שכל התינוקות והילדים הקטנים מהגטו הזה, כולל אחיה, נרצחו מיד עם הגיעם לאושוויץ. אבל אפילו כשלמדה את כל זה, היא לא העלתה את הנושא מול הוריה.

אפשר להרגיש מה ניתן לשאול הורה ומה אי אפשר. כשאני מנסה להסביר את זה למישהו, אני מקבילה את זה לאונס. זה הדבר הכי משפיל שיכול לקרות. והשאלה היא: האם תהיה מסוגל לשאול את אמא שלך על אונס שעברה? ברור שלא

שאלתי את קוגלמן למה לא. קוגלמן הניחה את כוס התה והעבירה את אצבעותיה סביב שפת התחתית. "אפשר להרגיש מה ניתן לשאול הורה ומה אי אפשר. כשאני מנסה להסביר את זה למישהו, אני מקבילה את זה לאונס. זה הדבר הכי משפיל שיכול לקרות. והשאלה היא: האם תהיה מסוגל לשאול את אמא שלך על אונס שעברה? ברור שלא".

"ומבחינתך זה שקול?" שאלתי.

"כן, לחלוטין".

בית ועידת ואנזה שוכן בווילה כחצי שעה נסיעה ממרכז ברלין, ברחוב חד־סטרי צר סמוך לאגם ואנזה.

הווילה נראית כמו מקום אידילי. מאחורי האחוזה, להקה קטנה של ברווזים חומים טבלו את ראשיהם באגם ואז ניסו לחזור אל פני השטח, נוצותיהם הרטובות בוהקות בשמש גבוהה של שעת צהריים. סירות מפרש חצו את המים וגלים עדינים ליחכו את קיר האבן על החוף. על עץ סמוך זימרו להם פעמוני רוח בבריזה הנעימה.

במקום הזה, ב־20 בינואר 1942, ניסחו מנהיגי המשטר הנאצי את רעיונותיהם בנוגע ליישום "הפתרון הסופי של שאלת היהודים".

ועידת ואנזה, הפתרון הסופי

הווילה בוואנזה שבה הוחלט על "הפתרון הסופי" ליהודים, להומוסקסואלים, לצוענים ולקומוניסטים. תצלום: מיץ' אלטמן

בדיוק 50 שנה לאחר מכן נפתחה הווילה מחדש, כמוזיאון. אך בניגוד לרוב האתרים האחרים שביקרתי בהם בברלין, היא לא הוקמה כמקום שאנשים נתקלים בו במקרה. אם הגעתם לפה, התכוונתם להגיע לפה. כשצעדתי באחד ממסדרונותיו הארוכים של המוזיאון, ראיתי שורה של 15 עמודים צהובים בתיבת זכוכית: עותק של פרוטוקול ועידת ואנזה, השוטח, בשפה מוסווה קלות, את התוכנית לרצח המוני של יהודי אירופה.

היטלר התייחס להתפשטות האמריקנית מערבה, ובתוכה הרס העמים הילידיים, כאל מודל להתפשטות מזרחה שהייתה חיונית לדעתו כדי לספק לגרמנים לֶבֶּנְסְרַאוּם – מרחב מחיה

כפי שתיעד החוקר המשפטי ג'יימס ק. ויטמן (Whitman), כשבכירי המשטר הנאצי ניסחו את חוקי הגזע של נירנברג ב־1934, הם שאבו השראה מארה"ב וביססו אותם חלקית על חוקי ג'ים קרואו. הנאצים גם נשאו עיניים אל ההיסטוריה של הדיכוי באמריקה במובנים נוספים. כפי שכותבת סוזן ניימן, "היטלר התייחס להתפשטות האמריקנית מערבה, ובתוכה הרס העמים הילידיים, כאל מודל להתפשטות מזרחה שהייתה חיונית לדעתו כדי לספק לגרמנים לֶבֶּנְסְרַאוּם – מרחב מחיה".

בראשית פרוטוקול ועידת ואנזה, המנהיגים מתארים איך בשנים הקודמות הייתה המדיניות לעודד הגירת יהודים מגרמניה. אחרי שהוחלט כי ההגירה אינה בת ביצוע בגלל המלחמה, שינו הנאצים מסלול והתחילו לגרש יהודים בכוח מגרמניה מזרחה. "אמנם, יש לראות בפעולות אלה רק פעולות עקיפות, עם זאת מיושמים כאן כבר עכשיו אותם ניסיונות מעשיים שנודעת להם חשיבות רבה לגבי הפתרון הסופי של השאלה היהודית לעתיד לבוא".

"השאלה היהודית" דרשה פתרון לא רק בגרמניה, אלא בכל אירופה. הנאצים החליטו שאת היהודים "המפונים" יש להעביד, ובמהלך עבודתם "חלק גדול מהם יאבד ללא ספק, בתהליך ההתמעטות הטבעית".

למעלה נפגשתי עם דבורה הרטמן, מנהלת המוזיאון. היא ישבה מולי במשרדה, שיערה החום נפל על אחת מכתפיה. מאחוריה, מבעד לחלונות שעלו מהרצפה עד לתקרה ונפתחו למרפסת, נצץ האגם. הרטמן, ילידת אוסטריה, עבדה במהלך הקריירה שלה במוזיאון היהודי בווינה, ואז ביד ושם. אחרי כמעט 15 שנה שם, היא הגישה מועמדות למשרה שהתפנתה בוואנזה.

כשצעדתי ברחבי המוזיאון חשתי בנוכחותם של מתזמרי רצח העם, ולפעמים שאלתי את עצמי אם הצגתם של השמות והרעיונות של אנשים שעסקו ברצח המונים עלולה להוביל לתוצאות לא רצויות. האם ייתכן שמישהו יבוא למוזיאון כזה וישאב השראה ממה שהוא רואה? האם לא מסוכן לתת במה לאנשים האלה לאחר מותם? שאלתי את הרטמן למה לדעתה חשוב כל כך שיהיה מוזיאון ובו מחשבותיהם וסיפוריהם של המרצחים.

אי אפשר להתמקד רק בנקודת המבט היהודית ובנקודת המבט של הנספים. אנחנו צריכים ללמוד משהו על אנטישמיות, על התפישות של הנציונל-סוציאליזם

"אי אפשר להתמקד רק בנקודת המבט היהודית ובנקודת המבט של הנספים. אנחנו צריכים ללמוד משהו על אנטישמיות, על התפישות של הנציונל-סוציאליזם", היא אמרה. "חוץ מזה, בנוגע לעומדים מהצד... יכול להיות שמדובר בשכן שלא היה חבר במפלגה הנאצים אלא סתם היה בסביבה, מישהו עם תצפית טובה מהחלון על גירוש שכניו". ציפור התעופפה בסמוך לחלון, נחה על מעקה המרפסת, הביטה סביבה והמריאה שוב אל מעל לאגם. "אנחנו צריכים להתמקד בכולם כדי להבין את התמונה המלאה".

חלק ממה שהרטמן רוצה שהמבקרים יבינו הוא שהאנשים שביצעו את הזוועות האלה היו, מבחינות רבות, כמו כולם. קל להפוך אותם לקריקטורות דו־ממדיות של רוע – ובמובנים מסוימים הם אכן היו כאלה. אבל גם היו להם נשים, ילדים, הורים, חברים. כפי שהרטמן אמרה, "אנשים שהשתתפו בהוצאות להורג המוניות בבוקר כתבו מכתבים יפים לבני משפחותיהם כשחזרו הביתה אחר הצהריים".

המוזיאון אירח מבקרים מכל העולם, וביניהם צאצאי המרצחים. הרטמן סיפרה לי שחודשים ספורים בלבד לפני כן היא דפדפה בספר האורחים של המוזיאון וראתה שאחת המבקרות שהשאירה פתק הייתה נכדתו של מרטין לותר, אחד מ־15 הבכירים הנאצים שהשתתפו בוועידת ואנזה. עותק הפרוטוקול של לותר הוא שהתגלה על ידי הכוחות האמריקנים ב־1945. "היא כתבה בספר האורחים, 'אני מתביישת מאוד במה שסבא שלי עשה'".

מרטין לותר, משרד החוץ, ועידת ואנזה

ד"ר מרטין לותר: איש משרד החוץ הגרמני והממונה על הקשר בין המפלגה הנאצית למשרד החוץ. הרשימות שלו ממהלך הדיונים בוועידת ואנזה הוכיחו לראשונה את קיומה ואת התכנים שקודמו בה. נכדתו הביעה בושה עמוקה בספר האורחים של הווילה בוואנזה. תצלום: ויקיפדיה

הגילוי הזה הדהים אותי. ניסיתי לדמיין מה חושבת אישה שנכנסת למסדרונות המקום שבו סבה עזר לתכנן את רציחתם של מיליוני בני אדם. מה היא הרגישה? מעבר לבושה שהיא התייחסה אליה בספר האורחים, מעניין אם היא הרגישה גם שותפות באשמה. מובן שהיא אינה אחראית למה שסבא שלה עשה. אבל איך זה להשתייך לשושלת כזאת? איך אדם מחלץ את עצמו משושלת כזאת?

להרטמן יש תואר שני במדע המדינה. היא קראה לתזה שלה "אירופה והשואה: זיכרון אוניברסלי וזיכרונות אישיים". אך זיקתה לנושא אינה אקדמית בלבד. הרטמן יהודייה, והורי סביה נרצחו בשואה. כשהיא התחילה לעבוד במוזיאון, היא לא אהבה להיות לבד בבניין.

המנהל הקודם של המוזיאון לא היה יהודי, והרטמן תוהה אם לפני עשרים שנה היה יכול אדם יהודי לעמוד בראש מוזיאון כזה בגרמניה – או אם אדם יהודי היה רוצה בכלל לעשות זאת

המנהל הקודם של המוזיאון לא היה יהודי, והרטמן תוהה אם לפני עשרים שנה היה יכול אדם יהודי לעמוד בראש מוזיאון כזה בגרמניה – או אם אדם יהודי היה רוצה בכלל לעשות זאת. אבל עכשיו, היא אומרת, ליהודים יש חלק משמעותי יותר בשיח הלאומי בנוגע למוסדות הזיכרון המציגים את חוויותיהם. הם תופסים עמדות מובילות שבעבר לא היו שוקלים את מועמדותם להן.

הרטמן מדגישה שהיא אינה חושבת שיש למנוע ממי שאינם יהודים לנהל מוזיאונים כאלה. להיפך, מבחינהתה יהודים ומי שאינם יהודים צריכים תמיד לשתף פעולה. אף על פי כן, היא אינה יכולה שלא לחשוב על האנשים שבמשך דורות נמנע מהם להשתתף בפרויקט ההנצחה הלאומי של זכר השואה כי נקבע שהם קרובים מדי לסוגיה.

הרטמן סיפרה לי על היסטוריון יהודי בשם יוזף וולף (Wulf), ניצול שואה ששרד את אושוויץ וכתב ספרים על גרמניה הנאצית והשואה. במשך שנים, החל מ־1965, קרא וולף לממשלת מערב גרמניה להפוך את בית ואנזה למרכז לחקר השואה, אך הצעותיו זכו להתעלמות. ב־10 באוקטובר 1974 התאבד וולף בקפיצה מחלון דירתו בברלין. במכתב שכתב לבנו מספר חודשים לפני מותו, אמר, "פרסמתי 18 ספרים על הרייך השלישי ולא הייתה להם שום השפעה. אצל הגרמנים אפשר לתעד הכול עד שיוצאת הנשמה... אבל רוצחי המונים עדיין מתהלכים חופשיים, חיים בבתים הקטנים שלהם ומגדלים פרחים".

"ההיסטוריונים הגרמנים מעולם לא קיבלו אותו, כי הם הרגישו שכניצול יהודי הוא אינו יכול להיות אובייקטיבי", אמרה הרטמן, ודבריה הזכירו לי את מה שאמרה דידרה ברגר. הרטמן תמיד חשבה שהטענה כי חוקרים יהודים אינם יכולים להיות "אובייקטיביים" בגלל "קרבתם" לשואה היא אירונית, בהתחשב בכך שהמון חוקרים שאינם יהודים שכתבו היסטוריות של השואה היו קרובים בדרכם למאורע. "בצד הגרמני, ההיסטוריונים האלה? אנחנו יודעים מיהם היו", אמרה. "הנוער ההיטלראי".

במרכז ברלין ניצב מוזיאון נוסף המוקדש לסיפורם של אדריכלי השואה. במוזיאון הטופוגרפיה של הטרור, המבקרים לומדים על ההיסטוריה של המשטר הנאצי, על עלייתם של היטלר ותומכיו לשלטון, ועל האופן שבו הם השתמשו בכוחם כדי לזרוע הרס. המוזיאון עומד באותו מקום שעמדו בו מטה הגסטפו והמשרד הראשי לביטחון הרייך.

מוזיאון, ברלין, הטופוגרפיה של הטרור

פה היו גם מרתפי העינויים של האס.אס. והגסטפו: מוזיאון "הטופוגרפיה של הטרור", ברלין. תצלום: throgers

על מדרגות המוזיאון נפגשתי עם ג'ניפר ניל (Neal), עיתונאית וסופרת. ניל היא שחורה, ובאה במקור משיקגו. היא גרה בברלין מאז 2016.

ב־1952 הסכימה מערב גרמניה לשלם לישראל שלושה מיליארד מארק גרמני לאורך זמן, תשלום שסייע רבות לייצוב כלכלתה של מדינת ישראל הצעירה. היא הקצתה גם כספים לתשלומים אישיים, וממשיכה בכך עד היום. נכון ל־2020 שילמה גרמניה יותר מ־90 מיליארד דולר

היא אמרה לי שבמובנים מסוימים, גרמניה עשתה עבודה מעוררת הערכה בהתמודדות עם ההיסטוריה שלה. לדוגמה, הממשלה נתנה שילומים באמצעות תוכנית בשם Wiedergutmachung , שנהוג לתרגם כ"תיקון העוול", או בתרגום מילולי "לעשות טוב שוב". ב־1952 הסכימה מערב גרמניה לשלם לישראל שלושה מיליארד מארק גרמני לאורך זמן, תשלום שסייע רבות לייצוב כלכלתה של מדינת ישראל הצעירה. היא הקצתה גם כספים לתשלומים אישיים, וממשיכה בכך עד היום. נכון ל־2020 שילמה גרמניה יותר מ־90 מיליארד דולר (עם זאת, תהליך הגשת הבקשה לשילומים האישיים היה קשה וטראומתי בשביל ניצולים רבים, כפי שכותבת ניימן בספרה. השורדים מאושוויץ, למשל, נאלצו לתאר איך הם הגיעו למחנה; להשיג שתי הצהרות בשבועה מעדים המאשרים את נוכחותם שם; להעתיק את המספר שקועקע על עורם; להציג ראיות לפציעות שהם ספגו במחנה; וגם להוכיח שהם בעלי הכנסה נמוכה).

ניל אמרה שהגרמנים לא היו נכונים תמיד להכיר בפשעיה האחרים של המדינה. בשנים 1904-1908 ביצע הצבא הגרמני רצח עם בקהילות ילידיות בנמיביה של ימינו, שבשעתה הייתה קולוניה בשם דרום-מערב אפריקה הגרמנית. ההערכות אומרות ש־80 אלף איש הושמדו במחנות הריכוז שם באמצעות עבודות פרך, רעב ומחלות. מעריכים כי שמונים אחוז מבני הֶרֶרוֹ ו־50 אחוז מבני נאמָה נהרגו בתקופה הזאת.

דוקטור אויגן פישר, שערך ניסויי אאוגניקה בנמיבים חיים, לימד את תורתו הגזעית לרופאי המשטר הנאצי. אחד התלמידים שהושפע מעבודתו של פישר היה יוזף מנגלה, שערך ניסויים מחרידים באסירים באושוויץ

רצח העם הנמיבי נחשב לרצח העם הראשון במאה ה-20. היסטוריונים רבים טוענים שההיררכיה הגזעית שהשתמשו בה כדי להצדיק את רצח הנמיבים ועריכת ניסויים פרנולוגיים בהם – ציון מבנה וגודל גולגולותיהם – הייתה הקדמה ישירה לשואה. דוקטור אויגן פישר (Fischer), שערך ניסויי אאוגניקה בנמיבים חיים, לימד את תורתו הגזעית לרופאי המשטר הנאצי. אחד התלמידים שהושפע מעבודתו של פישר היה יוזף מנגלה, שערך ניסויים מחרידים באסירים באושוויץ.

ממשלת נמיביה תבעה מגרמניה במשך שנים להתנצל ולתת שילומים על מה שקרה, ובמאי 2021, אחרי שנים של התנגדות לכך, ממשלת גרמניה הכירה רשמית ברציחות ההן כרצח עם, והתנצלה. גרמניה הציעה לממן פרויקטים בהיקף של 1.3 מיליארד דולר בנמיביה לאורך 30 שנה, אך נמיבים רבים חשבו שזהו סכום נמוך מדי. וקואי רוקורו (Rukoro), ראש שבט הררו, אמר שההצעה הזאת היא "עלבון" כי היא אינה כוללת שילומים אישיים.

נמיביה, גרמניה, רצח עם, הררו, נאמה

לוחמים בני שבטי נאמה והררו שבויים בידי הגרמנים (1904-1908), השמדת העם בוצעה על ידי גירוש ומניעה של גישה למים ולשטחי מרעה. תצלום: צלם לא ידוע, "דה שפיגל", ויקיפדיה

ניל אמרה לי שהדיון על הסרת פסליהם של מנהיגי הקונפדרציה בארה"ב נראה מגוחך לחלוטין מנקודת המבט האירופית. מביכה אותה המחשבה שהסרת הפסלים האלה "מוחקת את ההיסטוריה" איכשהו.

"מה שגרמניה עושה היטב בקשר לשואה הוא להראות שכשמכבדים את הקורבנות במקום את הפושעים, עדיין זוכרים את ההיסטוריה", אמרה. "אבל גם מבהירים מי היו הרוצחים, מי הקורבנות, ואת מי אנחנו מכבדים. אני חושבת שזה חשוב להחלמה של המדינה". היא הנידה בראשה. "זאת הסיבה שלדעתי ארה"ב רחוקה מאוד מהחלמה".

בתחילת אוקטובר 2022 ביקרתי במחנה דכאו. כדי להיכנס למחנה הריכוז – שהפך כעת לאתר זיכרון – על המבקרים לחצות גשר בטון קטן שעובר דרך שערי הז'ורהאוס (Jourhaus), בניין בצבע קרם שעליו מגדל שמירה המזדקר מהגג כמו צריח של כנסייה. על שערי הברזל השחורים מופיע הביטוי Arbeit Macht Frei – "העבודה משחררת". סיסמת התעמולה הנאצית הזאת, שנועדה להציג את המחנות כמקומות תמימים ל"עבודה" או "חינוך מחדש", מופיעה על שערי מחנות הריכוז בכל אירופה.

חצץ נרמס תחת כפות רגליהם של המבקרים הצועדים בין המוצגים. ים של אבנים אפורות קטנות שכתמי הצבע היחידים בו הם העלים החומים והצהובים שהרוח פיזרה.

מחנה דכאו, הממוקם בשטח מערבי שנשלט על ידי בעלות הברית, לא קיבל שום מימון ציבורי עד 1965, כשקבוצה של אסירים לשעבר שכנעה את בוואריה לעזור במימון אתר הנצחה שם. רק אחרי איחוד מזרח ומערב גרמניה ב־1990 החלו אתרי הנצחה במחנות שבמערב גרמניה לקבל מימון פדרלי

ההיסטוריה של מחנה דכאו משקפת, בין היתר, את הדרכים השונות שבהן זכרו מזרח ומערב גרמניה את השואה בשנים שלאחר המלחמה. מחנות ריכוז לשעבר בטריטוריה שבשליטת הסובייטים במזרח – כמו בוכנוואלד, ראוונסבריק, זקסנהאוזן – הפכו לאתרי הנצחה זמן קצר אחרי המלחמה, וכספי השיקום זרמו אליהם הן מהמדינה והן מתרומות אישיות. מחנה דכאו, הממוקם בשטח מערבי שנשלט על ידי בעלות הברית, לא קיבל שום מימון ציבורי עד 1965, כשקבוצה של אסירים לשעבר שכנעה את בוואריה לעזור במימון אתר הנצחה שם. רק אחרי איחוד מזרח ומערב גרמניה ב־1990 החלו אתרי הנצחה במחנות שבמערב גרמניה לקבל מימון פדרלי.

ז'ורהאוס, מחנה דכאו, העבודה משחררת

פתוח למבקרים: שער הז'ורהאוס, הכניסה לדכאו. תצלום: Dorsm365, ויקיפדיה

כשמחנה דכאו נבנה ב־1933, הוא נועד להכיל 6,000 אסירים. אבל ב־29 באפריל 1945, כשהכוחות האמריקניים שחררו את המחנה, היו בו כ־32 אלף בני אדם. מבני מגורים שנועדו לאכלס 200 איש הכילו כ־2,000. המבנים המקוריים נהרסו בשנות השישים, אך כשצעדתי במבחנים המשוחזרים, ניסיתי לדמיין אנשים רבים כל כך גרים בהם בבת אחת: הנשים נדחקות יחד בין מסגרות העץ הסדוקות של המיטות. המחלות שפשו בגופם של הגברים והפכו אותם לדממה. נשימותיי האיצו. בטני התהפכה בקרבי.

נדהמתי מהקרבה של אתר ההנצחה לבתים, למסעדות, לבתי הקפה סביבו. זה לא היה מחנה ריכוז באמצע שום מקום. חשבתי לעצמי, הרי ברור שמי שגר בקרבת מקום בזמן המלחמה ידע מה מתחולל כאן

בביקורי שם נדהמתי מהקרבה של אתר ההנצחה לבתים, למסעדות, לבתי הקפה סביבו. זה לא היה מחנה ריכוז באמצע שום מקום. חשבתי לעצמי, הרי ברור שמי שגר בקרבת מקום בזמן המלחמה ידע מה מתחולל כאן.

ג'ורג' טיבסקי (Tievsky), רופא אמריקני שהשתתף בשחרור מחנה דכאו, הגיב באורח דומה. "הרחתי את הסירחון מהמחנה", אמר כשצעד ברחבי העיר באחד מימי ראשון במאי 1945.

"ואני אמרתי לעצמי, איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות? איך ייתכן שזה קיים פה? האנשים האלה. העיר הזאת. ליד מחנה מוות? האנשים האלה ידעו מה יש במחנה. הם שמעו את הרכבות באות עם האנשים, שמעו אותן עוזבות ריקות. הם הריחו את צחנת המוות. הם ראו את העשן עולה מהארובות... ואף על פי כן, כששאלתי אותם... ידעתם על זה?... כולם הכחישו. כולם הכחישו שהם ידעו. לא הייתה אשמה. לא הייתה חרטה".

שאלתי את עצמי אם זה היה לפני או אחרי שהחיילים האמריקנים הביאו את הגרמנים לראות את המחנה, לפני שהם נכנסו בשערים וראו את הגופות המצומקות, הריחו את הבשר הרקוב? לפני שהם אילצו את הגרמנים המקומיים לקבור את הגופות. גם אז הם המשיכו להכחיש?

בעומק המחנה עומד "צריף X", משרפה ששימשה הן כמתקן רצח של האס אס והן כמקום להיפטר בו מהמתים. לצעוד בבניין הזה הוא לצעוד בצילו של טֶבח ממוכן.

ביקרתי במקומות רבים בעלי היסטוריה של מוות – מטעים, תאי הוצאה להורג – אך מעולם לא התכווץ החזה שלי כפי שהתכווץ כשעמדתי בתא הגזים של המבנה. התקרה הייתה נמוכה כל כך שאפשר היה להושיט יד ולגעת בה. היה בה מספר דו־ספרתי של חורים שדרכם הוזרם פנימה גז רעיל.

היו ארבעה מבקרים אחרים בתא יחד איתי. ידינו היו טמונות בכיסינו. שתקנו. מדי פעם מבטינו הצטלבו ואישרו לרגע קט שאנו מבינים את כובד משמעותו של המקום שאנחנו נמצאים בו.

דמיינתי לעצמי את האנשים שעמדו פעם בחדרים כמו זה במחנות השמדה באירופה, את הרגע שבו הם הבינו מהם החורים בתקרה. זה פחד שאיני מסוגל להבין. זה סוג של עינוי שאיני מסוגל לתפוש במלואו.

היסטוריונים אינם חושבים שתא הגזים במחנה דכאו, שהיה פעיל לחלוטין, שימש אי פעם לרציחות המוניות, אף שלא ברור מדוע לא (לפי אחת העדויות, היו אנשים שנרצחו שם בגז ב־1944). ובכל זאת, המבנה הזה היה מקום שבוצעו בו מעשי רצח באמצעים אחרים – בעיקר ירי ותלייה.

בחדר במרכז המבנה היו ארבעה תנורי לבנים אדומות, המצוידים כל אחד בלוח ששימש להכנסת גופות לכבשן. קורות עץ חצו זו את זו בתקרה. הכתובת מסבירה שרוב התליות שבוצעו במחנה נעשו מהקורות האלה. אחרי שהקורבנות נחנקו למוות, הגופות הורדו מהחבלים והוכנסו היישר אל התנורים.

כשיצאתי החוצה חיפשתי את ארובת המבנה ודמיינתי את העשן עולה ממנה – עשן מלא בסיפורים, עשן מלא במשפחות, עשן מלא בעתידים שנמחקו

כשיצאתי החוצה חיפשתי את ארובת המבנה ודמיינתי את העשן עולה ממנה – עשן מלא בסיפורים, עשן מלא במשפחות, עשן מלא בעתידים שנמחקו.

פניתי ימינה וצעדתי בשביל שהוביל אותי דרך חופת עצים. הגעתי לשטח ריבועי שבמרכזו צלב אבן. הכיתוב בגרמנית אמר, "קברם של אלפי אלמונים רבים". היה זה קבר שבו נקבר אפר הקורבנות שנשרפו במשרפות. היה זה ניסיון לזכור.

יצאתי מהמחנה אל הרחוב. אישה דחפה תינוק בעגלה, גבר רכב על אופניו וצלצל בפעמון כשחלף על פני שכנים ברחוב, שתי חברות החזיקו ידיים וצחקו ופטפטו בשמש של שעת אחר הצהריים.

ב־1940, וו.א.ב. דו בויז ביקר בוורשה, וחזה שם במו עיניו בתוצאות ההרס הנאצי. "ראיתי זעזועים אנושיים רבים בימי חיי", אמר. "צרחות ויריות במהומות גזע באטלנטה; תהלוכה של הקו קלוקס קלאן; איומיהם של בתי משפט והמשטרה; הזנחה והרס של אזורי מגורים. אבל שום דבר, גם בחלומותיי הפרועים ביותר, לא השתווה למה שראיתי בוורשה".

דו בויז אמר שהחוויה הזאת "עזרה לי להתנער מפרובינציאליות חברתית מסוימת ולהתחיל להתבונן באופן רחב יותר במה שהמאבק בהפרדה גזעית, באפליה דתית ובדיכוי באמצעות עושר צריך להיות כדי שהתרבות האנושית תנצח ותתפשט בעולם".

כשדו בויז עמד בלב ההריסות של גטו ורשה לשעבר, הוא הביט סביבו. "היה שם חורבן גמור ומוחלט, ואנדרטה", אמר. הוא התייחס לאנדרטה לזכר גיבורי הגטו, המנציחה את לוחמי מרד גטו ורשה ב־1943. זה היה המרד היהודי הגדול ביותר במלחמת העולם השנייה, וכ־7,000 יהודים נהרגו בו. האנדרטה הזאת עזרה לו להבין שהיהודים אינם רק קורבנות, אלא אנשים שמרדו, כפי שהשחורים בארה"ב מרדו נגד העבדות וחוקי ג'ים קרואו.

אחרי ביקורי בגרמניה, גם אני הבנתי כמה דברים לגבי הקשר בין דיכוי גזעי ואלימות של המדינה. עזבתי עם הבנה ברורה יותר באשר להשלכותיו של האופן שבו זכרן של תקופות היסטוריות כאלה נשמר, או לא נשמר.

רבות מהאנדרטאות החזקות ביותר בגרמניה לא התחילו כפרויקטים במימון המדינה, אלא התהוו – ועודן מתהוות – הודות לפעולותיהם של אנשים רגילים, מחוץ לממשלה, שדחפו את המדינה להיות כנה לגבי עברה

זאת הייתה בשבילי גם תזכורת לכך שרבות מהאנדרטאות החזקות ביותר בגרמניה לא התחילו כפרויקטים במימון המדינה, אלא התהוו – ועודן מתהוות – הודות לפעולותיהם של אנשים רגילים, מחוץ לממשלה, שדחפו את המדינה להיות כנה לגבי עברה. לפעמים פירושו להניח אבן נגף. לפעמים לעמוד ברחוב במשך שנים ולאסוף חתימות להקמת אנדרטה עצומה לזכר היהודים שנרצחו, מתוך מחשבה שהמדינה זקוקה לה. האמריקנים אינם חייבים, או אמורים, לחכות שהממשלה תמצא את מצפונה. אנשים רגילים הם המצפון.

גן הגלות, המוזיאון היהודי בברלין, דניאל ליבסקינד

"גן הגלות", דניאל ליבסקינד, המוזיאון היהודי בברלין. תצלום: ד"ר אבישי טייכר, ויקיפדיה

עלינו לנסות להוקיר את החיים האלה, ולהתמודד עם ההיסטוריה הזאת, כמיטב יכולתנו. עצם הניסיון לזכור הופך להיות האנדרטה החזקה ביותר

יש בארה"ב אנשים שערכו פרויקטים שמזכירים את אלה שבגרמניה. בקונטיקט, קבוצה של אנשי חינוך התחילה את פרויקט אבני העדות, המבוסס על השטולפרשטיין הגרמניות. הקבוצה עובדת עם תלמידי בית ספר בחמש מדינות בצפון-מזרח ארה"ב כדי לעזור להם להבין באופן עמוק יותר את תולדות העבדות בערי המגורים שלהם. בקמדן שבניו ג'רזי, אגודה היסטורית מקומית הציבה סימונים במקומות שבהם נמכרו עבדים, מה שמזכיר את האנדרטאות ליהודים מגורשים בתחנות רכבת בגרמניה. במונטגומרי שבאלבמה, עורך הדין בריאן סטיבנסון המתמחה בזכויות האזרח ונוהג להתייחס לגרמניה בעבודתו, בנה אנדרטה לאומית לשלום ולצדק המנציחה את ההיסטוריה של העבדות והדיכוי של שחורים אמריקנים. למרחב הזה יש מרקם פיזי ורגשי הדומה לאנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו.

אף אחד מהפרויקטים האלה, בארה"ב וגם בגרמניה, לא יוכל להלום באופן מלא את ההיסטוריה שהוא אמור לזכור. שום אנדרטה לעבדות לא תצליח לתאר את מלוא הזוועה, ושום אנדרטה בודדת לשואה לא תוכל לעולם להכיל את הקשת האנושית השלמה של הקורבנות. שום אבן באדמה אינה מפצה על חיים שאבדו. שום מוזיאון אינו יכול להחזיר לחיים מיליוני אנשים. הדבר אינו אפשרי, ובכל זאת עלינו לנסות להוקיר את החיים האלה, ולהתמודד עם ההיסטוריה הזאת, כמיטב יכולתנו. עצם הניסיון לזכור הופך להיות האנדרטה החזקה ביותר.

קלינט סמית (Smith) הוא חבר מערכת באטלנטיק.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2023 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרן

תמונה ראשית: אנדרטת הזיכרון ברציף 17 בתחנת הרכבת גרונוולד בברלין, לזכר היהודים שגורשו דרכה אל מותם במחנות ריכוז. תצלום: ג'ון מק'דוגל, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קלינט סמית, Atlantic.

תגובות פייסבוק