תנו לילדים לחקור

מחקרים בתחום הפסיכולוגיה של הילד הולידו את השיטה המדעית המוכרת לנו היום. מה הקשר בין עולם הילדים ופעילותם של המדענים?
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

יש בפסיכולוגיה תיאוריה בשם "תיאוריית התיאוריה" (theory-theory). זוהי תיאוריה העוסקת בתיאוריות. אולי זה נשמע לכם פשוט וברור, אבל תיאוריית התיאוריה מובילה למסקנות מפתיעות. לפני כעשרים וחמש שנה החלו פסיכולוגים להצביע על קשרים חשובים בין האופן שבו תיאוריות מדעיות מתפתחות ובין צורת החשיבה היומיומית שלנו, וצורת חשיבתם של ילדים בפרט. לפי אנשי תיאוריית התיאוריה, ילדים לומדים על-ידי יצירת תיאוריה לגבי העולם ובדיקתה בשטח. במובן זה, ילדים הם מדענים קטנים – הם מעלים השערות על בסיס תצפיות, בוחנים את התצפיות שלהם, ואז מתאימים את תפישותיהם לראיות שאספו.

בחינת ההתפתחות המנטלית של ילדים נתנה לפסיכולוגים מודל של חשיבה המתאר גם את אופן החשיבה שלהם עצמם: החשיבה המדעית

לפי אליסון גופניק (Gopnik), חוקרת של תיאוריית התיאוריה מאוניברסיטת ברקלי, האנלוגיה הזאת דו-כיוונית. לא רק ש"ילדים הם מדענים קטנים", כתבה גופניק במאמרה "המדען כילד" (1996), "אלא שמדענים הם ילדים גדולים". אם נביט במקומות הנכונים, נוכל לזהות את השיטה המדעית בילד, או לזהות את הילד הפנימי בתוך המדען. כך או כך, תיאוריית התיאוריה מקלה עלינו לראות את הקשרים בין למידה בסיסית ופיתוח תיאוריות מדעיות.

שני ילדים, מתקן שעשועים, קפיץ

"רודאו", תצלום: גיום דלבאר

וזה די מפתיע. ככלות הכול, מדענים עוברים הכשרה רבה מאוד כדי לסגל לעצמם את דרך החשיבה המדעית. התוצאות שלהם מדויקות, שיטותיהם דקדקניות. רובנו חשים שהחשיבה המדעית היא קשה, אפילו למדענים. התחושה הזאת היא שטיפחה (לפחות עד לאחרונה) את הכבוד הקולקטיבי של הציבור למומחיות המדעית. המימון והסיוע למחקרים מדעיים מתקדמים תלויים בכבוד הזה, והוא שהופך את מסקנותיה של תיאוריית התיאוריה למפתיעות: אם העשייה המדעית מסובכת כל כך, איך ייתכן שילדים – ויש הטוענים שאפילו תינוקות – חושבים, במובן מהותי כלשהו, כמו מדענים? בעידן זה, שאותו מכנים אריק מ' קונוויי (Conway) ונעמי אורֶסְקס (Oreskes) עידן "סוחרי הספק" (שלא לומר עידן טראמפ), האין זה מסוכן לטעון שמדע הוא משחק ילדים?

התבוננות בילדים ובמדענים מעלה קווי דמיון מפתיעים: בדרכי הפעולה, בחברותיות ובספונטניותכדי להיטיב להבין את השאלה הזאת, מן הראוי שנבחן תחילה את הנושא במבט רחב יותר. הטענות שילדים הם מדענים מתבססות על תפישה מסוימת של המדע עצמו. מבחינת רבים מאנשי תיאוריית התיאוריה – ומבחינת רבים מאיתנו בכלל – המדע עוסק בייצור תיאוריות. האופן שבו תיאוריות מיוצרות מוצג לעתים קרובות כרשימה קצרה של צעדים, כגון "צפו", "שערו" ו"בחנו", שעיטרו פוסטרים וכיכבו בדיונים לאורך המאה האחרונה. אבל מה מקור התפישה הזאת של המדע כשורה של צעדים – כשיטה? מתברר שאיננו צריכים לחזור עד אייזק ניוטון או המהפכה המדעית כדי להתחקות אחר תולדות "השיטה המדעית" המוכרת. תפישת המדע של רובנו, ואף של רוב המדענים, מגיעה ממקום מפתיע: פסיכולוגיית הילדים המודרנית. השיטה המדעית המוכרת לנו כיום נולדה מתוך מחקרים בתחום הפסיכולוגיה של הילד, שנערכו לפני מאה שנה בלבד.

בראשית המאה העשרים ניסו פסיכולוגים להבין את שיטות העבודה המתאימות לדיסציפלינה החדשה שלהם, ולשם כך חקרו מגוון של "מוחות אחרים". ילדים התגלו כמושאי מחקר נוחים למדי. בחינת ההתפתחות המנטלית של ילדים נתנה לפסיכולוגים מודל של חשיבה המתאר גם את אופן החשיבה שלהם עצמם: החשיבה המדעית. הם זיהו את שיטות המחקר שלהם בצורת החשיבה של הילדים שהם חקרו. כלומר, המדע תמיד היה משחק ילדים. זה לא אומר שהמלאכה המדעית קלה, או שניתן למצוא לה בקלות חלופה, או שיש להיפטר ממנה לאלתר. להיפך. החזרה לאותו רגע פורמטיבי שופכת אור בהיר על מקור סמכותו של המדע המודרני בכלל, ועל השיטה המדעית בפרט.

בסביבות מרץ 1910 השתנתה השיטה המדעית. בניגוד לשינוי שהיה עתיד להתרחש באופי האנושי תשעה חודשים לאחר מכן, כפי שטענה וירג'יניה וולף במאמרה "מר בנט וגברת בראון" (1924), הסיבה לתמורה שהתחוללה בשיטה המדעית ידועה לנו היטב. היה זה ספר קטן מאת הפילוסוף האמריקני ג'ון דיואי (Dewey), בשם "כיצד אנו חושבים" (1910). ליתר דיוק, הייתה זו פסקה אחת באמצע הספר, שבה הוא מנתח לעומק דבר מה שהוא מכנה "מעשה חשיבה שלם". התיאור הקצר של דיואי לאופן שבו ילדים לומדים הפך לייצוג האקסיומטי המודרני של החשיבה המדעית. "כאשר בוחנים את הדבר", כתב:

"כל מקרה חושף, פחות או יותר, חמישה צעדים מובחנים: (1) קושי מורגש; (2) איתורו והגדרתו; (3) הצעה לפתרון אפשרי; (4) פיתוח יסודות ההצעה באמצעים של הסקת מסקנות; (5) המשך תצפיות וניסוי המובילים לקבלתה או דחייתה; קרי למסקנה של אמונה או אי-אמונה".

זוהי השיטה המדעית המודרנית. הרשימה של דיואי עומדת מאז בבסיס חלק ניכר מהחינוך המדעי. ההיסטוריון ג'ון רודולף (Rudolph) הראה איך אחרי פרסום ספרו של דיואי, מחבריהם של ספרי לימוד מדעיים אימצו את הצעדים האלה כסיכום נוח, מקוצר ויעיל, לשיטת העבודה המצופה ממדענים ומסטודנטים. קודם לכן הסתמכו מחברי הספרים האלה על כתביהם המסובכים של ג'ון סטיוארט מיל, ויליאם היוּאֶל ולוגיקנים אחרים בני המאה התשע עשרה. דיואי נתן להם תיאור תמציתי הרבה יותר שכעת יכלו לשלב בקלות בספריהם.

הסיפור הזה היה עשוי להיות פשוט למדי לוּ היה נגמר כאן. מחבר מפרסם ספר, אחרים חושבים שהוא מועיל, הספר משפיע מאז ועד עכשיו על האופן שבו אנו תופשים את המדע. אבל בפועל הסיפור מורכב יותר, ומעניין יותר, מכיוון שדיואי לא היה מרוצה מכך שהצעדים שהוא התווה הפכו לייצוג המקובל של השיטה המדעית. הרי הוא לא קרא לספר "כיצד מדענים חושבים", או "כיצד עלינו לחשוב". הוא קרא לו "כיצד אנו חושבים". הפסקה המצוטטת, והספר כולו, היו אמורים לתאר את אופן החשיבה השגרתי, קרי האופן שבו אנשים פותרים בעיות בחיי היומיום.

זאת הסיבה שדיואי ממחיש את "מעשה החשיבה השלם" באמצעות דוגמאות יומיומיות. הוא מסביר, למשל, איך אפשר לחשב את הדרך המהירה ביותר להגיע לפגישה בצדה האחר של העיר. דוגמה נוספת עוסקת בשטיפת כלים. טענתו של דיואי היא שלכל סוגי החשיבה – החל מהפעילויות היומיומיות האלה וכלה ברמות הגבוהות ביותר של המחשבה התיאורטית – יש שורה של מאפיינים משותפים שאפשר להבדיל זה מזה ולחקור בנפרד. הספר שלו נועד למורים ולאנשי מקצוע אחרים שצריכים לנבא תהליכי חשיבה מסוגים שונים ולדעת כיצד להנחותם.

שתי רכבות

"שתי רכבות יצאו מ...", תצלום: פטריק דירדן

דיואי עצמו, כמי שייסד וניהל במשך עשר שנים את ה-Laboratory School ("בית הספר המעבדתי") באוניברסיטת שיקגו, היה מומחה בניבוי תהליכי חשיבה והכוונתם. בית הספר הזה היה מאבני הפינה של תנועת החינוך הפרוגרסיבית. אמנם עד שספרו של דיואי ראה אור, הוא עצמו כבר עבר לאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, אבל אפשר לומר שהספר היה תוצר של הלקחים שהוא הפיק מהעבודה עם המורים והתלמידים ב-Laboratory School מרגע שהמקום פתח את שעריו ב-1896 וכלה בעזיבתו ב-1904.

בית הספר המעבדתי היה "מעבדה" בשלושה מובנים: ראשית, כמו בשיטת מונטסורי שנולדה מאוחר יותר, על פי החזון של דיואי ילדים צריכים ללמוד באמצעות עשייה. משמעות הדבר היא שתלמידי בית הספר החלו כבר בגיל צעיר מאוד לבצע עבודת מעבדה במגוון תחומים. הם למדו כימיה בעבודה במטבח ובוטניקה כששתלו צמחים בגן. ולכל אורך הדרך השתמשו דיואי ועמיתיו במונחים כמו "ניסוי" ו"מעבדה" ללא הרף. מבחינתם, כל מעשה של למידה היה ביסודו ניסוי.

ב-Laboratory School, גם המורים ערכו ניסויים. במובן השני הזה, בית הספר היה "מעבדה" פדגוגית. מושאי הניסויים היו התלמידים בכיתותיהם, ונושאיהם היו רעיונות וחומרי לימוד חדשים. ובעקבות הניסויים התאימו המורים את תוכנית הלימודים להרגלי הלמידה שהם זיהו. דיואי חשב שניסויי התלמידים והמורים הם שני צדדים של אותו מטבע. "העיקרון המנחה להצגת החומר ולדיון בו", כתב ב"אני מאמין בחינוך" (1897) זמן קצר לאחר הקמת בית הספר, "הוא העיקרון הנרמז בטבעו הפנימי של הילד". ההתנסות בכיתה הייתה תהליך דינמי המתנהל בין התלמידים למורים.

וגם עבודתו של דיואי הייתה ניסויית. ילדים לומדים באמצעות ניסויים, מורים לימדו באמצעות ניסויים, ודיואי פיתח את רעיונותיו הפילוסופיים באמצעות ניסויים. המובן השלישי הזה הוא המובן שדיואי ראה לנגד עיניו כשפנה ב-1894 לנשיא אוניברסיטת שיקגו והציע לו להקים בית ספר שיתבסס על כלים ניסויים. ההבטחה שבית הספר הזה טמן בחובו עזרה לפתות אותו לעזוב את אוניברסיטת מישיגן. "בית הספר", כפי שדיואי ראה אותו, "הוא המקום היחיד שבו מתנהלת גרסה מופשטת ומבוקרת של החיים החברתיים – המקום היחיד שבו החיים החברתיים הם ניסויים במישרין". הוא הוסיף, "אם ברצוננו להפוך את הפילוסופיה למדע ניסויי, הקמתו של בית ספר היא צעד ראשון לכך". לשיטתו, בית הספר ממלא עבור הפילוסופיה את התפקיד שהמעבדה ממלאת עבור הפיזיקה: אתר מבוקר לייצור ידע.

שאיפתו המקורית של דיואי, בעת הקמת בית הספר, לא הייתה לחולל תמורה בחינוך ובהבנה המדעית. כשעבר לשיקגו בגפו בסתיו 1894, לפני ששאר בני משפחתו הצטרפו אליו, הוא היה צריך למצוא בית ספר לילדיו. הצורך הפרקטי הזה צמח והפך בסופו של דבר ל-Laboratory School. "במוחי מצטיירת והולכת תמונה של בית ספר", כתב בזמנו לאליס, אשתו, והוסיף: "החומרים והשיטות לבית ספר מהסוג הזה קיימים כולם כבר עכשיו, בתפזורת חסרת סדר". כמו בתוכנית הלימודים שיתכנן לאחר מכן, היה זה העניין המעשי ובמקרה זה, חינוך ילדיו – שהכשיר את הקרקע לפריצת הדרך התיאורטית של דיואי.

פריצת הדרך הייתה פשוטה. דיואי חקר ילדים במטרה לשפר את ההוראה, ועבודה זו לימדה אותו ש"לגישה המוּלדת, הלא מקולקלת, של הילדוּת" יש הרבה במשותף עם החשיבה המדעית. הוא אמר שהאופן שבו ילדים רואים את העולם הוא "קרוב, קרוב מאוד, לגישתו של המוח המדעי". מאה שנה לפני "תיאוריית התיאוריה", חיבר דיואי בין ילדים למדענים, ולא כאנלוגיה בלבד. שתי הקבוצות האלה חלקו ביניהן דבר מה. הניסיון להבין מהו הדבר הזה הוא שעמד בלב חלק גדול מעבודתו המחקרית של דיואי.

התברר שההתבוננות בילדים מלמדת אותנו רבות על מדענים. לא זאת בלבד שהשימוש בבית הספר כמעבדה – בכל שלושת המובנים – העניק לדיואי מקום לבחון בו את רעיונותיו בנושא קוגניציה והוראה, אלא שהוא העניק לו מקום להגיע בו למסקנות חדשות לגבי המדע עצמו. הצפייה בילדים בעת תהליך הלמידה העניקה לדיואי תובנות לגבי שיטת החשיבה שלו עצמו. ספונטניות וחברותיות היו המאפיינים המרכזיים שדיואי זיהה בילדים ובמדע גם יחד.

בבית הספר שלו קיבלו הילדים והמורים מרחב פעולה מלא, שעודד ספונטניות ואפשר לדיואי לצפות בה בפעולה. בספרו The School and Society (משנת 1915) מתאר דיואי שיעור בציור ומקפיד להדגיש שאף אחת מההוראות שניתנו לתלמידים "לא הוכנה מראש; תחילה התעורר צורך, ואז התלמידים הגיעו אליה בדרך ניסויית". הגישה הזאת נתנה לתלמידים את ההזדמנות לייצר פתרונות חדשניים, ואלה הובילו בתורם לתובנות חדשות לגבי תפקיד הספונטניות בהוראה ובלמידה. בעקבות תצפיותיו ב"זרימה החופשית של האינסטינקט התקשורתי של הילדים", החליט דיואי שהוראה – ומדע – אמורים להיות ספונטניים גם כן.

ציפור, ציור ילדים

"ציפור קטנה", ציור ילדים. תצלום: ראס אליסון לור.

העיסוק באינסטינקטים מצביע על אחד מנדבכי היסוד המרכזיים של הפסיכולוגיה באותם ימים: התיאוריה האבולוציונית. בעשורים שבאו לאחר פרסום "מוצא המינים" של דרווין (1859), החלו פסיכולוגים רבים לתאר את השפעת הלמידה על המוח. גם את תשומת הלב שהקדיש דיואי לספונטניות ניתן לייחס לפרויקט רחב ההיקף הזה. האבולוציה, גם בעולם הטבע וגם בעולם השכל, נתנה מקום מרכזי למקריות. וריאציות אקראיות נחוצות להתפתחות המינים, ורעיונות ספונטניים חיוניים להתפתחות השכלית. ההתבוננות בילדים בעת משחק שכנעה את דיואי שהספונטניות חיונית גם לקדמה המדעית.

הוא לא היה היחיד שהגיע למסקנה הזאת. בסוף המאה התשע עשרה, מדענים מכל תחומי המדע הביטו לתוך "מוחות אחרים" וראו את מוחם שלהם. כמו דיואי, רבים מהם הציגו תפישות אבולוציוניות מובהקות של טבע האדם ונפש האדם. בעזרת תפישות אלה הם יכלו לבחון את מוחותיהם של בעלי חיים אחרים בחיפוש אחר שורשי התבונה האנושית. קשרים תורשתיים בין בני האדם לקרוביהם, רחוקים ככל שיהיו, הבטיחו שתמיד נוכל ללמוד משהו על עצמנו על-ידי בחינה מעמיקה של מוחות אחרים. השנים הראשונות של הפסיכולוגיה האבולוציונית, כפי שאנו מכנים אותה כיום, הובילו את המדענים לחשוב על שיטות העבודה שלהם בדרכים חדשות.

ראו, לדוגמה, את מבוכי העכברושים שפותחו על-ידי פסיכולוגים באותה תקופה. כיום, התבוננות בעכברושים מנווטים במבוך אינה נראית כמו דרך מעמיקה במיוחד להרהר בטבעו של המדע. אבל בסביבות 1900, כשהטכניקה הזאת רק פותחה, לתהליך הסקת המסקנות של העכברושים הייתה חשיבות רבה. וילארד סמול (Small), סטודנט מאוניברסיטת קלארק שהשתתף בפיתוח המנגנון, חשב שהעכברושים מפגינים "תבונה ניסויית" בעודם פונים שמאלה וימינה בחיפוש אחר פרס. סמול ועמיתיו, שהיו עסוקים בעצמם בחיפוש אחר אידיאל ניסויי, ראו תהליכים ניסויים בכל מקום שבו הביטו – כולל בחיות שבהן צפו באותו רגע ממש.

מקאק, קוף

קוף מקאק מדרום-מזרח אסיה. תצלום: Erik Veland

עכברושים הם רק אחד מסוגי בעלי החיים שאכלסו את הביבר הגדוש של הפסיכולוגיה באותן שנים. המדע הפורח הזה לכד, תזמן ובחן חתולים, כלבים, ציפורים, קופים ו – כן – גם בני אדם בוגרים וילדים, כל זאת בכדי לבחון את מנגנוני החשיבה שלהם ואת גבולותיהם. הפסיכולוגים שחקרו אותם ניצבו תמיד בפני אותה שאלה: בכמה מתוך הדברים המתחוללים במוחות אחרים אפשר לצפות, ואיך? הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד נתנה את אחת התשובות לשאלה הזאת; הביהביוריזם של ג'ון ווטסון, ולאחר מכן זה של ב' פ' סקינר, נתן תשובה נוספת. כפי שכל החוקרים האלה הבינו, ההתבוננות בתוך מוחותיהם של אחרים היא תמיד דרך לחקור את מוחנו שלנו.

וכך היה גם בפסיכולוגיה של הילד, שנקראה בזמנו "חקר הילד". כמו בכל התחומים החדשים העוסקים בחקר האדם, מושאי המחקר של חקר הילד לא היו הדבר היחיד שעניין את החוקרים – הילדים שימשו לעתים קרובות כ"פרוקסי" (מייצגים). רבים ראו בנפשו של הילד צוהר לנפשם שלהם. החוקרים זיהו בילדים, אותם יצורים נטולי בושה וחפים מעורמה (כך לפחות היה נהוג לחשוב אז), את מנגנוניה של הנפש הבוגרת. המודעות העצמית מנעה מהמבוגרים לפעול בספונטניות במעבדה, ואילו לילדים לא היו מעצורים כאלה. התנהגותם נתפשה כהיבט של התודעה שנחבא בבגרות.

היו גם מדענים שהלכו רחוק יותר. באותו עידן, שהושפע רבות מרעיונות האבולוציה, היו שתפשו את חקר הילד כחזון של עבר משותף השייך לכל העמים ולכל התרבויות. לפי גישה זו, משחקי ילדים סימלו את המאפיינים וההתנהגויות של אבותינו האנושיים, ואף הלא-אנושיים. מדענים ראו ברגשות הראשוניים של הילדות ראיה לפרהיסטוריה האנושית. תפישה אחרת, שלעתים עמדה בסתירה לתפישה זו, אמרה שמשחקי הילדים הם תרגול הכרחי לחיים הבוגרים. לדוגמה, קרבות-בכאילו בין אחים הכינו אותנו לעימותים בעלי חשיבות רבה יותר בהמשך החיים. כך או כך, פסיכולוגים בראשית המאה העשרים פירשו את הפעילויות הספונטניות של הילדים כרמזים בנוגע לעולם הרחב, הנושאים בחובם השלכות מרחיקות לכת.

דיואי ייסד את ה-Laboratory School בהשפעת רוח ההתלהבות הרעיונית הזאת. המחקרים שהוא ערך שם היו הבסיס ל"מעשה המחשבה השלם" שלו – וכפועל יוצא גם לשיטה המדעית. כמו חוקרים רבים בני תקופתו, הוא פנה לתהליכי הלמידה של הילדים בחיפוש אחר גילויים שיקדמו את הפסיכולוגיה. הוא ואחרים חשבו שהתחום לא יוכל לצמוח בלי להיפתח לרעיונות חדשים פרועים. במילים אחרות, חוקרים צריכים ללמוד מילדים ולהיות פתוחים לרעיונות בלתי סבירים, ואף מטופשים.

ספונטניות הייתה אחד הלקחים שדיואי למד מילדים. לקח נוסף היה טבעה החברתי עד מאוד של החשיבה. ההתבוננות ב"זרימה החופשית של האינסטינקט התקשורתי של הילדים" הראתה לו שילדים לומדים הן באמצעות עשייה והן באמצעות דיבור. ילדים נכנסים לכיתה כאינדיבידואלים, עם מטרות ותחומי עניין שהמורים מטפחים, אבל הם מיטיבים ללמוד בקבוצות, כשהם חוברים זה לזה ומשוחחים על הרעיונות שלהם. בשורה של הרצאות שנתן דיואי בשבחי בית הספר שלו, ושלוקטו בספר The School and Society, הוא הקדיש תשומת לב רבה לאינטראקציות בין התלמידים בכיתה.

לאחר שדיואי עזב לקולומביה, המשיך ג'ורג' הרברט מיד (Mead), חברו ועמיתו הקרוב, לפתח את התובנות האלה באשר לאופייה החברתי של הלמידה. במהלך הקריירה הארוכה שלו פיתח מיד, מהאבות המייסדים של הפסיכולוגיה החברתית, תיאוריה חברתית של ידע על בסיס חקר הגורמים החברתיים של הלמידה. במאמר Social Consciousness and the Consciousness of Meaning (משנת 1910), שהתפרסם באותה שנה שבה התפרסם "כיצד אנו חושבים", קבע מיד שאין משמעות, ואולי אף אין עצמי, במנותק מההקשר החברתי שבו הם מתקיימים. במונחים פילוסופיים, תפישת המשמעות הזאת מזכירה את הפרגמטיזם האמריקאי. במונחים פדגוגיים, היא שמה דגש חדש על ההיבט הבין-אישי של ההוראה והלמידה.

פוטבול, ילדים, huddle

מחפשים פתרון במגרש הפוטבול. תצלום: ג'ון מורגן

במאמר מאוחר יותר בשם Scientific Method and Individual Thinker (משנת 1917), לקח מיד אפילו את העיסוקים המדעיים האזוטריים ביותר והציב אותם בעולם של ערכים חברתיים ומטרות חברתיות. מדענים, כמו ילדים, חשבו כי החתירה לידע דורשת מאיתנו להבין הן את הדברים העומדים על הפרק והן את שיטות העבודה שלנו במסגרת של קהילת חוקרים שיתופית. ההשלכות היו אדירות. בצורתה הקיצונית ביותר, התפישה של מיד אמרה שלעולם איננו יודעים דברים בעצמנו, כי אם ידע ולמידה הולכים יד ביד, ואם כל הלמידה היא חברתית, הרי שאפילו מחשבותינו הכמוסות ביותר מעוצבות על-ידי קשרים חברתיים. תהליך הלמידה של הילד מראה לנו דבר מה שהדימוי האידיאלי של הגאון המתבודד אינו מצליח להביע – ובסופו של דבר גם מתאר באופן נאמן יותר את דרכי פעולתה של הקהילה המדעית.

כשאנשי תיאוריית התיאוריה מזהים את המדע במוחם של ילדים, הם מזהים משהו שהיה שם מהרגע הראשון. רשימת הצעדים שרובנו למדנו כתלמידי בית ספר יסודי היא בעצמה תוצר של מחקר בתלמידי בית ספר יסודי. אפשר לטעון שאנו חבים את האידיאלים שהוטמעו במדע, ואת שיטותיו, לקבוצה של פסיכולוגים שבחנה ילדים כדי להיטיב להבין כיצד אנו חושבים.

במובן אחד, ההיסטוריה הנסתרת הזאת אינה מפתיעה מאוד. הקטגוריות שפסיכולוגים משתמשים בהן כדי לחקור את מושאיהם חופפות, באופן בלתי נמנע, את המונחים המשמשים אותם לתיאור עצמם, כבני אדם. הרי כולנו היינו ילדים פעם – גם הפסיכולוגים. הדברים שילדים עושים כשהם נתקלים בבעיה חדשה או מנסים לרכוש מיומנות חדשה – גם אנחנו עשינו אותם, וממשיכים לעשות אותם כיום.

הדבר המפתיע באמת הוא שהפסקנו לראות את הקשרים המועילים והמסייעים בין הפסיכולוגיה של הילד והמחקר המדעי. לכאורה, מובן מאליו שילדים לומדים חומר חדש באופן שמשקף את התקדמות המחקר המדעי. מה שבכל זאת דורש הסבר אינו העובדה שאנשי תיאוריית התיאוריה החלו לחשוב על ילדים כעל "מדענים קטנים", אלא העובדה שהפסקנו לחשוב עליהם כך מלכתחילה. ההסבר קשור, בין היתר, לכמות המדע שיש בעולם, קרי להיקפו האדיר. כיום מתפרסמים הרבה יותר מחקרים בהרבה יותר תחומים מאשר ב-1900, ולכן אין זמן להישאר מעודכנים בכל ההתפתחויות החדשות, קל וחומר לבחון אותן לעומק. אם אפילו מדענים אינם מצליחים לעקוב אחר כל המדע שיש בעולם. איך יצליחו ילדים לעקוב אחריו?

ויש לעניין גם ממד איכותני. כיום יש השלכות גדולות מתמיד לניסיונותינו לקבוע מה נחשב למדע ומה לא. בעידן של הכחשת שינוי האקלים וספקנות לגבי חיסונים, אל לנו לנסות לצייר תמונה רחבה מדי של המדע. ניסיונות מסוג אלה אף מעוררים חשד לקיומה של אג'נדה פוליטית. מה יקרה לסמכות המדעית אם השיטה שבבסיס המדע מצויה בראשם של תינוקות? אלה אינן חרדות חדשות בהכרח, אבל נדמה שהן הגיעו לעוצמה רבה כל כך עד שטענותיהם של אנשי תיאוריית התיאוריה נראות מפתיעות ומשונות מתמיד.

המדע נמצא כיום בין פטיש הסמכות וסדן הנגישות. משבר השחזור וגינויים על שימוש ב-data-dredging [פרקטיקה שבה, בניגוד לשיטה המדעית, נערכים חיפושים אחר קשרים במסדי נתונים גדולים בלי להציב מראש השערת מחקר שאותה מנסים לאשש או לדחות] מופיעים לצד ביטויים כמו "מחקרים אומרים" ו"מה שהמדע אומר לנו הוא". אבל הסוד, הידוע לרוב המדענים, הוא ש"המדע" אינו "אומר לנו" שום דבר. המדע הוא מדיום – יעיל ביותר – ולא מסר. דיואי ראה זאת כך: המדע אינו הדברים שקבוצת אנשים המכונים מדענים אומרת, אלא דרך לומר את הדברים. המדע הוא סגנון של הסקת מסקנות. כך הפכו הילדים ל"מדענים קטנים", לפחות במקור.

כיצד קרה שהמדע מזוהה כיום עם שיטה אחת מסוימת? הסיפור הזה עדיין לא סופר. השאלה, אז כמו עכשיו, היא כמה רחוק השיטה הזאת מסוגלת להגיע ומי מסוגל להשתמש בה. ההתייחסות לילדים כאל מדענים אינה נועדה לדרדר את מעמדו של המדע. למעשה, הקישור בין השיטה המדעית למשחקי הילדים עשוי לעזור לנו למצוא דרכים חדשות להשתמש במדע בעולם הסובב אותנו.

הנרי קואלס (Cowles) הוא מרצה להיסטוריה של המדע והרפואה, להיסטוריה כללית ולפסיכולוגיה באוניברסיטת ייל. הוא שוקד כעת על כתיבת ספר שיבחן את תולדת השיטה המדעית מנקודת מבט קוגניטיבית.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: ילדה על החוף עם פליקן. תצלום: Gloria Salgado, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי הנרי קואלס, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על תנו לילדים לחקור

03
סמדר זאבי

בס"ד
משחקי ילדים הוא תת סוג של פוליטיקה שילד מפתח לעצמו תוך כדי משחק.
כמו בניסוי שדי קשה לחזות את סופו ובפרט אם המחקר ספונטני, כך גם חיזוי תוצאות התמודדות הילד על כל אסטרטגיות התנהגויותיו ברורים רק בדיעבד.