תעתועי ההיריון

אחוז ניכר מההריונות מסתיימים בהפלה. המחקר מנסה להבין מדוע, והנשים מתחילות לדבר על זה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

"אל תדאגי, היריון הוא לא מחלה", אמרה המיילדת שלי בחיוך חם כשסיפרתי לה שבחילות הבוקר מדאיגות אותי. היא הכירה היטב את ההפכפכות של תחילת ההיריון, התנודות הבלתי פוסקות בין תקווה לפחד.

יומיים לאחר מכן ישבתי מקופלת על האסלה, בקבוק חם לפוּת בין אצבעותיי, והבטתי בקרישי דם כהים נוטפים אל המים. למרות מילות ההרגעה של המיילדת, באותם רגעים הרגשתי חולה להפליא. ידעתי שמשהו רע מאוד קורה לי.

גוש הרקמות הגדול ביותר - שק החלמון, ככל הנראה – היה קטן משדמיינתי. חיפשתי בתוכו את העובר, עד שהבגדים שלי היו מוכתמים בדם. שעה שלמה לא הייתי מסוגלת להוריד את המים כי הייתי בטוחה שהתינוק שלי בתוך האסלה. הרציונליות התפוגגה לנוכח המצוקה.

רשימת הדברים שאיני מבינה לגבי ההפלה שלי נראית אינסופית

רשימת הדברים שאיני מבינה לגבי ההפלה שלי נראית אינסופית. איני יודעת בן כמה היה העובר כשהפסיק לחיות. איני יודעת למה הוא הפסיק לחיות, ולעולם לא אדע.

"למה?", שאלתי עצמי. שוב ושוב ושוב, כאילו זו מנטרה שתאפשר לי לחזור לעבר ולמנוע את ההפלה. למה? אם מישהו יוכל לענות לי, לפחות אהיה מסוגלת להתמודד עם שאלה מאיימת נוספת: האם זה יקרה לי שוב?
***

למה? אם מישהו יוכל לענות לי, לפחות אהיה מסוגלת להתמודד עם שאלה מאיימת נוספת: האם זה יקרה לי שוב?

"הפלות נפוצות מאוד – אחד מכל חמישה הריונות מסתיים בהפלה", אומר אָרי קוּמאראסְוואמי, מרצה לגניקולוגיה מאוניברסיטת ברמינגהם, לאחר ששמע את קורותיי. נימת קולו מבינה ומנחמת.

עובר בן 10 שבועות

עובר בן 10 שבועות, בעקבות הפלה עקב מחלת האם. תצלום: סופרנה סינהא.

זהו נתון מוכר. לעתים הוא מטפס לאחד מכל ארבעה הריונות, מכיוון שקשה לקבוע בדיוק כמה הפלות מתרחשות. בבריטניה, הפלה מוגדרת כאובדן ההיריון במהלך 23 השבועות הראשונים (אובדן ההיריון בשלב מאוחר יותר נחשב ל"מוות תוך רחמי", או stillbirth). אך הפלות רבות מתרחשות עוד לפני שהאישה מבינה שהיא בהיריון, ו-85 אחוז מהן מתרחשות במהלך 12 השבועות הראשונים של ההיריון.

מהנתונים האלה גזרנו עקרונות חברתיים ברורים. "כלל 12 השבועות" מזהיר אותנו לא לומר לאף אחד שאנחנו בהיריון עד סוף החודש השלישי. יש בו הכרה בסיכוי לאובדן, ואפשר אף לומר שהוא מכין אותנו לצפות להפלה בשלבים הראשונים של ההיריון. אך השתיקה אינה מרככת את המהלומה אם אכן מתרחשת הפלה בסופו של דבר.

סקר שערכה לאחרונה עמותת Tommy's בקרב 6,000 נשים שעברו הפלה, מלמד כי בערך שני שלישים מהנשים מתקשות לדבר על כך. שיעור דומה של נשים מרגישות שאינן מסוגלות לדבר על ההפלה שלהן אפילו עם החבר או החברה הטובים ביותר. שליש מהנשאלות אפילו הרגישו שהן לא מסוגלות לדבר עליה עם בן הזוג.

נשים שעוברות הפלה מתקשות למצוא תמיכה. היה לי חשוב מאוד לדבר על החוויה עם נשים אחרות שעברו הפלה. למרות העצב, התנחמתי בידיעה שאחדות מחברותיי עברו הפלה. הבנתי שכמוהן, גם אני אתגבר על זה. אבל מעולם לא דיברנו על החוויה עצמה, על התהליך הפיזי של ההפלה ועל השלכותיה הגופניות. אמרנו "גם אני הפלתי", והסתפקנו בכך.

אז הנה זה בא. בשבוע התשיעי להיריון התחלתי לדמם באמצע משמרת לילה בעבודה. מראה הדם הטרי היכה בי כמו סטירה פתאומית ואכזרית. הצמדתי יד לפה עד שהרגשתי את קווי המתאר של כל אחת משיניי, כאילו כדי למנוע מדבר מה נוסף להימלט מגופי. דיממתי. שריריי התכווצו. מיהרתי לגוגל. הגברת שענתה לי במרכז המיילדות הקהילתי הפנתה אותי לחדר מיון. לאחר מכן אמר לי רופא המשפחה שלי שעשיתי בשכל כשהחלטתי לא ללכת. "אני לא יכול להעלות בדעתי מקום גרוע יותר לעשות הפלה", הוא אמר, כשראשו טמון בכפות ידיו.

הכאב היה נסבל והדימום הפסיק אחרי כשבוע. ההפלה שלי הייתה טבעית ושלמה, ולכן כשעשיתי סריקה בסוף התהליך, כמעט לא נותרו ראיות לכך שהייתי בהיריון. שום דבר לא נשאר. בניגוד לנשים רבות, לא הייתי זקוקה לסיוע רפואי כדי להשלים את התהליך. אנשי הצוות במרפאה שלי היו מנומסים, ישירים ומבינים.

נשים אחרות עוברות חוויות קשות הרבה יותר.
***

ליזי לאוּרי עברה שש הפלות, כולן בשליש הראשון של ההיריון. הסיוע הרפואי שקיבלה לא היה אחיד באיכותו. היא פגשה אנשים "מדהימים", אבל היה גם מקרה שבו נאלצה להתחנן ולבכות בטלפון כדי שיקבלו אותה בבית החולים, וכשהגיעה לשם בירכו אותה אנשי הצוות על ההיריון.

כשהיא מספרת לי על ההפלה האחרונה שלה, שהתרחשה בשבוע העשירי, אני מזדעזעת. היא החליטה לעשות הפלה תרופתית, שבמסגרתה לוקחים שני כדורים שמביאים לפתיחת צוואר הרחם, כדי שהרקמה הנותרת תוכל לצאת מהגוף. "זה היה מחריד", היא אומרת. "זה כאב כל כך. והייתי במחלקה יחד עם נשים שעברו את אותו הליך... זה היה נורא".

כאחוז אחד מהזוגות סובלים מהפלות חוזרות. בבריטניה הפלות חוזרות מוגדרות כאובדן של שלושה הריונות רצופים ומעלה.

גם אֶמָה בנג'מין עברה מספר הפלות, אבל היא עדיין זוכרת את האימה שליוותה את ההפלה הראשונה. "הם פשוט שלחו אותי הביתה בלי להסביר לי שום דבר", היא אומרת. "חזרתי הביתה מדממת עם כאבים נוראיים, כנראה כאבי מחזור אכזריים במיוחד, בלי שאדע מה לעשות או מה עומד לקרות לי או כמה זמן אני הולכת לדמם. לא ידעתי שום דבר, כלום... אפילו עלון לא קיבלתי. זה היה איוֹם, באמת איום ונורא, בעיקר כי לא ידעתי מה קורה לי".

זהו היבט נוסף של השתיקה האופפת את נושא ההפלות. אבל בנג'מין ולאורי מדברות בבהירות ובשלווה על החוויות שלהן, ועם כל הפלה נוספת הן נפתחו והלכו. לאורי מסבירה לי שמבחינתה ומבחינת בעלה, כלל 12 השבועות כבר אינו רלוונטי.

"בהתחלה, מעט מאוד אנשים ידעו שאני בהיריון", היא אומרת, "אבל אז, כשההפלות נמשכו, רצינו לוודא שכמה אנשים קרובים יֵדעו... הם ניסו לעזור לי לשמור על שפיות בזמן ההיריון... פשוט קשה כל כך להודיע לאנשים: הייתי בהיריון ועכשיו אני לא. קשה מאוד להעלות את זה בשיחה".

"זה עדיין נושא שלא מדברים עליו", היא מוסיפה, "ואני חושבת שאחת הסיבות היא שאף אחד לא יודע מה לומר".

קומאראסוואמי מסכים שהיעדר תמיכה הוא בעיה חמורה, ושנשים שעוברות הפלה בשלב מוקדם (וכמוהן גם בני זוגן) זקוקות לעזרה לא פחות מאלה שאיבדו תינוק בשלב מתקדם של ההיריון. "גודל התינוק בכלל לא רלוונטי, ההשפעה הפסיכולוגית דומה למדי", הוא מסביר. "לכן אני חושב שיש צורך אמיתי להבין איך זוגות חווים הפלות ולמצוא דרכים טובות יותר לתמוך בהם".

לאורי ובעלה כותבים בלוג בשם Saltwater and Honey על חיים חשׂוכי ילדים. מובן שאף אחד לא אמור להרגיש מחויב לחלוק את חוויותיו. יש לי חברות שלא רצו לספר שהן עברו הפלה. אבל נדמה שכיום, יותר מאי פעם, מקובל לדבר בפתיחות על הפלות.
***

שבירת השתיקה היא צעד הכרחי. מחקרים מראים ששליש מהנשים המגיעות למרפאות מומחים בעקבות הפלה, חוות דיכאון קליני. נוסף לדיכאון ולתחושות של אבל, נשים ובני זוגן חווים גם חרדה מוגברת במשך כמה חודשים לאחר ההפלה. ויש גם מחקרים המדווחים על פוסט-טראומה, הפרעה טורדנית-כפייתית והפרעת חרדה.

בעבר הממצאים האלה היו מפתיעים אותי, אך לא כיום. שלושה חודשים חלפו מאז ההפלה שלי, ואני עדיין מתקשה לבחון את החוויה שלי ממרחק. עדיין יש ימים שבהם אני מרגישה מעליי צל כבד ועצבות עיקשת בעומק הבטן. עדיין יש ימים שבהם רגש משונה אוחז אותי לפתע ומסרב לשחרר.

רק לאחר השיחה שלי עם ליזי לאורי הבנתי שהרגש הזה הוא אֵבֶל. גם היא הייתה מבולבלת עד שפסיכולוגית הסבירה לה מה היא עוברת. "חשבתי שאפשר להתאבל רק על מישהו שפגשת, כמו אדם שדיברת איתו, או תינוק שהחזקת", היא אומרת לי. "לא ידעתי שום דבר על אבל... לא ידעתי אם אני אמורה להשאיר את העניין הזה למי שאיבד אנשים אמיתיים, לא תינוק קטן, פצפון, שמעולם לא פגשתי".

בנג'מין מסכימה: "פעם חשבתי, 'אלוהים, אנשים עוברים דברים הרבה יותר גרועים'... והרגשתי אשמה על שאני מתאבלת... אבל ביני לבין עצמי כבר ציפיתי ללידה ותכננתי אותה. לכן ההפלה הכאיבה לי באותה מידה".

חלק מהמצוקה נובע מהשאלה הגדולה שנותרת ללא תשובה: "למה?"

אנו אומרים לנשים שעוברות הפלה בפעם הראשונה או השנייה, לייחס את זה לבעיות גנטיות חריגות ולא ברורות בעובר, תקלות חד-פעמיות. "הוא לא נועד להיוולד". כן, החברה אוהבת לדבר על גורל. אבל נשים מרגישות הרבה יותר טוב אם הן מקבלות מידע מדויק יותר, אומרת רות בנדר-אטיק, מנכ"לית Miscarriage Association. "זאת מכיוון שיש להן תשובה, הסבר", היא אומרת, "במקום סימן שאלה גדול ונטייה להניח שזו אשמתן".

אך למרבה הצער רוב הנשים לעולם אינן מקבלות תשובה, גם אם הן עוברות בדיקות, מכיוון שההבנה המדעית לוקה בחסר.

"למרות שהפלות נפוצות כל כך, למרות שיש להן השלכות גופניות ופסיכולוגיות על שני בני הזוג, ולמרות שמדובר בבעיה ששירותי הבריאות משקיעים בה משאבים רבים, אפשר לומר בביטחון שכבר הרבה מאוד זמן אנחנו לא חוקרים את הנושא הזה כמו שצריך", אומר קומאראסוואמי. "אבל אני חושב שגם זה הולך ומשתנה".
***

אישה בהיריון בשבוע ה-26

היריון, שבוע 26. תצלום: בן קלוצק

לאותן "בעיות גנטיות חריגות ולא ברורות" שגורמות כביכול למרבית ההפלות, יש מגוון גורמים אפשריים. ככל הנראה, הסיכון לבעיות גנטיות מקריות אצל העובר עולה עם גיל האם: הסיכויים להפלה עולים מתשעה אחוז בגיל 20-24 ליותר מ-50 אחוז אצל נשים בגיל 40 ומעלה. וישנם גורמי סיכון נוספים המקושרים להפלות, בהם השמנת יתר, עישון, שימוש בסמים, ושתיית יותר משתי יחידות אלכוהול בשבוע או יותר משתי כוסות קפה ביום.

ישנם מספר גורמים פוטנציאליים נוספים: בעיות חריגות ברחם או בצוואר הרחם, בעיות גנטיות שעברו בתורשה מההורים, חוסר איזון הורמונלי, תסמונת השחלות הפוליציסטיות, זיהומים שונים וכולי. בבריטניה, המדינה מציעה לנשים לעשות בדיקות לזיהוי הגורמים האלה רק לאחר שלוש הפלות רצופות, בעוד שבמדינות רבות אחרות הסף הוא שתי הפלות רצופות.

לחלק מהנשים שעברו מספר הפלות יש בדם נוגדנים המונעים, ככל הנראה, השרשה תקינה של ההיריון, או מייצרים קרישי דם בשליה. בעיה זו מכונה תסמונת אנטי-פוספולידית, וידועה באנגלית גם בשם sticky blood syndrome. זהו הגורם העיקרי להפלות חוזרות מבין הגורמים הניתנים לטיפול. נראה שמינונים נמוכים של אספירין, ולעתים גם של מדלל הדם הֶפּארין, עוזרים לנשים האלה לצלוח את ההיריון. זוגות רבים נאחזים בתקוות מהסוג הזה: שנצליח לזהות גורם ברור ולפתח טיפול יעיל.

לאחר מספר הפלות חוזרות מקובל לבצע בדיקת דם למציאת הנוגדנים האלה, אבל רק ב-15 אחוז מהמקרים הם אכן הגורם להפלה. חצי מכלל הנשים הנבדקות נותרות ללא תשובה. אמה בנג'מין, למשל, מעולם לא גילתה את הגורם להפלות שלה, אף על פי שלה ולבעלה יש כעת שלושה ילדים. לאחר שני הריונות מוצלחים שבמהלכם היא לקחה פְּרוֹגֶסְטֶרוֹן, מדללי דם, אספירין וסטרואידים, היא מבינה כי סביר להניח שההריונות צלחו בגלל מזל, ולא בגלל הטיפול הרפואי שקיבלה.

גם ליזי לאורי, שעדיין מנסה להביא לעולם ילד ראשון, ניסתה לקחת מינון נמוך של אספירין, הפארין ופרוגסטרון, אבל לדעתה הרופאים הציעו לה את קוקטייל התרופות הזה רק מפני ש"הם לא ידעו מה לעשות איתי".

קומאראסוואמי מכיר היטב סיפורים מהסוג הזה. "יש לא מעט רופאים שפשוט נותנים למטופלות שלהם קצת מזה וקצת מזה", הוא אומר. "מבחינה סטטיסטית, לכל המטופלות שעברו הפלה – כמעט לכולן – יש סיכוי טוב להיריון נורמלי בניסיון הבא, אז גם אם הן לוקחות איזשהו כדור, יכול להיות שהוא בכלל לא קשור להצלחה של ההיריון. למען האמת, מבחינה סטטיסטית, סביר להניח שההיריון היה עובר בהצלחה בכל מקרה".

אמנם אספירין משפר את הסיכויים להצלחת ההיריון אצל הנשים המעטות הסובלות מתסמונת אנטי-פוספולידית, אך ניסויים קליניים לא מצאו השפעה מובהקת על נשים אחרות הנמצאות בסיכון להפלה. ולאחר שנים של דיון בנושא, תוצאות ניסוי PROMISE, שפורסמו בנובמבר 2015, הראו שתוספי פרוגסטרון לא מונעים הפלה מוקדמת אצל נשים הסובלות מהפלות חוזרות מסיבות לא ידועות.

מספר ניסויים נוספים ממשיכים לחקור טיפולים אפשריים. ניסוי RESPONSE בודק אם תרופה בשם NT100 מצליחה לשפר את הסיכויים להיריון מוצלח בלי תופעות לוואי חמורות. ניסוי TABLET בוחן את השפעתם האפשרית של נוגדני תירואיד על נשים המפילות מסיבה לא ידועה, ובודק אם התרופה לבותירוקסין עשויה לעזור להן. לאורי היא אחת הנשים המחכות לשמוע אם היא מתאימה להשתתף במחקר.

נשים רבות נלהבות להשתתף בניסויים מהסוג הזה. 60-70 אחוז מהמטופלות של קומאראסוואמי בברמינגהם משתתפות בניסויים הקליניים הנערכים שם, ולעתים קרובות צוותי המחקר מגייסים משתתפות גם דרך ערוצים אחרים, כמו קמפיינים בפייסבוק. כולם מחפשים תשובות וחותרים לפריצת דרך. אבל יכול להיות שכדי להיטיב להבין את נושא ההפלות, אנו זקוקים לגישה חדשה.
***

יאן בְּרוֹסֶנְס (Brosens) הוא מומחה ליילוּד ורפואת נשים מאוניברסיטת ווֹרִיק (Warwick). הוא מסכים שאין לנו די ידע, ולכן קשה לעזור לחלק גדול מהנשים החוות הפלות חוזרות. יתרה מזו, הוא טוען כי רוב הבדיקות הקיימות הן בזבוז זמן. "אצל רוב הזוגות שמגיעים למרפאה, את יכולה לעשות בדיקות עד מחר אבל לא תמצאי שום דבר", הוא אומר. "וחוץ מזה, מול כל תוצאה חיובית שמקבלים אצל אחת המטופלות, מקבלים אותה תוצאה אצל 50-100 נשים שאין להן היסטוריה של הפלות".

במילים אחרות, הבדיקות אינן מדויקות מספיק כדי לזהות את הגורמים להפלות חוזרות. ברוסנס חושב שנצליח להתקדם רק אם נשנה את האופן שבו אנחנו חושבים על הפלות.

"הבעיה שאני מתמודד איתה כשאני פוגש מטופלות, היא שרובן באות עם הנרטיב שנכפה עליהן ואף מגִנות עליו. הנרטיב הזה אומר שהגוף שלך דוחה את ההיריון, שההפלה היא כישלון מוחלט", הוא מסביר בצער.

הוא מעוניין להבהיר כי ראשיתו של היריון מוצלח היא בתחילת המחזור, אירוע שרוב הנשים תופסות כטרדה ותו לא, או לכל היותר כסיום לא נעים לחודש נוסף של ניסיונות להיכנס להיריון.

אבל נסו לשנות גישה ולראות במחזור נקודת התחלה שבה רירית הרחם הישנה נעלמת, ורירית חדשה לחלוטין מתחילה לצמוח. המחקר של ברוסנס (יחד עם שׁיבוֹן קְוֶונְבּי מיחידת המחקר הביו-רפואית לנושאי רבייה של אוניברסיטת ורוויק) מלמד כי לרירית הרחם יש השפעה מהותית על סיכויי ההצלחה של ההיריון הבא.

לרוב העוברים, אם לא לכולם, יש חריגות כרומוזומליות אחדות. טווח השונוּת נע מעוברים עם שגיאות בכמה תאים ועד לעוברים כל כך בלתי יציבים, שהם מכונים "כאוטיים". בתגובה להפרשת הורמון ההיריון פרוגסטרון, תאי רירית הרחם, או האנדומטריום, עוברים תהליך המכונה decidualization. תהליך זה מאפשר להם לזהות עוּברים בעייתיים מבחינה גנטית ולמנוע מהם להשתרש, כך שההיריון כלל לא מתחיל.

אבל אם רירית הרחם אינה כשירה למשימה, היא עלולה למנוע השרשת עוברים בריאים – או להיפך. המחקר של ברוסנס וקוונבי הראה שלעתים קרובות רירית הרחם של נשים הסובלות מהפלות חוזרות מאוד לא בררנית, כלומר היא מאפשרת לעוברים שנידונו לכישלון, מבחינה גנטית, להשתרש ולגדול. הנשים האלה עשויות להיכנס להיריון בקלות אף על פי שלהיריון אין סיכוי של ממש להצליח.

"בסופו של דבר", אומר לי ברוסנס בנימה נחרצת שאפילו חיתוך הדיבור ההולנדי הידידותי שלו אינו מצליח להסוות, "אני דוחה מכל וכל את התפיסה הנוכחית של סוגיית ההפלות".

אם כך, מה לגבי המחשבה שמשהו "השתבש" בהיריון שלך? טעות. ומה עם האשמה שאת חשה כיוון שאת חושבת שעשית משהו לא בסדר, אף על פי שהקפדת על כללי ההיריון? מיותרת, כי סביר להניח שתוצאת ההיריון שלך נקבעה עוד לפני ההשרשה.

ברוסנס משוכנע שצורת החשיבה החדשה הזאת תוביל בסופו של דבר להתקדמות מעודדת: היכולת לחזות מי נמצאת בסיכון להפלה, אפילו בקרב נשים שמעולם לא היו בהיריון. כאשר לוקחים תאים מרירית הרחם של נשים הסובלות מהפלות חוזרות ומגדלים אותם בתרבית במעבדה, "ההתנהגות שלהם שונה מאוד [מאשר אצל] מטופלות מקבוצת הביקורת", הוא אומר. זוהי נקודת התחלה חדשה לפיתוח בדיקות אבחון, ואפילו לפיתוח טיפולים להקטנת הסיכוי להפלות חוזרות.
***

אישה בהיריון הולכת ברחוב עם ילדה קטנה

"אימהות", תצלום: רוסאנה פראדה

כיום, לאחר הפלה אחת בלבד, הסטטיסטיקה אומרת שיש לי סיכוי של 80 אחוז להצלחה בהיריון הבא. אף על פי כן אני חוששת שההפלה שלי היא תוצאה של בעיה חוזרת. אני פשוט לא יודעת, וכמוני גם רוב הנשים שעוברות הפלה, בין שהיא הראשונה שלהם, או ה-15.

פלאי המדע המודרני הרגילו אותנו להסברים רפואיים ואבחנות מדויקות. הנשים שדיברתי איתן – אמה בנג'מין, ליזי לאורי ומספר חברות – שותפות לתסכול שלי. אנו מצפות מהרופאים לגלות מה לא בסדר בנו ולתת לנו טיפול הולם. אנחנו חושבות שנרגיש טוב יותר אם זה יקרה.

אך שאלת ה"למה" מטילה צל כבד במיוחד על אותו מיעוט בקרב הנשים שהפילו בכל הריונותיהן. אמנם לאורי לא איבדה תקווה, היא השלימה עם העובדה שאולי לעולם לא תלד. "אני לא חושבת שתמיד יש פתרון, ולפעמים צריך ללמוד לחיות עם זה", היא אומרת. "החיים לא תמיד ברורים. לא תמיד יש תשובות".

גם לי אין תשובה, ואני יודעת שלא אקבל תשובה בקרוב. אז נכון לעכשיו אני מנסה להפסיק לשאול "למה?"

ניצוץ זעיר של חיים כבה, אבל החיים שלי נמשכים.

 

הולי קייב (Holly Cave) היא סופרת בריטית וכותבת עצמאית העוסקת בנושאים מדעיים.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

Save

Save

Save

Save

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי הולי קייב, Mosaic.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על תעתועי ההיריון

כדי לקבל תמונה רחבה יותר של הנושא צריך להכיר בסיבות האבולוציוניות האפשריות להפלות. אחת התובנות החשובות ביותר שנראית מנוגדת להגיון היא שלאישה ולעובר אין בהכרח אותם אינטרסים מבחינה אבולוציונית. האישה צריכה למקסם את הרבייה הכוללת שלה וזה לפעמים בניגוד לאינטרס של העובר לשרוד. כך למשל אם העובר פגום מבחינה גנטית או כזה שידרוש השקעה גדולה אחרי הלידה בגלל פגיעות מסוימות אז האינטרס של האם הוא להפיל ולנסות להביא לעולם תינוק בריא יותר. הדברים כמובן לא מודעים ולאישה אין שליטה עליהם אבל מחקרים מצביעים שהדבר מתקיים. למי שמתעניין עוד מוזמן לקרוא כאן: http://tinyurl.com/h5vmabj

02
יפעת כהן

מרגישה על הגוף שלי שאני יודעת בוודאות מה מקור ההפלה שחוויתי. חוסר מוכנות להריון, לחץ ,מתח, אי השלמה עם המצב הגופני החדש. זה מה שהביא אצלי להפלה, בצורה וודאית. כיום, בהריון בחודש הרביעי, הריון ללא מתח, בהשלמה ובחיבור.
כתבתי רק רק על עצמי. מבחינתי אין לי מה לקרוא מחקרים על סיבות וגורמים להפלות כי יודעת שהסיבה נמצאת בתוכי.
ובכללי, מאד מאמינה בגוף - נפש.