תשלוט בעצמך

יום שישי. אני קמה בבוקר ומיד צועדת לכיוון המטבח, להכין את מקינטת הקפה הקבועה שלי, זו שאני פותחת עמה כל בוקר. תוך כדי שהידיים שלי עוסקות, באופן אוטומטי למדי, בהכנת המקינטה, עולה בי מחשבה על טיול הבוקר שעוד מעט אצא אליו עם הכלב שלי שמחכה בסבלנות לשעת היציאה הקבועה שלנו. המחשבה על טיול הבוקר מעלה בזיכרוני את כלבי הקודם, שליווה אותי לאורך שנות התבגרותי ונאלצנו להרדימו כשהזדקן. זיכרון יום הפרידה מציף את תודעתי. בבת-אחת עולות דמעות בעיניי, גרוני נחנק והתשוקה שלי לטעם הקפה נעלמת. מחשבה עוקבת מחשבה, זיכרון צץ, התנהגות יוצאת אל הפועל. כך עוברים עליי ימי, כשרצף התודעה שלי נע מדבר אחד למשנהו. למי שייך רצף התודעה הזה? ובכן, לי – כמובן. אם רצף התודעה הזה שייך לי, נראה שצריכה להיות לי היכולת לשלוט עליו, לבחור את התוכן שמעסיק את תודעתי ואת ההתנהגות שאותה אני מוציאה אל הפועל. האמנם כך הדבר?

המחשבות, הדמיונות והזיכרונות שלנו מאכלסים את התודעה הפרטית שלנו. מדובר בפרטיות מוחלטת – אין לאדם אחר בעולם גישה למחול התודעה שמתרוצץ במוחנו. טוב שכך.

המחשבות, הדמיונות והזיכרונות שלנו מאכלסים את התודעה הפרטית שלנו. מדובר בפרטיות מוחלטת – אין לאדם אחר בעולם גישה למחול התודעה שמתרוצץ במוחנו. טוב שכך – רק דמיינו את המבוכה שהייתה מתעוררת אילו ניתן היה לצפות במחשבותיכם בשעה שאתה יושבים בארוחת החג המשפחתית. אך לפרטיות הגמורה הזו יש מחיר. למשל, פרשנות מוטעית לאירועים שקורים לנו אינה יכולה לעבור תיקון, אלא אם נבחר לחשוף אותה בפני אחרים ולדון בה. מחשבות שאינן אדפטיביות, על עצמנו או על אחרים, עשויות להשתרש ולקבל מעמד של "אמת" מבלי שיקבלו הזדמנות להפרכה. ומעל לכל, הפרטיות המוחלטת הזו מעודדת את תחושתנו האינטואיטיבית כי תהליכים מנטאליים אלו הם "שלנו", וככאלה הם נמצאים בשליטתנו המלאה. התבוננות מחודשת במה שמתרחש ברצף התודעה שלנו יכולה ללמד אותנו שתחושת השליטה שלנו, כנראה, מוגזמת.

להריח את הקפה. תצלום: מייק קנילי

מי הזיז את הגבינה שלי?

זרם המחשבות שלנו יכול לעיתים להועיל לנו מאוד. הוא מאפשר לנו לחשוב על העבר וממנו להסיק מסקנות על העתיד, להתכונן לקראת אירועים קרבים ולהגיע לתובנות ללא שום כלי עזר חיצוני.

זרם המחשבות שלנו יכול לעיתים להועיל לנו מאוד. הוא מאפשר לנו לחשוב על העבר וממנו להסיק מסקנות על העתיד, להתכונן לקראת אירועים קרבים ולהגיע לתובנות ללא שום כלי עזר חיצוני. אבל ביום שבו חיכיתי לראיון עבודה שרציתי מאוד להצליח בו, המחשבות שהתרוצצו בראשי התבררו כלא מועילות כלל. במקום להתכונן לקראת הריאיון, מחשבותיי נדדו ללא הפסק לתרחישי אימה שבהם אני פותחת את פי ומתוכו בוקעות מילים שאינן משתלבות למשפט שלם, הריאיון נכשל ואני נאלצת לחפש לעצמי קריירה אחרת. למי מאתנו לא קרה שמחשבה מטרידה סירבה להיעלם מראשו? המחשבות שלנו אולי משרתות אותנו לעיתים, אולם בחלק לא קטן מהזמן הן מתנהגות כיתוש מטריד שמזמזם ומזמזם ואפילו עוקץ. למרבה הפליאה, אין לנו שליטה ישירה על המחשבות המטרידות. גם אם נצליח להעלים מחשבה באופן רגעי, מחשבותינו אינן נעתרות לרצון שלנו. אילו היו בשליטתנו, לא היינו נתקלים בשיעור כה גבוה של הפרעות פסיכיאטריות כמו דיכאון, חרדה והפרעה אובססיבית קומפולסיבית, שכולן כרוכות במחשבות שליליות ומטרידות. מחקר שבחן נושא זה הראה שלא רק שאיננו טובים בהעלמת מחשבות, אלא שניסיון מודע להעלימן אף עשוי להוביל באופן אירוני לעלייה בתדירות המחשבות הללו, בתופעה שכונתה "אפקט הריבאונד".

בטיפול פסיכולוגי, ניסיונם של מטופלים להימנע ממחשבה מסוימת מוביל דווקא לעליה בלתי רצונית של אותן מחשבות, ולכן המטפל מציע לעשות את הדבר ההפוך – להקדיש זמן ייעודי למחשבה במקום לנסות ולהעלים אותה

זוהי גם הסיבה לכך שלעיתים, בטיפול פסיכולוגי, ניסיונם של מטופלים להימנע ממחשבה מסוימת מוביל דווקא לעליה בלתי רצונית של אותן מחשבות, ולכן המטפל מציע לעשות את הדבר ההפוך – להקדיש זמן ייעודי למחשבה במקום לנסות ולהעלים אותה. נראה שהמחשבות "שלנו" כלל לא שואלות אותנו האם לעלות בתודעתנו או לא.

להתמקד, לראות מה יש באמת. האם הדבר אפשרי? תצלום: אינגה גזליאן

ומה בנוגע לזיכרונותינו, אלו המשקפים את העבר האישי שלנו? האם על היווצרות זיכרונותינו  משפיעים אך ורק האירועים האובייקטיביים שהתרחשו בעברנו? מחקרים מראים כי הזיכרון שלנו נתון לעיוותים משמעותיים המתרחשים באופן טבעי עם הזמן, או בעקבות מניפולציות פשוטות למדי. די שיינתנו לנו שאלות מכווינות (ומטעות) על שאירע לנו, כדי לשנות את האופן שבו אנו זוכרים את האירוע. ביטחון גבוה בדיוק הזיכרון שלנו אינו ערובה לכך שהזיכרון מדויק. למעשה, אנשים הורשעו וישבו שנים רבות בכלא על סמך עדותם של עדי ראיה שזיהו אותם בביטחון רב, אולם שנים רבות לאחר מכן זוכו כשראיות המבוססות על די אן איי הוכיחו שלא הם ביצעו את הפשע. תוכן הזיכרון עלול להיות לא מדויק ואפילו מוטעה לחלוטין. מחקרים הראו כי ניתן "להשתיל" לאנשים זיכרונות של אירועים אשר לא התרחשו מעולם, ולגרום להם להאמין כי הזיכרון שבו הם מחזיקים אמין לגמרי. כך למשל, חוקרים "השתילו" לנבדקים זיכרון בדוי שלפיו הם הלכו לאיבוד בקניון כשהיו ילדים. מתברר כי גם אם הזיכרון שלנו הוא פרטי, הוא אינו חסין בפני מניפולציות חיצוניות. בהיעדר מודעות להשפעת הסביבה על זיכרונותינו, אנו עלולים לסמוך באופן עיוור על הזיכרון כאילו הוא תיעוד מדויק של העבר ולהתנהל על-פיו.

ומה בנוגע להתנהגותנו? גם אם המחשבות והזיכרונות שלנו אינם בשליטתנו המלאה, אנו בוודאי שולטים בהתנהגותנו! ובכן, לא בטוח

ומה בנוגע להתנהגותנו? גם אם המחשבות והזיכרונות שלנו אינם בשליטתנו המלאה, אנו בוודאי שולטים בהתנהגותנו! ובכן, לא בטוח. הפסיכולוג וחוקר המוח מייקל גזניגה (Gazzaniga) הציג את ההתרחשויות המופלאות אצל אנשים חצויי מוח – חולים שעברו ניתוח לניתוק ההמיספרה הימנית מן ההמיספרה השמאלית של מוחם, באמצעות חיתוך של כפיס המוח (corpus callosum) המאפשר מעבר מידע בין ההמיספרות. התבוננות בהתנהגותם של אותם אנשים מלמדת על תהליכי עיבוד המידע במוחנו. באחת הדוגמאות המתוארות בספרו The Mind’s Past, נתן נסיין פקודה להמיספרה הימנית של מטופל חצוי-מוח "להתחיל ללכת". בהתאם, המטופל אכן קם והתחיל ללכת בחדר. כאשר הנסיין שאל את המטופל  לאן הוא הולך, המטופל, באמצעות ההמיספרה השמאלית של מוחו האחראית על הפקת דיבור, הסביר: "אני הולך לשתות מים". תופעה זו, המכונה קונפבולציה, מתרחשת מאחר שלהמיספרה השמאלית, האחראית על הפקת דיבור אין גישה למידע שניתן להמיספרה הימנית, אשר יזמה את ההתנהגות. ההמיספרה השמאלית מנסה לפרש את המציאות כך שניתן יהיה להסביר, באופן לוגי, את מה המתרחש. העובדה המעניינת במקרים אלו היא שהמטופל אינו משקר בתשובתו. הוא מודע להתנהגות שיוצאת אל הפועל, אך אינו מודע למוטיבציה שהובילה אותו לביצוע ההתנהגות ומוחו משלים עבורו, באופן בלתי מודע, את המידע החסר.

לאן אני הולך? תצלום: מרק-אוליבייה ז׳ודואן

האם גם ההסברים שאנו נותנים להתנהגות שלנו אינם יותר מניסיון של מוחנו לייצר הסבר הגיוני למה שמתרחש ממילא במציאות?

קונפבולציות אינן מנת חלקם של חצויי-מוח בלבד. הן מתרחשות במגוון פגיעות מוחיות, שבהן המטופלים מספקים הסבר לוגי להתנהגותם כדי לפצות על חסך שלהם בידע. אך האם גם אנשים שאינם סובלים מפגיעות מוחיות מבצעים קונפבולציות? במילים אחרות, האם גם ההסברים שאנו נותנים להתנהגות שלנו אינם יותר מניסיון של מוחנו לייצר הסבר הגיוני למה שמתרחש ממילא במציאות? הצעה כזו נשמעת אולי מופרכת, אך מחקרים מצביעים על כך שכולנו מועדים לקונפבולציות, וכי אין לנו גישה מלאה לסיבות שמובילות להתנהגות שלנו. באחת ההדגמות למקרה שכזה, השתמשו חוקרים במכשיר לא פולשני לגרייה מוחית, שבאמצעותו ניתן להפעיל את האזור המוחי האחראי על תנועות האצבע ובכך לגרום לתזוזתה. נבדקים שהתבקשו לבחור באופן חופשי אצבע שאותה יזיזו, דיווחו שהזיזו יותר את האצבע שתנועתה בוצעה בעקבות הגרייה המוחית, מבלי להבין שהתזוזה נבעה למעשה מגרייה חיצונית. מחקר אחר הראה כי ניתן לגרום לאנשים להאמין שהם בחרו אובייקט מסוים מתוך מאגר של אובייקטים שהוצגו להם על מסך מחשב, אף שהבחירה בוצעה בעצם על-ידי אדם אחר. איך נוצרה אשליה שכזו? החוקרים הראו שצריך לשמור על מספר כללים בסיסיים, כמו להעלות אצל הנבדק מחשבה על אובייקט מסוים זמן קצר שלפני ביצוע הבחירה בו, ובכך לנטוע בנבדק אשליה של בחירה חופשית.

אז מי המבוגר האחראי?

אם כן, הגישה לתכני התודעה שלנו היא אולי פרטית לנו, אולם תכני התודעה רחוקים מלסור למרותנו. ואם המחשבות שלנו, הזיכרונות שלנו והמניעים להתנהגותנו אינם בשליטתנו המלאה, האם ראוי להטיל אחריות על אדם שחשב או התנהג באופן שפוגע בסביבה?

כאשר מדובר בהתנהגות, הדעה הרווחת היא שניתן ואף צריך להאשים אדם המתנהג בצורה פוגענית

בכל הנוגע למחשבות, ההסכמה הרווחת היא כי לא ניתן להאשים את מי שדפוסי מחשבה לא יעילים מאכלסים את תודעתו. הרי לא נוכל להעלות בדעתנו להעניש אדם השרוי בדיכאון על כך שהוא נוטה לראות את חצי הכוס הריקה, או אדם הסובל מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית החווה מחשבות אובססיביות על פגיעה בקרובים לו. לעומת זאת, כאשר מדובר בהתנהגות, הדעה הרווחת היא שניתן ואף צריך להאשים אדם המתנהג בצורה פוגענית. כדי להצדיק עמדה כזו, עלינו להניח שהאדם הוא שולט במעשיו, ועל כן צריך לשאת באחריות להם.

מספר מחקרים ערערו את הבסיס עליו מושתתת הנחה זו. באחד מהם, משנת 2008, השתמשו החוקרים בדימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI) כדי לבחון את דפוסי הפעילות המוחית של נבדקים לפני שבחרו, באופן חופשי, ללחוץ על אחד משני כפתורים. החוקרים מצאו שאזור באונה המצחית ניבא באיזה כפתור יבחרו הנבדקים כשער שניות לפני שלחצו על הכפתור. ממצא זה עמד בסתירה גמורה לתחושתם הסובייקטיבית של הנבדקים, שלפיה הם בחרו בכפתור שעליו לחצו רק כשנייה אחת לפני ביצוע הלחיצה. אם ההחלטה על ביצוע ההתנהגות אכן התקבלה עוד לפני שהנבדקים נעשו מודעים אליה, הדבר מעמיד בספק את הבחירה החופשית שלנו ומעלה סוגיות אתיות כבדות בנוגע לאחריות המוטלת עלינו באשר להשלכות של התנהגותנו.

״דיוקן עצמי עם אוזן חבושה ומקטרת״ (1889), וינסנט ון-גוך. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה

פתרון אפשרי לסוגיה זו עלה ממאמר של בנג'מין ליבט שהראה שפעילות באזור הקורטקס המוטורי מתרחשת כ-400 אלפיות השנייה לפני שאנשים נעשים מודעים לרצונם להזיז את אצבעם. פעילות מוחית מוקדמת זו מצביעה על כך שהיוזמה הראשונית לביצוע ההתנהגות אכן מתחילה כשהאדם כלל אינו מודע לכך שהוא מעוניין לבצע את הפעולה. עם זאת, מחקרו של ליבט גם הראה כי אנשים מסוגלים לבחור לבטל את הוצאתה לפועל של ההתנהגות. ליבט הסיק מכך שבעוד שלאנשים אין חופש בחירה, יש להם חופש ל"אי-בחירה", כלומר להחליט להטיל וטו על התנהגות בטרם ביצועה בפועל. בכך נותר ליבט ספקן בנוגע לחופש הבחירה שלנו, אך הוא מאפשר לנו להמשיך לשאת באחריות מוסרית למעשינו.

תודעה בסיכון

האפשרות שאדם עשוי לפעול בלי לדעת את המניע להתנהגותו מעלה מיד שאלות הנוגעות לאחריות מוסרית

האפשרות שאדם עשוי לפעול בלי לדעת את המניע להתנהגותו מעלה מיד שאלות הנוגעות לאחריות מוסרית. אולם מעבר לשאלת האחריות האישית, השפעתה של הסביבה על התהליכים המנטאליים האינטימיים ביותר שלנו מעמידה גם אותה כנושאת פוטנציאלית באחריות.

מרטי טנקלף (Tankleff) היה בן 17 כשהוריו נמצאו דקורים למוות בדירתם שבניו איילנד. מרטי, שישן בבית בלילה שבו התרחש הרצח, נעשה מיד לחשוד המרכזי. במהלך חקירתו במשטרה שיקר החוקר למרטי כדי ללחוץ עליו לספר על מעשיו, ואמר לו כי אביו התעורר בבית החולים וזיהה את מרטי כמי שביצע את התקיפה. בתגובה, אמר מרטי כי אביו מעולם לא שיקר לו, ואם הוא זיהה אותו כתוקף כנראה שהוא, מרטי, חווה אובדן הכרה וביצע את התקיפה שלא במודע.  לאחר מכן סיפק מרטי נרטיב אפשרי על אודות אופן ביצוע הרצח, ובו הוא חזר על פרטי האירוע כפי שניתנו לו על-ידי החוקרים. מרטי אמנם חזר בו בהמשך מן ההודאה, אולם היא הוצגה כראיה המרכזית בבית המשפט והובילה להרשעתו ברצח הוריו ולכך שנגזרו עליו 50 שנות מאסר. לאחר שריצה 17 שנים בכלא, ובעקבות ניסיונות חוזרים ונשנים לטעון לחפותו, זוכה לבסוף מרטי לאור ראיות חדשות שהתגלו ושוחרר מהכלא בשנת 2007.

הודאות שווא הן מן התופעות המפתיעות ביותר בעולם המשפט – מדוע שאדם שלא ביצע עבירה יודה בה?

הודאות שווא הן מן התופעות המפתיעות ביותר בעולם המשפט – מדוע שאדם שלא ביצע עבירה יודה בה? בעוד שבחלק מהמקרים הודאת שווא ניתנת בשל הלחץ שבו נתון הנחקר ומתוך מחשבה מודעת שהודאה במעשה תועיל לו, בחלק מהמקרים הן ניתנות כאשר הנחקר מובל להאמין כי הוא אכן ביצע את העבירה. שיטות החקירה האגרסיביות ואמונת החוקר בכך שהנחקר ביצע את הפשע, עשויות להוביל את הנחקר להפנים ולהאמין כי הוא אשם. במחקר שנועד להדגים כיצד ניתן ליצור מצב כזה, נבדקים שהוזמנו להשתתף בניסוי הואשמו (אשמת שווא) כי חיבלו במחשב על ידי לחיצה על מקש שבו הם התבקשו לא לגעת. תחילה הנבדקים הכחישו כי עשו זאת, אבל כ-35% מתוכם הסכימו לבסוף לחתום על הודאה כי חיבלו במחשב ולשאת באחריות לכך. קבוצה מן הנבדקים עברה תהליך נוסף, שבו נסיין אחר אישר כי ראה אותם לוחצים על המקש האסור. מניפולציה פשוטה זו הובילה לכך שכל הנבדקים הסכימו לחתום על מסמך ההודאה, וחלק נכבד מתוכם אף חשו אשמה וסיפקו הסבר לדרך שבה הם לחצו על הכפתור האסור.

דימוי שהוחדר לא פעם לתודעה, ללא ידיעתנו. תצלום: ג׳יורג׳יו טרוואטו

יכולתה של הסביבה להשפיע על מחשבותיו וזיכרונותיו של אדם היא כנראה מסוכנת ביותר. בעוד שמרביתנו נוהגים להטיל ספק באמינות דבריהם של אחרים או לגלות חשדנות בנוגע למניעיהם, מעטים מאוד נוהגים להטיל ספק באמינות המחשבות או הזיכרונות שלנו עצמנו. התודעה שלנו יכולה להתל בנו, בלי שנפעיל ביקורתיות או ספקנות כלפיה. גם בחירות יומיומיות שלנו מוּנעות לא אחת מגורמים חיצוניים. מדוע, למשל, בביקור האחרון שלכם בסופרמרקט, בחרתם מוצר של חברה אחת ולא מוצר של החברה המתחרה? מפרסמים פועלים ללא הרף כדי לעורר בנו מחשבות ורגשות אשר ישפיעו על בחירותינו כשניתקל במוצר שלהם. הפרסומות משפיעות עלינו באופן שאיננו מודעים לו,  כך כך שאנו מבצעים בחירות ללא ביקורת. כאלה הם למשל פרסומים תת-סיפיים, המובזקים לעינינו למשך מאיות השנייה כדי לנסות להחדיר בנו רעיון מסוים מבלי שנהיה מודעים לכך שנחשפנו אליו, אולם אסטרטגיות שיווק יכולות לפלוש לתודעתנו גם בלי שיוצגו באופן תת סיפי, ולהוביל לשינוי במחשבות ובתשוקות שלנו. בעידן הדיגיטלי הנוכחי, ליותר ויותר אנשים ובעלי אינטרסים מתאפשרת השפעה על התכנים שמעסיקים את תודעתנו.

סוף מעשה במחשבה תחילה?

רצף התודעה שלנו אמנם מלווה אותנו בנאמנות בכל רגע ורגע במהלך חיינו, אבל את הרעיונות שהוא נושא עמו לא תמיד כדאי לקחת ברצינות

הסוציו-ביולוג אדוארד וילסון ראה בחיים המנטאליים המודעים של בני-האדם לא יותר מאשר רצף של קונפבולציות.  לפיו, קונפבולציות אלו מושתתות על סיפורים שבנינו על סמך מה שחווינו בעבר ומסיפורים שהמצאנו כדי לנבא את העתיד. האמונה שלנו בבחירה חופשית היא שגויה אך אדפטיבית מבחינה ביולוגית, שכן היא מאפשרת לנו לשמור על שפיות ומאפשרת את המשך שגשוגו של המין האנושי. אכן, כפי שטוען וילסון, אובדן האמונה בבחירה חופשית עלול לשמוט את הקרקע תחת רגלינו ולהוביל לפטליזם – אמונה בכך שהתוצאה ממילא ידועה מראש ועל כן אין חשיבות לבחירותינו. עם זאת, כדאי לזכור שישנן גם סכנות בהסתמכות על רצף התודעה שלנו כמקור אמין למידע או כמייצג של אמת אובייקטיבית. רצף התודעה שלנו אמנם מלווה אותנו בנאמנות בכל רגע ורגע במהלך חיינו, אבל את הרעיונות שהוא נושא עמו לא תמיד כדאי לקחת ברצינות. רעיונות אלו, גם אם האינטואיציה מצביעה על כך שמקורם "בנו" ולכן הם נמצאים בשליטתנו, עלולים להיות מושפעים מגורמים חיצוניים שאיננו מודעים להם. הסתמכות עליהם עלולה להוביל לפגיעה בסביבה (כמו במקרה של עדות ראיה מוטעית) ואפילו לפגיעה בעצמנו. לכן, כדאי שנתחיל להטיל ספק בריא לא רק במידע החיצוני שאנו נחשפים אליו, אלא גם בתוכן התודעה שלנו. המחשבות והזיכרונות שלנו אולי נדמים לנו כמשכנעים מאוד, אבל בסופו של דבר הם עלולים להתברר כלא יותר מאשר טעות מצערת.

רשימת מקורות

Wegner, D. M., Schneider, D. J., Carter, S. R. & White, T. L. Paradoxical effects of thought suppression. J. Pers. Soc. Psychol. 53 (1987).Loftus, E. F. Planting misinformation in the human mind: A 30-year investigation of the malleability of memory. Learn. Mem. 12, (2005).Garrett, B. L. Introduction: New England Law Review Symposium on ‘Convicting the Innocent’. New Engl. Law Rev. 46, (2012).Loftus, F. E. & Pickrell, J. The formation of false memories. Psychiatr. Ann. 25, (1995).Michael S. Gazzaniga. The Mind’s Past. (University of California Press, 1998).Brasil-Neto, J. P., Pascual-Leone, A., Valls-Sole, J., Cohen, L. G. & Hallett, M. Focal transcranial magnetic stimulation and response bias in a forced-choice task. J. Neurol. Neurosurg. Psychiatry 55, (1992).Wegner, D. M. & Wheatley, T. Apparent mental causation: Sources of the experience of will. Am. Psychol.54, (1999).Soon, C. S., Brass, M., Heinze, H.-J. & Haynes, J.-D. Unconscious determinants of free decisions in the human brain. Nat. Neurosci. 11, (2008).Libet, B. Do We Have Free Will? J. Conscious. Stud. 6, (1999).The Routledge Companion to the Work of John R. Rickford. (Routledge, 2019).Kassin, S. M. & Kiechel, K. L. The social psychology of false confessions: Compliance, internalization, and confabulation. Psychol. Sci. 7, (1996).Wilson, E. O. The Meaning of Human Existence. (W. W. Norton & Co., 2014).

תמונה ראשית: מתוך ״ילדה על החוף בוולנסיה״ (1910), חואקין סורויה. תצלום: ״כריסטי׳ס״, לונדון, ויקיפדיה