48 ריקושטים מלבנון

מלחמות אינן נגמרות. הן משנות צורה, חודרות ונספגות כחוויות מכוננות ועדשה להביט דרכה על העבר, על העתיד, על החיים ועל עצמנו
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

1.

״דפוק-נדפוק אותם עד עצם עצמיהם; אך הנה רואה אתה, תמיד זה כך: בשעת מעשה הכול חמור יותר, והאדם מתגלה.״

(משה שמיר)

2.

ח׳ היה חבר ילדות מאלקנה. התחברנו בימי האינתיפאדה הראשונה, ופעם או פעמיים יצאנו לחפש בגבעות עצי הזית שסביבן השאירו פצצות התאורה הצה״ליות כתשורה את המצנחים הזעירים. הקליק היה טבעי. מעולם לא השתלבתי וחשתי כי ח׳, בן לעולים מצפון אמריקה שלא נולד ביישוב אלא הגיע אליו בגיל מופלג (11), גם הוא חש כמעין ילד-חוץ. וחוצמזה, שנינו אהבנו כלבים. הימים הם ימי טרום גדר ההפרדה ואפשר היה לשלב בין התחביבים: לשוטט עם הכלב בגבעות השומרון, בין הטראסות ואדמת החמרה, ובאותה הזדמנות גם לחפש מציאות. בסיור אחד אפילו מצאנו דגל אש״פ, שכנראה נשכח מאחור במנוסה מפני החיילים. בסדק אחר בין הסלעים החבאתי את חוברת הפורנו שהתגלגלה לידי.

3.

האבן הראשונה הוטלה לפני שנים אחדות בידי מתי פרידמן, יליד טורונטו שהציונות בערה בעצמותיו והובילה אותו לפלוגת העורב של הנח״ל ולרכס עלי טאהר, שתי אצבעות ממארג׳ עיון. ״פרחי דלעת״, נכתב באנגלית עם קריצה לקהל ההוא, שבחוצלארץ ושילב בין רשמיו האישיים לאנליזות פוליטיות מפוקפקות. הספר באנגלית עושה את העבודה אך התרגום העברי צולע. הדיבור הכפול נמחק. הזוועה נחשפת רק בפער שבין השפה הבוטנית המלבלבת לבין הקודים של הנדב״ר הצה״לי, המתארים מציאות שונה בתכלית. הסיפור האישי פינה את מקומו עד מהרה למלודרמה של דור, סיפורה של מלחמה שעדיין ממתינה להיסטוריון שלה. למה בארץ שבה יש מלחמות כה רבות ספרות המלחמה דלה כל-כך?

4.

על אף שזכתה בתהילת עולם ולא מעט צילומי דיוקן מחמיאים של אנני ליבוביץ', מבקרת התרבות והמסאית סוזן סונטאג לא הצליחה שלא לקנא בהכרה שבה זכה המשורר יוזף ברודסקי. בסופו של דבר, סיפורי סינדרלה אמריקניים מתגמדים מול מאבק בשלטון הסובייטי, הגליה, הגירה. גם פרס הנובל שבו זכה ברודסקי כעבור שנים לא סייע להפיג קנאת סופרים. ״סוזן״, ברודסקי אמר לה יום אחד, ״poetry is aviation; prose the infantry״. על כך היא, נסיכת הכתיבה בפרוזה, כבר באמת לא יכלה לסלוח.

5.

שמחתי בשביל ח׳ כשסיפר לי שהתגלגל ליחידת הכלבנים (״עוקץ״). זו גם סיירת במידה מסוימת. והכלב הוא ידידו הטוב של האדם

ח׳ ואני התרחקנו עם השנים. אני נמלטתי מגבעות השומרון אל התיכון-עם-הפנימייה בירושלים. המשכתי לשנת שירות לפני צבא, בחברה להגנת הטבע. הם רצחו את רבין ואני למדתי בינתיים לכבוש את הארץ ברגליים. ח׳ המשיך במסלול של בני היישוב, התגייס במסלול הֶסדר לגדוד 13 של גולני וחתם על ויתור לטובת שירות מלא. אני התחלתי לשכלל את הברהמיניזם השמאלני שלי, כועס על הוריי שהצניחו אותי בהתנחלות, מגדל שיער ועגיל, ומתחיל למלמל ״די לכיבוש״. לקראת הגיוס כבר היה ברור: סיירת או ניירת. ליפול באמצע, אל הבלוז של ירוקי המדים שעושים מחסומים ורודפים אחר משליכי אבנים – זה לא! בדרך עקלקלה הגעתי לפלוגת הסיור של גבעתי. הסבירו לי ש״סגול לא יורד במים״, אבל שאנחנו גם לא בדיוק נועזי-השייטת, שהשועל מככב בסמל היחידה, אך ששועלי הקרבות האמיתיים מגיעים לסיירות אחרות, יוקרתיות יותר. הידיעה שנשָלח לגזרה המערבית, השקטה-יחסית, סיפקה מקום לדאגה שתסביך הנחיתות לא ייפתר במהרה. שמחתי בשביל ח׳ כשסיפר לי שהתגלגל ליחידת הכלבנים (״עוקץ״). זו גם סיירת במידה מסוימת. והכלב הוא ידידו הטוב של האדם. בעיקר כשמדובר בכלבת חנ״מ [חומר נפץ מרסק] המסוגלת לאתר מטעני-צד מוסווים.

כלב, יחידת עוקץ, נוהג

נוהג (זה המונח) וכלב, יחידת "עוקץ". תצלום: Israel Defense Forces, ויקיפדיה

6.

״כי שקר המשל הזה מפי בוגד ביודפת/ ועד לפי קדושי בספרד ויהודי בפולין״. האם אורי צבי גרינברג תיעב יותר את ההיסטוריונים או את מוסר העבדים היהודי?

אני, בכל אופן, אהבתי את ניווטי הלילה בגבעות הגליל התחתון, בין יודפת לשפרעם, בין ציפורי להרדוף. האלון המרהיב בכביש הניצב במרכז השדה המוביל למצפה עדי תמיד משך את תשומת ליבי. אולי זה העץ הידוע מסמל חטיבת גולני? לפי האגדות, חיילי חטיבת הצנחנים חייבים לעצור ולהשתין עליו כשהם עוברים לידו במסעות. האלון המרהיב הזה התגנב לאחד מן הנון-צדיקים שהיה עלי לנווט אליהם באחד מאימוני הניווט, בליל חורף קר בסביבות חנוכה. איך אפשר להשתין על עץ מרהיב כזה? שלא לומר, לחרוט עליו קוד נ״צ לאימוני ניווטים?

7.

ברצועת הדיכאון הנמתחת ממוצאי יום השואה בואכה יום הזיכרון, החלה השיבה הגדולה אל רצועת הביטחון. תנועת כוחות ראשונה נרשמה כאשר חיים הר-זהב, עיתונאי בהווה ולוחם בגדוד 931 של חטיבת הנח״ל בעבר (או בדם?) פרסם את ספרו ״לבנון: המלחמה האבודה״. ספרו של הר-זהב (האם היה זה סבא או אבא שעיברת את השם גולדברג?) מבקש לספר את סיפורם של חיילי צה"ל ברצועת הביטחון. זו אינה היסטוריה רשמית מטעם מחלקת ההיסטוריה של צה״ל או נרטיב אקדמי משעמם. הספר הופק באמצעות מימון המונים. היסטוריה שמומנה על-ידי הלוחמים במיל׳. ״לבנון שלנו״.

קו המעוזים נכבש בעזרת איל שחר, מ״פ בהנדסה קרבית בדימוס, שהקים בחסות ימי הקורונה את קבוצת הפייסבוק ״סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים״. הקבוצה הוגדרה כסגורה אך קצב ההדבקה היה אקספוננציאלי. נכון לעתה, הפלטפורמה מדווחת על 27.8 K members.

8.

אינך נולדת אישה, את נעשית אישה. והגבריות? מהם המנגנונים המייצרים את הגבריות הישראלית המדממת? האם במכון הפסיכואנליטי ידוע על מקרים שבהם חרדת הסירוס אינה נלווית למתחים אדיפליים?

9.

מלכודת הדבש של כתיבה בגוף ראשון יחיד: גם לי חיכו באוהל אור, ותה דלוח פלחי תפוח וסיגריה וסיפור חזק וטוב. שמעתי גם ידעתי על ״שיח לוחמים״, וזכרתי את ההקנטה שלה זכו הרומנים של עמוס עוז: חיי האהבה של יוצאי מערכת הביטחון הישראלית. לא ידעתי אז על העדויות שהושארו על רצפת חדר העריכה ולא נכללו בספר. לא ידעתי אז שאהרן אמיר היה יותר ממתרגם של המינגווי. לא שמעתי על הכנענים, על רטוש וחורון, על אחינו הפיניקים ובני בריתנו המארונים. על אשתו של אמיר, בטין, המשוררת דוברת הצרפתית שנמלטה מלבנון, למדתי מכתבת עיתון לאחר שנים ארוכות. על הוועד הציבורי הישראלי לעזרת לבנון שהקים ב-1976 למדתי כבדרך אגב, כהערת שוליים, גם רק כעבור שנים.

10.

״בחיים יש שהגדול בולע את הקטן ולהיפך, יש אשר הקטן בולע את הגדול״.

מאו דזה-דוּנג, ״על המלחמה הממושכת״.

11.

כלבו הישיש של אודיסאוס, היחיד שזיהה את בעליו ששב לאחר עשרים שנות מלחמתו בטרויה, היה כלב צעיר, נמרץ וקל רגליים כשבעליו יצא למלחמה

גברים בני ארבעים פלוס, משכנתא-ילדים-קריירה-בגידת-הגוף-צלקות החיים, מתגעגעים אל הטסטוסטרון והבלורית. הו, נוסטלגיה יקירתי! כמו מדינת היהודים וכמו כתביו המוקדמים של ניטשה, גם את נולדת בבאזל. מה היינו עושים ללא הרופא השוויצרי יוהנס הופר (Hofer), שהמציא אותך כשחיפש אחר מונח שיתאר את הגעגועים העזים שפגעו בתפקודם של חיילים שנשלחו לשדות קרב רחוקים? כמו ניטשה, גם הופר היה בקיא בכתבי הומרוס, והוא שראה את אודיסאוס בעיני החיילים כשליכד יחד את  ה״נּוֹסְטוֹס״ (νόστος), השיבה הביתה, עם ה״אַלְגוס״ (ἄλγος), העצב והכאב.

האם יוהנס הופר חשב גם על אַרְגוֹס? כלבו הישיש של אודיסאוס, היחיד שזיהה את בעליו ששב לאחר עשרים שנות מלחמתו בטרויה, היה כלב צעיר, נמרץ וקל רגליים כשבעליו יצא למלחמה. עתה:

"שָׁכַב וְקַרְצִיּוֹת אֵין מִסְפַּר שׁוֹת שָׁתוּ עָלָיו. הִרְגִּישׁ הַלָּז באוֹדִיסֵס הָאִישׁ הָאֱלֹהִי כִּי קְרֵב, כִּשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ מִיָּד אַף הוֹרִיד אֶת אֲזֵנָיו הַשְּׁתַּיִם, יַעַן לֹא עָצַר עוֹד כֹּחַ לָקוּם וְלִקְרֹב אֶל בְּעָלָיו. רָאָה אוֹדִיסֵס וַיָּסֶב אֶת רֹאשׁוֹ וּמָחָה דִּמְעָתוֹ, בַּחֲשַׁאי". (מתוך ״האודיסאה״, מאת הומרוס, בתרגום שאול טשרניחובסקי).

מהי האבחנה הנלווית למונח הרפואי הזה, נוסטלגיה? הכיצד ניתן להתגעגע למה שאינו הבית? למה שמעולם לא היה שלך?

12.

חמושה במצלמה ובתיאוריות קולנועיות שאליהן נחשפה במגזין הצרפתי ״מחברות הקולנוע״ ((Cahiers du cinéma, נחתה סונטאג בישראל המדממת באוקטובר 1973. בסאון ובהלת המלחמה, מעטים שמו לב לאורקל של השמאל החדש שהגיעה לביקורת מולדת. היה דבר מה חסר, בלתי מספק, בסיפורים הקצרים, במסות המלומדות ובמאמרים בכתבי העת המובילים משני עברי האוקיינוס. מטרתה, כך הסבירה, הייתה ליצור ״מסה קולנועית״. כמו ה-essai שמונטן הביא לעולם –  הרהורים על הכתב, אסוציאציות, כתיבה בלתי מחייבת – כך הסרט התיעודי יכול להיות ניסוי בלתי-מבוקר. ״עשיית סרטים״, היא הסבירה לקוראות מגזין האופנה ״ווג״, היא ״איסוף השראה בדרך אגב״.

13.

הר-זהב מציע לקוראיו תמלול של משדר הרדיו ״קולות החיילים״ מהרי החושך: הרבה תיאור, הרבה צבע, הרבה ״אוירה״, מעט הסברים. תיקוף מוזר סופח לכותרת המשנה, 1996-2000, כאילו שיש נתק גמור בין ״המלחמה ההיא״, בה״א הידיעה, זו של 1982 ״וואלס עם באשיר״, אופרת-הרוק ״מאמי״ והפגנת ה-400 אלף, לבין ה… הדבר הזה, הלא-מלחמה הזו. כמו פרידמן, גם הנחלאי הזה מחפש שפה: ״מלחמת לבנון האבודה״, ״מלחמה ללא-שם״. לא הפצצתי את צידון, לא יריתי תאורה כדי לעזור לפלנגות בסברה ושתילה.

קבוצת הפייסבוק אינה מחפשת הסברים, ומפחדת מלעלות על מטעני צד בני ימינו. ״בלי פוליטיקה, חבר׳ה״. הכוח יעבור לגוף ראשון רבים. קדימה, צעד!

איך נספר על פצועים, הרוגים, קרבות וצלקות ממלחמה הנעדרת מספרי ההיסטוריה הרשמיים של מדינת ישראל, כאילו היא לא אירעה מעולם? הפילוסופיה המערבית כולה אינה אלא הערות שוליים לאפלטון. ועשרות מחזורי גיוס ירוקים במהלך ח״י שנות כיבוש ישראלי בדרום לבנון מה הם? הערות שוליים לחלום רטוב של אריאל שרון?

אודיסאוס

אודיסאוס: פסל ראש, שיש בסגנון יווני, המאה הראשונה לספירה, מהווילה של טיבריוס ב-Sperlonga, המוזיאון הלאומי הארכיאולוגי בספרלונגה. תצלום: יסטרוב, ויקידפיה

14.

יחידת הכלבנים התמקמה במחנה בית הלל, והאימונים נעשו בחורשות הצפון של פלך קריית שמונה והסביבה לפני העלייה למוצבי רצועת הביטחון. ח׳ קיבל לידיו כלבת רועים בלגית, שיכולות הרחרוח יוצאות מן הכלל הפכו אותה למומחית לאיתור חומרי נפץ. השם שניתן לה היה ״לבָנה״. היא הייתה, כצפוי, שחורה כמו הלילה.

15.

תמונות הטלוויזיה היו לנשק האמיתי, ולוחמי החיזבאללה וחיילי צה״ל הפכו לניצבים בסרט

בספרו, מתי פרידמן עושה מטעמים מתקרית דלעת: לוחמי חיזבאללה, חמושים במצלמה ובדגל הצליחו להגיע עד לתעלות הקשר של המוצב, לנצל את המהומה, לתקוע את דגל הארגון הצהוב, לצלם ולהתחמק. התגנבות יחידים מוצלחת. במושגים צבאיים, לא קרה שם משהו העולה על עקיצת יתוש. אך החיזבאללה, מפרש פרידמן, הבין שתמונה שווה אלף לוחמים, שצילום ההתקפה רב ערך יותר מההתקפה עצמה. תמונות הטלוויזיה היו לנשק האמיתי, ולוחמי החיזבאללה וחיילי צה״ל הפכו לניצבים בסרט.

אנחנו, הסביר פרידמן לקוראיו האמריקנים בידענות מהולה בגאוותנות ישראלית, הבנו את זה לפניכם: לפני 9/11, ולפני פלישות צבא ארה"ב לעיראק ואפגניסטן.

ומשם גם הנמשל הפוליטי: מלחמה עקובה מדם, שלא שמתם לב אליה כי נשבתם בקסם המשכר של הסכמי אוסלו. הו, אמריקנים שקטים ואווילים! לא הבנתם שמעתה, מלחמות הן התגוששויות על אודות דימויים שניתן לשדר בטלוויזיה ובאינטרנט. תולדות הסכסוך בעידן השעתוק האלקטרוני.

2010, עשור לאחר היציאה מלבנון: דובר צה״ל לא היה צריך להמתין לפרידמן שיסיים את כתיבת הספר שלו כששלח צלמים שיתלוו להשתלטות של לוחמי השייטת על ספינות המשט לעזה (״פרשת המרמרה״). מתי פרידמן שתק. המשט הופסק. מלחמת ההסברה נחלה כישלון חרוץ.

16.

וידוי הלוחם כסינדרום ישראלי. שיח לוחמים: שופוני, נלחמתי משמע אני ישראלי. צולקתי ועל כן מותר לי לדבר.

לילד-החוץ בקיבוץ, לעולה החדש ובן המהגרים, להוא מהפריפריה – זהו סם מאלחש.

17.

ברצועת הביטחון, להבדיל ממלחמת יום הכיפורים או ״מבצע שלום הגליל״, לא היו קרבות הבְקעה אוגדתיים, לא חטיבות שריון אדירות בתנועה. בתכלס, מלחמה על אש קטנה, שמתחזקת אוגדה מרחבית אחת (אוגמ״ר 91, עוצבת הגליל, שנת הקמה: 1978) וחטיבות החי״ר והשריון שעולות לקו בסדר מופתי. כלנית אדומה מעטרת את תג העוצבה. שגרת הירוקים. שמירות, מטבחים, כוננות עם שחר. משנה לשנה המיגוּנים התעצמו. סיפורים על יחידות שנכנסו לעישייה בשיירות של מרצדסים היו לפולקלור מפוקפק. גם שיירות נגמ״שים היו עניין לעבר. בגן החיות צצו לפתע חיות חדשות: פומות. נגמחונים. נקפדונים. נגמשוטים. אפודים קרמיים. זירות המטענים הפכו למורכבות ומתוחכמות יותר.

הגדודים מחזיקים ומתחזקים את המוצבים. הנוף עוצר-נשימה אך מוסתר מאחורי שכבות בטון ופלדה והאויב בלתי-נראה. המיגון הכבד הופך את השהייה הממושכת במוצבים למתישה יותר משהיא מורטת עצבים. צוללת ברזל שאינה נעה לשום מקום, ודומה שכבר צללה לקרקעית התהום שממנה היא לא תעלה לעולם. תנועה בין המוצבים היא סכנת נפשות. כל שיירה של אוכל ותחמושת. כל חילוף משמרות בין הכוחות.

מומחי הביטחון, המלומדים והאנשים עם הפלאפלים על הכתפיים קטלגו אותנו כ- low intensity conflict (ובראשי תבות LIC) – קונפליקט בעצימות נמוכה. לעזאזל המומחים! נמאס להיות הערות שוליים. זרוק עצם! לוחם הוא לא כלב. הרי גם לנו מגיע אות מלחמה!

18.

״כבר הופיעו סימנים לאפיסת כוחות האויב מבחינה פיננסית וכלכלית; אוכלוסיית יפן וחייליה מתחילים לגלות, כי שבעו את המלחמה לעייפה; מהלך המלחמה מתחיל לעורר דכדוך בשורות הכנופיה הצבאית המנהיגה, והפסימיות לגבי סיכויי המלחמה – גוברת והולכת.״

מאו דזה-דונג, ״על המלחמה הממושכת״.

19.

מרק צוקברג אינו מעסיק עורכים לשוניים. והלוחמים במיל׳ מספרים על טווסים, עטפים וארטישוקים במדרונות ההרים. איפה אבשלום קור כשצריך אותו? מעתה כתוב עת״ף (עמדת תצפית פנורמית) ותו״ס (תצפית וסיור).  ואני נזכר ברכבי ה״האמר״ הראשונים שהגיעו לצה״ל וקיבלו את השם פטיש, אף ששמם ניתן להם בזכות ההמהום (Hum) האופייני של המנוע.

20.

איך הגענו לכאן בכלל? אין הסברים, יש סיפורים. ״הבוץ הלבנוני״, ״ווייאטנם של ישראל״. המונולוג הקצר והמבריק שהושם בפיו של הטבח הפלוגתי ג׳ורג׳י (אלון אבוטבול) בסרט ״שתי אצבעות מצידון״:

״‏תגיד, ג׳ורג׳י, חוץ משקשוקות, מה הולך פה?״

״‏צ׳יפס, סלט, שווארמה, מיקס-גריל, מוס שוקולד״. ‏

״לא לא לא, ברצינות״.

״מה הולך פה? ברצינות, גם אני לא הייתי בעניינים עד אתמול. אבל אתמול הביאו לנו איזה דוקטור מזרחן והוא ככה נתן לנו הרצאה על המצב, ‏אז עכשיו הכול ברור לי. זה הולך ככה: הנוצרים שונאים את הדרוזים ואת השיעים ואת הסונים ואת הפלסטינים. ‏הדרוזים שונאים את הנוצרים, לא… ‏כן. הדרוזים שונאים את הנוצרים ואת השיעים ואת הסורים. ‏השיעים, דפקו אותם כל השנים, אז הם שונאים את כולם. הסונים שונאים את מי שהראיס שלהם אמר להם לשנוא. הפלסטינים שונאים אחד את השני. חוץ מזה שהם שונאים את האחרים. ‏

״עכשיו, לכולם יש מכנה-משותף אחד. ‏כולם מה-זה שונאים, שונאים אותנו, הישראלים. ‏הם היו רוצים לפוצץ לנו את הצורה אם הם היו יכולים. אבל הם לא, בגלל צה״ל. ‏טוב, לא כל צה״ל, רק הפראיירים, אלו שנמצאים בלבנון. ‏תראה, הם היו הולכים על החטיבה אם היו יכולים, אבל... גם הגדוד זה לא בשבילם. אז הם הולכים על פלוגה ב. אבל מה? אי אפשר לגמור פלוגה שלמה. אז הולכים על הסיור הרגלי. לפוצץ אותו! ‏ילכו על הראשונים, אז האמצעיים יכניסו להם; ‏ילכו על האמצעיים, אז המאסף יכניס להם. ‏אז הם הולכים על האחרונים. ‏ומי הולך אחרון? ג׳ורג׳י״.

סרט בהפקת דובר צה״ל. סיכום המלחמה בכארבעים שניות לערך. למחזורי הגיוס הבאים כבר לא שלחו מרצים מזרחנים. רק נכתב שהמטרה היא להגן על גבול הצפון.

21.

על פי רוב הסיירת ישבה בחוץ. משתזפים במשחקי כדור-יד בקיבוץ, משננים תצלומי אוויר וממתינים למבצע או הקפצה. הגדודים כועסים. בפעם האחרונה שהורדתם משהו זה היה מים באסלה.

22.

אם לבנון היא אכן וייאטנם הישראלית, בשלה העת לשוב אל ״האמריקאי השקט״ של גרהם גרין. הודו-סין המתפוררת, שסועה במלחמת אזרחים, שדה של תככים ומזימות. כל שפיכות דמים מתחילה באופטימיות ונאיביות הרסנית. כוח שלישי מסתורי מתחיל לבחוש בקדרה הרותחת ממילא, מקדם דמוקרטיה וסדר אזורי חדש. להבדיל מג׳ורג׳י, מייקל פייל, סוכן ה-CIA האידיאליסט והנאיבי שגרהם גרין העמיד במרכז העלילה, מתקשה בהבנה דווקא כי הקשיב ליותר מדי הרצאות וקרא יותר מדי ספרים. ושאינו יודע לשאול את פתח לו ואמור:

I hope to God you know what you are doing here. Oh I know your motives are good, they always are ... I wish sometimes you had a few bad motives; you might understand a little more about human beings. And that applies to your country too, Pyle.

23.

חורף 1997. אסון המסוקים. הקמת תנועת ארבע אימהות. "אין קורין לאבות אבינו אלא שלושה, ולא לאימהות אימנו אלא לארבע האמהות." אין לנו ילדים למלחמות מיותרות. תנועה מחלצת. תנועה מיילדת. ממתי חיילים הם ילדים?

24.

הוא הביא למוצב את אוסף קלטות הווידאו שעליהן כל מערכוני ״החמישייה הקאמרית״. הוא היה בטוח שיספיק לעלות אל המצודה הצלבנית לפחות עוד פעם אחת ולהחזיר אותן איתו ארצה

מרבית הלוחמים בדימוס שפגשתי לא אהבו את הסרט ״בופור״. יצירה קולנועית מלוטשת אך צדקנית, מתחסדת, של חיילים בוכים-קורבניים. זה לא הסרט על וייאטנם הישראלית שלו ציפינו. החיילים שלי לא בכו שם כמו קוקסינלים, ר׳ הקצין כעס. להיפך, דווקא היו צחוקים. הוא הביא למוצב את אוסף קלטות הווידאו שעליהן כל מערכוני ״החמישייה הקאמרית״. הוא היה בטוח שיספיק לעלות אל המצודה הצלבנית לפחות עוד פעם אחת ולהחזיר אותן איתו ארצה. הן התאדו בפיצוץ העז בנסיגה החפוזה של שנת 2000. יחד, כך אומרות האגדות, עם אלפי הדולרים של משכורות לוחמי צד״ל שהוטמנו בכספות שנשכחו מאחור.

25.

אהרון אמיר מעולם לא סלח לצה״ל על היציאה מרצועת הביטחון. ״הספר השחור״ שהוציא לאור בהוצאת כרמל זמן קצר לאחר הנסיגה היה מלא כעס ותסכול. שופר לאכזבה הצורבת, שיר קינה לבעלי-ברית לבנונים שהיו לעריקים, זעם על ברית-דמים שהופרה.

26.

סוזן סונטאג העפילה עם צוות הצילום שלה לרמת הגולן החרוכה מהקרבות. צילומי תקריב של גופות מפויחות של שריונאים סוריים. מצלמתה התענגה על סבלם של אחרים. עיתון ״דבר״ השתומם: ילדת הפלא והשעשועים של האינטליגנציה דוברת האנגלית, ש״כל כתבי־העת החשובים היו פתוחים לפני הפגנת ידיעותיה ושנינותה״ בחרה להסתובב בזירות המלחמה ממש, ״בין הכלים המנותצים, המפויחים, וקלטה מראות זוועה של גוויות מפויחות, מרוטשות, נפוחות, של אברים קטועים ושרידים של מה שהיה קשור פעם לבני-אדם חיים: נעליים, קרעי לבוש, נייר חרוך-למחצה ועט. מצלמתה קלטה את התמונות האלה בתאווה שיש בה, לדעתי ,פחות רצון למסור אינפורמציה ולתעד ויותר מן התשוקה למורבידי, לזוועתי״.

27.

הצוות שלי בתנועה רגלית אל מארב לא הרחק מן הקו האדום. מסע הלילה. איטי. שקט. לא להפעיל תיל ממעיד. לא לעורר חשד או רעש. רצית לכבוש את הארץ ברגליים? קיבלת. חרש, חרש. עם משקל על הגב. הרי מסע טוב צריך לחתוך בכתפיים. מכשיר המדרון האדום שר׳ נושא על גבו בהחלט ממלא את התפקיד הזה.

הגעה ליעד. הזיעה שהצטברה בהליכה מתחילה לקרר את הגוף. כפות הרגליים תמיד היו הראשונות לדווח על הקור. מכות עם הקת מסייעות רק לרגע. אשכנזים תמיד מוותרים בקלות על הפריפריה. בינתיים עסוקים בבניית עמדות הסוואה. הסירה הקוצנית היא ידידתו הטובה של הלוחם. עוד מעט תעלה השמש והשיח יטיל עלינו צל, ובה בעת יאפשר לנו לראות דרכו עם הכוונות הטלסקופיות והמשקפת.

סבבי שינה. החשש הגדול הוא שכולנו נתעפץ ונרדם, שלא נשגיח בדמות מתקרבת. לצוות של אוגוסט 94 שנרדם על אחד מצלעות ההר שמול נבטייה, היה יותר מזל משכל כשמחבל שלא זיהה את הלוחמים המוסווים התיישב במרחק של סנטימטרים ספורים מן העמדה האחורית. הכוח העפוץ התעורר והמחבל נורה. האחות החורגת של הסיירות המהוללות התגאתה בהורדה משלה. הצלף, היום אב לילדים, סיפר מחדש את מורשת הקרב בפייסבוק: ״ואז, ברגע אחד, נחתתי לכדור הארץ, ודפקתי לו 7.62 בתוך העין״. את מראה הגופה הוא לא תיאר. גם לא נראה שהיא רודפת אותו בלילות. ״כשאף אחד לא ראה, שמתי לו מדבקה ביד של היחידה (שאותה כמובן אני הכנתי), כי עד שסוף סוף סיירת גבעתי נותנים בראש אז לפחות שיהיה מה להראות. המ"פ גילה את זה מאוחר יותר והשתולל עליי, דרש מיד את הפילם וכמובן הבאתי לו, אחרי שעשיתי בערך 50 עותקים בחנות צילום בקניון בקרית שמונה״.

הקטור, אנדרומכה, ז'אק-לואי דויד

"צערה והאשמותיה של אנדרוכמה המתאבלת על הקטור" (1783), ז'אק-לואי דויד. תצלום: ויקיפדיה

28.

כתובת על דלתות חדרי שירותים בבסיסים צבאיים: ״ילדים הורגים צפרדעים בצחוק, הצפרדעים מתות ברצינות״. כתובת על אחת הבֶּטוֹנדות בכניסה מוצב גלדיולה בצבעי החטיבה: ״ברוכים הבאים למקום בו הזמן עמד מלכת״. שטויות. הזמן נוזל, אט אט וקוצר בקצב שלו. וגם הדם. טפטוף איטי, תמידי.

29.

״אשר לאויב, הרי כמה עשרות דיביזיות שלו הרתוקות לסין, לא יהיה בכוחן להינתק הימנה. לוחמת הגרילה הרחבה והתנועה האנטי-יפאנית העממית יוגיעו את הצבא היפאני הגדול הזה. מצד אחד, ייגרמו לאויב אבדות כבדות, ומהצד האחר – תחול בצבאו התפוררות מוסרית: יגברו בקרבו הלכי-רוח של כמיהה למולדת, עייפות מן המלחמה, ואפילו הלכי-רוח נגדה.״

מאו דזה-דונג, ״על המלחמה הממושכת״.

30.

שיעור ברטוריקה: קרא לדבר מה בשם ״ארץ קדומים״ וכך תוכל לגרשו מן ההיסטוריה ומן הפוליטיקה כאחת

במרכז סרטה העמידה סוזן סונטאג זה מול זה את יובל נאמן ויורם קניוק, שלוהקו לתפקידי ״הישראלי הניצי״ ו״הישראלי היוני״. שניהם דיברו בסיסמאות. נאמן גייס את ההיסטוריה המשפחתית כדי להיזכר במאורעות נבי מוסא ופרעות תרפ״ט, במרד הערבי, בתש״ח, בששת-הימים. אין טעם לדבר על מלחמת אוקטובר, הסביר למבקרת מאמריקה, אלא על מלחמת חמישים השנים שביננו לבינם. קניוק, כמו עמוס עוז שנים אחריו, התחיל בשואה ותיאר את הסכסוך כמאבק טראגי בין זכות לזכות. לא היה דובר ערבי או פלסטיני בסרט. השמועה אומרת שאדוארד סעיד התבקש לקחת חלק אבל הוא לא השיב מעולם.

סונטאג קראה לסרטה ״הארצות המובטחות״. סצנות הפתיחה – רועת צאן בהרי יהודה, פעמוני כנסיות מתערבבים בקולות מסגדים ובתי כנסת בירושלים, המולה רועשת שלא ברור אם היא מטאפורה להרמוניה או קקופוניה – כמו לקוחות מספר לימוד לאוריינטליזם. שיעור ברטוריקה: קרא לדבר מה בשם ״ארץ קדומים״ וכך תוכל לגרשו מן ההיסטוריה ומן הפוליטיקה כאחת. קניוק, כך נראה, ציפה שסונטאג תסייע לקריירה שלו לנסוק מעבר לים, כפי שהוא סייע לה. עמוס עוז עקף אותו בסיבוב.

31.

שיף ויערי (״מלחמת שולל״, 1984) מדווחים על ישיבות ממשלה סוערות במרץ-אפריל 1983. שרון דבק בהקמת ״תחנות התראה״ בשטח דרום לבנון, מאוישות בידי כוחות צה״ל, שייהנו מחופש פעולה בעומק לבנון ופרוזדורי גישה משטח ישראל. תיווך אמריקני. הצעה להסדר חלופי: ויתור על נוכחות ישירה של צה״ל, לטובת מערכת של סיורים ומרכזי ביקורת משותפים. אריק שרון ויובל נאמן היו היחידים שהצביעו נגד הצעה זו.

הסכם בין ממשלת מדינת ישראל ובין ממשלת הרפובליקה של לבנון מיום 17 במאי: ״כדי לספק בטחון מרבי לישראל וללבנון, מסכימים הצדדים לכונן ולבצע הסדרי בטחון, לרבות יצירתו של אזור בטחון כנקבע בנספח להסכם זה״. על החתום דויד קמחי בשם ממשלת ישראל ואנטואן פתאל, בשם ממשלת לבנון.

שיף ויערי: ״בטרם יבשה הדיו הפך ההסכם למסמך עקר וחסר-תוקף״.

32.

ברגשי הנחיתות נלחמנו בהצלחה, אך לך תלחם בעייפות. היו דיבורים על תרמוסים של קפה, אך ספק אם זה היה עובד. הפתרון הגיע כשצירפו אלינו כלבן מלווה בכלבת פינצ׳ר. כל שהיה צריך לעשות הוא ללמד את העכבר הנוירוטי הזה לא לנבוח, אלא רק למשוך בשרוולו של המפעיל כשהוא מרגיש שמישהו מתקרב. בגדר הגבול הסתדרנו בסדר תנועה ברווחי לילה, והפרוז׳קטור הטיל את צלליותינו על הקרקע. החוד, עם ב׳ הנגביסט והקשר, מטילים צל מאיים. המאסף גם נראה מרשים. ובאמצע הטור הארוך עם התיקים הכבדים, זוג אוזניים של כלבלבה עצבנית מבצבצות מתוך מנשא ייעודי על גבו של הכלבן. הוא לא הרשה לנו להאכיל אותה. כדי שתשמור על ערנות, הסביר.

מקלע נגב

עדיין. לוחם גדוד הסיור המדברי עם מקלע "נגב". תצלום: Israel Defense Forces - Desert Reconnaissance Battalion Special Training, Nov 2010, ויקיפדיה

33.

המשוררת היוונייה גֵ'נִי מַסְטוֹרָאקִי רואה לעיני רוחה את מותו של הלוחם כאיטי ומחושב.

אחותי האגאית היקרה. תקריות האש הן קצרות וקטלניות על פי רוב. אין הרבה זמן למחשבה, ודאי לא להרהורים.

על קיברו של הלוחם, מסטוראקי מבקשת, הציבו:

״שְׁנֵי סִימָנֵי שְׁאֵלָה גְּדוֹלִים
לַחַיִּים וְלַמָּוֶת
וְתַמְרוּר שֶׁיֶּאֱסֹר
מַעֲבָר שֶׁל מִצְּעָדִים.״

(תרגם את זה יפה, מיוונית, רמי סערי).

34.

פברואר 1999. הצוות המקביל בסיירת צנחנים, שפגשנו בהכשרות ובאימונים, בהתקלות קשה באזור קלעת ג׳בור. הכוח לא מזהה שלושה מחבלים שארבו לו כשהם מסתתרים בנקיק. מפקד הסיירת, איתן ב׳, וקצין ההנדסה לירז ט׳ חוטפים ראשונים. את הפיקוד תופס מםקד הצוות דוד גרנית. על-פי הדיווחים הוא הסתער אל תוך הנקיק שבו נעלמו שני הקצינים, השליך רימונים וקרא לכוח להצטרף אליו. הוא המתין למכת אש של הנגביסט שלא הגיעה. גרנית נהרג גם הוא. פינוי קשה. שלושה קצינים הרוגים וחמישה פצועים נוספים. ציוד מסווג ויקר-ערך שהושאר בשטח הושמד ביעפי הפצצה על-ידי חיל האוויר.

חודשים ספורים אחר-כך הופיעה הכתבה בעיתון. המקלען התוודה שנתקף פחד והסתתר משותק מאחורי סלע ברגעים הקריטיים של חילופי האש. הוא הסכים להתראיין כדי שיוכל להשתחרר, והוסיף: ״כמו שהייתי צריך לרדת למטה ולהילחם, עכשיו התפקיד שיש לי זה לפחות לזעוק. להשלים את מה שבקלעת ג'בור לא עשיתי". העובדה שקרובת משפחה שלו היא פעילה בארגון ארבע אימהות מסתננת גם היא אל הכתבה. הוא מסתלק מהארץ לטיול ממושך במיוחד שלאחר צבא.

35.

הפרטת הזיכרון לסיפורי הגבורה של הלוחמים – החיילים הפשוטים, הקצונה הזוטרה – זו דרך נהדרת להתחמק מעיסוק בשאלות הקשות

הפרטת הזיכרון לסיפורי הגבורה של הלוחמים – החיילים הפשוטים, הקצונה הזוטרה – זו דרך נהדרת להתחמק מעיסוק בשאלות הקשות. רעוּת לוחמים, אומץ, תלות-הדדית. הוסיפו תיאורי אינטימיות עם קמצוץ הומו-ארוטיקה. הזכירו ערבות הדדית והוסיפו תבלין של הומור קסרקטינים. לחמם על אש גבוהה ולהגיש.

לאחר מבחן האש, באוטוביוגרפיה של הגבר הישראלי לעולם יגיע הרגע האפולוגטי הבא: איני מספר את סיפורי שלי אלא מעמיד דיוקנו של דור ודיוקנה של תקופה. רק על עצמי לספר ידעתי? אבוי, חשוב לעטות מסיכה על נרקיסיזם: L'état, c'est moi  .

36.

השר יוסף בורג: ״אני רוצה להזהיר את עצמנו מהריקושט: אם איננו מקבלים את מה שממליצה הוועדה, לא מה יאמרו הגויים חשוב כאן, אלא מה יאמרו היהודים בחו״ל, שבלאו-הכי חלוקים כבר ובין-כה קבלו מזון מורעל מהאופוזיציה במדינה זו. אני אומר שהם קיבלו מזון מורעל ואם לא נקבל את הדברים האלה – מה יאמרו עלינו?״ [...]

רה״מ מנחם בגין: ״האם נסתיים הוויכוח?״

השר יוסף בורג: ״יש לי רושם, שעוד לא התחיל.״

(מתוך פרוטוקול ישיבה כ״ז של ממשלת ישראל, יום ג׳, כ״ה בשבט התשמ״ג, 8 ביוני 1983, שעה 15:20. על סדר היום: דין-וחשבון ועדת החקירה לחקירת האירועים במחנות הפליטים בביירות).

37.

ח׳ מעולם לא היה במסוק קודם לכן. כלבן החנ״מ במוצב דלעת אובחן כחולה, והיה צורך להחליפו בדחיפות. המונית הייתה מסוק בל 206, זה שזכה בצה״ל לשם ״סייפן״ ומככב בסרטי מלחמת וייאטנם. ליל אוגוסט, למעלה משנה לאחר אסון המסוקים. לפנות בוקר, לאחר המתנה ארוכה, ח׳ והכלבה לבנה המריאו יחד עם סמג״ד הרכס ושני אנשי צוות אוויר אל עבר המוצב. לבנה, ישבה בן רגליו של ח׳ ועל פיה זמם.

״אני שומע את הטייסים מדווחים על כניסה לנחיתה.... פתאום רעידות במסוק.... לי כאמור  זו פעם ראשונה... אז אני חושב על הרעידות כמשהו נורמלי.... חבטה חזקה רעש של מתכת נמעך עם עשן וריח לא מובן. אני מבין שקורה משהו שאינו תקין. אנחות כאב מהצד הקדמי של המסוק״.

יסעור, מסוק

מסוק מדגם "יסעור 2000" של חיל האוויר הישראלי. תצלום: אורן רוזן, ויקיפדיה

38.

אין עריכה לשונית וגם לא פיקוח מטעם רשויות אכיפת החוק, אך הצנזורה העצמית לעולם תופיע. פוסט של ג׳ו, איש מרקטינג המגדיר עצמו כ- ״Very liberal״ בפרופיל המשתמש, מתריע:  ״חברים, אני קורא ומשתתף כי אי אפשר שלא. התוכן פה מרתק ומרגש כאחד, אך לאחר חשיבה החלטתי שלדעתי צריך לסגור את הקבוצה הזו מטעמי ביטחון לאומי. זה פוגע בחוסן שלנו״.

39.

שנות התשעים החלו להופיע בחוצות העיר הוֶטֶרָאנִים, יוצאי הרפובליקות הסובייטיות לשעבר, עונדים סיכות צבעוניות שונות ומשונות. ובסיפורים של הקשישים היֶקים? מדליות הן החפץ שמטלטלים מול פניהם המשתאות של הבריונים האנטישמים הדופקים על הדלת ערב המלחמה

אז מה הדאווין של אותות מלחמה? ״הפורשים״, יוצאי מחתרות האצ״ל והלח״י, היו מלאי טרוניות בגלל המסע הארוך אל הפנתיאון, שהסתיים מבחינתם רק כשבגין הגיע לשלטון. בשנות התשעים החלו להופיע בחוצות העיר הוֶטֶרָאנִים, יוצאי הרפובליקות הסובייטיות לשעבר, עונדים סיכות צבעוניות שונות ומשונות. ובסיפורים של הקשישים היֶקים? מדליות הן החפץ שמטלטלים מול פניהם המשתאות של הבריונים האנטישמים הדופקים על הדלת ערב המלחמה. יעיל לא פחות, כנראה, היה הצלב שאמא שומרת מתחת למיטה. על פי האגדה המשפחתית הוא חילץ את דודה רגינה מכמה מצבי-דחק בפולין של שנות הארבעים. כל בית יהודי טוב צריך רֶליקווריום.

40.

מסוק הבל ובו ח׳ ולבנה הכלבה התקרב לנחיתה בקרבת המוצב, עם רוח גב במהירות נמוכה. הוא התרסק כשרוטור הזנב פגע בצלע ההר והמסוק נכנס לסבסוב ימני חריף. רעש מחריש אוזניים. אנקת הבשר וגוף המסוק שנמעך. זיעה קרה. ח׳ חילץ את עצמו ואת צוות האוויר שנפגע בהתרסקות. הטייס העביר לידו מפות קוד כדי שלא ייפלו בידי האויב. החליף מחסנית לכדורים נותבים, ירה באוויר. המתין לכוחות החילוץ בדופק גבוה. פינוי במסוק נוסף לבית החולים רמב״ם. כשהיה מאוחר מדי, הוא הבין שבמהומה, הכלבה לבנה נבהלה וברחה מן המקום.

41.

הצילום ״ללא כותרת (הסעודה האחרונה)״ של עדי נס (1999) מזקק את רוח התקופה. החיילים מתיישבים לפי הוראותיו של לאונרדו דה-וינצ׳י בחדר אוכל צבאי. לפי רגע הפכנו את החיילים לילדים ועתה הם תלמידי ישו. הוא, לעומת זאת, בוהה בחלל הריק. רפה שכל או מהרהר? כך או כך, בקרוב תגיע שעת הצליבה. בן האלוהים יוקרב כדי להושיע במותו את העולם.

יהודה איש קריות ניצב משמאל. מתבונן בחבורה ממרחק. מי הקורבן? מי הבוגד?

העיתונים דיווחו על הנס של עדי, כשהיצירה נמכרה במכירה פומבית בסותבי'ס ניו יורק במחיר שיא.

יהודה איש קריות, קרל בלוך

"יהודה איש קריות עוזב את הסעודה האחרונה" (סוף המאה ה-19), קרל בלוך. תצלום: ויקיפדיה

42.

אלעזר שטרן ממונה כקצין חינוך ראשי. סיסמה מוזרה על "עם בונה צבא בונה עם" והרגשה שכופים עלי לחזור לפעולה בבני עקיבא. הוא זעם על הריאיון עם המקלען מסיירת צנחנים שחטף פיק ברכיים. "אמא אדמה – גם אם היא לא שלו, אלא לבנונית – משכה אותו יותר מאשר הרעוּת, האחריות, הדבקות במשימה, ואפילו יותר מהבושה. והוא נשאר מחובר לאמא אדמה". רטוריקה של השטן. האם היחידה שהוא מעריך היא מדיאה, רוצחת ילדיהּ.

43.

פסיכיאטר תאב-פרסום התיר לסונטאג ולצוות הצילום שלה לצלם את הטיפול החדשני שלו בנפגעי הלם קרב: הזרקת חומרים כימיים לגופו של החייל הנפגע, שיחזור הקרב באמצעות רעשי רקע וקולות, וניסיון להחזירו לשם באמצעות הסם כדי לחלץ אותו. בקולאז׳ הקולנועי של סונטאג אין כתוביות, כפי שבמסות אין הערות שוליים. שמו של הרופא לא הוזכר, וכך גם לא שמו של החייל הפגוע, שם המקום ושם הסם.

הַלֶּמֶת. במלחמת העולם הראשונה קראו להם ״shell shocked״. כעסו על מורל נמוך והיסטריה, מחלתן של נשים, שמשום מה החלה תוקפת את הגברים בחפירות. הפסיכואנליטיקאי מ׳ דויד אידר היה אחד הראשונים שלקח את הנושא לתשומת ליבו. המאמרים החלוציים שחיבר בנושא נכתבו בחיפזון, בין מסעותיו לפלשתינה-א״י כחבר בוועד הצירים הציוני, לבין פעילותו הפוליטית כחבר האגודה הפביאנית ונסיעותיו ברחבי העולם כדי לסקור ארצות מקלט אפשריות עבור האגודה הטריטוריאליסטית של בן-דודו, ישראל זנגוויל. מאז ועד שהרופאים זיקקו את האבחנה המקובלת היום, הפרעת דחק פוסט טראומטית, התחוללו אינספור מלחמות וסכסוכים עקובים מדם. בארה״ב היה צריך להמתין לסיומה של מלחמת וייאטנם כדי שהקהילה הרפואית תסכים לאמץ את ההגדרה.

סצנות הטיפול הפסיכיאטרי קשות לצפייה לא פחות מגופות החיילים השרופים. ד״ר ל״ק. השריונר א״ב. בית החולים אסף הרופא. סודיום פנטוטל.

בינה לבין עצמה, סונטאג כינתה את הפסיכיאטר בשם ״ד״ר סטריינג׳לאב״. הרבה פולקלור של המלחמה הקרה נקשר בפנטוטל: ״סם אמת״ המשבש את היכולות הקוגניטיביות המרכזיות ושימש חוקרי מודיעין ומשטרות חשאיות שביקשו את עזרתה של הכימיה הסינתטית שתעזור להם לדלות משבויים ונחקרים מידע חסוי והודאות.

איזה קוד אתי התיר לד״ר ל״ק לאפשר לסונטאג ולצוות הצילום שלה לחדור כך לחדר הטיפולים? מהו הקוד האתי שהתיר לה לצלם?

44.

שנים לאחר עדי נס, עמוס עוז שב אל יהודה איש קריות. ואילו יוצאי מערכת הביטחון שהצטרפו ל״שוברים שתיקה״ שבו אל עוז של ״שיח לוחמים״. שירתתי ונשרטתי ועל כן אדבר: הסכיתו! תרגיל באנכרוניזם. רק שהנבלות שינו את הכללים בינתיים. קראו להם בוגדים, ללא חיבוק ממלכתי חם. הזמינו את מייקל שייבון ורעייתו איילת ולדמן, הזוג הספרותי המלכותי של החוף המערבי. הביאו את חבריהם הסופרים למסע תגלית. סיירו בחברון, בקלנדיה, בבתי הכלא, במזרח ירושלים. כתבו על חמישים שנות כיבוש. גם הפעם הכותרת באנגלית הייתה טובה יותר מהתרגום העברי.

מטפיזי, מטפיזי מדי.

כתבות בעיתון בינואר 2020: ״הוא שירת כקצין לוחם בחטיבת גולני בסדיר וכסמג"ד בגדוד חי"ר במילואים. בשנת 2014 שבר שתיקה והפך לעד של הארגון "שוברים שתיקה", ואף כיהן כדובר הארגון עד לאחרונה. כעת הוא מצטרף לבית ׳האח הגדול׳״.

ריאליטי, ריאליטי מדי.

45.

״רֵעַי,
הִנֵּה עוֹלֶה הַשֶּׁמֶשׁ בְּתָבוֹר
הוּא אָדֹם-אָדֹם.
וְאַחֲרֵינוּ לֵיל-הַקְּרָב.
הִנֵּה חָזַרְנוּ לַבָּסִיס חַיִּים וְלֹא חַיִּים״.

ע׳ הלל.

כיצד היא שרדה במשך ימים ארוכים על אדמת דרום לבנון עם רגל שבורה, ללא אוכל ומים? לא ברור

46.

היה זה קנדי אחר, לא מתי פרידמן אלא חוקר התקשורת מרשל מקלוהן, שקבע בנחרצות במאי 1975 שארה״ב לא נחלה תבוסה בשדות הקרב של וייטנאם, אלא על מרקעי הטלוויזיה שבחדרי המגורים של אמריקה.

47.

ב-2003, ארבעה עשורים לאחר ביקורה בארץ, פרסמה סונטאג את המסה ״להתבונן בסבלם של אחרים״. לאחר שמצלמתה התענגה על המורבידי, היא החלה מנפנפת באצבע מאיימת על הצופים:

"על הצופה לשים לב, לחשוב, ללמוד ולבחון את הנימוקים ואת ההצדקות לסבל [...] מי גרם למה שנראה בתמונה? מי אחראי? האם המעשה מוצדק? האם זה בלתי נמנע? האם קיים מצב כלשהו שהשלמנו איתו עד עתה וכעת צריך לערער עליו?" (מאנגלית: מתי בן יעקב).

תמונות מלחמה או אסונות רק הופכות אותנו לקהי-חושים ואדישים. מרבית הסיכויים שהשכפול שלהם ישמש כקטליזטור לאלימות, לא כמנע.

א״ב, השריונר מקרבות יום הכיפורים בסיני שאותו סונטאג צילמה כשהיה תחת השפעת סם, ללא הסכמתו, מעולם לא שב לתפקוד מלא. כתבת ערוץ 10 התחקתה אחר הסיפור ופגשה את אלמנתו. הוא התאבד בסוף שנות התשעים. אחרים נטלו את נפשו, כך נראה, הרבה קודם לכן.

48.

אחרי ימים ארוכים של שיטוטים, הכלבה לבנה הגיעה אל שער המוצב. החיילים זיהו אותה, הזמינו אותה פנימה והסירו ממנה את מחסום הפה. כיצד היא שרדה במשך ימים ארוכים על אדמת דרום לבנון עם רגל שבורה, ללא אוכל ומים? לא ברור.

בת׳סדה, מרילנד. אביב 2020

 

אריה דובנוב הוא היסטוריון ישראלי המתגורר בארצות הברית.

תמונה ראשית: דובדבנים צונחים אל המים. תצלום: Anh Anh/500px, אימג'בנק / גטי. ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אריה דובנוב.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על 48 ריקושטים מלבנון