כשצ'רצ'יל נזקק לכסף

סיגרים יקרים, אלכוהול משובח, הימורים בקזינו, יאכטות ובגדי יוקרה: אבל מי שילם?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

במאי 1940, כשהכוחות הצרפתיים קרסו תחת עוצמת המתקפה הנאצית והבריטים סרקו את השמיים בחרדה מפני הפלישה הצפויה, היה ראש הממשלה הטרי עסוק בבעיה דחופה נוספת. היכן ימצא די כסף לשלם לחייט? מצבה של בריטניה היה עגום, אך גם מצבו האישי של וינסטון צ'רצ'יל. הוא היה חייב לא רק לחייט, אלא גם לשען, לסוחרי היין ולבתי הדפוס. הוא היה במינוס בבנק, הלך וצבר ריבית על חובותיו ואיחר משמעותית בתשלום המסים. אפילו ההוצאה לאור תבעה לקבל ממנו ספר שהיה אמור להיות מוגש מזמן, ושעליו קיבל מקדמה נאה. הוא עמד להוביל את בריטניה בהצלחה בשעת הבליץ הקשה חודשים ספורים לאחר מכן, אך תחילה הוא היה זקוק לכסף.

הוא עמד להוביל את בריטניה בהצלחה בשעת הבליץ הקשה חודשים ספורים לאחר מכן, אך תחילה הוא היה זקוק לכסף.

מצבו הכספי של וינסטון צ'רצ'יל היה בכי רע לאורך רוב חייו. וכפי שחושף דייוויד לוֹק בספר No More Champagne: Churchill and His Money, צ'רצ'יל עצמו היה האחראי הבלעדי למצוקתו. במהלך קריירה פוליטית סוערת בת יותר מ-50 שנה, שכללה שני מעברים בין מפלגות ועשרות משרות קבינט, בהן שתי כהונות כראש ממשלה, פיזר צ'רצ'יל כסף שלא היה לו – ועשה זאת ברוב פאר.

הוא יצא למסעות בזבזניים כדי להשתזף באיי הבהאמה ולשוט ביאכטה בים התיכון ולצוד בנורמנדי. הוא קנה ארגזים רבים של שמפניה וקופסאות רבות של סיגרים, בגדים תחתונים יקרים ממשי ורוד ושורה של בתים רעועים. הוא השיק פרויקטים פזרניים של שיקום מבנים אשר הביאו אותו לסף חורבן כלכלי. מספרים כי אחד מחבריו של צ'רצ'יל אמר ש"קל מאוד לספק אותו עם הטוב ביותר". הוא הפסיד סכומים גדולים בהימורים במונטה קרלו ובביאריץ, ובניסיון לתקן את מצבו הכספי האומלל הוא השקיע במניות בדיוק כשהשוק האמריקני נסק לגבהים המסחררים של עידן הג'אז. מהבחינה האישית, הכרזת המלחמה של בריטניה על גרמניה בספטמבר 1939 העניקה לצ'רצ'יל – שנותר ללא משרה פוליטית לאורך מרבית שנות ה-30 – מעין הקלה מעוותת. הוא ביקר בקולניות את מדיניות הפיוס של הממשלה, וכעת – לאחר שהערכותיו לגבי היטלר התגלו כנכונות – הוא היה יכול לחזור, סוף סוף, אל עמדת כוח. כאדם שהיה על סף פשיטת רגל במהלך שנות ה-30 וצבר חוב שהגיע גם ל-3.75 מיליון דולר (בערך של ימינו), החזרה לקבינט העניקה לו מרווח נשימה יקר ערך מול נושיו. בסופו של דבר הממשלה אף שילמה חלק מחשבונות האלכוהול שלו.

הצרות – והפתרונות – הכלכליים שטרדו את מנוחתו של צ'רצ'יל, אריסטוקרט שרכש את השכלתו הפוליטית בעידן הפְֹלוּטוֹקְרָטִי, הם חומר קריאה מרתק בתקופה זו, שהולכת ונעשית גם היא פלוטוקרטית יותר ויותר. לאורך הקריירה הפוליטית שלו הוא הסתמך על מכרים עשירים שחילצו אותו שוב ושוב ממצוקותיו. לאחר שאיבד את מושבו בפרלמנט ב-1922, הוא פעל כלוביסט בשם חברות נפט בכמה פרויקטים מפוקפקים. הוא ניצל כל פרצה אפשרית בחוק כדי להימנע מתשלום מסים, אפילו (ובמיוחד) כששירת כששר האוצר מ-1924 עד 1929. ובסופו של דבר הוא התעשר בזכות מסמכים ממשלתיים שהוא נטל על דעת עצמו מתיקים רשמיים – הוא השתמש בהם כדי לכתוב את ספר הזיכרונות רב המכר שלו.

למרבה התסכול, תחבולנות מסוג זה מוכרת לנו היטב כיום, אך במקרה של צ'רצ'יל יש לה גם ממד שונה. כפי שלוק מציין, התנהגותו של צ'רצ'יל לא הייתה מגיעה ל"רף השקיפות שנדרש מהפוליטיקאים של ימינו". חלק מהונו הגיע אליו כמתנות והלוואות ישירות ובלתי מכובסות (או מכובסות קלות). ראו לדוגמה את המשבר של 1940, כשהחייט הגיש לו חשבון. ראש הממשלה ניצל בזכות תשלום דיסקרטי מבעל הון ממוצא זר. הסכום, השקול ל-375,000 דולר בערך של ימינו, הגיע כצ'ק שנכתב על שמו של אדם אחר והוסב לטובת צ'רצ'יל.

כיסוי חובותיו של פוליטיקאי לחייט נשמע כמו דבר מיושן וחצוף גם יחד בעידן של מגה-תורמים וארגוני Super PAC. אך שאלה יסודית אחת עומדת בעינה. מה מקבלים בתמורה אם מרהטים את הספרייה בביתו של פוליטיקאי, כפי שעשה אחד מחבריו של צ'רצ'יל כשזה היה שר זוטר בממשלה? או כשמשלמים למזכירת המדינה לשעבר ומועמדת בולטת לנשיאות מאות אלפים כדי לדקלם נאום שחוק שנכתב מזמן ומשמש אותה שוב ושוב? המקרים של צ'רצ'יל מוכיחים כי במצבים כאלה לא פשוט כל כך לדעת מי משחק במי.

מכונית רולס רויס של צ'רצ'יל משנות המלחמה

מכונית רולס רויס של צ'רצ'יל משנות המלחמה. תצלום: Yvonne

יחסית לאדם שנהג לבזבז כסף אשר אינו נמצא ברשותו, היה לצ'רצ'יל יתרון אחד גדול. רוב האנשים הניחו, לאור סגנונו הראוותני, שהוא עשיר. למעשה הוא לא נולד למשפחה עשירה, ואף לא התחתן עם אישה עשירה. רנדולף, אביו של צ'רצ'יל, לא היה בן בכור, ובכל מקרה ערכה של אחוזת המשפחה בבלנהיים ירד משמעותית. ג'ני, אמו האמריקאית של צ'רצ'יל, לא הייתה יורשת נוסח "דאונטאון אָבִּי", אלא בזבזנית גדולה שהביאה עמה נדוניה קטנה משהיה אפשר לחשוב. כשג'ני התחתנה בפעם השנייה, ב-1900, לאחר מותו של לורד רנדולף, בעלה החדש הסכים במהלך ירח הדבש לטפל בחשבונות שלה שהמתינו לפירעון, אבל אמר במחאה שזה "לא כל כך הוגן" שהוא נדרש לשלם על הכרכרה שקודמו רכש בשנות ה-80 של המאה ה-19. אף על פי שמשפחתו של צ'רצ'יל רצתה שיתחתן עם יורשת, הרי שכאשר הוא התחתן, בגיל 33, הוא עשה זאת בגלל אהבה. אשתו, קלמנטיין, נולדה למשפחה עשירה שהידרדרה לעוני; לפני נישואיה היא עבדה כתופרת ולימדה צרפתית כדי להתפרנס.

את הצורך האדיר שלו בכסף הוא לא הצליח לספק באמצעות משרותיו בצבא (הקריירה הראשונה שלו) או בפוליטיקה. בעידן שבו חברות גולדמן-זקס וג'נרל מילס עדיין לא היו מוכנות לשלם בנדיבות על רכישת נאומיהם של פוליטיקאים, הכתיבה הייתה הסיכוי היחיד של צ'רצ'יל להחזיק את הראש מעל המים. ב-1930 הוא ניפק יותר מ-40 מאמרים והתחייב להוצאות לאור שהוא עומד לסיים שלושה ספרים במהרה. כשמכונית פגעה בו בניו יורק בשנה שלאחר מכן, הוא מיהר לשלוח מברק לסוכן שלו ובו הוא מבטיח "לכתוב פנינה ספרותית בת כ-2,400 מילה" על אודות התאונה. היה עליו להפוך כל מחשבה, כל חוויה, למילים ולמזומנים, וההיסטוריון ג'ונתן רוז טען לאחרונה שההכרח הזה רק העצים את נטייתו להציג את עצמו כגיבור על הבמה העולמית.

לו היו הצ'רצ'ילים מתגוררים בבית צנוע יותר, כפי שרצתה קלמנטיין, ככל הנראה, במקום בבית צ'ַרטוול היקר להחריד (נכס שצ'רצ'יל רכש בחשאי בשעה שאשתו התאוששה מלידת ילדם החמישי), היה די בהכנסתו כדי לממן את המשפחה היטב. אך כשכיר המתרועע עם אישים בעלי השקעות ונכסים, התעקש צ'רצ'יל על הוד והדר. חולצות מחויטות, ארוחות ערב עם מיטב המנות ולילות בבתי הקזינו של מונטה קרלו – כל אלה דרשו ממנו למצוא דרכים שגרתיות פחות לגיוס מזומנים.

צ'רטוול, ביתו של וינסטון צ'רצ'יל.

צ'רטוול, ביתו של וינסטון צ'רצ'יל. תצלום: גבריאל לודלו

הקשרים השנויים ביותר במחלוקת של צ'רצ'יל, באותם ימים ובכלל, היו קשריו עם בנקאים ואנשי עסקים ממוצא יהודי, ובהם סר ארנסט קאסל וסר הנרי סְטרֵקוֹש. בתחילת הקריירה של צ'רצ'יל מימן קאסל את הספרייה בביתו החדשה; לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא השתמש בתחבולות כדי לחלץ את צ'רצ'יל מאסון נדל"ן (הוא שיקר ואמר שצ'רצ'יל רכש את הנכס בשמו). סטרקוש, יליד אוסטריה, הציל את צ'רצ'יל מפשיטת רגל ב-1938, ושוב ב-1940, כשהחייט דרש לקבל את התשלום המגיע לו. הנאצים אהבו לטעון שבעלי הון יהודים שולטים בצ'רצ'יל, טענה נתעבת שמכחיש השואה דייוויד אירווינג חזר עליה מאז. לוק, בנקאי בעצמו, שחקר לעומק את מצבו הכספי של צ'רצ'יל עבור הספר No More Champagne, טוען שסטרקוש לא ביקש דבר בתמורה לתשלומיו – וגם לא קיבל דבר, מלבד הזמנה למועדון חברים שאליו השתייך צ'רצ'יל. "לא היה שום גמול נוסף". גם ניסיונותיו של צ'רצ'יל, בתקופה שבה לא היה פוליטיקאי, לקדם עסקה עבור חברות הנפט לא הובילו לדבר; ברגע שהייתה לו הזדמנות לחזור לממשלה, הוא נטש את המשימה (אבל שמר את הכסף), והעסקה נפלה. גם לקאסל הוא לא העניק הטבות מיוחדות, אף על פי שלעתים די במראית עין של חוסר הגינות כדי לגרום נזק רב, כפי שפוליטיקאים חמדנים מגלים בימינו. במהלך קמפיין הבחירות לפרלמנט של 1923 התעמרו בו הסוציאליסטים: "מה לגבי 50,000 הליש"ט שקאסל נתן לך?".

מובן שאפשר "לקנות" בעלי תפקידים או להשפיע עליהם, אך לעתים, כמו במקרה של צ'רצ'יל, סכומים גדולים זורמים אל פוליטיקאים רק מפני שהם כבר תומכים במטרה שהתורם מעוניין לקדם. סטרקוש לא עזר לצ'רצ'יל כי הוא היה עתיד להפיק רווח מהקשר ביניהם, אלא מכיוון שצ'רצ'יל היה בעיניו הפוליטיקאי היחיד באירופה שמסוגל לעמוד מול היטלר. אמנם אין לראות בקשר זה הוכחה להגינותם של כל הקשרים בין הון לשלטון, אך הוא כן מזכיר לנו שלפעמים עשן פיננסי חשוד אינו אלא עשן העולה מקצהו של סיגר. ובכל מקרה, צ'רצ'יל היה בלתי צפוי ואף אחד לא היה יכול לשלוט בו. הוא גם היה אנוכי וחסר התחשבות והאמין כי עומדת לו הזכות שיצילו אותו מצרותיו הכלכליות. ומלבד תלונותיהם של כמה יריבים סוציאליסטים נחסכו ממנו האשמות בשחיתות כיוון שאנשים הניחו שהוא עשיר (זאת בניגוד לפוליטיקאים אחרים שפילסו להם דרך בכוחות עצמם, כמו ראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג').

בתחילת 1938 היה צ'רצ'יל על סף פשיטת רגל, אך ב-1945 הוא סיים את כהונתו כאדם עשיר. לא מתנות פוליטיות הצילו אותו, אלא שורה של חוזים לעשיית סרטים, והם שסייעו לו להחזיר חלק מהכסף שהיה חייב לסטרקוש. הזכויות הקולנועיות לביוגרפיה שכתב, Marlborough: His Life and Times, הניבו לו רווח נאה במיוחד; וכך גם ההסכם שלו עם המפיק והבמאי אלכסנדר קוֹרְדָה, שמשום מה קנה את הזכויות דווקא לספר "היסטוריה של העמים דוברי האנגלית". האפשרות שיפרסם את זיכרונותיו מימי המלחמה עמדה תמיד לנגד עיניו, אפילו בשעה שהגרמנים החריבו ערים בריטיות. במהלך הבליץ הורה צ'רצ'יל למזכירותיו הפרטיות לאסוף את מסמכיו הרשמיים מדי חודש ולתייג אותם כ"פרוטוקולים אישיים" (אפילו אויביה המרים ביותר של הילרי קלינטון אינם מאשימים אותה בתרגיל כזה).

לאחר המלחמה הוא לקח איתו הביתה 68 חבילות מסמכים. ליורשו, קלמנט אטלי, הוא הסביר שהוא זקוק למסמכים האלה כדי לכתוב את "סיפור המלחמה הבריטי". "בטוחני", הוא אמר לשליחו של אטלי, "שיועיל למדינתנו אם הוא יסופר כפי שאולי אני בלבד יכול לספרו". כישרונו הוותיק להפוך חוויות למילים יניב לו סוף סוף סכומי עתק. סדרת הספרים "מלחמת העולם השנייה" הפכה לעסקת ספרי העיון היקרה בעולם: 27.5 מיליון דולר בערך של ימינו.

 

כל הזכויות שמורות לאלכסון.


Copyright 2016 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דבורה כהן, Atlantic.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על כשצ'רצ'יל נזקק לכסף

01
פלברות

אם בתקופת מלחמת העולם השנייה היו עיתונאים קפוצי תחת, צקצקנים ופסאודו-מוסרניים מהסוג של דבורה כהן אין ספק שבעלות הברית היו מפסידות במלחמה למעצמות הציר. מנהיגים גדולים מטבעם אינם אנשים טובים. הבעיה היא שהעולם אינו יכול לסמוך על אנשים טובים שיעמדו בהצלחה מול אתגרים גדולים.

    02
    לויד

    לאט לך עם הנאצות והגידופים. אין ספק שצ'רצ'יל היה מדינאי גדול שהיטיב לראות מעמיתיו את הסכנות שמאיימות על אירופה, אך היו לו גם צדדים בעייתיים מאוד באישיות שלא ניתן להכחישם (כתבה זו חשפה רק טפח אחד מהם, ולאו דווקא השלילי ביותר - למשל נטייתו לדיכאון, הקיפאון המחשבתי ביחס לכל רפורמה חברתית בארצו או סירובו הפתטי להשלים עם קץ האימפריאליזם הבריטי). טוב לדעת כי הנורמות המצופות כיום מאיש ציבור השתנו לטובה מאז תקופתו של צ'רצ'יל, ואין הדבר מפחית כהוא זה מתרומתו להיסטוריה האנושית.

03
פלברות

אני בטוח שפוטין, אסד, קים ג'ונג איל וחמנאי מברכים על הנורמות ש"השתנו לטובה" בבחירת מנהיגי המערב בשישים השנה האחרונות. כולם כמובן אנשים טובים. טובים, חסרי עמוד שדרה ותבוסתנים. צ'מברלינים בבריכה מצחינה של כרישים.

    04
    לויד

    הנורמות המצופות כיום מאנשי ציבור אינן שיהיו "אנשים טובים", אלא שינהגו על פי החוק. והחוק הוא שעליהם לנהוג בשקיפות ביחס למקורות ההון שלהם, ולא להשתמש במשרתם הציבורית לקידום אינטרסים אישיים, כפי שצ'רצ'יל עשה בתקופתו. זו המשמעות של שלטון החוק בחברה דמוקרטית. (וזה גם מה שמבדיל בין מדינה כמו בריטניה לבין, נניח, זימבבואה או צפון קוריאה). אני לא מכיר תרבות פוליטית, לא בארץ ולא בחו"ל, בה מצופה מאיש ציבור שיהיה "איש טוב". אם זה היה המצב איש לא היה נכנס לפוליטיקה, לא בישראל, לא בארה"ב ולא בנורווגיה. אם אתה חושב שהנורמות האלו הן מה שמחליש את המערב מול עריצים שפלים כמו פוטין ואסד - אשריך.