Infinite Jest

הכול אמרו על Infinite Jest של דיוויד פוסטר וואלאס: יצירת ענק, קרנבל פרוע, ספר מופת שמפרק את אמריקה עד היסוד
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

בתום ראיון עבודה כושל, מתבקשת לליינה, הדמות שמגלמת וינונה ריידר בסרט הפולחן "המציאות נושכת" (1994): "הגדירי אירוניה". היא עומדת בתוך המעלית, הדלתות עומדות להיסגר. זו ההזדמנות האחרונה שלה. אבל הבקשה הפשוטה לכאורה מערערת את בוגרת המכללה השנונה והאינטליגנטית, ותוך כדי כך חושפת אי-הבנה מוכרת. "אירוניה... אירוניה...", היא מגמגמת. "זה שם עצם", היא מנסה להיאחז "זה כשמשהו הוא אירוני," היא שוקעת. "אני לא ממש יכולה להגדיר אירוניה", היא מודה, רגע לפני שהדלתות נסגרות והיא טובעת עם ההכרזה: "אבל אני מזהה אירוניה כשאני רואה אותה".

עורך הספר אמר לאחר שקרא 200 עמודים בלבד מכתב היד: 'אני רוצה לערוך את הספר הזה יותר משאני רוצה לנשום'...

סצנה זו משקפת את הבעיה הקיומית העמוקה של בני דור ה- X, שאותו מייצגת דמותה של ריידר, ושל בני דור המילניום: יש משהו שמקיף אותנו, פולש לתוכנו ומפעיל אותנו מבפנים תוך שהוא מצמצם ומגביל את חווית החיים שלנו. אנחנו אבודים מפני שאנחנו לכודים. מה שלוכד אותנו הוא הדבר שאיננו יודעים להגדיר אך יודעים גם יודעים לזהות: זוהי אירוניה.

שנתיים לאחר צאתו לאקרנים של "המציאות נושכת" התפרסם ספר הפולחן של דיוויד פוסטר וואלאס, Infinite Jest, שחוגג השנה עשרים שנה לפרסומו. שם הספר לקוח מסצנה ממחזהו של שייקספיר "המלט", שבה פונה המלט לגולגלתו של יוריק, ליצן החצר, ומכנה אותו "בחור של הלצה (או מהתלה) אינסופית."

Infinite Jest

כריכת הספר

וואלאס עצמו לא היה בחור של הלצה אינסופית. שנים ארוכות התמודד עם דיכאון עד ששם קץ לחייו ב-2008 בתלייה, כשהוא בן ארבעים ושש. הוא מוכר בציבור בעיקר בתור מסאי מבריק וכמחברם של סיפורים קצרים גאוניים. בעברית התפרסמו, בין היתר, קובצי הסיפורים "ילדה עם שיער מוזר" ו"ראיונות קצרים עם גברים נתעבים" ואוסף המסות "משהו כיפי לכאורה שלעולם לא אחזור עליו." אולם הרומן Infinite Jest נחשב ליצירת המופת שלו. ברומן נפרשת משנתו הרעיונית והאמנותית של וואלאס, שבמרכזה האירוניה. עשרים שנה לאחר פרסומו, הרומן טרם תורגם לעברית (לכן אתייחס אליו בשם "אינפיניט ג'סט"). ומסיבות שאציין בהמשך, נדמה שמפעל התרגום העברי לא עמד בפני אתגר כה גדול מאז השלימה ד"ר יעל רנן את מלאכת התרגום של "יוליסס" ב-1999, לאחר ארבע-עשרה שנות עמל.

הפולחן סביב אינפיניט ג'סט החל עוד לפני שהתפרסם, בזכות המולה תקשורתית שבאופן נדיר הפיחה ציפיות כבירות בנוגע לרומן בעובי של ספר טלפונים מאת סופר צעיר ואלמוני. עורך הספר, מייקל פיטש, אמר לאחר שקרא 200 עמודים בלבד מכתב היד: "אני רוצה לערוך את הספר הזה יותר משאני רוצה לנשום." למרות שהספר התפרסם שתים עשרה שנים לפני שוואלאס התאבד, מיתוס מוכר גורס כי זהו מכתב התאבדות באורך 1000 עמודים, מעין רקוויאם שוואלאס הלחין לקראת הלוויתו שלו. אין ספק שהתאבדותו של וואלאס הציתה מחדש את אש הפולחן לגבי כתיבתו בכלל ולגבי יצירת המופת שלו בפרט. השנה, עם חגיגות העשרים לפרסומו, הלהבה שבה וניצתת.

אינפיניט ג'סט התפרסם ב-1996 אבל הסיפור מתרחש כנראה בשנת 2008. יבשת צפון אמריקה היא מדינה אחת גדולה המורכבת מארצות-הברית, קנדה ומקסיקו ושמה "ארגון האומות הצפון-אמריקאיות" (Organization of North-American Nations, ובקיצור: ONAN). השיטה המסורתית לציון זמן בוטלה לאחר שתאגידים מסחריים רכשו את הזכויות לשמות השנים, שמצויינות כעת בשמות נותני חסות. אלה מסמלים את התמורות במושאי האובססיה והרגרסיה – שני מושגי מפתח  עבור וואלאס – של החברה האמריקאית. עלילת הרומן מתרחשת בשנת ה-Whopper, שנת ה-Dairy Products from the American Heartland, ועוד, ורובה בשנת ה-Depend Adult Undergarment.

אלה רק קמצוץ מהשפע הבלתי-נדלה של פרטי העולם שוואלאס בנה במה שמבקר ספרות אחד הגדיר, בצדק, בתור "כושר המצאה אחוז טירוף". עולם זה מצייר דיוקן אמריקאי גרוטסקי שניתן לכנותו: אמריקה כקניון. מתגלה בו אמריקה המכורה לצריכה ולבידור באותה מידה שהיא מכורה לאלכוהול ולסמים; אמריקה סתומת-עורקים ונחנקת, חרדתית ודכאונית, שבה לכל אדם יש אבחנה פסיכיאטרית, והפתרונות היחידים שנמצאים לכל הבעיות – קבוצות תמיכה, טיפול נפשי, ריפוי בדיבור - גרועים והרסניים בדיוק כמו התחלואים שהם מבקשים לרפא, כיוון שגם הם מטפחים נרקיסיזם. כמו כן, הרומן רצוף באינספור הבחנות שהיו יכולות להרכיב ספר ציטוטים שלם, כגון "כולם זהים באמונה הלא-מדוברת הסודית ולפיה עמוק-עמוק בפנים הם שונים מכל השאר", "האמת תשחרר אותך. אבל לא לפני שהיא תגמור אותך" או "אתה תהיה הרבה פחות עסוק במה שאחרים חושבים עליך ברגע שתבין עד כמה נדיר שהם עושים זאת".

אינפיניט ג'סט מתרחש בכמה זירות, הבולטות שבהן - אקדמית "אנפילד" לטניס ומרכז הגמילה "בית אנט" – ממוקמות בפרברי בוסטון. רוב הדמויות הן תלמידי האקדמיה ומוריה, ודיירים ואנשי צוות בבית אנט. קשה לתאר את עלילת הרומן החריג והארוך הזה מבלי לעשות עוול למורכבות הכמעט אינסופית שלו, מורכבות אותה טיפח וואלאס בשקידה. חלק מהרומן עוסק בנער מחונן בשם האל אינקנדנסה, תלמיד האקדמיה וחובב ארוטיקה ביזנטינית, השואף להפוך לטניסאי מקצוען תוך שהוא נאבק בהתמכרותו למריחואנה. חלק נוסף מתמקד בדון גייטלי, הענק טוב-הלב, המכור לסמים והגנב לשעבר המנסה להיגמל ולשוב למוטב, כדייר ובהמשך כאיש צוות בבית-אנט. חלק אחר כתוב כשיחה, בין בדלן קוויבקי חסר-רגליים בשם רמי מראת, הנשו באומללות לאשה נטולת גולגולת (מוחה מוחזק ביציבות באמצעות קסדה), לבין סוכן כפול מ"הלשכה לשירותים בלתי-נקובים" (Office of Unspecified Services, או OUS), סוכנות ביון דמוית CIA.

החוט המקשר בין קווי העלילה השונים והדמויות הוא "אינפיניט ג'סט". זהו שמו של סרט קולנוע עצמאי ומסתורי המכונה גם "הבידור הגדול". הוא מתפקד כאן באופן דומה למכתב בסיפורו של אדגר אלן פו "המכתב הגנוב" – לא ידוע מה הוא צופן בחובו אבל ברור שזה הרסני לכולם. הסרט נחשב כה מבדר עד שצופיו נסוגים מהחיים ובוהים בו ברצף עד שהם מתים. במאי הסרט היה ג'ים אינקנדנסה, אביו של האל, קולנוען ומייסד האקדמיה לטניס, שמסיבה עלומה התאבד על-ידי הכנסת ראשו למיקרוגל. השחקנית הראשית בסרט, ג'ואל ואן-דיין, מאושפזת בבית-אנט. רמי מראת מוביל את ארגון הספרטיסטים הקוויבקים Les Assassins en Fauteuils Roulants (AFR, או: "המתנקשים בכיסאות גלגלים") בחיפושם אחר עותק-העל של הסרט, שבכוונתם לנצל למטרות טרור. ואילו ה-OUS פועל לסיכול תוכניתם הזדונית על-ידי מציאת אותו העותק.

למרות מרכזיותם של האל ודון גייטלי, כחלק מחתירתו תחת מוסכמות ספרותיות ביקש וואלאס לכתוב רומן ללא גיבורים. ואמנם אינפיניט ג'סט הוא פסיפס רב-קולי המציג אינספור דמויות, כולן מתמודדות עם נכויות גופניות, פסיכולוגיות ורוחניות, וסובלות מבעיות הנוגעות לתלותיות ואובדן שליטה על דחפים הרסניים. הרומן כתוב ממגוון נקודות מבט ומזגזג בין גוף ראשון לגוף שלישי – ויש כמה מכל סוג – ולכל דובר סגנון מובהק ואמין, מה שמעיד על יכולת ההקשבה העילאית של וואלאס. הוא מרבה לרפרפר ליצירות מופת ספרותיות כגון "המלט" ו"האחים קרמזוב" כמו גם ליצירות זניחות למדי מהתרבות הפופולארית האמריקאית, כאלה שספק אם לא-אמריקאיים שמעו עליהן. הוא מדלג בין שפה גבוהה ליומיומית, ממציא מילים, בדיחות וסלנג. הוא מקצין עד אבסורד סוגי שיח מקצועיים כמו זה הפסיכיאטרי, שבו הוא שולט שליטה עליונה (ואין אף-אחד שכותב תיאורים של דיכאון קליני כמו וואלאס), ועושה מטעמים מהנטייה האמריקאית להשתמש בקיצורים וראשי תיבות.  כל אלה הופכים את הרומן הזה ליצירה שמסובך במיוחד לתרגם.

לכל אורך הרומן – שלצורך כתיבת 577,608 מילותיו השתמש וואלאס באוצר מילים המונה 20,584 מילים – הוא מפגין עושר לשוני שבתרגום לעברית בהכרח יצטמק ויאבד, וכזה שקשה למצוא לו מקבילה לא רק אצל בני-דורו בספרות האמריקאית העכשווית אלא גם בקרב ענקי הדורות הקודמים.

Infinite Jest

"אני אגמור את הספר הזה גם אם הוא יהרוג אותי". תצלום: מישל

מבנה הרומן המעגלי, נטול נקודות הציון, המטשטש כל הבחנה בין התחלות לסופים, מעורר רושם של הימצאות תמידית באמצע. קונפליקטים לעולם אינם מוכרעים והקורא – בדומה לצופי סרטו של ג'ים אינקנדנסה – מוצא עצמו שבוי בלולאה אינסופית של בידור. וואלאס אינו מקל על הקורא את הבנת הנקרא ואף מפריע במכוון לתהליך הקריאה. יש ברומן קטעים שלמים שבהם הוא ממטיר ז'רגון מקצועי או מילים בראשי-תיבות באופן פארודי ומגוחך – ואותם כנראה יהיה הכי קשה לתרגם. יש בו קטעים שבהם התנודות בין נקודות המבט השונות הופכות תזזיתיות ומסחררות. יש קטעים שמוקדשים למהלכי משחקי טניס או למהלכי "אסכטון" (מלשון אסכטולוגיה – היא דוקטרינת יום הדין בנצרות). זהו משחק תפקידים המדמה מלחמה גרעינית ומשוחק על-ידי תלמידי האקדמיה, על מגרש הטניס, באמצעות 400 כדורים. כל תלמיד עוטה על עצמו דמות ובוחר לה שם, כך שלפתע צצות ברומן אינספור דמויות חדשות בעלות שמות מוזרים, שאין להן קשר למה שנדמה שהוא ציר העלילה המרכזי, רופף ככל שיהיה.

בקטעים כאלה הטקסט הופך מייאש, מרגיז וכמעט בלתי קריא. וואלאס מדגים תעוזה ספרותית יוצאת-דופן, שכן הוא מסתכן בנטישת הקורא נוכח חוסר התקשורתיות הבוטה של חלקים ניכרים מהרומן. אולם אם צולחים אותם מובטח תגמול – בידור אינסופי, הודות לכתיבה המופתית בקטעים בהם וואלאס כותב "נורמלי", ובזכות חוש ההומור המשובח שלו והאפשרות לפענח את המסר העמוק של הספר. ואמנם, מבחינת וואלאס הצורה נאמנה לתוכן. הבחירות האסתטיות שלו משקפות את הבעיה המרכזית שעליה הוא מצביע: הרגרסיה האינפנטילית האמריקאית-מערבית להשתקעות-עצמית, כלומר נרקיסיזם.

וואלאס זרע לאורך הרומן אינספור רמיזות ל"המלט". החלקים העוסקים במשפחת אינקנדנסה – סיפורם של האל ושני אחיו, אורין ומריו, ויחסיהם עם אמם אווריל ואביהם ג'ים – מבוססים על "האחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי, שאותו, במידה רבה, וואלאס מתיק לסביבה התרבותית האמריקאית. בשל היקפו, מקוריותו ומורכבותו, אינפיניט ג'סט תואר כ"יוליסס" של זמננו. למרות שקשה לסווג אותו לז'אנר מסוים, התווית המתאימה ביותר היא כנראה "רומן אינציקלופדי". שכן בכמעט אלף עמודיו הוא כולל רשימות, דיאגרמות, נוסחאות כימיות לסמים, הוראות הגייה ועוד. על אלה נוספים כמאה עמודי הערות שוליים, שלחלקן הערות שוליים משל עצמן. הערת שוליים 24 – הפילמוגרפיה של ג'ים אינקנדנסה – משתרעת על פני שמונה וחצי עמודים.

בראיון מ-1993 וואלאס מיקם עצמו כחלק מדור שלישי או רביעי של סופרים פוסט-מודרניים. הוא ציין את ג'ון בארת, תומס פינצ'ון ובעיקר את וויליאם גאדיס כמקורות ההשראה שלו. עם זאת, הוא טען כי אבות-אבותיו הספרותיים הורישו לו ולבני דורו "עולם שלם של בעיות". הבעיה המרכזית היא האירוניה.

בסצנה נוספת מ"המציאות נושכת" פוגשת דמותה של וינונה ריידר, לליינה, את מושא אהבתה – ייצוג קולנועי ברור של האמן המיוסר – יושב בדיינר וקורא את "הוויה וזמן" של הפילוסוף הגרמני מרטין היידיגר. היא שואלת אותו: "אתה מסוגל להגדיר אירוניה?" בלי להביט בעיניה ורגע לפני שהוא בורח ממנה  – ובעיקר מהמורכבות הרגשית המבעיתה שהיא מעוררת בו – הוא פולט: "זה כשהמשמעות האמיתית של משהו היא ההפך המוחלט מהמשמעות המילולית שלו". אז מה הבעיה של וואלאס עם זה?

לפי וואלאס, האירוניה, ככלי אמנותי וספרותי, הייתה בתחילה הכרחית ורצויה בכדי לחתור תחת "הצביעות האמריקאית של שנות ה-50 וה-60". אבל היא הפכה, לדבריו, "למטרה בפני עצמה, דרך להפגנת תחכום ומגניבות ועליונות ספרותית". אך האירוניה אינה מסוגלת "לייצר תחליף לצביעות שהיא מגנה". האירוניה איבדה את שיניה הביקורתיות כשהפכה ל"הילה" שמקיפה אותנו ולהיפוך מוחלט של הכנות. העובדה שהטלוויזיה אימצה אותה ככלי תסריטאי מרכזי סירסה את האירוניה, לפי וואלאס – חובב טלוויזיה מושבע, דרך-אגב – והרסה את האפשרויות היוצרות שלה.

לפי תפישה זו, האירוניה – בראשיתה תוצר-לוואי של הפוסט-מודרניזם – חרגה מזמן מגבולות האמנות, חלחלה אל התרבות הרחבה ולחיי הנפש של היחיד, כבשה אותם והפכה לפרדיגמה הפוסט-מודרנית ולביטוי עליון לנרקיסיזם של בני הדור האחרון והדור הנוכחי. "זה הפך לשפה שלנו", אמר וואלאס בראיון, "אנחנו אפילו לא רואים שזו פרספקטיבה אחת בלבד מבין נקודות מבט רבות ומרובות". אולם הבעיה באירוניה אינה רק שקשה להשתחרר ממנה, אלא שהיא התקרנפה, בהופכה לעוד צורה של דה-הומניזציה.

בקטע קצר אך חשוב באינפיניט ג'סט, העוסק בדיכאון ובה בעת מתמצת את השקפת עולמו של וואלאס, הוא כותב:

"עבור ילדים וצעירים, להיות מגניב וקול זה להיות מוערץ ומקובל ושייך וכל-כך לא-לבד... אנחנו נכנסים לגיל ההתבגרות הרוחני ומתעוררים לעובדה שהאימה הטרנסנדנטית הגדולה היא בדידות, מאסר בתוך העצמי... האמנויות האמריקאיות הן המדריך שלנו להכללה... מראים לנו איך לייצר מסיכות אדישות ואירוניה מפוהקת בגיל צעיר, כשהפנים אלסטיות מספיק... ואז הן נתקעות שם, בציניות הייגעה שמצילה אותנו מסנטימנט דביק ומנאיביות לא-מתוחכמת... הנאיביות היא החטא הנורא והאיום האמיתי האחרון בתיאולוגיה של אמריקה המילניאלית... האל – ריק אך כלל לא טיפש – משער  שמה שנדמה כהתעלות צינית מגניבה מעל הסנטימנט הוא בעצם סוג של פחד מלהיות באמת אנושי, מאחר שלהיות באמת אנושי... זה כנראה להיות באופן בלתי-נמנע סנטימנטלי ונאיבי ודביק ובאופן כללי פתטי, זה להיות באיזו דרך פנימית בסיסית כלשהי, אינפנטיל לעד..."

הדה-הומניזציה של האירוניה מתבטאת אפוא, לפי וואלאס, בחוסר האותנטיות הקיומי שלנו ובחוסר היכולת שלנו להשקיע עצמנו רגשית בדבר – יצירת אמנות או אדם אחר – להרגיש רגשות ולחוות חוויות בכנות ובאופן ישיר, ללא הפטור ממחויבות שמספק הריחוק של התיווך האירוני. ואמנם לאחר שקוראים את ספרו של וואלאס אי אפשר להפסיק לראות אירוניה בכל מקום: במופעים השונים של תרבות ההיפסטרים (שהתרבות הכללית מנסה לחקות); בספרות, ובעיקר בטלוויזיה ובקולנוע - בכל פעם שהנבל מת מיד לאחר שזכה לרגע חסד מעורר אמפתיה; אצל כל גיבור שכוחו הוא גם נקודת התורפה וחולשתו הגדולה; בכל פעם שהחטא הקדמון שבזכותו טיפס הגיבור (או האנטי-גיבור) לפסגה הוביל בסוף למפלתו.

דיוויד פוסטר וואלאס

דיוויד פוסט וואלאס.תצלום: כריס לוט.

אינפיניט ג'סט אינו ספרות רגילה. הוא מניפסט – שבאופן מדהים, אינו מתנשא – לאמנות ולחיים. כמו שאויביו של דוסטוייבסקי, אחד מאבותיו הרוחניים של וואלאס, היו הניהיליסטים, כך אויביו של וואלאס הם הניהיליסטים האירוניים של ימינו, הסולדים מגילויי רגשנות ונאיביות ולפיכך גם אפאתיים לסוגיות מוסריות רציניות.  לכן, מבחינה ספרותית, וואלאס קורא לחזרה לכתיבה שתובעת מהקורא את אותה מחויבות רגשית שהסופר לוקח על עצמו. "ההבדל הגדול בין אמנות טובה לבינונית", אמר וואלאס בראיון, "טמון איפשהו בסדר היום של התודעה שמאחורי הטקסט. זה קשור איכשהו לאהבה, ליכולת לדבר החוצה את אותו חלק מעצמך שמסוגל לאהוב, במקום את החלק שרק רוצה שיאהבו אותו".

האל אינקנדנסה ודון גייטלי מבטאים משנה זו בניסיונם הנאיבי והסנטימנטלי לשחות נגד הזרם הנרקיסיסטי והאירוני ולחתור להרגשה כנה של רגשות ולחוויה ישירה של העולם. אבל בסופו של דבר הם סובלים רגשית וגופנית ומושתקים. שניהם שוקעים, איש-איש בדרכו, ובאופן בו הם רודפים אחר עותק הסרט "אינפיניט ג'סט", ברגרסיה אינפנטילית הממחישה את הקושי להיחלץ מבועת האירוניה הנרקיסיסטית. סופם המר הוא אחת הסיבות לכך שחוקרי ספרות שעסקו באינפיניט ג'סט סבורים שוואלאס נכשל. אבל הם מסכימים שזהו כישלון מפואר, מבריק וגאוני. במובן מסוים, היה זה כישלון ידוע מראש. נדמה שוואלאס עצמו היה מודע לכך. והוא אף מהרהר, בתוך הרומן, בקושי שלו עצמו להציע חלופה בת-קיימא לפרדיגמה הפוסט-מודרנית שהיא האירוניה ואף לממש אותה – באמנות ובחיים.

אולם כישלונו של וואלאס היה ידוע מראש לא רק בגלל הקושי לפרוץ החוצה מתוך פרדיגמה אחת אל אחרת, אלא גם מפני שהמציאות הממשית בכדור-הארץ נוטה להיות אירונית. אנחנו רואים, למשל, איך פרויקט אירופי שנועד לאיחוד מוביל להיפרדות. אנחנו רואים מערכת בחירות אמריקאית אורווליאנית, שבה שקרנות פתולוגית נתפשת על ידי רבים כביטוי לאמת. ואנחנו רואים את ההישגים ששיפרו את חיינו והגדילו את תוחלתם מתגלים בתור חטא קדמון – אולי חטא ההיבריס – שאמנם הגביה ורומם אותנו עד לירח, אבל בה בעת יצר משבר שכמותו לא ידענו, שעמו איננו יודעים, לעת עתה, כיצד להתמודד, שהזמן לפתור אותו הולך ומתקצר, ושעתיד – הו, אירוניה מרה, הלצה אינסופית - להוביל למפלתנו.

הערת המערכת: הרומן Infinite Jest תורגם עד כה לצרפתית, לגרמנית, לפורטוגלית של ברזיל, לפורטוגלית של פורטוגל, לאיטלקית ולספרדית.

תמונה ראשית: מתוך "אירוניה", תצלום: מייק למברט (Flickr)

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על Infinite Jest

01
הליצן האינסופי

הו המקריות....
יושב על שולחני עותק של הספר הנ"ל.
(גילוי נאות: אני חי בחו"ל כמעט 20 שנה וקורא כמעט לחלוטין רק באנגלית)
קניתי אותו לפני שלוש שנים לאחר שקראתי סיפורת קצרה מפרי עטו של המנוח ולאחר שהתרשמתי מכשרונו הספרותי והתחלתי לקרוא אותו בערך ארבע פעמים מאז. הפעם האחרונה - לפני שבוע וכבר 110 עמודים לתוכו.

כמו שניר יהודאי כותב, יוליסס היה הדבר הראשון שעלה בדעתי...
מהתלה ספרותית שקורא הספר הוא הקרבן שלה.
לעיתים נדמה שהספר נוצר רק ע"מ שמי שקנה אותו יוכל לשאול בארשת ידענית את העומד מולו "ואת אינפיניט ג'סט כבר קראת ???"

ישנן פסקאות קריאות וישנן כאלו שלא. לא ממוקד לחלוטין. המון מלל מיותר - מאוד אמריקאי...
ההרגשה לאחר קריאת פסקה טובה היא שהספר אוטוטו ממריא לאנשהו, אבל זו מתחלפת באכזבה עם בוא הפסקה הבאה.

לטעמי הספר עונה על מודל הגבינה השווייצרית, רק עם הרבה מאוד חורים בין מעט פיסות גבינה....
כנראה שהאמירה "הקץ לסבל, יש לי חבל" הייתה יכולה להתאים כאן (הו האירוניה...).
א.

02
ארנסט שמיץ

מאמר מצוין ומאלף, לא ייאמן שסופר בדרגת הכישרון והחדשנות הספרותית של וואלס (או למצער יצירת המופת שלו) טרם תורגם לשפה העברית! אולי ניר יהודאי ירים את הכפפה? נראה מוכשר למשימה...

05
מעין

מאמר מצוין, עשיר חכם ודחוס, קצת כמו כתיבתו של וואלאס.

למעשה אני מרגישה שעכשיו אני פטורה סופית מקריאת הספר עצמו! אם כי אצטרף לארנסט בהצעתו שניר יהודאי ירים את הכפפה, ואז מבטיחה לקרוא מתחילתו ועד סופו