אולי תקשיבו כבר?

אי-הקשב אינו רק בעיה של המאה ה-21. בעבר קשרו אותה לשאלות של סמכות ומוסר וגם המליצו על פתרונות
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

האינטרנט והטכנולוגיה הדיגיטלית הקיפו אותנו באינספור הסחות דעת: אס-אם-אסים, מיילים ותמונות אינסטגרם מחברים, מוזיקה וסרטונים בהישג יד, שערי מניות בזמן אמת, חדשות ועוד חדשות. אם אנחנו רוצים להצליח לעבוד קצת, אנחנו יכולים לנסות לכבות את שטף המידע הדיגטלי, אבל את זה קשה לנו מאוד לעשות בגלל ה-FOMO, הפחד המודרני מהחמצה. יש החושבים שכוח הרצון שלנו חלש כל כך כי הרעש הדיגיטלי פגם במוחנו. אך אל לנו להאשים את הטכנולוגיה בבעיות הקשב המודרניות. ההיסטוריה מלמדת שאי-שקט אינו נובע מחידושים – יהיו אשר יהיו - אלא מהאיום שהם מציבים בפני הסמכות המוסרית של הסטטוס קוו.

הסחות הדעת הפכו לראשונה לאיום חברתי באירופה של המאה ה-18, במהלך עידן הנאורות, כלומר בתקופה שבה הלוגיקה והמדע החלו לדחוק לאחור את הדת והמיתוסים.

הסחות הדעת הפכו לראשונה לאיום חברתי באירופה של המאה ה-18, במהלך עידן הנאורות, כלומר בתקופה שבה הלוגיקה והמדע החלו לדחוק לאחור את הדת והמיתוסים. לפי מילון אוקספורד, השימוש הראשון במילה Inattention (שאותה נכנה במאמר זה "אי-קשב") היה בכתב העת Tatler ב-1710, שם היא קושרה ל-indolence (עצלות). שתי התופעות האלה נחשבו למידות רעות שאמורות להדאיג את הציבור.

פילוסופים וחוקרי מוסר שעמדו בחזית ההתפתחות התרבותית, אפיינו את האי-קשב כ"הרגל" שאינו כשל מוסרי העומד בפני עצמו, אלא מוליד מידות רעות נוספות. ב"מסה על טבע האמת" כותב הפילוסוף הסקוטי ג'יימס ביטי (Beattie), שנודע כמי שביטא היטב את החרדות המוסריות של תקופתו, כי האי-קשב הוא מקור ה"הרגלים העברייניים" ש"משחיתים את הכושר המוסרי". הוא טען כי "רכשנו הרגלים זדוניים רבים שמהם אפשר להימנע בעזרת מידה הולמת של ריכוז ותשומת לב". ביטי קישר בין האי-קשב ל"חוסר התחשבות ואי שביעות רצון" והתריע שאם המידה הרעה הזאת תתפשט בקרבנו, היא תפגע בסדר החברתי.

הפילוסוף הסקוטי ג'יימס ביטי כתב כי האי-קשב הוא מקור ה"הרגלים העברייניים" ש"משחיתים את הכושר המוסרי".

הסחות הדעת הפכו לראשונה לאיום חברתי באירופה של המאה ה-18, במהלך עידן הנאורות, כלומר בתקופה שבה הלוגיקה והמדע החלו לדחוק לאחור את הדת והמיתוסים.

ניוטון, ויליאם בלייק

"ניוטון", הדפס צבע מאת ויליאם בלייק (1795). תצלום: ויקיפדיה

פרשנים ספרותיים באנגליה של המאה ה-18, כגון ריצ'רד סטיל, מייסד "גרדיאן", והמסאי והמורליסט סמואל ג'ונסון, ראו באי-קשב תסמין של "אורח חשיבה מפוזר". הם חילקו עצות למניעת "פזיזות המחשבה" אשר "אוחזת לעתים בנפשות עסוקות".

אחד המקורות המצוטטים ביותר מהמאה ה-18 בכל הקשור לבעיית האי-קשב הוא The Elements of a Polite Education: Carefully Selected from the Letters of the Late Honourable Philip Dormer Stanhope, Earl of Chesterfield, to his Son (ראה אור ב-1774), מאת פיליפ דורמר סטנהופ, הרוזן מצ'סטרפילד. "איני מכיר דבר הפוגע באנשים שסביבנו יותר מאשר אי-קשב ודעת מוסחת", כתב צ'סטרפילד במרץ 1746. במכתב מינואר 1752 הוא מקביל בין אי-קשב ל"עצלות הנפש" וטוען כי שתי התופעות גם יחד הן "אויבות הידע". הקו המנחה בטענותיו של צ'סטרפילד באשר למידה הרעה הזו, הוא שחוסר היכולת להתרכז ולמקד את הקשב שוחק את ההיררכיה החברתית ואת הסדר המוסרי.

לא זו בלבד, אלא שהתרבות של עידן הנאורות העלתה על נס את הקשב ותפסה אותו בתור היכולת השכלית החשובה ביותר לשימוש בתבונה. בספרו Toward a History of Attention in Culture and Science (ראה אור ב-2003) טוען ההיסטוריון מיכאל האגנר שעד סוף המאה ה-18 "הקשב לא היה עוד אך ורק מטאפורה הולמת לשאיפות נאורות". הוא נתפס כאמצעי המרכזי לרכישת השכלה ולהתפתחות רוחנית ומוסרית.

הפילוסוף הצרפתי קלוד אדריאן הֶלווטיוּס (Helvétius) ראה בקשב מקור חשוב לנאורות. במסה De l’esprit (ראתה אור ב-1758) הוא מקשר בין "קשב מתמשך" ל"כושר חשיבה נעלה". אך בניגוד למרבית חסידי הקשב, הוגה אתאיסט רדיקלי זה ביקר את נטייתה של החברה לראות באי-קשב מידה רעה של המוסר. "מדוע יש להציג שוב ושוב את האי-קשב כפשע?" הא שאל. הוא ראה בריטואל הזה אמצעי לשליטה מוסרית.

קשב וריכוז נחשבו בעיני רבים להישגים מוסריים החיוניים לטיפוח אופי חזק ובריא. הפילוסוף תומס ריד (Reid), מתומכיה המרכזיים של אסכולת "השכל הישר" (common sense) הסקוטית מהמאה ה-18, טען ב-Essays on the Active Powers of the Human Mind (ראה אור ב-1788) ש"ישנם כללים מוסריים המחייבים קשב", והם "ברורים לא פחות מאשר אקסיומות מתמטיות". הכללים המוסריים של הקשב דורשים טיפוח ותרגול, ואנשי החינוך הם שאחראים להבטיח כי הצעירים לא ירכשו "הרגלים של חוסר קשב". אי-קשב נתפס כמכשול לתהליך החִבְרוּת של הצעירים.

בלימת הרגלי חוסר הקשב השליליים הפושים בקרב ילדים ונערים, הפכה למטרתה המרכזית של הפדגוגיה במאה ה-18. אנשי חינוך היו עסוקים מאז ומתמיד בגיוס הקשב של תלמידיהם הצעירים, אך במאה ה-18 יוחסה למשימה זו לחשיבות חסרת תקדים. הקשב נתפס כחיוני לתבונה ולהתפתחות הרוחנית והמוסרית. ספרי עצות הפונים להורים, כמו Practical Education מאת מריה אֶדג'וורת' (1798), התעקשו שטיפוח ריכוז וקשב דורש מאמץ ומיומנות.

בעיצומה של חגיגת הקשב הזו, אנשי חינוך, פרשנים דתיים ומומחים רפואיים דיברו ללא הרף על החשש מפני הנזקים המוסריים שגורם האי-קשב. החל מסוף המאה ה-18 גברו החרדות באשר ל"הרגלי חוסר הקשב", שנתפסו כמחלה מוסרית. בספר הלימוד הרפואי שפרסם ב-1775, הרופא הגרמני מלכיאור אדם וייקרד תיאר בעיה שאותה הוא כינה "מחסור בקשב" (Attentio Volubilis, או Mangel der Aufmerksamkeit). תיאורו נע ללא הרף בין פגמים רפואיים ומוסריים. לפי וייקרד, לאנשים חסרי קשב אין היציבות והחוסן המוסרי הנדרשים כדי לשמור על ריכוז. הם "חסרי זהירות, קלי דעת, הפכפכים וחובבי הילולות". הוא הציג אותם כאנשים ילדותיים, פזיזים ובלתי אמינים.

וייקרד האמין ששיטות קלוקלות של גידול ילדים הן המקור של מחלת האי-קשב, אשר רווחת בקרב צעירים יותר מאשר בקרב מבוגרים. הטיפול שהוא הציע אינו אלא הגרסה של המאה ה-18 לטכניקות של "פיתוח אופי". הוא רשם חלב מוחמץ, אבקת פלדה ורכיבה על סוסים.

הטקסט הראשון באנגלית שעסק במחלת האי-קשב הוא An Inquiry into the Nature and Origin of Mental Derangement מאת אלכסנדר קרייטון (1798). קרייטון חשב שהפרעת האי-קשב "שייכת לתחום הרפואה" אך מושפעת מגורמים חברתיים ותרבותיים. הוא טען שהקשב עלול להיות מושפע לרעה גם מחינוך לקוי, היעדר מוטיבציה וגורמים משפחתיים. בעיות קשב מחד גיסא ושימוש מופרז בקשב מאידך היו עלולים, לדעתו, לפגוע ביכולת הריכוז של האדם במידה שאפשר לראות בה מחלה. קרייטון כתב כי אנשים בעלי ליקוי קשב סובלים מ"מידה בלתי טבעית של אי-מנוחה שכלי". הוא כתב כי לאנשים שסובלים מלקות זו יש "שם מיוחד לתחושותיהם אלה". הם "אומרים שיש להם קוצים ב...".

במהלך המאה ה-19 הפכה בעיית האי-קשב לסוגיה מוסרית גרידא. אי-קשב נתפס כאיום לקדמה התעשייתית והמדעית ולשגשוג בכלל. ויליאם פְּלֵייפֵייר (Playfair), כלכלן פוליטי סקוטי, סיכם היטב את תמימות הדעים הרווחת בעניין זה:

"הידרדרות החוסן המוסרי ואובדן הקשב ותשומת הלב לעקרונות היסודיים האחראים לשגשוגה וביטחונה של החברה – שניהם תוצרי לוואי של עושר – הם גורמים מרכזיים לשקיעתן של מדינות".

פלייפייר אף טען שבצרפת "העובדה שהאצולה לא הייתה קשובה ולא גילתה תשומת לב לחובותיה היא אחד הגורמים למהפכה".

עד סוף המאה ה-19 הפך האי-קשב לתופעה המעידה על התנוונות גזעית. ב"ניוון", ספרו הקלאסי מ-1895, הזהיר המבקר החברתי מקס נורדאו כי "ללא ידו המכוונת והמרסנת של הקשב, פעילות מוחם של אנשים מנוונים והיסטריים הופכת גחמנית ונטולת מטרה או תכלית".

בעיית היעדר הקשב הוצגה בראש ובראשונה כפגם של שליטה מוסרית עד שנות ה-70 של המאה ה-20, כשההגדרה הרפואית הרשמית להפרעת קשב וריכוז (ADD) חדרה לשפה המקובלת וסייעה לציבור להבין את מצבם של אנשים בעלי לקות אמיתית זו. הרצאותיו פורצות הדרך של ג'ורג' סטיל בנושא "מספר בעיות נפש חריגות בילדים" (1902, Some Abnormal Psychical Conditions in Children) התמקדו בתכונות שליליות כגון "טינה/אכזריות, קנאה, נטייה להתפרעות, חוסר כנות, שובבות מופרזת/הרסנות, חוסר בושה/חוסר צניעות, הפקרות מינית ותוקפנות". בפועל, מעולם לא השתחררנו לחלוטין מהגישה הזאת, אשר מנחה, לדוגמה, את ספרה של מגי ג'קסון, "מוסחי דעת: שחיקת הקשב ובואו של העידן האפל" (Distracted: The Erosion of Attention and the Coming Dark Age, ראה אור ב-2008). ג'קסון טוענת כי הקשב "מאלף את החיה הפנימית שלנו" וש"בלעדיו לא נוכל לפתח מצפון".

בעשרות השנים האחרונות התהפך האופן שבו אנו מתייחסים לבעיות קשב. בניגוד למאה ה-18, כשאי-קשב נתפס כתופעה חריגה, כיום הוא מוצג לעתים קרובות בתור המצב הנורמלי. לעתים קרובות מכנים את התקופה הנוכחית בשם "עידן הסחות הדעת", ואי-קשב אינו מוצג עוד כבעיה של מתי מעט. כיום, שחיקת הקשב הכללית של האוכלוסייה נתפסת כבעיה קיומית הנובעת משטף המידע הדיגיטלי הבלתי נלאה. "הרשת משתלטת על הקשב שלנו ובסופו של דבר מפוררת אותו", טוען ניקולס קאר (Carr) בספרו The Shallows: How the Internet is Changing the Way We Read, Think and Remember (ראה אור ב-2010). לפי חוקר המוח האמריקני דניאל לויטין (Levitin), הסחות הדעת של העולם המודרני עלולות לגרום נזק מוחשי למוחנו.

אך החששות המוסריים שליוו תמיד את העיסוק החברתי בבעיות קשב עדיין אורבות ברקע. מבקר הספרות האמריקני סְוון בירקר (Birker) אמר לאחרונה: "המילים 'קשב' ו'מוסר' התחברו אצלי במידיות מחשמלת".

דבריו של בירקר יישמעו הגיוניים לכל היסטוריון. האי-קשב היה תמיד אמת-מידה לחששותינו ביחס לסמכות מוסרית. לא פלא שהוא התגלה במאה ה-18. הרוח האינטלקטואלית של "עידן התבונה" דחתה את האמיתות המקודשות של המסורת והתעקשה לבסס כל טיעון באשר הוא על ראיות ותבונה בלבד.

כפי שיודעים מורים מאז ומתמיד, לא קל לזכות בקשב ובתשומת הלב של תלמידים צעירים. אך ברגע שגורמים שונים ומנוגדים החלו לתבוע לעצמם סמכות מוסרית על הצעירים, השליטה בקשב הפכה לנושא בהול. מסיבה זו, בין היתר, נמשכו הפילוסופים של המוסר לבעיית האי-קשב. ג'ון דיוּאי התייחס לנקודה הזו ב-The Psychology of Effort (ראה אור ב-1897), כשציין שנעשינו מודעים לסוגיית הקשב רק כאשר החברה החלה להתחרות עליו.

לינו להבין שהמאבק האמיתי אינו בין הקשב לאי-קשב, אלא בין מושאי הקשב השונים. כלומר: למה עלינו להקדיש את תשומת לבנו.

לכן עלינו להבין שהמאבק האמיתי אינו בין הקשב לאי-קשב, אלא בין מושאי הקשב השונים. כלומר: למה עלינו להקדיש את תשומת לבנו. תפיסה זו טומנת בחובה את החשש שאנשים חסרי קשב מקדישים תשומת לב רבה מדי לטקסטים ולפרקטיקות תרבותיות בלתי הולמים. שרי טֶרְקֶל (Turkle) מ-MIT, שחוקרת את היחס האנושי לעולם המקוון, עסקה בכך. משקל רב "מוטל על הכף במאבק על הקשב", היא כתבה בספרה Reclaiming Conversation: The Power of Talk in the Digital Age (ראה אור ב-2015), כי "הדברים שבהם אנו ממקדים את הקשב" הם "הדברים שאנו מייחסים להם חשיבות".

שונא מתמטיקה

"אני שונא מתמטיקה", תצלום: Eryne

גישת "עידן הסחות הדעת" מלמדת כי איננו בטוחים מה ראוי לתשומת הלב שלנו. הנטייה לנתב את החששות שלנו בסוגיות של סמכות מוסרית לדיונים בנושא הסחות דעת טכנולוגיות, התנפחה לממדים פתולוגיים בכל הקשור לילדים ונערים. אך כפי שהבינו כבר חדי התפיסה, ילדים שאינם קשובים למורים שלהם, קשובים מאוד לאס-אם-אסים ושאר מיני ההודעות שהם מקבלים. ייתכן כי הקינה הבלתי פוסקת של המבוגרים לגבי בעיות הקשב והריכוז של הנוער בעולם האנגלו-אמריקני, נובעת מהקושי שלנו להקרין סמכות.

רבים טוענים כי בעיות הקשב של הצעירים הן הסיבה שהמבוגרים אינם מצליחים לעורר את דמיונם ולהלהיב אותם. לעתים תכופות מורים מאמצים גישה פטליסטית לנוכח המצב: הם מתאימים את עצמם להרגלי הקריאה החלשים-לכאורה של ילידי העידן הדיגיטלי. דפוס זה בולט בהשכלה הגבוהה. ההנחה הרווחת שאי אפשר עוד לצפות מתלמידי אוניברסיטה לקרוא טקסטים ארוכים ומאתגרים, או לשמור על ריכוז בהרצאות קשות, הובילה לשינויים והקלות בסילבוסים. קולות רבים בהשכלה הגבוהה דורשים כעת לשנות את הסביבה החינוכית כך ש"תתאים לסטודנט".

כמה שונה תגובה זו מתגובתם של פילוסופים כגון דוּגאלד סטיוארט (Stewart), שעסק גם הוא בבעיית התלמיד חסר הקשב והריכוז. סטיוארט, שחיבר את Outlines of Moral Philosophy: For the Use of Students in the University of Edinburgh (ראה אור ב-1793), טען כי על בעיית האי-קשב ניתן להתגבר רק באמצעות חינוך מוסרי. בניגוד לאחדים מן האקדמאים של ימינו, הוא חשב כי הרגלי הקשב הלקויים של הצעירים הם בעיה שיש לפתור, ולא עובדה שיש להשלים איתה. והלווטיוס האמין בכל לבו כי לכולם יש פוטנציאל לסגל לעצמם "קשב מתמשך" ו"לגבור על העצלות".

למרבה הצער, האופטימיזם של הלווטיוס פינה את מקומו לכניעה. הקשב עדיין נחשב להרגל חיובי, אך רבים בימינו מאמינים שכמעט בלתי אפשרי לרכוש אותו עוד. כפי שמתריעה אחת מזורעי הבהלה (שהוזכרה לעיל), "מגפת שחיקת הקשב היא אות המבשר את בואו של עידן אפל". הלווטיוס היה נחרד נוכח הקינה הפטליסטית הזאת.

 

פרנק פוּרֶדִי (Furedi) הוא סוציולוגי ופרשן חברתי. בעבר לימד סוציולוגיה באוניברסיטת קנט בקנטרברי, וחיבר 17 ספרים. ספרו האחרון הוא The Power of Reading (ראה אור ב-2015).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "ניסוי על ציפור במשאבת אוויר", Joseph Wright of Derby, 1768, ב-National Gallery, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פרנק פורדי, AEON.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אולי תקשיבו כבר?