אני מוסרי משמע אני אלים

אלימות: אנחנו סולדים ממנה, סובלים ממנה ובעיקר - לא מבינים אותה. מדוע יש אלימות? מה גורם לאנשים, יחידים וקבוצות, לפעול באורח אלים? תגליות חדשות ומפתיעות, וגם פתח של תקווה
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

"כשהייתי בן 14, האיש הזה היכה אותי ברחוב. ואבי החורג חיסל אותו מול העיניים שלי. וזה עשה לי הרגשה טובה, בחיי".

טיו, בסרט הדוקומנטרי The Interrupters משנת 2011.

בספרו Evil: Inside Human Violence and Cruelty משנת 1999, הפסיכולוג רוי באומייסטר (Baumeister) טוען כי אנשים מאמינים שמרבית מי שמבצעים פשעים אלימים הם סאדיסטים, המפיקים הנאה מסבלם של קורבנות חפים מפשע. בעיקר כשמדובר בפשעים מחרידים, אין לנו ברירה אלא לראות בתוקפים אנשים "רעים": מפלצות לא אנושיות, הנעדרות תחושה מוסרית בסיסית. באומייסטר כינה את התופעה "מיתוס הרשע הטהור". מיתוס, משום שזו אינה אמת.

בודזיהם, רשע, השמדת הרשע, טוקיו

"השמדת הרשע", אחד משומרי החוק הבודהיסטי מסלק את הרשע (אחת מחמש תמונות). המוזיאון הלאומי, טוקיו. תצלום: ויקיפדיה

למרות האמונות הנפוצות בדבר קיומו, סאדיזם הוא כל כך נדיר, עד שאינו נחשב אפילו כאבחנה פסיכיאטרית רשמית. פסיכופתיה היא קרובת משפחתו הקרובה ביותר, אבל זו אינה מאופיינת בשמחה זדונית נוכח סבלם של אחרים. אמנם, פסיכופתים חסרים רגשות מוסריים ואמפתיה כלפי קורבנותיהם. והם יכולים להיות אלימים מאוד: במחקרים רחבי היקף של עבריינים אלימים, התגלה כי בערך עשרה אחוזים מן הפשעים האלימים מבוצעים בידי מי שעומדים במרבית הקריטריונים של הגדרת הפסיכופתיות, בעוד שאנשים כאלה מהווים פחות מאחוז בודד מכלל האוכלוסייה בעולם. ברור שפסיכופתים אחראים לדי והותר פגיעות.

מרבית הפשעים האלימים נותרים עדיין חסרי הסבר. בני אדם שאינם פסיכופתים פוגעים באחרים במספרים גדולים בהרבה מן הפסיכופתים. אנשים אלה אינם מפלצות. מה מניע אותם?

אבל מרבית הפשעים האלימים נותרים עדיין חסרי הסבר. בני אדם שאינם פסיכופתים פוגעים באחרים במספרים גדולים בהרבה מן הפסיכופתים. אנשים אלה אינם מפלצות. מה מניע אותם?

רובנו לעולם לא נעשה מעשה של אכזריות קיצונית. לעולם לא נירה, נדקור או נכה מישהו למוות. לעולם לא נאנוס אדם אחר או נעלה מישהו באש. לעולם לא נלבש חגורת נפץ ונפוצץ את עצמנו בבית קפה הומה אדם. ולכן, כשאנו עומדים בפני מעשים שנראים לנו חסרי הסבר, אנחנו מוצאים את עצמנו אובדי-עצות. איזו מטרה עשויים לשרת מעשים כאלה? למה בכלל אנשים פוגעים והורגים זה את זה?

נדמה שזו שאלה שלא ניתן לענות עליה. אבל ישנה תשובה. תשובה פשוטה, רבת עוצמה ומטרידה מאוד. ואנו לא מצליחים לזהות אותה, כמעט בכל מקום שבו יש לה משמעות. אבל אם אנו רוצים באמת לפתור את בעיית האלימות, זה פשוט מאוד. אנחנו חייבים להסתכן בסוג של הבנה שמאיימת על ערכינו שלנו, על אורח החיים שלנו. אנחנו חייבים להביט אל תוך התהום.

בימינו, ישנן שתי גישות עיקריות להבנת האלימות. שתיהן פגומות. הראשונה היא מה שאני מכנה בשם תיאוריית אבדן העכבות. על פי תיאוריה זו, יתכן שאפילו לאנשים מן השורה יש דחפים אלימים ואלה בדרך כלל מרוסנים. כשהחוש המוסרי שלהם פוסק מלפעול או כשמשהו נחסם, הם נכנעים לצד האפל שלהם. דמיינו את האיש שיודע שאסור לו להכות את אשתו, אבל אחרי יום עבודה ארוך, הוא מאבד שליטה ומכלה בה את זעמו. האם הוא הפושע האופייני שלנו?

בשנת 2001, הפסיכולוג סי. נתן דה-וואל (C. Nathan DeWall) ועמיתיו מאוניברסיטת קנטקי, פרסמו תוצאות של ניסוי גאוני שנועד לבחון את הרעיון הזה. ראשית, הם סחטו מנבדקיהם כל שבב של שליטה עצמית. הם שחקו תלמידי קולג' באמצעות דרישה שיסרבו לקינוחים מפתים או יסיטו את עיניהם מחלק מסוים של צג המחשב. ואז? הסטודנטים הפכו תוקפנים יותר בשיפוטים ובהתנהגות שהפגינו לאחר מכן. למשל, הם נטו יותר להגביר בכוונה את עוצמת הקול באוזניות של אדם אחר.

קינוח, קרטיב

קינוח מתוק: מניעתו מעלה את רמת התוקפנות. תצלום: דניאל היאלמרסון

עד כה, תיאוריית אבדן העכבות הצליחה לא רע. אלא שהניסויים חשפו דפוס קבוע בנטיות התוקפניות הללו: הן הופיעו רק בתגובה לפרובוקציה קודמת. בניסוי השמעת הצלילים העזים, התוקפנות הופנתה כלפי אדם שהנבדקים האמינו כי הוא העביר ביקורת לא מוצדקת על מטלה קודמת שביצעו. ללא פרובוקציה, לא היה הבדל סטטיסטי בהתנהגות בין נבדקים ששליטתם העצמית נשחקה ובין האחרים. במילים אחרות, התוקפנות לא הייתה הצפה אקראית. להפך, הנבדקים בניסוי ניסו כנראה להתנקם.

האם נטייתנו לתוקפנות נובעת פשוט מתערובת של התגרויות וטריגרים שונים? או שישנה איזו תבנית משותפת אוניברסלית, מפתח בודד שמסביר את מרבית האלימות בכל תרבות בהיסטוריה?

אמנם, ניסויים כאלה עשויים בהחלט להצביע על כך שמידה מסוימת של אלימות מתאפשרת בעקבות אובדן של שליטה עצמית. אבל תיאוריית אובדן השליטה מתעלמת מהשאלה למה בכלל אנחנו נדחפים להתנהגות אלימה. הדחפים חייבים לנבוע ממקור כלשהו, והתיאוריה אינה מנסה להסביר מה יכול להיות מקור כזה.

יתכן שכדאי לעצור לרגע ולשאול את עצמנו איזו מין תשובה אנחנו מצפים למצוא כאן. האם נטייתנו לתוקפנות נובעת פשוט מתערובת של התגרויות וטריגרים שונים? או שישנה איזו תבנית משותפת אוניברסלית, מפתח בודד שמסביר את מרבית האלימות בכל תרבות בהיסטוריה? האפשרות האחרונה נשמעת כמו מטרה שאפתנית מאוד לתיאוריה סוציולוגית. אבל הגישה הנפוצה השנייה כלפי אלימות, שאקרא לה בשם התיאוריה הרציונאלית, היא שאפתנית מאוד.

על פי תפישה זו, אלימות היא רק דרך להשיג מטרות מועילות. למשל, לפעמים כדאי מאוד להרוג יורשי עצר מתחרים, אם אתם רוצים לרשת את המלוכה. בין אם מדובר במריבות בין אחים או במלחמות בין אומות, דגמי הבחירה הרציונלית מנבאים כי הסיכוי לאלימות גובר ככל שהתועלת שניתן להפיק ממנה גדלה והמחיר יורד.

התיאוריה יכולה להתפאר במספר הצלחות אמפיריות. ריצ'רד פלסון (Felson) פרופסור לסוציולוגיה וקרימינולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה סטייט, גילה כי הסבירות למריבות בין אחים עולה כשההורים נוכחים, משום שהאחים הקטנים נוטים יותר לריב כשהם יודעים שההורים עשויים להתערב, וכך המחיר שהם עלולים לשלם קטן. ברמת המדינות, וינצ'נזו בובֶה (Bove), מרצה למדעי המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת ווריק הבריטית, ועמיתיו, גילו לאחרונה כי הסבירות שמדינות זרות יתערבו במלחמת אזרחים עולה כשהמדינה שבה מתרחשת המלחמה הפנימית היא בעלת מצבורי נפט יקרי ערך.

אבל שוב, אנחנו מוצאים את עצמנו בפני תעלומה. לעתים קרובות אנשים נוטים פונים לשימוש באלימות כשעל פי כל מדד מעשי, אמצעים שאינם אלימים היו יעילים יותר. כפי שבאומייסטר ועמיתיו ציינו במאמרם Relation of Threatened Egotism to Violence and Aggression משנת 1996:

"מלחמות פוגעות בשני הצדדים, מרבית הפשעים מניבים מעט רווח כספי ומעשי טרור והתנקשויות כמעט לעולם אינם מביאים לשינויים הפוליטיים המיוחלים. מרבית מעשי האונס אינם מסבים הנאה מינית, עינויים כמעט לעולם אינם מצליחים לסחוט מידע שימושי או מדויק..."

אלסנדרו מניאסקו, חקירות בכלא

בעינויים אין תועלת: "חקירות בכלא" (1710), אלסנדרו מניאסקו. תצלום: Web Gallery of Art, ויקיפדיה

בשנת 2007, האנתרופולוגים ג'רמי גינגס (Ginges) מבית הספר החדש למחקר סוציולוגי בניו יורק וסקוט אטרן (Atran)  מהמרכז הלאומי הצרפתי למחקר מדעי תחקרו ישראלים ופלשתינאים על אודות הסכסוך במזרח התיכון. במהלך הראיונות הללו, החוקרים הציגו בפני משתתפי המחקר שורה של חוזי שלום היפותטיים. חלק מאלה כללו תמריצים חומריים בתמורה לוויתור על שטחים שבמחלוקת. הם גילו חוסר עקביות משונה. חלק מן המשיבים ראו בשטחים שבמחלוקת משאב נוסף ותו לא, ומשום כך הם היו נכונים להחליף אותם בפיצוי כספי ולחתום על חוזה שלום, ממש כפי שהמודל הרציונלי צפה.

תיאוריית אובדן העכבות ותאוריית הרציונליות כאחת אינן מספקות הסבר שלם לשאלה מדוע אנשים פוגעים זה בזה

לעומת זאת, משתתפים אחרים במחקר, חשבו שהאדמה מקודשת, וקשורה לזהותם המשותפת. הפיצוי הכספי גרם להם לתמוך פחות בחוזה השלום. הם הביעו כעס רב וגועל, וגם תמיכה נלהבת יותר באלימות. המודל הרציונלי אינו מסוגל לטפל בסוג כזה של נתונים. תוספת של תמריצים חומריים אינה אמורה לגרוע מאיכותה של עסקה, לעולם, אלא אם הנושאים שבמחלוקת החשובים לצדדים הנושאים ונותנים הם מטבעם לא חומריים.

נראה כי שתי התיאוריות המובילות בנוגע לאלימות נכשלות, מסיבה זו או אחרת. תיאוריית אובדן העכבות ותאוריית הרציונליות כאחת אינן מספקות הסבר שלם לשאלה מדוע אנשים פוגעים זה בזה. ואם נסתמך על תיאוריות אלה כדי לנסות לצמצם אלימות, צפוי לנו כישלון. מה אנחנו לא רואים כאן?

בנקסי, חומת הפרדה, קלנדיה

אדמה קדושה משני הצדדים: חומת ההפרדה במחנה קלנדיה (עבודה של האמן הבריטי בנקסי וגרפיטי מקומי). תצלום: מורין

הגעתי לנושא בעקיפין. עבורי, השאלה הבוערת הייתה תמיד למה אנשים אינם מצליחים להסכים ביניהם מתי והאם יש צורך באלימות. למה הכאת ילדים כאמצעי משמעת הייתה לפני חמישים שנה מקובלת יותר מהיום, ולמה היא מקובלת יותר בדרומה של אמריקה לעומת צפון אמריקה? למה אנשי המערב מגיבים באימה לרצח אישה בעקבות בגידה מינית, ואילו בחלקים אחרים של העולם, לא רק מצדדים אלא מעודדים רצח כזה?

כדי להבין כיצד יתכנו גישות שונות כל כך בתרבויות שונות, התחלתי לעבוד ביחד עם האנתרופולוג אלן פיסקה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA). ביחד, ניתחנו תופעות אלימות בכל מיני תרבויות לאורך ההיסטוריה. בחנו עדויות של מלחמה, עינויים, השמדות עם, רצח לשם כבוד, קורבנות של בעלי חיים וקורבנות אדם, רצח, התאבדות, אלימות כלפי בני זוג, אונס, ענישה גופנית, הוצאות להורג, דו קרב, אלימות של כוחות משטרה, השפלות, סירוס, מריבות, קרב מגע ספורטיבי, ואלימות שיוחסה לאלים וגיבורים ועוד. סרקנו ביסודיות דיווחים בגוף ראשון, תצפיות אתנוגרפיות, ניתוחים היסטוריים, נתונים דמוגרפיים ומחקרים ניסיוניים של אלימות.

עליי להודות שהעבודה הייתה מדכאת. איש אינו רוצה לקרוא על כל הזוועות הנוראות שביצעו בני אדם. אבל המחקר הניב פרי. למעשה, מצאנו תבנית חוזרת בכל האלימות הזו. מכנה משותף, שממש כפי שקיווינו, אכן מסוגל להסביר ולנבא.

אנשים הם אלימים משם שהם מרגישים שאין להם ברירה. כי הם מרגישים שהאלימות שלהם הכרחית. הם יודעים שהם פוגעים ביצורים אנושיים לגמרי, ועם זאת, הם מאמינים שזה מה שעליהם לעשות

בכל המנהגים, בכל התרבויות ובכל התקופות ההיסטוריות, כשאנשים תומכים ועוסקים באלימות, המניע העיקרי שלהם הוא מוסרי. במונח "מוסרי", אני מתכוון לכך שאנשים הם אלימים משם שהם מרגישים שאין להם ברירה. כי הם מרגישים שהאלימות שלהם הכרחית. הם יודעים שהם פוגעים ביצורים אנושיים לגמרי, ועם זאת, הם מאמינים שזה מה שעליהם לעשות. אלימות אינה נובעת מהיעדר פסיכופתי של מוסר. בדיוק להפך: היא נובעת מיישום של מה שנתפש כזכויות וחובות מוסריות.

אם בדרום האמריקני מכה את ילדהּ משום שהוא לא ציית לסמכותה, כדי להגן עליו מפני עצמו, ולהבטיח שהוא יגדל להיות מבוגר אחראי. סמלים בצבא, מנהיגי כנופיות ולוחמי גרילה "מתעללים" במגויסים החדשים כדי ליצור קשרים לכל החיים עם שותפיהם וציות עיוור למפקדים, החיוניים מאוד להצלחה בקרב. אב בפפואה גיניאה החדשה מוזג שומן חם על זרועו של בנו ומקווה שהוא יפגין איפוק סטואי, משום שזהו שלב חיוני בהפיכתו למבוגר מכובד בקהילה. ילד פותח בקטטה משום שילד אחר היכה אותו, ואביו לימד אותו שהוא חייב להגן על עצמו ולעולם לא להרשות לאיש להתעלל בו; כשהילד הופך לגבר, הוא פותח בקטטה בבר כי מישהו העליב את חברתו והוא חייב להגן על כבודה.

גבר בסעודיה שהפך למשותק במהלך קטטה, מבקש שהתוקף שלו ישותק גם הוא, בדיוק באותו מקום בעמוד השדרה –  והשופט מסכים לדון בבקשה. אח בצפון הכפרי של הודו הורג את אחותו בגלל שבגידתה המינית הכתימה וביישה את משפחתם; מותה הוא הדרך היחיד לשקם את כבוד המשפחה ולהוכיח לקהילה שלהם שניתן לבטוח בהם. מפגע מתאבד במזרח התיכון הורג את עצמו ואחרים בשמה של סמכות שהוא מכבד ומתוך נאמנות לבני עמו, שגם הם ימותו. טייס קרב אמריקני מפציץ מטרה של דאע"ש והורג מספר טרוריסטים ביחד עם אזרחים שהיו בקרבת מקום, משום שהמפקד שלו הגיע למסקנה שמדובר באובדן סביר שנועד להשיג מטרה נעלה יותר, כלומר את מות אויביהם.

אמזונס, צילוק, חינוך, שבט

גבר בן שבט סנומה באמזונס. חינוך הבנים בשבט כולל חבטות עזות בגולגולת, עד צילוק קבוע. תצלום: Alejandro Zambrana/Sesai

ניתן למצוא אינסוף דוגמאות כאלה. בכל מקרה, הפעולה האלימה נתפשת על ידי מבצעיה, על ידי הצופים –  ובמקרים מסוימים גם על ידי הקורבנות עצמם –  כצודקת.

אם כך, אם האלימות מונעת על ידי רגש מוסרי, לאן היא חותרת? מה מנסים התוקפים הללו להשיג? הדפוס הכללי שמצאנו היה שאלימות מכוונת להסדיר מערכות יחסים בחברה.

בדוגמאות שהבאתי, הורים מנהלים מערכות יחסים עם ילדיהם; מגויסים ולוחמים מנהלים מערכות יחסים עם לוחמים עמיתים או עם מפקדיהם; ילדים וגברים מנהלים מערכות יחסים עם חבריהם; משפחות מנהלות מערכות יחסים עם הקהילות שלהן; גברים מנהלים מערכות יחסים עם נשים; אנשים מנהלים מערכות יחסים עם אלים; וקבוצות ואומות מנהלות מערכות יחסים אלה עם אלה. בכל המקרים, התוקפנים משתמשים באלימות כדי ליצור, לנהל, לתחזק, להעצים, לשנות, לכבד, להגן, לטפל, לתקן, לסיים או לקונן על מערכות יחסים חשובות.

בעיני תרבויות רבות ובני-אדם רבים אלימות היא אמצעי מקובל לתיקון והסדרה: מטרתה של האלימות היא לתחזק את הסדר המוסרי

יחידים ותרבויות עושים זאת בדרכים שונות מאוד, וההקשרים שבהם הם חושבים שהאלימות היא אמצעי מקובל לתיקון והסדרה נבדלים אלה מאלה, אבל המטרה זהה. מטרתה של האלימות היא לתחזק את הסדר המוסרי.

רבים יחשבו שהדבר בלתי נתפש. הרי ברור שכאב הוא עניין נורא. בלב המוסריות שלנו אמורה לעמוד שאיפה לצמצם כאב, ולגרום לו רק כשממש אין ברירה. אבל כאן מסתתרת ההנחה כי הטוב המוסרי העליון בחיים הוא החיפוש אחר האושר וההימנעות מכאב. אף שהדבר נשמע לנו הגיוני מאוד, הוא משקף אידיאלים מערביים מודרניים. בעבר היו תרבויות ותקופות היסטוריות רבות שבהן אנשים לא ייחסו ערך רב לאושר, וכאלה שבהן דווקא חיפשו את הסבל משום שראו בו מטהר מוסרי. מדריכי דת פרוטסטנטיים משלהי המאה ה-16 וראשית המאה ה-17 טענו באוזני קוראיהם כי כאב הוא טוב מוסרי ויש לבקש אותו ולהתענג עליו. הוצאות להורג בפומביות היו לעתים קרובות אירועי ראווה פופולריים, ובמהלך המאות ה-18 וה-19, משפחות נהגו להגיע לאתרי הוצאות להורג ולצפות אגב ארוחה משותפת בטבע.

לאו פרנק, לינץ', אטלנטה

גופתו של לאו פרנק, קורבן לינץ' בעיר אטלנטה, ג'ורג'יה (1915). פרנק הואשם ברצח ילדה נוצריה, והיה חף מפשע, ההמון חשב אחרת. איש מרוצחיו, מהמצולמים או מהצלמים לא הועמד לדין. תצלום: מאוסף קנת' רוג'רס, אטלנטה. ויקיפדיה

אנו עשויים להתפתות להתייחס לפרקטיקות כאלה כאל תאונות היסטוריות בלבד, או כאל מעשיהם של סאדיסטים. אבל באביב 2011, האמריקנים חגגו ברחובות לאחר הריגתו של אוסמה בן לאדן, ובקיץ שעבר ישראלים התקהלו על הגבעות כדי לחגוג פצצות שהוטלו על עזה. אלימות עדיין נחגגת על ידי אנשים מהשורה.

האם פירוש הדבר שהיא נחוצה לשיפור הרגשתנו, או שאנשים לעולם אינם מתחבטים כשהם עוסקים באלימות? לא. אנשים שונאים להכאיב לאחרים. אלימות יכולה לגרום מצוקה וטראומה קשה, ולעתים היא דורשת אימון, תמיכה חברתית וניסיון. אבל זה נכון לגבי פרקטיקות מוסריות רבות. לעתים קשה לומר את האמת או להתעקש על מה שצודק. לעתים קרובות אנשים מתנגדים או אינם מצליחים לעשות את מה שנדרש מהם. רובנו נסכים שזה ראוי מוסרית לזנק למים קפואים כדי להציל מישהו מטביעה, אבל אין פירושו שאנחנו כמהים לעשות זאת.

יכול להיות שזה נשמע קצת יותר מדי נוח. יחידים אלימים עשויים לומר שהמעשים שלהם נבעו ממניעים מוסריים. איך נדע שהם אינם פשוט משקרים בדיעבד? הרי לא קשה להמציא צידוקים מוסריים כשהמניע האישי שלך הוא בעצם אנוכיות או רוע?

ההצדקות שאנשים שביצעו מעשים אלימים מספקים למעשיהם מספרות לנו הרבה על המוסר המקובל בקהילה שלהם

זו שאלה טובה. אך למרבה ההפתעה, היא אינה פוגמת מאוד בתמונה הכללית. מה שעלינו לזכור הוא שההצדקות שאנשים שביצעו מעשים אלימים מספקים למעשיהם מספרות לנו הרבה על המוסר המקובל בקהילה שלהם. אם שחקן הפוטבול האמריקני ריי רייס טוען שארוסתו הכתה אותו וירקה עליו לפני שהוא היכה אותה בשנת 2014, זה משום שהוא חש שאנשים החשובים לו יראו בכך נסיבות מקלות. והוא צודק, בתנאי שלאנשים בכלל אכפת אם הוא דובר אמת. התירוצים שמבצעי אלימות מציעים חושפים את הסטנדרטים המוסריים של מי שאליהם הם פונים בבקשה להכרה.

נסו להניח את ההפך: דמיינו מצב שבו תירוצים מוסריים הם תמיד העמדות פנים שנועדו לחלץ את התוקפן מצרה. הדבר הראשון שתשימו לב הוא עד כמה התירוצים אינם משכנעים. נניח שפושעת שביצעה פשע אכזרי רוצה להימנע מלהישלח לכלא. מה עליה לומר? ברור שאסור לה לטעון שמה שעשתה צודק או שהקורבן היה ראוי לכך. זה יהיה טיפשי. לא, עליה להכחיש שהמקרה קרה, או לומר שזו הייתה תאומה או שהיא לא הייתה היא עצמה באותו יום. פושעים אכן אומרים דברים כאלה לעתים קרובות מאוד, כמובן, בבית המשפט. אבל עוד לפני שעורכי הדין מספיקים להדריך אותם, הם עשויים לנסות להסביר את מעשיהם לחברים ושכנים –  האנשים שחולקים את הקוד המוסרי שלהם.

גויא, שלושה במאי, ספרד

"שלושה במאי" (1814), פרנסיסקו גויא. הציור מעלה על נס את ההתנגדות הספרדית לכיבוש הנפוליאוני. מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה

הצדקות מוסריות לאלימות נשמעות כל כך לא הגיוניות כתחבולות, עד שאין לנו ברירה אלא להניח שיש בהן ולו חלק שהוא כן. זו אינה מחשבה נעימה. אם נסכים שאנשים מסוכנים עשויים להיות מונעים על ידי אמונות מוסריות כנות, נמצא את עצמנו מול פן סובייקטיבי להטריד של מוסריות. אנו חייבים, לכל הפחות, להתמודד עם האפשרות של טעות כנה בתום לב. וברגע שמרחיקים כך לכת, הדרך קצרה למחשבה שאולי אנחנו הם אלה שטועים, ואולי בכלל אין שאלה של מי צודק ומי טועה.

יכול להיות שזה נשמע כמו רלטיביזם פשטני. אבל ישנה כאן נטייה פסיכולוגית שכדאי להתייחס אליה ברצינות. מה, מבחינה אמפירית, יקרה אם נפסיק לחשוב שערכים מוסריים הם עובדות אובייקטיביות שנכונות בכל מקום ובכל זמן, ובמקום זאת נראה בהם דעות סובייקטיביות שנבדלות בתרבויות ובתקופות שונות? ובכן, לפחות במעבדה, נדמה שזה יגרום לנו לקרוס.

במשך שנים, ניסינו לצמצם את הפשיעה באמצעות כליאה המונית, הטלת מגבלות על חולי נפש ולימוד שליטה עצמית לפושעים פוטנציאליים. כולן מחמיצות את המטרה

בשנת 2013, הפסיכולוג קית' הוליאוק (Holyoak) מ-UCLA ואני, הצגנו בפני נבדקים במחקר ראיות לכך שמעשים אלימים מסוימים –  מעשים שהנבדקים עצמם הוקיעו – נתפשים על ידי אחרים כמקובלים מוסרית. ליתר דיוק, ביקשנו מחלקם לקרוא מאמר שהגן על זכויותיהן של קהילות לכרות לנשים את הדגדגן על עוד הדבר עולה בקנה אחד עם האמונות המוסריות של הקהילה. קבוצה אחרת קראה מאמר שטען כי מדובר במעשה רע ללא עוררין. קבוצת ביקורת קראה מאמר על בישול. למרבה הפלא, המשתתפים שקראו את המאמר ה"רלטיביסטי", נטו יותר לרמות במבחן אחר, לעומת המשתתפים שקראו מאמר "אבסולוטיסטי" ומשתתפי קבוצת הביקורת. די היה בהעלאת פקפוק בנוגע לאמונות המוסריות שלהם, כדי לערער את התנהגותם המוסרית בתחום אחר לגמרי.

קל היה יותר לחיות בעולם שבו פושעים מאמינים שאלימות היא דבר מגונה, ועוסקים בה למרות זאת. זה אינו העולם שבו אנו חיים. סירובנו להכיר בעובדה בסיסית זו אמנם מסייע לנו לכוון את המצפון המוסרי שלנו, אבל הוא גם מפריע לנו לבצע פעולות שעשויות להקטין פגיעות ונזקים. בואו נניח לרגע לשאלות פילוסופית העולות ברגע שבו נסכים שישנן מחלוקות מוסריות בנוגע לאלימות. איך המסר לפיו המניע לאלימות הוא המוסר מסייע לנו במאמצנו לצמצם את היקפה?

במשך שנים, ניסינו לצמצם את הפשיעה באמצעות כליאה המונית, הטלת מגבלות על חולי נפש ולימוד שליטה עצמית לפושעים פוטנציאליים. לכאורה, אלה נשמעות טכניקות סבירות. אבל כולן מחמיצות את המטרה.

אלקטרז, בית כלא

האי אלקטרז והכלא המפורסם. תצלום: פרנק שולנברג, ויקיפדיה

אחד הממצאים המוצקים ביותר בתחום הקרימינולוגיה הוא שלעלייה ברמת הענישה אין כמעט השפעה מרתיעה. אנשים פשוט אינם רגישים למחיר שהם עשויים לשלם על פשע, אף שמודל הבחירה הרציונלית קובע שהם אמורים להיות. ולכן מאמצים להילחם באלימות אינם מצדיקים את העלויות הכלכליות והחברתיות העצומות של כליאה המונית. עם זאת, מאחר שמרבית הפשעים האלימים מבוצעים על ידי יחידים בריאי-נפש, החקיקה המתמקדת בחולי נפש –  למשל, זו המונעת מהם לרכוש כלי נשק –  תוביל לצמצום זעיר בלבד בממדי האלימות.

לבסוף, אם אלימות אינה למעשה טעות מנקודת מבטו של התוקפן, אסטרטגיות שנועדו לעזור לו לשלוט בעצמו טוב יותר יחמיצו את העיקר. השודד המזוין המורשע דניאל גניס (Genis) תיאר לאחרונה את הטיפול הקוגניטיבי למניעת תוקפנות aggression replacement training, שאסירים בכלא שלו בארה"ב, שהורשעו בפשעים אלימים, הוכרחו להשתתף בו:

"השיעור אולי לימד אותנו איך להימנע מלדקור זה את זה בגלל אי הבנות ספונטניות, אבל למעשה, כמעט כל האלימות שראיתי בכלא הייתה מכוונת, מתוכננת... ושונה למדי מהתפוצצויות הזעם שהתוכנית התכוונה לרפא".

אין בכוונתי לומר שלעולם אין לבצע התערבויות כאלה, בעיקר במקרים שבהם הן לא עולות הרבה. בדיקות רקע טובות של רוכשי נשק הן בוודאי רעיון טוב. אבל אם אנחנו באמת רוצים לצמצם את ממדי האלימות, אנחנו חייבים להתמקד במניעים המוסריים שלה. במילים פשוטות, יש להפוך את האלימות לבלתי מוסרית. לשכנע בכך את הפושעים וגם את מי שחשובים להם. רק כשאלימות בכל סוג של מערכת יחסים תיתפש כפגיעה והפרה של כל מערכת יחסים, ממדיה יקטנו.

מצלמות וידאו, CCTV

מצלמות וידאו: עוזרות לשמור על עכבות מוסריות. תצלום: ויקטור גרסיה

מה בנוגע לאלימות בצדו האחר של החוק? עורכי דין בארה"ב דורשים שהחוק יחייב שימוש במצלמות גוף, כדי להרתיע שוטרים מלהשתמש באלימות. האם זה יכול להועיל? ישנן עדויות רבות לכך שאנשים נוטים פחות לעסוק בהתנהגות שהם חושבים שאינה מוסרית, כשהם יודעים שמתבוננים בהם. הרעיון הוא שאם שוטרים ידעו שצופים בהם, הם לא יעשו דברים שהם יודעים שאינם ראויים מוסרית. עם זאת, לעתים קרובות שוטרים וחלק ניכר מהציבור, אינם רואים כל רע במעשים שלהם. אין נתונים המצביעים על כך שאנשים נוטים לבצע פחות מעשים שהם חושבים שיש להם הצדקה מוסרית כשהם יודעים שצופים בהם. משום כך, לא ברור איזו תועלת יביאו מצלמות גוף אלא אם ההנהגה והתרבות יעבירו מסר ברור האוסר אלימות מיותרת.

לא קל לשנות תרבות של אלימות. חייבים לתת לאנשים אמצעים מבניים, כלכליים, טכנולוגיים ופוליטיים להסדיר את מערכות היחסים שלהם באמצעים שאינם אלימים

בעבודתו שנועדה לצמצם אלימות של כנופיות בבוסטון, הקרימינולוג דייוויד קנדי (Kennedy) עוזר לארגן התערבות (intervention). רוצחים מעומתים עם מנהיגים מקומיים ובני משפחות של קורבנות, שכולם מציינים עד כמה רצח הוא רע מוסרית ומתעקשים שאלימות כלפי כל אדם מערערת את מערכות היחסים שלהם עם כולם. על אותם רוצחים מופעלות גם סנקציות חוקיות, אבל אלה לבדן אינן מספיקות. חשוב ביותר שהמסר יגיע מאנשים נכבדים בקהילתו של הרוצח. כפי שקנדי אומר: "תפישת הטוב והרע שלהם היא שחשובה יותר מכל. התפישה של מי שהם מכבדים וקשורים אליהם חשובה עוד יותר".

התוכניות הללו זכו להצלחה לא מעטה. בתחילת המאמר ציטטתי מרואיין מן הסרט התיעודי The Interrupters, שעקב אחר תוכנית כזו בשיקאגו, שכותרתה CureViolence. התוכנית נשענת על חברים מכובדים בקהילה המתערבים באמצעות פנייה מוסרית, המתמקדת בהשלכות הפשע על היחסים בחברה, עוד לפני שמופעלת אלימות. מחקר של התוכנית גילה כי באזורים שבהם הופעלה, היא הפחיתה את מספר מקרי הירי ב-16-28 אחוזים.

לא קל לשנות תרבות של אלימות. חייבים לתת לאנשים אמצעים מבניים, כלכליים, טכנולוגיים ופוליטיים להסדיר את מערכות היחסים שלהם באמצעים שאינם אלימים. קבוצות חברתיות חייבות ללמוד לבייש ולהחרים את מי שפוגע באחרים. אבל ניתן לעשות זאת. זה נעשה בעבר, וזה קורה ממש כעת.

תרבויות אכן משתנות. בעולם כולו, האלימות בירידה. אנשים בכל מקום מוצאים דרכים לספק את המניעים המוסריים שלהם ואת המטרות הנוגעות למערכות יחסים חברתיות באופן שאינו אלים. אין פרושו שהעבודה הסתיימה. אנשים עדיין פוגעים והורגים זה את זה, משום שהם מאמינים שזה הדבר הנכון לעשות. אבל אם קבוצת ההשתייכות החברתית העיקרית שלהם תגרום להם להרגיש שהם אינם צריכים להיות אלימים, הם לא יהיו. ברגע שכולם, בכל מקום, יאמינו באמת ובתמים שאלימות היא רעה, היא תסתיים.

 

טאגה ראי (Tage Rai) הוא עמית מחקר ומרצה בבית הספר לניהול של MIT. ביחד עם אלן פיסקה (Fiske) הוא חיבר את הספר Virtuous Violence ראה אור ב-2014.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "שמאן עירוני", תצלום: ג'ודאוס סמסון, unsplash.com

Photo by Judeus Samson on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי טאגה ראי, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

12 תגובות על אני מוסרי משמע אני אלים

כתבה מעניינת, אולם יש כמה נקודות בסיסיות בכתבה שאינני יכול להסכים עמן. אתחיל בסוף: רמת האלימות בעולם איננה נמצאת בירידה, אם כבר היא עוברת לצד שלישי ונהיית רחוקה יותר מהעין. אבל גם ככזאת, האלימות של האזרח הקטן, החלש, נשארה בדיוק כפי שהייתה. טענת בתחילת הכתבה שסאדיזם הוא תופעה חברתית שולית, שאינה באמת משפיעה על רמת האלימות בחברה. אני חולק על ההנחה הזו. לדעתי סאדיזם הוא תופעה חברתית חובקת עולם והפוטנציאל לסאדיזם טמון בכל אדם ברמה כזו או אחרת. הטריגר שמפעיל את ההנאה מסבלו של האחר היא לדעתי האימפוטנציה של האדם אל מול כוח אבסולוטי ואלים שאין ביכולתו להשפיע עליו. אותו כוח הוא המבנה החברתי שאליו משתייך אותו אדם.
טענת שהאלימות היא הדרך של אנשים לשמר את הנורמה המוסרית-חברתית כאשר אינם יכולים לעשות זאת בצורה מתורבתת. אבל הנורמה החברתית היא מראש התרבות עצמה ולתרבות אין קשר למוסר. תרבות היא הדרך לקבוע מי משתייך לחברה מסויימת ומי נשאר מחוץ לגבולות החברה.
מעטים המקרים שבהם אדם שאינו משתייך לחברה מסויימת יכול לשנות משהו בהתנהלותו ובכך להפוך לחלק איטגראלי מהחברה. גם במידה והצליח, אותו אדם ישאר לדראון עולם ׳החשוד הנצחי׳ אשר השתייכותו מוטלת בספק. הפריטים שכן משתייכים לחברה כבולים תמיד לקוד התנהגות דורסני.
במילים אחרות, התרבות היא אלימות.
בהתאם לכך, אדם המשתייך לחברה ומפעיל את האלימות שלו כלפי מי שאינו משתייך לאותה חברה, לא עושה זאת על מנת לשמור על הסדר החברתי אלא מתוך אמונה שהסדר החברתי מגן עליו. אבל זהו אותו סדר חברתי שאליו הוא כבול ואשר מפתח בו את הנטיות הסדיסטיות.
יצא לי במהלך חיי לקחת חלק במספר תרבויות. המשותף לכולם היה שמי שביצעו באופן פעיל את הפעולות האלימות היו כמעט תמיד אנשים שמשתייכים לשולי החברה. הם היו אלה שבאופן פעיל היוו את הגבול בין מי שמשתייך לחברה ובין מי שדמו מותר.
המאמר שכתבת מעניין, אולם המסקנה שלך, שהאלימות היא דבר מה שניתן לרפא, נראית לי לוקה בחסר.

02
איש חופשי

"בקיץ שעבר ישראלים התקהלו על הגבעות כדי לחגוג פצצות שהוטלו על עזה"
אין גבול לשקרים. אדם שכותב משפט כזה, אינו ראוי לבמה. או שאין לו מושג על מה שהוא כותב, או שהוא משקר ביודעין.
בכל מקרה האמינות של 'המחקר' שלו רעועה ביותר.

      04
      שמואל דור

      אחלה. גם חצי מהמשפחה שלי היא כזו.
      מלבד העובדה המשתמעת מדבריך, שישנם סוגי אנשים שונים בעולם בעלי מידות מוסר שונות - לא ציינת דבר. זו למעשה הנקודה אותה רצה להעביר כותב המאמר בציינו דוגמאות אלו בפסקה המדוברת.
      הבעיה היא שהתמונה המצטיירת מכך היא שגויה. "בקיץ שעבר ישראלים התקהלו על הגבעות כדי לחגוג פצצות שהוטלו על עזה" - דמיין שאינך מכיר ויודע דבר על ישראל ותושביה ואתה קורא שורות אלו - האם התמונה המצטיירת במוחך תואמת למה שהתרחש בפועל? כל הניסוח הכושל הזה חוטא למציאות, ויוצר תמונה המעלה ניחוח חריף של בורות או שנאת ישראל (או שתיהן). דבר זה מערער על אמינותו של המאמר, הכותב והמחקרים המוצגים על ידו.
      בלי קשר לנאמר, נראה כי הכותב מתחילת המאמר הולך סחור סחור ומתפלפל עד להגיעו לפואנטה, שהייתה יכולה להסתכם במשפט או שניים.

07
רות אור

שתי הערות מהותיות: הכותב מדבר על "אנשים" או "בני אדם" ומתכוון בעצם רק לגברים. רובם ככולם של מעשי האלימות הנוראים מתבצעים על ידי גברים או בהוראתם.
שאלה ראשונה - האם נשים איננן בעלות עמדות מוסריות? לפי קרול גיליגן, מוסריותן עולה על זו של הגברים. הספר :"בקול שונה".
ושאלה שניה - האם פעולת המחיקה במאמר הזה, מחיקה אלימה של חצי מאוכלוסית העולם, אוכלוסית הנשים, [שהן בדרך כלל קורבנות האלימות הגברית] נעשית בשמו של מוסר גברי שוביניסטי?
כל המאמר הזה, ואולי גם הספר, איננו מוסרי באמות המוסר שלי.

09
יובל שפיר

בגדול הוא צודק, למעט פספוס סמנטי קטן בעיני - הוא מרחיב את התיאוריה של הרציונליות מראייה שטחית של רווח מוחשי כך שהיא כוללת בעיקר או רק רווחים לא מוחשיים - אם מעיפים את הראייה הכלכלית הקלאסית, כולנו פועלים מרגש ולרגש יש עקביות ולכן אנחנו רציונליים במובן העמוק.
יש שעטנז בין אלימות כפעולה אישית לאלימות של ישויות מופשטות כמו מדינה שראויות לטיפול נפרד - מערך האינטרסים שמביא לאלימות מורכב ושונה.
הרמיזות הספציפיות על אי המוסריות של ישראל או אחרים הן אנקדוטות מרושלות שמסיחות את הדעת מהטיעון הראשי:
אנשים מרוויחים מהאלימות (ולו מכך שהאלימות מבטאת עקביות בזהות שלהם), לאו דווקא מקום חניה אלא תחושה של צדק, תרומה לקהילה, עמידה בפני תוקפנות, עליונות מוסרית, אתנית או דתית, דבקות, מילוי רצון האל, האלים או האלות, הגנה על המשפחה, חינוך נאות, לקיתת מה שמגיע לי, שמירה על הכבוד וכו'.
מעט מאוד אנשים מתעללים ללא כל עילה מוסרית לכאורה, ואפילו הסוציופתים אינם דומים לדימוי של סדיסטים בסרטים. סתם לא מזיז להם.
מאמר חשוב, בעיקר בגלל מה שלא דובר בו - הצורך האנושי להרגיש שהאלימות מצידנו מוצדקת מוסרית והאלימות של הצד השני נובעת מסדיזם, אנוכיות או אובדן שליטה, בעוד שבעצם כל אחד יודע שהוא מקלל אנשים בכביש על דברים רבים שהוא עצמו עושה.
והצורך הזה גורם לנו לא להיות מסוגלים להפריד בין הצבת גבול הכרחית לתוקפן לבין אלימות צדקנית, ומעוורת ממציאת פתרונות אלטרנטיביים.

א. מאמר מעניין מאד. תודה.
ב. המאמר מתכתב עם הספר של הכלכלן ההתנהגותי דן אריאלי, "האמת על באמת" שבודק באמצעות ניסויים אילו תנאים גורמים לאנשים לשקר במבחנים שונים (מקבלים כסף תמורת המבחן) או במצבים חברתיים (כמו מונית שמסיעה תייר\ עיוורת בעיר). אריאלי פוסל בתחילת הספר את הגישה הרציונילית וטוען שגודל הפרס על רמייה, הסיכוי שיתפסו אותך וגודל העונש כמעט לא משפיעים (ולפעמים משפיעים בצורה הפוכה) על הנטייה לרמות או לפגוע באנשים אחרים. הוא טוען שאנשים נוטים לשקר לעצמם - המניע לרמות הוא תועלתני והוא חי במתח עם דימוי עצמי מוסרי. כל עוד הרמיה לא פוגעת בדימוי העצמי (זה בסדר לקחת עפרונות מהעובדה \ לבגוד באשתי \ להוריד סרטים באינטרנט כו' - בתרויות שונות מקובלים דברים שונים) - היא תתקיים. הוא גם מדגים איך תזכורות מוסריות לדוגמה (לדוגמה הצבת החתימה על טופס לביטוח בתחילת הטופס ולא בסופו) יכולות להשפיע על זה.

ג. אלימות היא גם דבר ישיר - כמו רצח, אבל גם דבר עקיף כמו זיהום או הצבעה למען פוליטקאי יותר תוקפני לדוגמה. והיא לא מוגבלת רק לאלימות נגד אנשים אלא גם לאלימות מול בעלי חיים אחרים או מול דורות העתיד.