ביולוגיה חופשית

האקדמיה האמריקנית, כמו רוב החברה האמריקנית, נבחנת כעת יותר ויותר מבעד למשקפיים כלכליים. ערכם של מחקרים אקדמיים נקבע בעיקר לפי הפוטנציאל המסחרי שלהם או לפי יכולתם של החוקרים לגייס להם כספים. רבות נכתב על האופן שבו הגישה הזאת שוחקת את מדעי הרוח, אבל היא חוללה תמורה גם במדעים המדויקים ובהנדסה. כפי שכותב בנג'מין גינסברג (Ginsberg) בספרו The Fall of the Faculty (משנת 2011), האוניברסיטאות הוצפו במנהלנים שתופשים את "המחקר האקדמי בראש ובראשונה כמקור רווח" ואת "פרויקטי המחקר ככלים לייצור הכנסה". אבל גם האוניברסיטאות המעשיות ביותר תמיד שאפו לדבר מה שמעבר להגדלת הכנסותיהן. לדוגמה,MIT מצהירה רשמית כי היא "מחויבת לייצור ידע, הפצתו ושימורו, ולשיתוף פעולה עם גורמים אחרים במטרה ליישם את הידע הזה בהתמודדות עם האתגרים הגדולים ביותר של העולם", וכל זה בכדי "להיטיב עם המין האנושי".

האם לישויות מולקולריות יש ממציאים, והאם הן יכולות להיות בבעלותו של גורם כזה או אחר?

הגילוי שנעשה לפני שנים ספורות, לפיו מערכת CRISPR-Cas תוכל לשמש לעריכה גנומית, ממחיש את המתח שבין המגמות התאגידיות המורגשות באקדמיה ובין חתירתה של זו לעריכת מחקרים בסיסיים במימון ציבורי. חיידקים משתמשים ב-CRISPR-Cas כדי לתקוף את הדנ"א של נגיפים פולשים. פעולתה של מערכת ההגנה הטבעית הזאת התבהרה לנו בזכות אותם מחקרים בסיסיים שנערכו בעיקר בין כותלי האוניברסיטאות. חוקרים הצליחו "לחטוף" ולהרכיב מחדש את החלקים החיידקיים של המערכת – התהליך ההנדסי הזה הוא סימן ההיכר של הביולוגיה המולקולרית – והם הוכיחו באופן עקרוני שאפשר להשתמש ב-CRISPR-Cas כדי לערוך את הגנום האנושי, או כל גנום אחר. הטכניקה הזאת נחשבת מהפכנית, ויש תקוות גדולות שנוכל להשתמש בה כדי לסלק מוטציות גנטיות שגורמות למחלות. כתב העת Science אף הודיע על התפשטות "קדחת ה-CRISPR": קרוב ל-600 מאמרים מדעיים העוסקים במערכת הזאת ראו אור בשנת 2014 לבדה.

"הגנום: סוד החיים", יצירת אמנות, תצלום: Renee of the Future

לצד ההתלהבות המדעית, מתנהל בלהט קרב על פטנטים בין אוניברסיטת ברקלי ובין מכון ברוד של MIT והרווארד. כתב העת  Technology Review של MIT אמר שבקרב הזה "המנצח לוקח הכול" ושההשלכות הן בסדרי גודל של מיליארדים, כיוון ששני הצדדים מושקעים בחברות סטארט-אפ המבוססות על הטכניקה הזאת. הצוות ממכון ברוד זכה בפטנט הראשון ב-2014, אבל הקבוצה מברקלי ערערה בהמשך על ההחלטה.

האם מדענים נוהגים בצורה אתית כאשר הם מוכרים בעלות על טכניקות מדעיות חדשות או מגבילים את הגישה אליהן?

אבל יש שאלות יסודיות יותר מאשר מי יגרוף את הקופה. האם לישויות מולקולריות יש ממציאים, והאם הן יכולות להיות בבעלותו של גורם כזה או אחר? האם מדענים נוהגים בצורה אתית כאשר הם מוכרים בעלות על טכניקות מדעיות חדשות או מגבילים את הגישה אליהן? ובמידה שאכן ראוי למכור תגלית ביולוגית כזאת, מהן ההשלכות על הקדמה הרפואית והמדעית – ועל הציבור שמממן את המחקרים האלה?

*

לפני שתחום הביולוגיה המולקולרית נסק בשנות השבעים, הגדיר בית המשפט העליון של ארצות הברית את הגישה הרווחת בסוגיית הפטנטים במסגרת התיק Funk Brothers Seed Co. vs. Kalo Inoculant Co. משנת 1948. בית המשפט פסק שאי אפשר לרשום פטנט על אורגניזמים חיים שמקורם בטבע. הוא קבע ש"תכונותיהם של החיידקים האלה, כמו חום השמש, כמו חשמל, או כמו תכונות של מתכות, משתייכים למאגר הידע השייך לכלל האנושות" ו"אינם נחלתו הבלעדית של אדם נתון". לאדם ש"מגלה תופעה טבעית שלא הייתה ידועה עד כה, אין מונופול עליה", קבעו השופטים.

ההתפתחויות בביולוגיה המולקולרית יצרו סיבוכים בכל הקשור למושג "התופעה הטבעית", כיוון שהן אפשרו לנו לשלב מחדש בין חלקים שונים של מערכות חיות באמצעות כלים שאינם טבעיים. וכך השתנתה השאלה: באיזה שלב ההרכבה המחודשת של חלקים טבעיים יוצרת שלם שאינו טבעי? בית המשפט בארה"ב נדרש לסוגיה הזאת ב-1980, במסגרת התיק Diamond vs. Chakrabarty, ופסק שאפשר לרשום פטנט על אורגניזמים חיים שעברו תהליך של הנדסה גנטית – ובמקרה זה, חיידקים שהונדסו כך שיוכלו לפרק נפט גולמי. בית המשפט סבר שחיידקים מהונדסים גנטית מקורם ב"ייצור שאינו מתרחש באופן טבעי" ולכן הם "תוצר של כושר ההמצאה האנושי". באותה שנה אושר הראשון מבין הפטנטים של בוייר-כהן מאוניברסיטת סטנפורד – הוא מגן על שיטה המשתמשת בתאים חיידקיים כדי לייצר דנ"א רקומביננטי, כלומר דנ"א שהורכב ממקורות שונים. היכולת לייצר דנ"א חדש ולהשתמש בו כדי לשנות אורגניזמים, הכשירה את הקרקע לפטנטים נוספים רבים שהחלו להצטבר במהרה.

זמן קצר אחרי הפסיקה הזאת חוקק הקונגרס את חוק בּיי-דוֹל, שהעצים את המרדף אחר פטנטים באקדמיה, כיוון שהוא אפשר לאוניברסיטאות לתבוע בעלות על המצאות המבוססות על מחקר במימון ציבורי. משרדים העוסקים ברישוי טכנולוגי ובמסחור החלו להתרבות במהירות באוניברסיטאות, וציידי הפטנטים החלו לנהור לשדות הביולוגיה המולקולרית. כפי שכתב רוברט קוּק-דיגן (Cook Deegan) בספרו The Gene Wars (משנת 1994), "טַרְדָן אלים בשם 'עורך הדין'" פלש לביולוגיה המולקולרית, וכתוצאה "הפכו הדנ"א והטכנולוגיות העוסקות בעריכתו ובניתוחו ליעד הכיבוש הבא של תחום דיני הפטנטים והתאגידים". ב-1983 אושרו פטנטי אָקסל של אוניברסיטת קולומביה, העוסקים בטכניקה בשם co-transformation המשמשת להחדרת דנ"א רקומביננטי לתוך תאים. במהלך שנות התשעים מיהרו מדענים לרשום פטנטים על גֶנים וכן על וריאנטים גנטיים הקשורים למחלות. פרנסיס קולינס (Collins), המשמש כיום כמנהל המכונים הלאומיים לבריאות, ועמיתיו מאוניברסיטת מישיגן רשמו פטנט על הגן ששינוי בקוד שלו גורם לסיסטיק פיברוזיס שהתגלה בסוף שנות השמונים. בסוף שנות התשעים, חברת Myriad Genetics, שאחד ממייסדיה הוא חוקר מאוניברסיטת יוטה, רשמה פטנט על שני גנים הקשורים לסרטן השד. קרייג וֶנְטֶר (Venter), שעבד אז במכונים הלאומיים לבריאות, ניסה יחד עם עמיתיו לרשום פטנט על רצפים גנטיים שנגזרו מרנ"א, ואריק לֶנְדֶר (Lander), המכהן כיום כראש מכון ברוד, רשם יחד עם עמיתיו פטנט על וריאנטים גנטיים מסוימים הנוגעים למחלות.

אגוז מלך שנוצר כתוצאה מתהליך של הנדסה גנטית. תצלום: fdecomite

בשנות התשעים, בעיצומו של המרוץ לריצוף הגנום האנושי, התלקח דיון סוער באשר לאפשרות לרשום פטנטים על גנים. הפרויקט הציבורי לריצוף הגנום – שמומן על-ידי המכונים הלאומיים לבריאות, ובראשו עמדו קולינס ולנדר – הביע התנגדות חריפה לרישום פטנטים על גנים. השאלה הגיעה בסופו של דבר לבית המשפט העליון האמריקני ב-2013 במסגרת תיק שבו הייתה מעורבת חברת Myriad. אריק לנדר טען בחוות דעת (כ"ידיד בית המשפט"), ברוח תיק Funk Brothers, שאין לרשום פטנטים על גנים, כי הם "תוצרים של הטבע". השופטים הסכימו ופסקו פה אחד שאי אפשר לרשום פטנטים על רצפים של גנים אנושיים, אף שניתן לרשום פטנטים על תוצרים של גנים. הפּסיקה בלבלה מדענים ומשפטנים כאחד, כי היא לא הסבירה בבהירות את ההבחנה בין גנים לבין תוצריהם. התיק הזה שפך אור על הקושי שבהתמודדות עם השאלות האלה, אשר דורשות הבנה טכנית בביולוגיה מולקולרית בתוך המסגרת המשפטית של דיני הפטנטים. על הקושי הזה מעידה חוות הדעת שכתב השופט אנטונין סקאליה (Scalia) בתיק זה, שאורכה היה פסקה אחת, ובה הוא הצהיר כי "איני מסוגל לאשר את הפרטים האלה על סמך הידע האישי שלי או אפילו על סמך אמונותיי האישיות", ואף-על-פי-כן הסכים עם שאר השופטים.

*

המקרה של פטנט CRISPR-Cas הוא הפרק הנוכחי בהיסטוריה הסוערת הזאת, והוא ממחיש את הבעיות האתיות, הכלכליות והמושגיות הנוגעות לפטנטים ביו-רפואיים.

ראויים לציון ארבעה מאפיינים בפטנט שאושר לרישום על ידי מכון ברוד. ראשית, הוא כללי ביותר ותובע בעלות על השימוש ב-CRISPR-Cas לעריכת כל סוגי הדנ"א האאוקריוטי – הגדרה הכוללת בתוכה את הדנ"א של כל בעלי החיים והצמחים. שנית, אמנם נכון לזמן כתיבת המאמר מכון ברוד מאפשר לאקדמאים להשתמש בחופשיות בטכניקה ומעניק רישיונות ללא בלעדיות לחברות למטרות שאינן טיפוליות, אך בה בעת הוא העניק רישיון בלעדי לשימוש בטכניקה ליישומים טיפוליים לחברת Editas Medicine שייסד פנג ז'אנג (Zhang), חבר סגל ב-MIT (הפטנט כולל רשימה ארוכה של מחלות, נוירודגנרטיביות ואוטואימוניות, שעשויות להיות מטרות מתאימות לטיפולי CRISPR-Cas). משמעות הדבר היא שעתידם של טיפולי CRISPR-Cas, לפחות בטווח הקצר, עשוי להיות בידיה של חברת סטארט-אפ אחת. שלישית, מכיוון שהמחקר המתואר בפטנט אינו טיפולי כשלעצמו, כל חברה שרוצה להשתמש במערכת ככלי מחקר בסיסי תצטרך לקבל רישיון. ולבסוף, הפטנט נותן זכויות על טכנולוגיה שנגזרה ממחקר אקדמי שיתופי שנבנה שכבה על-גבי שכבה: אקדמאים מכל העולם, מיפן וליטא עד ספרד וארה"ב, העשירו את ההבנה שלנו בנוגע ל-CRISPR-Cas. אין קבוצת חוקרים אחת שיכולה לתבוע קרדיט בלעדי על גילוי המערכת או על הידע המעשי המאפשר לנו להשתמש בה כדי לערוך גנומים.

החוכמה המקובלת אומרת שבלי פטנטים לא יהיו לחברות תמריצים לְמַסְחֵר רעיונות אקדמיים, אבל יש מי שקרא תיגר על הטענה הזאת

כדי להבין את המאפיינים האלה, יש להביט אל מעבר לדיני הפטנטים ומעבר לתמריצים הכלכליים של האוניברסיטאות ולבחון את ההשלכות הרחבות יותר של רישום פטנטים. יש מי שהראה כי פטנטים ביו-רפואיים מעכבים מחקרים ופוגעים בהם. בניסיון לרשום פטנטים רווחיים שיניבו הכנסות של מיליונים, יש לאוניברסיטאות תמריץ לרשום פטנט על כל דבר. התקורה שנובעת מכך, כולל הסכמי העברת חומרים ורישיונות reach-through (שמזכים את בעל הפטנט בתמלוגים על מכירות המוצר), פוגעת בפעילויות מחקריות ואף עלולה לעודד שמירה על סודיות. לדוגמה, טור העוסק בעצות לשוק העבודה בכתב העת Science, ממליץ לחוקרים "קודם לרשום פטנט, אחר כך לפרסם" ומקונן על כך שחוקרים "נוטים לחשוף את המחקרים שלהם מוקדם מדי ובפירוט רב מדי ולכן אינם מסוגלים לזכות בפטנט בהמשך". בה בעת, לרוב הפטנטים שנמצאים בבעלות אוניברסיטאות לא ניתנו רישיונות שימוש, ומענקים וחוזים ממשלתיים מניבים לאוניברסיטאות פי עשרים וחמישה יותר מאשר מכירת רישיונות לפטנטים. יתרה מזו, המערכת הקיימת מעודדת את האוניברסיטאות לרשום פטנטים רחבים. כפי שכותב קליפטון ליף (Leaf), חוק ביי-דול ופסיקת Diamond vs. Chakrabarty הביאו עמם שטף של מסמכי גילוי המצאה ביו-רפואיים – כלומר סיכום של מהות ההמצאה שכותבים החוקרים למטרות השגת פטנט – ש"[אינם מתארים] תוצרים או תהליכים אלא... פשוט ידע – או כלי מחקר שנועדו לקדם ידע". מערכת הפטנטים אינה מהססת לקבל פטנטים כאלה. כפי שאמר עורך דינו של צ'קראבּרטי (אחד הצדדים ב- Diamond vs. Chakrabarty), הדבר היחיד שמגביל את היכולת להשיג פטנט על מחקר הוא "המיומנות של האנשים שמנסחים את הבקשה".

"פרומתיאוס נושא את האש" (1630), יאן קוסיירס, מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה.

החוכמה המקובלת אומרת שבלי פטנטים לא יהיו לחברות תמריצים לְמַסְחֵר רעיונות אקדמיים. יש מי שקרא תיגר על הטענה הזאת, ממספר בחינות, אבל גם אם היא נכונה במקרים מסוימים, היא אינה רלוונטית למקרה CRISPR-Cas, כיוון שהוא אינו דומה לדוגמה האידיאלית שעליה מבוססת החוכמה המקובלת: תרופת פלא שחברות התרופות צריכות להשיג עליה מונופול, כדי שלמשקיעים יהיה תמריץ לכסות את עלויות הפיתוח. במקרה הנוכחי, זהו רק כלי אחד לביצוע המלאכה הממושכת שעשויה יום אחד להוביל לפיתוח טיפול רווחי. מה שמייצר את התמריץ להשתמש ב-CRISPR-Cas הוא שטף המחקרים האקדמיים שמעידים על גמישותה של המערכת ועל הפוטנציאל הגלום בה. לא חסרה התעניינות מצד חברות מסחריות, למרות הפטנט שנרשם על שם מכון ברוד, וזירת היישומים הטיפוליים ב-CRISPR-Cas עדיין פתוחה לחלוטין. הניסוח הכללי והגורף של הפטנט שנרשם על שם מכון ברוד הוא מכשול – לא זרז – המקשה על חברות לפתח את הטיפולים האלה. בפועל, חברות בעלות גב כספי ומשפטי מסוגלות להתחרות בברוד. אחרות עלולות להירתע.

רבים סבורים ששליטה מונופוליסטית על כלים לעריכה גנומית מזיקה בפועל למדע, לצרכנים ולעסקים כי היא מבטלת את ממד התחרות

מונופול על טכנולוגיה בסיסית שפותחה במשותף באמצעות מימון ציבורי נדרש להצדקה יוצאת דופן. גם אם נבחן את הנושא מהזווית הכלכלית בלבד, הרי שכדי להצדיק מונופול על טיפולי CRISPR-Cas עלינו לטעון שהוא יהיה מועיל כל כך – ורחב מספיק בהיקפו כדי להתמודד עם כל טווח המחלות העצום שמוזכר בפטנט – שתועלתו תהיה רבה יותר מתועלתם של המאמצים התחרותיים שישקיעו עשרות או מאות חברות אחרות. עד כה, בדיון הנוכחי, לא הוצג טיעון כזה.

יש באקדמיה ביולוגים בולטים שמכירים בבעייתיות של מונופול על כלים לעריכה גנומית, אבל הם במיעוט. באירוע לציון עשור לפרויקט הגנום האנושי חזר והדגיש חתן פרס נובל ג'ון סלסטון (Sulston) כמה מסוכן לרשום פטנטים על גנים, והרחיב את הביקורת שלו גם לפטנטים על כלי עריכת דנ"א. "זאת אינה נקודת מבט פילוסופית בלבד", אמר סלסטון. "שליטה מונופוליסטית מסוג זה מזיקה בפועל למדע, לצרכנים ולעסקים כי היא מבטלת את ממד התחרות".

*

מעבר לשיקולים האתיים והכלכליים, העברת הבעלות על הביולוגיה המולקולרית לידיים פרטיות מנוגדת למהותו של התחום. הביולוגיה המולקולרית, ביסודה, היא שפת תכנות המשמשת לקידוד מידע במולקולות, במטרה להשתמש בהן כדי לשלוט בהתנהגותם של תאים. זאת הסיבה שרעיונות מתחום מדעי המחשב הועילו כל כך לניתוח מערכות מולקולריות. הקוד המולקולרי, כמו קוד של תוכנת מחשב, הוא גנרטיבי – קרי הוא מאפשר ייצור של מספר אינסופי של מבנים ממספר סופי של אבני בניין. מערכות חדשות נוצרות על-ידי השילוב בין מערכות קיימות בדרכים חדשות. לדוגמה, הכלים שאפשרו לחוקרים לייבא CRISPR-Cas מחיידקים לתוך תאים אאוקריוטיים – אנזימי הגבלה – נלקחו מהחיידקים עצמם. הענקת בעלות על תתי-המערכות של הביולוגיה המולקולרית מגבילה עד מאוד את יצירתן של מערכות חדשות ועלולה להוביל לקיפאון גנרטיבי.

תמריצים כלכליים מחריפים את המגבלות הגנרטיביות מפני שהם מעודדים את מגישי הפטנטים לבקש פטנטים רחבים ככל האפשר, כדי שהמתחרים לא יוכלו לעקוף אותם בשינויים קלים בלבד. כמו שערכו של פטנט על קוד שאחראי ליישום נתון של אלגוריתם נמוך מערכו של פטנט על האלגוריתם עצמו, כך גם פטנט על רצפי דנ"א שאחראים לשימוש נתון במערכת CRISPR-Cas לא יהיו רבי ערך, מכיוון שיש שינויים זניחים רבים שאפשר לעשות בלי לפגוע בתפקוד של המערכת. מבחינה ביולוגית, המידע – אוסף ההוראות שניתנות לתא – הוא שחשוב, והמידע הזה הוא מופשט מטבעו. הפטנט של מכון ברוד על CRISPR-Cas נוסח באופן שמביא זאת בחשבון: הוא תובע בעלות על רעיון מופשט בעל היקף אדיר, ולא על המצאה מסוימת או על יישום אחד בלבד.

המדען ואיש הרפואה הפרסי אל-ראזי, בספר רפואה של ז'ראר מקרמונה (אמצע המאה ה-13). תצלום: ויקיפדיה

ההבחנה בין המצאה מסוימת לבין רעיון מופשט אינה תיאורטית גרידא: יש לה השלכות עמוקות כאשר אנו מעניקים לגורמים שונים בעלות על רעיונות. ככל שהרעיון מופשט יותר, כך עולה הסיכוי שהוא ישמש לייצור של רעיונות חדשים.

במצב שבו מספר רעיונות או כלים נדרשים כדי לייצר כלים חדשים, בעלות פרטית עלולה לבלום חדשנות. חוקרי המשפט מייקל הלר (Heller) ורבקה אייזנברג (Eisenberg) מכנים את התופעה הזאת "הטרגדיה של המשאב המפוצל", המתהווה "כאשר משתמש זקוק לגישה למספר קלטים שונים שעליהם יש פטנט כדי לייצר מוצר יעיל אחד". חוקרים אינם יכולים לייצר את המוצרים "מרובי-הקלטים" האלה בגלל התקורה הגבוהה שדורשת חלוקת המוצר בין בעלים פרטיים שונים. כלים פוטנציאליים, תגליות וכיווני מחקר נפגעים בגלל הקיפאון שיוצרת הבעלות הפרטית. תופעת המשאב המפוצל עלולה לשבש גם פעילויות הומניטריות, כמו ייצור של תרופה (המצויה תחת פטנט) עבור מדינות מתפתחות. לחברות התרופות חסרים לעתים קרובות התמריצים הנדרשים כדי לתת שירות לאוכלוסיות האלה, זאת בשעה שפטנטים מונעים ייצור של תרופות גנריות זולות יותר. לקבוצות שפועלות למען הקהילות האלה אין בהכרח המשאבים הנדרשים כדי לנהל משא ומתן על הסכמי העברה, וכך הופכים היישומים ההומניטריים לקורבנות הטרגדיה של המשאב המפוצל.

יש מי שהצביע על קשר בין תופעת המשאב המפוצל לבין השלכות מזיקות של פטנטים ביו-רפואיים. לדוגמה, הפטנטים שרשמה חברת Myriad על גנים שקשורים לסרטן השד מגבילים את הזמינות של הליכים לאבחון סרטן השד ומעלים את מחירם. יתרה מזו, הם מגבילים את פיתוחם של הליכי אבחון אחרים המסתמכים על הגנים האלה. גם פטנטים על גנים שתפקידם עדיין לא היה מובן בעת רישום הפטנט, גרמו נזקים. סביר להניח שלפטנט על CRISPR-Cas יהיו השלכות מזיקות אף יותר, מכיוון שצפויים להיות לו הרבה יותר יישומים מאשר לרצפים של מספר גנים.

הבעיה היא שקשה לכמת את השפעתם של משאבים מפוצלים. הם עלולים לדרוש עשרות שנות מחקר בדיעבד, זמן רב לאחר שהנזקים ייגרמו. יתר על כן, זוהי משימה קשה מטבעה – למדוד את השפעתן התיאורטית של אפשרויות שלא התממשו בגלל הקיפאון שגורמת תופעת המשאב המפוצל. אבל לאור הדמיון המושגי בין תוכנת מחשב וביולוגיה מולקולרית, אפשר ללמוד לא מעט מפטנטים על תוכנות בכל הקשור להשפעותיהם של פטנטים מתחום הביולוגיה המולקולרית. תעשיית התוכנה פרחה בשלב מוקדם יותר מאשר התעשייה הביו-טכנולוגית, ויש לה מחזור פיתוח מהיר יותר, ולכן היא עוזרת לנו לבחון מה קורה כאשר פטנטים משתלטים על תחום גנרטיבי.

בעולם התוכנה יש שפע של פטנטים מתנגשים. מצב זה מוביל למלחמות קרות ולמאבקים משפטיים ממושכים, ואף מעודד טרולים של פטנטים. ריצ'רד סטולמן (Stallman), מחלוצי תנועת התוכנה החופשית, טען שיש בעייתיות מובנית בכל הנוגע לפטנטים על תוכנות. לדבריו, מכיוון שתוכנה אחת עשויה לכלול "אלפי רעיונות, סביר שיש מאות פטנטים שעלולים לפגוע בה". פירוש הדבר הוא ש"קיפאון של פטנטים הוא תופעה המתרחשת בכל מקום, והשאלה היחידה היא אם היא תהפוך למתקפה". התוצאה היא תחום שבו יכולות להשתתף רק החברות הענקיות המבוססות, המסוגלות לשאת במחיר אי-הוודאות המשפטית ובעלויותיהן של העסקאות הנדרשות (נראה שמצב זה מתהווה כבר עכשיו עם הסטארט-אפים שעוסקים ב-CRISPR-Cas). יש הטוענים כי הבעייתיות הזאת רווחת בתחום התוכנה כי תוכנות "משקפות באופן מופשט סוגים כלליים של אינטראקציות", ולכן "יש קושי מובנה לקשור בין פטנט על תוכנה לבין קונספט המצאתי נתון". אבל זה אינו מאפיין ייחודי של תוכנות. גם הביולוגיה המולקולרית מוּעדת לאותן בעיות המובילות לקיפאון גנרטיבי.

מה שחשוב בנוגע לקביעת הבעלות האלה אינו מה טבעי. מה שחשוב הוא שנכיר שכוחה של הביולוגיה נובע מיכולתה ליצור ולהרכיב מחדש

דיני הפטנטים אינם יכולים לפתור את הבעיות האלה, ולמעשה הם רק מסבכים את כל כללי הבעלות הפשוטים, כמו למשל עיקרון "התוצרים של הטבע" של לנדר (ובכל מקרה, כלל כזה מתבסס על הידע החלקי שלנו באשר לגבולות הטבע. למשל, יכול להיות שכבר עכשיו ישנם גנים אנושיים ששונו על-ידי תהליך טבעי כלשהו שטרם גילינו).

מה שחשוב בנוגע לקביעת הבעלות האלה אינו מה טבעי. מה שחשוב הוא שנכיר בטיבה הגנרטיבי של הביולוגיה המולקולרית ובכך שכוחו של התחום נובע מהחירות להרכיב מחדש. אל לנו לחשוב על מבנים מולקולריים כעל המצאות, אלא כעל ארגון מחדש של תוצריו המדהימים של הטבע. אם אין ברירה אלא לתת קרדיט על המצאת CRISPR-Cas, יש לתת אותו לחיידק, ולכוחות האבולוציה שעיצבו אותו.

*

טבע, יער, עצים ועלים. תצלום: Aaron Burden ב-unsplash.com

וריאנט חדש של מערכת CRISPR-Cas, שחוקרי מכון ברוד פרסמו בספטמבר 2015, ממחיש את היקף יכולתה של הביולוגיה המולקולרית להרכיב מחדש את תוצריו של הטבע. אחדים ציינו כי לא זאת בלבד שהפרסום הזה שופך אור על ההיבטים הביולוגיים של CRISPR-Cas, אלא שהוא עשוי גם לספק דרך לעקוף את תחרות הפטנטים בין מכון ברוד לברקלי. אבל אותן שאלות של בעלות ושיתוף רודפות גם את המערכת הזאת.

על אף ליקוייו של חוק ביי-דול, הוא מעניק לאקדמאים חירות רבה יותר להתוות את החוזה החברתי שבין החוקרים והציבור המממן אותם. מן הראוי שחוקרים יחשבו מחדש על השלכות הברית שלהם עם חברות הביו-טכנולוגיה והכוחות התאגידיים שחדרו לאוניברסיטאות. תמריצים כלכליים הם ארעיים וניתנים לשינוי, אך לא כך ערכי היסוד שלנו. חוקרים באקדמיה אינם אמורים להיענות ללא אבחנה לדרישותיהם של כרישי הקניין הרוחני של האוניברסיטאות, המעוניינים לרשום עוד ועוד פטנטים בלי לתת את הדעת על ההשלכות האתיות או על שימור הפתיחות המדעית ויכולתם של החוקרים לשתף את תוצרי המחקר.

עלינו לגבש שיטה להפצת תוצרי מחקר שמביאה בחשבון את האחריות האתית והחברתית של חוקרים כלפי הציבור. אפשר ללמוד מעולם התוכנה ולנסח "ביולוגיה חופשית" (המקבילה ל"תוכנה חופשית") שרואה לנגד עיניה את האחריות הזאת. מבצע כזה ידרוש מנגנונים חדשים של הגדרת בעלות על מחקר ושל שיתוף תוצרי מחקר – מנגנונים שפועלים למען טובת הציבור ושתומכים בענף המחקרי של האקדמיה.

בניסיון למצוא דרך לתקן את הפגיעה של מערכות הפטנטים במושג נחלת הכלל, הציע יוחאי בנקלר שקהילות מחקריות יאמצו שיטת רישוי פתוחה "שפניה לציבור", מהסוג שקיים בעולם התוכנה. היא תעזור לאקדמאים לשנות את האופן שבו אפשר להשתמש בעבודתם בלי לחכות לרפורמה משפטית. רישיונות אלה יוכלו גם לסייע ליישומים הומניטריים של מחקר וטכנולוגיה, הנפגעים כיום מהבעלות הפרטית. כפי שציין בנקלר, אם חוקרים יאמצו מנגנונים מסוג זה באופן מתואם, האוניברסיטאות יזכו ב"כוח מיקוח רב מול תעשיית הביו-טכנולוגיה ותעשיית התרופות".

תחום הביולוגיה הסינתטית כבר החל לעשות צעדים בכיוון הזה עם פרויקטים כמו BioBricks, שמציעים מנגנון המאפשר לחוקרים לתרום את עבודתם למרשם ציבורי כדי שחוקרים אחרים יוכלו להשתמש בו. לארגונים שעוסקים בממשק שבין מידע דיגיטלי לחברה, כמו Electronic Frontier Foundation ו-Berkman Center for Internet and Society, כדאי לשתף פעולה עם ביולוגים ולשקול גם את סוגיית המידע המולקולרי. אפשר לבנות מערכת צודקת יותר של שיתוף והפצה בתחום הביולוגיה, אבל רק בתנאי שחוקרים אקדמיים נוספים יצטרפו לדיון.

ירדן כץ הוא עמית מחקר במחלקה לביולוגיה מערכתית בבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד וחבר במרכז ברקמן-קליין לאינטרנט וחברה. הוא קיבל תואר דוקטורט במדעי המוח באם.איי.טי (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס) בשנת 2014.Translated from Boston Review. Published on Alaxon by special permission from the author.תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מופשט נוזלי, תצלום: לאורה קרנץ, unsplash.com

Photo by Laura Kranz on Unsplash