גרמנית אסלית

בשנים האחרונות אני צולל לתוך עומק התרבות הגרמנית ואוצרותיה. קורא וכותב, וחושב על שאלות של זהות ושייכות בעידן של הגירה ישראלית ויהודית לגרמניה, שהתחיל למעשה עם כניסתו של מנדלסון לברלין בשנת 1743. האם הזהות הגרמנית שייכת רק למי שמחזיק בפספורט גרמני? ואולי הזהות הגרמנית שייכת גם לאלו שהזדהו איתה, או למי שגרים בארצותיה ואינם מחזיקים בדרכון גרמני. האם הגרמניות אינה רק שאלה לאומית, אלא שאלה תרבותית שהיא רחבה יותר ממה שהפספורט הגרמני מגדיר? בעקבות הקריאה בספר ״טבעות שבתאי״ מאת וינפריד גיאורג זבאלד, אני צופה בסרטים דוקומנטריים על מסעותיו של הסופר הגרמני הגולה הזה במזרח אנגליה. הוא השתמש באנגליה כדי לצאת למסעות רחוקים אל עומק ההיסטוריה הקולוניאלית של אירופה, לעת העתיקה ולפילולוגיה ולמקומות רבים מאוד שאפשר לו המרחב הנטוש של חופי מזרח אנגליה. אך האם יוכר זבאלד על ידי האנגלים כסופר אנגלי? כמו סופרים גרמנים אחרים, גם זבאלד ביקר את תפישת השואה של גרמניה, ועצם ישיבתו מחוץ לה (בדומה לתומאס מאן, הרבה לפניו, שהתיישב במחאה בשוויץ אחרי המלחמה) היא מרד בתרבות, ואפשרות לכתיבה ולקריאה של תהליכים, שהגרמנים הנמצאים בתוך חומת הלאומיות אינם יכולים לראות, להבין ולחוש.

"שתי גברות בבית קפה" (1927-1929), ארנסט לודוויג קירכנר, מוזיאון קירכנר, דאווס, תצלום: ויקיפדיה

אני קורא את לאה גולדברג הכותבת על ברלין ואפשר לראות איך הוא נוצר מתוך המעין של האהבה לכרך הקוסמופוליטי, רגע לפני שקיעתו ברגעים הכי נוראים שידעה האנושות

אני קורא בספר ״אבֵדות״ של לאה גולדברג, וכל כולו סיפור אהבה לברלין, ולמרות הסוף המר, אפשר לראות איך הוא נוצר מתוך המעין של האהבה לכרך הקוסמופוליטי, רגע לפני שקיעתו ברגעים הכי נוראים שידעה האנושות. כמי שלאט לאט מתוודע אל גרמניה, אני מכיר את הפאר של הרי הָרץ, המקום שבו גתה ריחף בכתיבתו מעל הר ברוקן. שם כתבה לאה גולדברג שיר שכונס בספר ביכוריה ״טבעות עשן״ (1935):

"כענן צהבהב וקל במורד ההר
מרחפת תוגתי הגדולה שפרחה מן הכלוב.
צחוק מזהיר תוסס בלבי. רק מוזר,
שהגבר ההולך לצדי איננו אהוב".

אלו רגעים נדירים של התרוממות רוח, שהסב לה אותו ביקור בוורניגרודה. מבחינות רבות המסע להרי הרץ היה חוויה מעצבת עבור לאה גולדברג, כך כותב ד"ר גדעון טיקוצקי, באחרית הדבר לרומן הגנוז ״אבדות״: "היא התקבלה בחום בחיק משפחה גרמנית-נוצרית; ניסתה כוחה – בפעם הראשונה והאחרונה בחייה – בחיבור יצירה בגרמנית... זכתה לשבחים על יצירותיה מפי אבי המשפחה...". ספרה של גולדברג מזכיר לי גם את ההיזכרות של ז'בוטינסקי באודסה רגע לפני שנפלה עליה מלחמת העולם, ברומאן היפיפה שלו ״חמשתם״: "ברם, כשאני משקיף אחורנית ומתבונן בכל אלה ממרחק של שלושים שנה, הריני סבור כי התופעה המעניינת ביותר בחיינו בימים ההם הייתה אחוות-השלום בין הלאומים. כל שמונת או עשרת העמים של אודסה הישנה נפגשו באותו מועדון, ועל דעת איש לא עלה כלל לציין, ולוּ רק בהרהור-הלב בלבד, בן איזה עם הוא פלוני או אלמוני. כעבור שנתיים נשתנה הדבר, אך בראשית שחרה של המאה שכן שלום-אמת בינינו. מוזר: בבית, כמדומני, חיינו כולנו חיים נבדלים מן הנכרים: פולנים היו מעורבים עם פולנים, רוסים – עם רוסים, יהודים – עם יהודים; יוצאים-מן-הכלל היו נדירים למדי; ואולם עדיין לא תהינו על סיבת הדבר ומתחת להכרתנו חשבנו תופעה זו לשיבוש זמני, ואת ערבוביית-בבל הססגונית של הפוֹרוּם המשותף – לסמל המחר הנהדר" (תרגמו י"ה ייבין וחנניה רייכמן). דווקא הגנרל הזה, שהוא כל כך חמור סבר, שרצה להקים קיר במזרח התיכון ואמר ששקט הוא רפש. הוא זה שיכול בשנות השלושים, בעודו נלחם למען הפרויקט הציוני בפלסטינה, לכתוב בנוגות ולהיזכר בנוסטלגיה שתיגמר בקטסטרופה בספר, ובכל זאת להחזיק ברגע אחד את הרגע הקוסמופוליטי, דיאספורי, שהציונות ניסתה ומנסה בכל כוחה לדחות את אפשרות קיומו.

"עורב תועה
באורו הרך של אחר הצהריים
על לוחות המרצפת
שמול קתדרלת קלן
מקפץ בין שקיות ריקות
בקבוקים
ושלדי תפוחים.

ובאחת מפנה את מבטו
אל המגדלים
פורש כנפיו
עולה
אל החלונות הצבעונים
דואה מול הגגות
גופו מסתיר לרגע
את אור השמש
ובאפילה הרגעית הזאת
להרף עין
מסתברים כל פשרי הדברים

צלילי מראות
מתנפצים
אל המקום

שברים
בין לילה ויום
יום ולילה

מה נראה בין הצללים
מה נדע
טווח השאלה
הוא טווח הידיעה

כל הלכנו אורן צהוב משמאל
אורן צהוב מימין

אבק
אבק
אבק".

העורב התוהה הוא זה שמשמיע את קול הקריעה "קרע קרע". וכך כותבת על העורב, בהקשר לאמנות של אהרון מסג, המסאית והמשוררת שבא סלהוב בספרה ״מסות על אמנות ויהדות״: "... בה בעת מגלם העורב דמות אירונית בסיפור ראשית החדשה שלאחר המבול. העורב היה השליח הראשון ששיגר נח מהתיבה כדי לראות אם כלו המים ואם כבר נראית יבשת חדשה. העורב לא שב אל נוח: 'ויהיה מקץ ארבעים יום, ויפתח נוח את חלון התיבה אשר עשה. וישלח את העורב, ויצא יצוא ושוב, עד יבושת המים מעל הארץ'. העורב לא חזר הוא יצא לדרכו אך נטש את משימתו ולא שב. נעלם כציפור משולחת".

עורב בגרמניה, כמו בכל מקום אחר. תצלום: Alexander Sinn

בשיר שהבאתי משירי אמיר אשל מופיעה לפתע הקתדרלה של קלן, שהיא די מפחידה בגותיות שלה. בניגוד לשירים אחרים, שאין בהם ציוני מקום, בשיר הזה יש מקום. ויש איזו התבהרות. מדוע דווקא קלן והקתדרלה שלה? ובכן, התשובה מופיעה בהקשר שבו נכתב השיר. וכך כותב אשל: "ספר זה הוא תולדה של שיחה מתמשכת. ראשיתה בשאלות שעוררה בי יצירתו של גרהרד ריכטר בשלושים השנים האחרונות. המשך השיחה במפגש שהתקיים באביב 2016 באָטליה של ריכטר, סמוך לקלן בגרמניה, ובשירים שכתבתי בעברית ובגרמנית בשבועות שלפני מפגש ולאחריו, הכלולים בספר זה". כלומר, ההתבהרות בשיר  קשורה למפגש בין החוקר העברי, שמרצה באוניברסיטה בארצות הברית ובין היוצר הגרמני באטליה שלו בקלן. האם הספר הזה, שראה אור בעברית ובגרמנית, שייך גם לתרבות הגרמנית? האם הוא שייך לתרבות הישראלית, אף שאמיר אשל מתגורר מחוץ לישראל, כותב בגרמנית, ועומד לפרסם גם מחזור שכזה בגרמניה? האם שתי התרבויות ילמדו על הדיאלוג הזה בהקשר המזרח תיכוני, האירופאי?

למי שייכת התרבות הגרמנית בימינו? האם משורר יהודי או ישראלי שכותב בעברית שבורה, אנגלית שבורה וגרמנית שבורה, אחי במרחב הגרמנו-אוסטרו-שוויצרי, יכול להיקרא משורר גרמני, משורר אירופי?

למי שייכת התרבות הגרמנית בימינו? האם משורר יהודי או ישראלי שכותב בעברית שבורה, אנגלית שבורה וגרמנית שבורה, אחי במרחב הגרמנו-אוסטרו-שוויצרי, יכול להיקרא משורר גרמני, משורר אירופי? האם לאה גולדברג ואמיר אשל ייכללו בתוכנית הלימודים הגרמנית כחלק מהפדגוגיה המקומית? בספר ״ארכיאולוגיה של העתיד״ כותבים ד"ר גדעון טיקוצקי וד"ר לינה ברוך: "לא בכדי מופיע כאן כל שיר בשתי השפות, הגרמנית והעברית, נדמה שמובן מסוים חוזרים משוררים אלה לביתם הגרמני הודות למעשה התרגום, ולפתע נשמעות שורותיה של לאה גולדברג, למשל, כאילו נועדו מראש להתנגן בגרמנית".

ואם כבר הזכרנו את לאה גולדברג, הרי שנים אחרי כתיבת הרומן הגנוז ״אבדות" ביטאה גולדברג באחת מרשימותיה העיתונאיות יחס אמביוולנטי  לאירופה: "ואנחנו לא נשכח, אותך, את פצעי האוהב ואת פצעי השונא לא נשכח. ועד יום מותנו נישא אותו בקרבנו, את הכאב הגדול הזה ששמו אירופה –׳אירופה שלכם׳, ׳אירופה שלהם׳ וכנראה... לא ׳אירופה שלנו׳,  אף כי היינו שלה, מאוד שלה" (באחרית הדבר של "אבדות – בוקר אפל בבירה", מאת גדעון טיקוצקי).

בתוך כך, הנוכחות הישראלית והיהודית בתרבות הגרמנית הולכת ותופסת צורה פואטית. המשורר, המתרגם והחוקר הגרמני יאן קינה (Kühne), בספר השירה הראשון שלו, כולל פרק שלם של כתיבה בשילוב של עברית וגרמנית. בניגוד לאמיר אשל, קינה ממש לא מקל על הקורא ולא מניח את שתי השפות בנפרד, אלא דווקא מניח אותן אחת בתוך השנייה. שימו לב למילה "סופ" בתוך כותרת הספר, שמשחקת גם עם הגרמנית, שכן מי שזקוק כמוני למשקפיים, יכול לרגע לטעות ולחשוב שמדובר במילה גרמנית מלאה, ושהעברית משחקת לתוך הגרמנית, כלומר למשל אות הס', היא גם האות ö הגרמנית. בוא נצלול לחלקים מתוך השיר "Ivrit" של קינה, שזכיתי גם לשמוע כשהופיע בחאפלה פואטית שערכתי בזמנו במסעדת 'יפו' בשכונת מיטֶה בברלין:

"Du redest Ivrit
לא ידעתי אז למה,

reden wir nicht gleich
עברית במקום שאני

Mühe mich ab mit dem
גרמנית וכל שבירותיה

Der Zunge?!

Also wirklich
היית יכול להגיד לי יותר

Früher und dann wäre alles
קצת יותר פשוט

Gewesen. Aber ist ja
עכשיו לא משנה. אנחנו

Verstehen uns auch
ככה, nicht wahr?"

יש המשך לשיר, אך בחרתי להביא רק חלק מהמשחק הנתון כך ברווח שבין הגרמנית לעברית. המשחק מקסים אותי ומתעתע בי. כששמעתי אותו מקריא את השירים, חשתי איך המוח שלי עובד קשה כדי לתרגם ולהניח את התרגום לצד העברית המוכרת. לקוראים הישראלים אין כלל בסיס להבנת הגרמנית, אלא אם כן טבועים בהם שרידי יידיש או גרמנית של סבא או סבתא. קינה בעצם שואל בהתחלה – אם אתה מדבר עברית, מדוע לא אמרת, למה הנחת אותי בתוך הגרמנית הקשה על כל שבירותיה. וכגרמני, קינה מדמיין את עצמו לרגע מחוץ לשפה הגרמנית, כאותו מהגר (עברי) שגופו לפתע מגלה איברים חדשים, שגדלים בתוכו, אך לא תמיד מתאימים לסטנדרטים של תקינות השפה הגרמנית (אני מערער על האפשרות שיש שפה תקינה, כי שפה שבורה היא אפשרות של שפה, בדיוק כמו שפה תקינה).

התרבות העברית כבר עברה תהליך דומה, כשקיבלה לתוכה כותבים פלסטינים שהחליטו לכתוב בעברית, או כותבים עיראקים יהודים שהחליטו לבגוד בערבית ולצאת לרומן ארוך עם העברית

האם קינה הכותב בעברית, ובעברית-גרמנית ומתרגם מעברית לגרמנית וההפך, יכול להיחשב משורר ישראלי, עברי ויהודי (אם נניח שהיהדות היא תרבות ואינה דת)? זאת שאלה מקבילה לשאלה שהועלתה בתחילת הרשימה. למי שייכת התרבות? שהרי התרבות העברית כבר עברה תהליך דומה, כשקיבלה לתוכה כותבים פלסטינים שהחליטו לכתוב בעברית, או כותבים עיראקים יהודים שהחליטו לבגוד בערבית ולצאת לרומן ארוך עם העברית. קינה, שיושב וחוקר את מחקריו באוניברסיטה העברית, מדבר עברית שוטפת. האם ישראל רואה בו כחלק מהתרבות העברית, היהודית והישראלית? האם אפשר לראות בו משורר עברי, שהרי מדי פעם הוא מפרסם מיצירותיו במדור ״תרבות וספרות״ של ״הארץ״?

קו השמיים של תל אביב, ציור נאיבי של האמן רפאל פרץ

שאלתי קודם למי שייך לתרבות הגרמנית, ואנסה להשיב ולומר, שכל מי שרואה את עצמו שייך אליה, כבר שייך אליה. אך יש בכך אלמנט של דיאלוג. וגם מהלך של שבירת חומות התפישה הלאומית של התרבות. וזה קשור גם לגבולות של שפה תקינה, אבל קשור גם לגבולות של מרחב. לאחרונה החליט אחד המוסדות התרבותיים המכובדים של ברלין, Literarisches Colloquium Berlin, לערוך כנס של כותבים שאינם גרמנים המתגוררים בברלין. בנוסף, הוא המוסד החל למפות את המקומות שבהם קבוצות אתניות שונות מופיעות וקוראות שירה. זה אתגר חדש, לקלוט ולהבין את השפה הלא גרמנית של ברלין. ועדיין, הלאומיות אינה רואה את הנתינים האלה כשייכים, בגלל השפה, בגלל האתניות, בגלל הדת השונה. אך ההכרה היא תחילתו של תהליך לקראת ההבנה שלאומיות ואזרחות רחוקות מלהגדיר תרבות של מקום. זה קורה גם בישראל, עם כל התרבויות שאינן אזרחיות, או תושבות, אך שייכות לעיר, כמו מבקשי המקלט, הפלסטינים, הפליטים, מהגרי העבודה ועוד. הם שייכים לתרבות בישראל, גם אם היא אינה מכירה אותם ואינה מכירה בהם.

בשנה השנייה לשהותי בברלין הכרתי את הסופר בנדיקט וולס, דרך חבר משותף, הסופר הבווארי נורברט קרון (Kron). זה היה ערב מיוחד, שבו הופעתי עם טל אלון, מייסדת המגזין בעברית ״שפיץ״, במרתף של מועדון החברים "סוהו". בקומת הכניסה היו גרפיטי של כריש, שצייר בנקסי ונברשת ענקית, למעלה, מועדון כושר ומעליו בר-לאונג' ומעליו מסעדה צמודה לבריכה שהוארה בצבע ירוק. האפשרות לראות את ברלין מלמעלה, שמורה למגדל באלכסנדרפלאץ, אך כשיצאנו מהמסעדה לעשן, הבטנו החוצה על גגות ברלין, שחלקם היו מכוסים בצמחייה ועצים.

בנדיקט ואני חלקנו מאז רגעים מצחיקים ובעיקר סיפורים של כותבים. הוא סיפר לי שאינו טס בכלל, אלא נוסע רק ברכבות, ואיך ברגע האחרון, כשנגמר לו הכסף והוא חזר מברצלונה, הפך הספר שלו לרב מכר ופרץ לו דרך. באחרונה נפגשנו שוב בחומוס "ויץ" בבלוכרשטראסה. בנדיקט, שנראה צעיר לנצח, הביא לי את ספרו המתורגם לעברית ״על סוף הבדידות״. הוא אהב את העטיפה שהכינו לו בהוצאת ״ספרית פועלים״, והסביר לי שאין לו שליטה על התרגומים, ולא על העטיפה שנבחרה. ידעתי שהספר הזה אהוב ביותר על הקהל הגרמני, כי פעם אחת אחרי שנפגשתי איתו, החזקתי בידי את המהדורה הגרמנית של הספר ואנשים ברכבת התחתית פנו אלי, מה שאינם עושים בדרך כלל, כדי לספר לי עד כמה אהבו את הספר. לא סיפרתי להם שבדיוק חזרתי מבילוי עם הכותב.

הלימודים בבתי הספר אינם מסוגלים להכיל באמת כל כך הרבה שינויים שמתחוללים בתרבות, ורק הספרות עדה להם

צללתי לתוך ״על סוף הבדידות״ ולפתע הרגשתי שהוא כאילו כותב אלי. כי אני מכיר את התרבות הגרמנית ואת מעגל החיים שלה. "שלוש שנים וחצי אחר-כך, בדצמבר 1983; חג המולד האחרון עם הורי. לפנות ערב עמדתי לפני חלון חדר ילדותי בשעה שהאחרים הכינו את הסלון. הם יקראו לי רק כשהכול מקושט, כמו בכל שנה, כמו בכל שנה, אבל כמה זמן זה עוד יימשך? שמעתי את אחי מתלונן בחוץ. שמעתי את הצחוק הפייסני של אימא. שמעתי את אחי מתלונן בחוץ. שמעתי את הצחוק הפייסני של אימא. שמעתי את אחותי ואת אבא מתווכחים על מפות שולחן. כדי להסיח את דעתי הבטתי בחצר הפנימית, בעצים העירומים בחורף, בנדנדה ובבית העץ. הרבה דברים השתנו בשנים האחרונות, אבל לא מראה החצר האהובה״ (תרגום: ארז וולק). כל המרחב של החג, ההסתרה של המתנות מהילדים, הטופוגרפיה של החוץ, חצר פנימית, בית עץ, נדנדה, עצים עירומים בחורף. כל אלה הם חלק ממחזור החיים הנוצרי, שיהודים בנישואים מעורבים חווים, הן במובן התרבותי-דתי, והן במובן הגיאוגרפי-אקלימי ובמובנים אחרים. בנדיקט ולס (Wells), כמוני, אוהב מוזיקה וחי אותה בהרבה רגעים בספר, ומתחוור לי שזה לא רק אירופה ששייכת לנו כמו שאנו שייכים לאירופה, זאת גם המוזיקה שגדלנו עליה, תרבות הפופ-רוק, שמאחדת את מי שגדלו באותן שנים. כל זה גורם לי לחשוב, שהלימודים בבתי הספר אינם מסוגלים להכיל באמת כל כך הרבה שינויים שמתחוללים בתרבות, ורק הספרות עדה להם.

תכירו את עבדול: מוסלמי שומר מצוות, דובר ערבית, גרמנית, ספרדית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית, וחי קצת באירופה וקצת בצפון אפריקה. תצלום:  D. Bueso

עבורי, התרבות אינה סגורה עוד בחומות הלאומיות. היא פתוחה לכל עבר, כמו אוהלו של אברהם, הפתוח לארבעת כיווני האוויר. אני עדיין בדיאלוג עם התרבות הישראלית, דרך העברית, אף שישראל אינה מכירה בדיאספורה שלה

החיים באירופה לימדו אותי על כותבים שפעם הכרתי רק דרך הפריזמה הציונית, כמו גולדברג, ז'בוטינסקי ואחרים. למדתי מתוכם גם על התרבות המקומית, ובאופן מסוים וחלקי קיבלתי חלק בתוך התרבות האירופית, גם כיוצר וגם כתושב. אך אחת המתנות הגדולות שגיליתי דווקא כאן, באקלים של צפון אירופה, עת העצים משילים את העלים למרבד זהוב מרהיב ביופיו, היא הכותבים המזרח תיכוניים הגולים. בשבוע האחרון של חודש אוקטובר, ארגנתי ערב שבו יוצרים יהודים-ערבים וערבים ממדינות ערב נפגשו כדי ליצור, לשוחח וליהנות ביחד. הסופרת הילה עמית עבאס ואנוכי הופענו ביחד עם מרים ראשיד ממצרים, מוסא עבדול קאדיר מכורדיסטאן, מבאן יונס מכורדיסטאן, חסן אל פאדל מסוריה, זהבה כלפה ישראלית ממוצא לובי וגידי פרחי ישראלי ממוצא ארגנטיני-טורקי-ספרדי. למעלה מ-130 איש הגיעו ל-Literarisches Colloquium Berlin שעל על גדות הוואנזה ממש ממול הווילה הידועה לשמצה. קראנו לערב "יהודים וערבים מתחברים מחדש למזרח התיכון". האירוניה הגדולה היא שזה קורה דווקא בברלין; אותו מפגש שאינו יכול להתרחש בישראל, אף שמצרים וסוריה קרובות לישראל יותר מגרמניה. ובכל זאת, רצינו להשמיע את הקול היהודי-ערבי הייחודי, שמבטא היסטוריה יהודית של אלפי שנים במרחב הערבי. ביקשנו לבדוק כיצד הוא מתחבר לתרבות הערבית שניתקה מאיתנו בבואנו לישראל. זה עוד מרחב שאני מוצא את עצמי מתחבר אליו ושייך אליו, אף שהוא לכאורה זר לגמרי למרחב האירופי. ובכל זאת הוא משיק לרובעי המהגרים. לא הסתפקנו במפגש שטחי, והצלחנו ליצור  מפגש ראשון עמוק, שהוא גם הקראה, גם שיחה על היצירות וגם דיון פתוח עם הקהל. הדפסנו חוברת מיוחדת לאירוע, יצרנו קול קורא ליצירות והכרזנו על הדרך שנפתחה לנו לקיים מפגשים ייחודיים בין תרבויות יהודיות-ערביות והקולגות שלהן הערביות.

עבורי, התרבות אינה סגורה עוד בחומות הלאומיות. היא פתוחה לכל עבר, כמו אוהלו של אברהם, הפתוח לארבעת כיווני האוויר. אני עדיין בדיאלוג עם התרבות הישראלית, דרך העברית, אף שישראל אינה מכירה בדיאספורה שלה, ומייחדת את הפרסים שהיא מעניקה לתושבי קבע בישראל. אני בדיאלוג מחודש עם אירופה לא מהצד האירופוצנטרי או הביקורתי הפוסט קולוניאלי, אלא אני מוצא עצמי בדרכי לשייכות ולזהות מרובדת חדשה. דרך חדשה נפתחת גם מהצד הערבי בזהות שלי, וגם הוא חלוצי, דווקא בשל המפגש הנדיר, ללא חומות, של דגלי המזרח התיכון הקרועים שמסמלים גבולות לא אנושיים. מובן שהגדרת הזהות שלי, החורגת מן הדרכון האחד שיש בידי, אינה מחייבת אף תרבות ספציפית – גרמנית, אירופית, ערבית או ישראלית – שלכל אחת יש גישה משלה לעניין השתייכותו של אדם למרחבים רבים ושונים כל כך.

מתי שמואלוף הוא משורר וסופר. בשנת 2019 פורסמה בגרמניה אסופה דו-לשונית משיריו, "בגדד | חיפה | ברלין" בהוצאת אפוריסמא. בשנת 2020 עתידה לראות אור אסופת מאמריו "ממזרח יתפרץ הר געש" בהוצאת עתון 77. האתר שלו: https://mati-s.com

המאמר הופיע לראשונה בדפוס בכתב העת ״גג״, עורך חיים נגיד

תמונה ראשית: איש וצללים בכיכר פוטסדם בברלין. תצלום: יאנס קיפר, unsplash.comPhoto by Yannes Kiefer on Unsplash