הכי חשוב, בלתי נראה

הנה הם באים: ״התקף״ חרדה, ״גל״ דיכאון, ״צורך״ בולעני שלא ניתן לעמוד בפניו - לזלול, לצרוך סמים, להסתכן פיזית. בכל אלו רואה הפסיכואנליטיקאי תומס ה. אוגדן דוגמאות ל״איכויות חווייתיות לא-אישיות״: דברים שקורים לי, שאינם מורגשים כ״היות-אני״.

כשתחושת הבעלות על ה״אני״ חלשה ומוגבלת, כותב אוגדן בספרו  ״מצע הנפש״, אנשים חווים את מה שקורה להם מבפנים כאילו היו מריונטות שמוּפעלות מבחוץ. ה״עצמי״ כמו נחבט בידי מחשבות, רגשות ותפישות, משל היו כוחות חיצוניים או חפצים פיזיים שפועלים עליו, חובטים בו ומטלטלים אותו מבחוץ.

כשאדם נתון באיכות חווייתית כזו, שבה מחשבותיו ורגשותיו נחווים כ״אירועים לא-אישיים״, אותם ״אובייקטים וכוחות-פיזיים עלומים״ מורגשים מבחינתו כאילו הם מופיעים, נעלמים, מקלקלים, מזהמים, הורסים, מתקנים, ועוד.

סרטים עשויים להמחיש משהו מתחושה זו. בסרט ״בלתי-נראה״, למשל, נרדפת הגיבורה בידי כוח שאינו נראה לעין. למעשה מדובר בדמות קונקרטית, בן-זוגה המתעלל, מומחה לאופטיקה שכביכול מת אך בעצם נותר חי ועוטה על עצמו גלימת ״רואה ולא נראה״ שבנה ביכולותיו המדעיות.

מאופי התנהלותם של אותם כוחות בלתי-נראים מוזרים שפועלים עליה, חובטים בה ומטלטלים אותה מבחוץ, חושדת הגיבורה שככל הנראה מדובר בבן-הזוג. לבסוף היא אף מוכיחה זאת באמצעות ריסוס ממֵכל-צבע לכיוון הכוח השקוף שתוקף אותה, עד שמצטיירת דמותו דרך הצבע שנמרח על גלימת הרואה-ואינו-נראה שלו. אך בנמשל, בחיים עצמם, לא ניתן לרסס בצבע רגשות ומחשבות שנחווים כאילו הם תוקפים אותנו מבחוץ.

מהאמירה ״הכעס התעצם בתוכי עד שהתפוצצתי״ יכול להשתקף שהאדם חווה את עצמו כמי שנתון להשפעתם החיצונית של דברים: היה כעס, שהלך וגדל, עד שנגרמה התפוצצות

אוגדן מזכיר את המושג ״ראיפיקציה״ – ההתייחסות לרעיון או למושג מופשט כאילו היו עצם קונקרטי. מהאמירה ״הכעס התעצם בתוכי עד שהתפוצצתי״ יכולה להשתקף, לדוגמה, התכחשות לעמדתו של הפרט כסוכן פעיל ביחס לפעילותו הפסיכולוגית והתנהגותו, כשהוא חווה את עצמו כמי שנתון להשפעתם החיצונית של דברים: היה כעס, שהלך וגדל, עד שנגרמה התפוצצות.

אני והכעס שלי? פיצוץ. תצלום: סטיב רודס

בשיח העכשווי נפוצה הגדרתן של חוויות מנטליות באמצעות מונחי אבחנה רפואיים, שמעצם טיבם הם נטולי סובייקטיביות. בשנים האחרונות רבים ממי שרוצים להתחיל תהליך טיפולי מציגים את סיבת פנייתם באמצעות שימוש במונחים השאובים מהלקסיקון הפסיכיאטרי. יש לי ״חרדות״, יש לי ״דיכאון״, יש לי ״טראומות״, וכן הלאה.

האם כל מי שבוחרים להשתמש במושגים הללו אכן רואים ברגשותיהם דברים עצמאיים, שפועלים עליהם מבפנים כאילו היו כוח-חיצוני זר? בשיחה הטלפונית, חלק מהפונים שהגדירו תחילה כך את סיבת פנייתם מצליחים בכל זאת להסביר במילים משלהם מדוע פנו לטיפול. למשל, לתאר משהו מהמצוקה שפוקדת אותם ואיך היא משפיעה עליהם.

אך לצד זאת, פונים רבים מתקשים להסביר למה התכוונו באותה מטבע-לשון ומדוע פנו, הם ולא אחר, לטיפול. ״כי הפנו אותי״ הם עונים לעיתים, בתסכול, אולי בציפייה להיות מובנים מאליהם מרגע שהשתמשו בכותרת הדיאגנוסטית.

רבים מהשוקלים לפנות לטיפול חושבים שניתן, ואולי אף בקלות וללא מעורבותם הפעילה, להסיר באמצעים מקצועיים חיצוניים כלשהם את ה״חרדות״, ה״דיכאון״, ה״טראומות״, כשם שניתוח או תרופה מסלקים בהצלחה תחושת חולי פיזי

בחזרתם על מטבע-הלשון הדיאגנוסטית כמו על מנטרה, אולי בשל היעדרה של אפשרות להתנסח בצורה אחרת, מובלעת לעיתים ההנחה שניתן, ואולי אף בקלות וללא מעורבותם הפעילה, להסיר באמצעים מקצועיים חיצוניים כלשהם את אותו דבר שמצוי לדאבונם ברשותם, את ה״חרדות״, ה״דיכאון״, ה״טראומות״, כשם שניתוח או תרופה מסלקים בהצלחה תחושת חולי פיזי.

ככל שידוע לא ניתן לצפות בנפש במכשירי-הדמיה, ואף לא לבדוק אותה או את חלקיה ואותותיה בבדיקות מעבדה, מישוש או בהאזנה בסטטוסקופ. אך אף שנותרה מסתורית מכיוון שלא נצפתה מעולם, השפעותיה של הנפש עצומות כמובן.

בעוד שהיקום הנפשי נתפש כחשוב ברם ערטילאי, נתפש היקום הפיזיקלי כמוחשי, מדעי ומדיד יותר. למרות זאת, גם היקום הפיזיקלי האובייקטיבי מושפע מפעולתם של כוחות רבי-השפעה שאינם ניתנים לצפייה ולתפישה בחושים.

אותם כוחות מכונים ״החומר האפל״, מונח פיזיקלי שמתייחס ליותר מ-85 אחוזים מהתופעות הכבידתיות ביקום, אשר אינן ניתנות להסבר על-ידי קיומה של מסה מוכרת מסוגם של הכוכבים, ענני-הגז או החומר הבין-כוכבי.

״החומר האפל״ משפיע בעוצמה על הגרביטציה שלפיה מתנהלים הגופים שנצפים בחלל, אך לא ניתן לראות אותו מאחר שהוא אינו פולט או בולע קרינה. בדומה לנפש, קיומו מורגש אך משוער, והוא ומהותו מתוארים באמצעות השפעותיו המקיפות על מה שכן ניתן לתפוס בחושים.

מה גורם ומה נגרם? מה פעיל ומה סביל? תצלום: מייקל אולסן

הסופרת טאפי ברודסר-אקנר עושה שימוש מטונימי ב״חומר האפל״, כדי לתאר כוחות שעומדים ברקע התעלומה בסִפרה ״פליישמן בצרות״. היא פורשת בספר ספק תעלומה מהז׳אנר הבלשי-אובייקטיבי שדורש מעקב אחר עובדות, ספק תעלומה מהסוּגה הפסיכולוגית-סובייקטיבית, שדורשת התחקות אחר ״החומר האפל״ כפי שהוא שמשתקף במניעי הדמויות, בעולמן הנפשי ובמרקם-היחסים ביניהן.

גיבורי הספר, בני-הזוג הניו-יורקיים טובי ורייצ׳ל פליישמן, התגרשו. בעודם מסתגלים לחיים שאחרי הגירושים נעלמת רייצ׳ל במפתיע, ודמותה הנעדרת מוצגת רק מנקודת-ראותו של טובי שנותר נוכח, כמעט עד לשלבי סיום הספר.

בוקר אחד טובי לוקח את ילדיהם בני התשע והאחת-עשרה, שהוא עדיין לא סיפר להם שאמם נעלמה (כדי לא להדאיג אותם), למופע אורקולי בפלנטריום במוזיאון הטבע בסנטרל פארק, אשר עוסק בדברים שהמדע עדיין אינו מבין לגבי היקום שמעבר לכדור-הארץ.

"החומר האפל [הוא] חומר שלא ידוע עליו דבר, אבל הוא קושר כנראה גופים בחלל למין קצב מתואם. את הגופים הללו אפשר לראות, אבל לא את החומר האפל. החומר האפל הוא תעלומה, ולמרות זאת הכול תלוי בו. לא רואים אותו, אבל הוא מניע הכול״ - טאפי ברודסר-אקנר

״קולו הרועם של הקריין מדבר על החומר האפל ״, כותבת ברודסר-אקנר. ״חומר שלא ידוע עליו דבר, אבל הוא קושר כנראה גופים בחלל למין קצב מתואם. את הגופים הללו אפשר לראות, אבל לא את החומר האפל. החומר האפל הוא תעלומה, ולמרות זאת הכול תלוי בו. לא רואים אותו, אבל הוא מניע הכול״.

כשהם יוצאים מהתערוכה, טובי שואל את הילדים איך התרשמו ממנה. ״בעיני מצא-חן שלא רואים דווקא את הדבר הכי חשוב״, מתלהב בנו בן התשע. ואילו הבת המתבגרת מעקמת את אפה ומסייגת, ״לא אהבתי את הקטע עם החומר האפל, אי-אפשר להחליט שמשהו אמור להיות קיים רק כי הכול מגיב אליו. אי-אפשר סתם לתת לו שֵם, ולקוות שזה נכון״.

טובי, אב חם שאוהב להיות עם ילדיו, רואה ברייצ׳ל אשתו-בנפרד דמות קרה ותועלתנית. אף שהוא רופא מצליח היא מרוויחה פי-עשרה ממנו בעסקיה. הוא ממורמר וכועס על היעדרותה, שכובלת אותו לחלוטין לילדים עד ששגרת-יומו נבלמת. בהדרגה מתפתחת בו גם השאלה מה קרה לה. הוא חושב עליה, עליו, על הקשר שלהם, על הרגשות שעמדו ביניהם, ומנסה להבין מדוע קרו בחייהם הדברים כפי שקרו, בניסיון להבין מדוע ולאן היא נעלמה.

מי הולכת? מה נשאר? מי נשארת, אם בכלל? תצלום: מרטינו פייטרופולי

עולם הפסיכיאטריה נותן למצבים הרגשיים שמות. הוא נוקב בהם בהחלטיות שאינה מובנת מאליה בהינתן מהותו המופשטת של ״החומר האפל״ הנפשי

למה קורים לנו הדברים הרגשיים שקורים לנו? כשמדברים על רגשות, בקליניקה ובמציאות, ״אי-אפשר לראות את הדבר הכי חשוב, שעליו מדברים״, כמו שאומר הילד בסיפור. ואולי באמת ״לא נכון להחליט שמשהו קיים רק כי הכל מגיב אליו, וסתם לתת לו שם, ולקוות שזה נכון״ כפי שטוענת אחותו המתבגרת?

עולם הפסיכיאטריה נותן למצבים הרגשיים שמות. הוא נוקב בהם בהחלטיות שאינה מובנת מאליה בהינתן מהותו המופשטת של ״החומר האפל״ הנפשי. הסטטוסים הרגשיים הפסיכיאטריים זוכים לתוקף פורמאלי עם עיגונם בספרי האבחנות הפסיכיאטריים, שנקבעים בידי ועדות-מקצועיות המתכנסות אחת למספר שנים.

השמות והמונחים הפסיכיאטריים שהפכו למוּכרים בציבור הרחב חדרו גם לשיח שאנשים מקיימים עם עצמם. במקום לומר ״עצוב״ ״מדוכדך״ ״מתוסכל״ או ״תקוע״, רבים אומרים ״אני בדיכאון״. במקום לומר ״מבוהל״, ״חסר-שקט״, ״מפוחד״ ״חושש״ או ״נרתע״ אומרים רבים ״יש לי חרדות״. אולי קצת בדומה לאופן שבו מזג-אוויר חורפי החל לקבל לאחרונה שמות כמו (״אלפיס״ או ״כרמל״, למשל), כתחליף להוויית המצבים שמרכיבים אותו.

יתכן שעצם חלחול השיח הפסיכיאטרי לדיבור היומיומי מעודד היקלעות לאותו מצב-הוויה שאוגדן מתאר כ״איכות חווייתית לא-אישית״, שבתוכו נתפשים רגשות כישויות זרות, המצויות מחוץ לתחושת ה״היות-אני״

במונחים של מנטליזציה (כלומר, היכולת שלנו להרהר ולעסוק בתהליכים מנטליים, ולתת משמעות ופרשנות להתנהגות שלנו ושל אחרים במונחי מחשבות, רגשות ואמונות), יתכן שעצם חלחול השיח הפסיכיאטרי לדיבור היומיומי מעודד היקלעות לאותו מצב-הוויה שאוגדן מתאר כ״איכות חווייתית לא-אישית״, שבתוכו נתפשים רגשות כישויות זרות, המצויות מחוץ לתחושת ה״היות-אני״.

אך למרות ההשפעות הללו, רבים מנסחים עדיין את סיבת פנייתם לטיפול במונחים שחורגים מטווח לקסיקון האבחנות הפסיכיאטרי. דוגמאות לכך יכולות להיות שאלות כמו, למה אני כל כך חסום ועצור דווקא כשחשוב לי להיות ספונטני? למה אני מלאה בחששות דווקא כשאני רוצה להיות שלווה ואפילו אדישה? למה אני מסתבך בלבטים דווקא איפה שהדברים נראים ברורים? למה קשה לי להגשים חלומות צנועים שמצויים לכאורה בהישג-ידי? למה אני אמביוולנטית דווקא כלפי האנשים שהכי קרובים ויקרים לי? למה קשה לי כל-כך ליצור ולשמר קשרים מיטיבים?

אכן, לא פשוט להבין את עצמנו. כך גילתה גם רייצ׳ל הנעלמת מ״פליישמן בצרות״, שמתברר שלא רק טובי אינו מבין מה קרה לה, גם היא אינה מבינה זאת, כפי שעולה מהסיפא של הספר. משחר ילדותה לימדה את עצמה רייצ׳ל להיות מעשית ובשליטה לנוכח השבר הגדול שהציבו בפניה החיים: הוריה הסתלקו מעולמה כשהייתה פעוטה והיא גודלה בידי סבתא קרה ומרוחקת. כמותה למדה גם רייצ׳ל להיות מתוכננת, משימתית וקרה, וכך התנהלה בהצלחה עד כה.

אך בלי סיבה נראית-לעין יום אחד חייה נעצרים בפתאומיות. כוחותיה נגמרים, והיא רק רוצה לזעוק במלוא גרונה איזשהו כאב בלתי-נסבל שגואה בה והיא אינה יכולה לזהותו או להתכחש אליו. והיא צועקת, בסדנת-צעקות בסופשבוע של יוגה-בכפר, שאליו הגיעה בחברת פרטנר חדש, מצליחן כמותה. במהרה היא מוצאת את עצמה לבד, הולכת לאיבוד פיזית ומטאפורית במרחב הכפרי ובמרחב הנפשי, בלי להבין או לשלוט בדברים בכוח-רצונה, כהרגלה.

והמציאות... שם? או כאן? ואנחנו? תצלום: האווי מאפסון

הפסיכואנליטיקאי רוי שייפר עסק באפשרות לחוות תחושת יכולוּת ביחס לפעולותינו ואמונוֹתינו, שבה הוא ראה תנאי הכרחי להתפתחותו של חופש-בחירה. תחושת היכולוּת הפוכה לנקיטתה של עמדה פאסיבית מול עובדות נפשיות שאנו מציבים בפני עצמנו כאילו נבעו ממקור אובייקטיבי שמצוי מחוץ לנו - תוך התכחשות לכך שרגשות, אמונות, תפישות והתנהגויות אלה חייבים היו לנבוע מתוכנו.

שייפר סבר שתרומותיו החשובות של פרויד בנוגע למורכבות הנפש נפגעו בהשפעת המחלוקת שלו עם האידאה הוויקטוריאנית של כוח-הרצון הכול-יכול, אידאה שלוּותה בתפישה יהירה ופשטנית, אשר לפיה האדם יודע הכול אודות עצמו, ושולט לחלוטין במה שהינו.

למול אידאה זו של הנפש כמִקשה אחת, הציב פרויד תפישה מורכבת יותר של הנפש, בהשראתם של רעיונות מדעיים בני-זמנו ברוח הפיזיקה הניוטונית. להבנתו של שייפר, פרויד השליך ויישם את תפישתו המשוערת של היקום הפיזיקלי כמערכת סבוכה של מנגנונים המורכבים מחומר ומכוחות פיזיקליים-דינמיים, על הנפש, שאותה תיאר, בהתאם למודל הפיזיקלי, כיקום שמורכב גם הוא ממבנים ומכוחות פסיכולוגיים-דינמיים (או ״פסיכודינמיים״).

פרויד הציע מבנים נפשיים כמו למשל ״איד״, ״אני״ ו״אני-עליון״ ולצדם מנגנונים נפשיים, כמו למשל דחפים-יצריים והגנות-נפשיות; ממשיכיו הוסיפו מבנים ומנגנונים משלהם. המבנים והמנגנונים הפסיכואנליטיים הללו נתפשים כשולטים במידה רבה, ובאופן שאינו-מודע ברובו, במניעי הפרט ובפעולותיו.

בשם הרצון לבער את האשליה שראתה בפרט ריבון כל-יכול על נפשו והתנהגותו, נעה המטוטלת לקוטב ההפוך, שבו נתפש הפרט כמעין מריונטה שנשלטת בחוטים שפעולתם נקבעת מתוך ישות בלתי-מושגת אחרת - הלא-מודע - ולכן גם הם כמעט ואינם נגישים להתבוננות עצמית

שייפר סבר שבשם הרצון לבער את האשליה הוויקטוריאנית המַשְטיחה שראתה בפרט ריבון כל-יכול על נפשו והתנהגותו, נעה המטוטלת לקוטב ההפוך, הדטרמיניסטי, שבו נתפש הפרט כמעין מריונטה שנשלטת בחוטים שפעולתם נקבעת מתוך ישות בלתי-מושגת אחרת - הלא-מודע - ולכן גם הם כמעט ואינם נגישים להתבוננות עצמית.

ברוח דבריו של שייפר, יש מן המשותף בין השיח הדטרמניסטי הפסיכואנליטי, שמתאר את הפרט כמריונטה המופעלת על-ידי דינמיקה של מניעים בלתי-מודעים, לבין השיח הפסיכיאטרי העכשווי, שמתאר את רגשות הפרט במונחים אבחנתיים-חיצוניים. במונחיו של אוגדן, שתי פרספקטיבות-שיח אלו עלולות לעודד מצב-הוויה בו נתפשים רגשות כישויות זרות, המצויות מחוץ לתחושת ה״היות-אני״. כלומר, לעודד תפישה שלפיה החוויות המנטליות פשוט ״קורות לנו״, מחוץ לטווח ההשפעה והבעלות שלנו. מנקודת-מבט זו גם השיח הפסיכואנליטי, שאמור לעודד מגע כן עם מה שמפעיל אותנו מבפנים, עלול להוביל לעמדה של וויתור על הניסיון האקטיבי להבין, לווסת ולארגן רגשות ותכנים מנטליים מציפים. כי במקום שהפרט יראה בעצמו סוכן-פעיל שמעצב, בונה ומפרש את רגשותיו והתנהגותו, הוא מרגיש נתון לחסדי רגשות שמכים בו, כאילו היו כוחות עלומים וזרים.

עמדה כזו, מצטט אוגדן את שייפר, משקפת מחאה נגד אחריותנו על עולמנו הנפשי והרגשי: ״אפשרו לנו את אשליית הבורות, הפאסיביות וחוסר הישע. אין אנו מעזים להכיר בהיותנו אדונים בביתנו שלנו״. אני מוצאת שהמשאלה שהנפש תהיה פשוטה, ברורה, מונגשת, נשלטת ובכלל ״ידידותית-לשימוש״ היא אחד ממקורות הקושי, התסכול וגם האתגר בעבודתי כפסיכולוגית.

המשאלה הזו יכולה להתבטא לדוגמה בשיחת הפנייה לטיפול, שמעצם טיבה מאפשרת רק שיח ראשוני ושטחי על אודות תהליך הטיפול. למשל בשאלות ובקשות כמו ״אני רוצה טיפול מהיר ומעשי ולא להתחיל לחפור״. או, ״תני לי פרטים מה זה טיפול״, כמו מדובר במוצר מוחשי שניתן להציגו בבירור ואף להדגיש את מעלותיו. או,״ כמה זמן זה ייקח ומה יצא מזה בסוף״, אף שלא ניתן לדעת ולתאר מראש מתי יסתיים התהליך ואיך ייראו תוצריו.

גם בתוך תהליך הטיפול, כשכבר ניתן לטעום את פעולתו, מבצבצת פעמים רבות המשאלה להרגיש טוב ללא המאמץ האקטיבי שכרוך בהתפתחותה של תחושת בעלות על ה״אני״ כגורם-פעולה של תכניו ופעולותיו

גם בתוך תהליך הטיפול, כשכבר ניתן לטעום את פעולתו, מבצבצת פעמים רבות המשאלה להרגיש טוב ללא המאמץ האקטיבי שכרוך בהתפתחותה של תחושת בעלות על ה״אני״ כגורם-פעולה (Agent) של תכניו ופעולותיו. למשל, כשנוצרת תחושה של תובנה בעקבות שיקוף או פרשנות שנחווים כמתאימים ומדייקים, מגיבים לעיתים מטופלים מיד בשאלות כגון ״טוב, אז למה זה ככה?״ או, ״טוב, אז מה עושים?״, בציפייה לקבל באופן פאסיבי הסבר והנחייה חיצוניים לעולמם הפנימי. זאת במקום לנסות לבחון, לטעום ולהטמיע את הבבואה שהשתקפה לרגע מ״מראת הצד״ הטיפולית לתוך חווית ״היות-אני״ מתפתחת.

כל אחד חי עם הסיפור שלו ובתוכו, אך טיפול דורש מחויבות ומעורבות, לא פאסיביות. תצלום: My Little Tree

אוגדן מתאר עמדות התפתחותיות שונות של האני המצויות בהיררכיה מבחינת רמת בשלותן. אך בניגוד לשלבי הבשלה התפתחותיים לינאריים, כמו למשל בתהליכי התפתחותן של ההליכה או השפה, בהם מרגע שהתבסס שלב-התפתחותי גבוה אין חוזרים יותר לשלב שקדם לו, הנפש כן עשויה לסגת במצבים שונים לעמדה התפתחותית בשלה פחות.

אוגדן מזכיר שבראשית תופשים כולנו נתונים חושיים גולמיים, כמו למשל אורכי-גל, פונמות או רמת-סוכר נמוכה בדם. מכוחן של ״מורשת פילוגנטית״ ושל למידה מההתנסות, אנו מתרגמים ומתמירים את הנתונים הללו למשמעויות אוניברסליות משותפות, כמו צבעים, צלילים או תחושת-רעב. אך בשביל לזהות רגשות, בפרט בתוך קשר עם דמויות אחרות, ולא לראות בהם כוח עלום זר שמכה בנו מבחוץ, נדרשת רמה התפתחותית גבוהה יותר.

רגשות הם מורכבים, ובנוסף, מאתגרים: בתוך קשר משמעותי אנו צפויים לחוות רגשות סבוכים לרבות מועקות ומפֲּחי-נפש בלתי-נמנעים. חוויות של תלות, הזדקקות, אכזבה, דחייה, אובדן וגם אשמה וחרטה. לפעמים פשוט יותר להתכחש לרגשות הללו, ולחוות אותם כמעין כוח זר שהולם בנו מבחוץ

כי רגשות הם מורכבים, ובנוסף, מאתגרים: בתוך קשר משמעותי אנו צפויים לחוות רגשות סבוכים לרבות מועקות ומפֲּחי-נפש בלתי-נמנעים. חוויות של תלות, הזדקקות, אכזבה, דחייה, אובדן וגם אשמה וחרטה. לפעמים פשוט יותר להתכחש לרגשות הללו, ולחוות אותם כמעין כוח זר שהולם בנו מבחוץ.

אך מניסיוני, כשאנו מרגישים כאילו היינו מריונטות שמוּנעות בידי כוחות-זרים חיצוניים, מתעוררת בנו מצוקה שכרוכה בחוויות של חוסר-אונים, תסכול, חוסר-מסוגלות, חוסר-מותאמות, היעדר-חיוּת, פאסיביות וייאוש.

בחזרה ל״פליישמן בצרות״: לאחר הטלטלה הרגשית העוצמתית אך חסרת-הפשר שחוותה רייצ׳ל בסדנת היוגה בכפר, חוויה שעמדה בניגוד מושלם להתנהלות הרגשית הפונקציונלית והסדורה שלה כפי שהכירה את עצמה עד כה, רייצ׳ל שבה לדירתה ההדורה בעיר, וממשיכה לפעול בצורה מוכוונת-המטרה שהורגלה בה - לכאורה.

היא טסה למקום שתכננה להקים בו משרד חדש. ממריאה לעיר ילדותה. חוזרת לדירתה. וחוזרת חלילה. שוב ושוב. בתזזיתיות וכמעט מבלי-דעת. היא מזמינה מזון ושוכחת שעשתה זאת, אינה עוצמת-עין במשך שבוע ויותר, מאבדת אחיזה בזמן ובמקום, מגיעה לשיעורי פילאטיס וספינינג בזמן הנכון וביום הלא-נכון, אינה יודעת את נפשה ואת מה היא מחפשת. כל דבר שקורה לה קורה בפני עצמו, מנותק מכל אשר קדם לו, במעין לולאת הווה-המתמשך שכמו נלכדה בה.

במושגיו של אוגדן, כשהרגשות, אותו ״חומר אפל״ נפשי, נתפשים כאילו הם קורים מחוץ לַעצמי בדומה לכוחות החיצוניים השקופים בסרט ״בלתי נראה״, נחווית כל חוויה במנותק מחוויות אחרות, ובמנותק מסיבה ומהֵקשר. כשדברים קורים ככה סתם, ללא פשר, לא ניתן ״לחבר את הנקודות״ ולהשגיח בדפוס שמחבר אותן. התמונה הרגשית נותרת מפורקת, באופן שחוסם מגע רגשי עם החוויה, ומונע למידה מהניסיון.

לעתים, נגיעה קלה מציבה אותנו במציאות, מזכירה לנו מי אנחנו. תצלום: madasapsy

השפה הפסיכיאטרית הייתה כנראה מכנה בשם את מה שקורה לרייצ׳ל, ״מרססת בצבע״ את הכוחות השקופים שמכים בה, ואולי אף מציעה נשק תרופתי או פרוטוקול טיפולי מובנה כנגדם. האם זה היה עוזר לרייצ׳ל, שהמשיכה להיות נעדרת ובעלת תחושת בעלות חלשה ומוגבלת על ה״אני״ שלה, גם כשכבר נמצאה?

מהספר עולה שרייצ׳ל נזקקה קודם כל ל״נגיעה אחת רכה״ שעזרה לה להירגע, ולהבחין מחדש בעצמה, במציאות ובאנשים היקרים לה, ואולי גם להתחיל לאסוף לתוך תחושת הבעלות על ה״אני״ שלה את עוצמות הרגשות שחוותה, שלהם כבר לא יכלה יותר להתכחש.

אף שאת הדבר הכי חשוב בכלל אין רואים, אפשר לנסות להחליט שהוא קיים, מכיוון שהכול מגיב אליו. ולנסות לתת לו שם, ולקוות שהוא נכון. או, לפחות, עוזר

הנגיעה הרכה מגיעה מהמְספרת, שמתגלה כנוכחת בסיפור, ולא רק כמי שטווה אותו ומספרת אותו. היא ספק צופה מהצד ספק כל-יודעת; ספק ״זבוב על הקיר״, ספק מעורבת בעלילה ואף מניעה אותה. למשל, כשפגשה באקראי ברייצ׳ל האבודה, והצליחה לגעת בנשמתה. המספרת ספק נוקטת עמדה ורגש כלפי הדמויות ספק נותרת אובייקטיבית ומרוחקת. אולי קצת בדומה לפסיכולוגית בקליניקה.

בטיפול פסיכולוגי ניתן לנסות לדבר: על רגשות, חוויות, זיכרונות ומחשבות ועל מה שקורה בהתרחשות הרגשית הבין-אישית בתוך הקשר בטיפול, באופן שמסייע לרכוש בהדרגה תחושת בעלות על החוויה דרך חיבורים בין חלקיה, במקום הנתקים הפנימיים ששררו בה ושימרו את תחושת הזרות הפנימית. כמו הכותבת, שמנסה לגעת בקווי-המתאר של ה״חומר האפל״, ומנסה לסייע לזהות ולהגדיר את פשר פעולתו. כדי שקצת פחות יחבוט מבחוץ, וקצת פחות יחסום מבפנים. כי אף שאת הדבר הכי חשוב בכלל אין רואים, אפשר לנסות להחליט שהוא קיים, מכיוון שהכול מגיב אליו. ולנסות לתת לו שם, ולקוות שהוא נכון. או, לפחות, עוזר.

תמונה ראשית: ילדה מביטה על העולם מתוך גזע עץ. תצלום: קירה, אימג'בנק / גטי ישראל