ככה נתקן זיכרונות רעים

זה היה יום שבת בערב, במכון הפסיכואנליטי של ניו יורק, ובאודיטוריום של הקומה השנייה נמצא שילוב מוזר של טיפוסים אפורי שיער, שקולים ומחושבים, מהאפר איסט סייד, וסטודנטים שחורי ג'ינס, צעירים ומרושלים, מהדאון טאון. על הבמה עמדה מדענית המוח דניאלה שילר, דמות מרתקת, שערה ארוך וחלק ויציבתה זקופה במידה בלתי אפשרית. היא עצרה לרגע את מה שעשתה כדי לתת הרצאה קצרצרה על זיכרון.

ד"ר דניאלה שילר

היא הסבירה שמחקרים שנערכו לאחרונה, כולל זה שלה, אומרים שזיכרונות אינם עקבות בלתי משתנות במוח. אלא הם מבנים חשילים שאפשר לבנות מחדש בכל פעם ששולפים אותם. המחקר טוען, היא אמרה, שרופאים (ופסיכותרפיסטים) יוכלו להשתמש בידע הזה כדי לעזור למטופליהם לחסום את רגשות הפחד שהם חווים כשהם נזכרים באירוע טראומטי, כדי להפוך מקורות כרוניים של חרדה משתקת לשיטוט בלתי מזיק בין זיכרונות. ואז חזרה שילר למה שעשתה: להפציץ על התופים ולשיר קולות ליווי ב"אמיגדלואידים", להקת רוק שמורכבת ממדעני מוח ניו יורקיים. במהלך ההופעה שלהם במופע ה-Heavy Mental השנתי השני של המכון, הלהקה ניגנה מבחר של להיטיה, כולל שירים על קוגניציה (Theory of My Mind), זיכרון (A Trace) ופסיכופתולוגיה (Brainstorm). "תנו לי כדור," שרה שילר בשלב מסוים, במהלך אחד הפזמונים של שיר שנקרא Memory Pill. "קחו ממני את הזיכרונות...." האירוניה היא שאם מחקריהם של שילר ואחרים יאוששו, אולי לא נצטרך כדור כדי למנוע מזיכרונות להפחיד או לשתק אותנו.

שילר טוענת שזיכרון וזהות אינם קבועים כפי שנדמה לנו, ומציעה גישות בלתי תרופתיות קיצוניות לטיפול בפתולוגיות כמו הפרעת דחק פוסט-טראומטית, הפרעות חרדה מבוססות-פחד ואפילו התמכרויות

שילר, 40, היא חלק מכוח חלוץ שמעריך מחדש את האופן שבו הזיכרון האנושי עובד, ברמה היסודית ביותר. קבוצת המעבדה הנוכחית שלה בבית הספר לרפואה מאוּנְט סַיְנַי, עמיתיה לשעבר באוניברסיטת ניו יורק, וצבא הולך וגדל של חוקרים בעלי דעות דומות, אספו לא מעט נתונים שלפיהם אפשר לשנות את השפעתו הרגשית של זיכרון על-ידי הוספת מידע או העלאתו בהקשר אחר. ההשערה הזאת קוראת תיגר על 100 שנים של מחקר במדעי המוח, ומנפצת אבני בוחן תרבותיות, ממרסל פרוסט ועד לביוגרפיות רבי-מכר. היא טוענת שזיכרון וזהות אינם קבועים כפי שנדמה לנו, ומציעה גישות בלתי תרופתיות קיצוניות לטיפול בפתולוגיות כמו הפרעת דחק פוסט-טראומטית, הפרעות חרדה מבוססות-פחד ואפילו התמכרויות.

במאמר פורץ דרך שפורסם ב-Nature בשנת 2010, פרסמו שילר (שהייתה אז בפוסט-דוקטורט באוניברסיטת ניו יורק) ועמיתיה מ-NYU, בהם ג'וזף א. לדוּ ואליזבת א. פלפס, את תוצאותיהם של ניסויים בבני אדם. לפי ניסויים אלה, זיכרונות מתעצבים ונכתבים מחדש בכל פעם שאנחנו נזכרים באירוע. המחקר טוען גם שבחלון ההזדמנויות הקצר לאחר העלאת זיכרון טראומטי או עצוב – אותן שעות ספורות הנדרשות למוח כדי לבנות את הזיכרון בעזרת חומרי הבניין המולקולריים – אפשר לשלב מידע מֵקֵל ולמעשה לשכתב את החוויה הרגשית של הזיכרון.
"כשמשפיעים על זיכרון רגשי, לא משנים את תוכן הזיכרון," מסבירה שילר. "אנחנו עדיין זוכרים בדיוק מה קרה. אבל הזיכרון הרגשי נעלם."

אימוני פחד

הרעיון שאומר כי זיכרונות משוכתבים שוב ושוב אינו חדש לגמרי. הוא מגובה בראיות מניסויים שנערכו כבר בשנות ה-60, ואולי אף לפני כן. אבל חוקרי הזרם המרכזי התעלמו מהממצאים במשך עשרות שנים כי הם סתרו את התיאוריה המדעית השלטת לגבי אופן עבודתו של הזיכרון.

זיכרון פחד, צורה עוצמתית במיוחד של זיכרון רגשי, מתייחסת לתחושת המצוקה המידית שנובעת מהיזכרות בחוויה פיזית או רגשית מסוכנת

התיאוריה הזאת התחילה לשלוט במדע הזיכרון בראשית המאה העשרים. בשנת 1900, שני מדענים גרמנים, גיאורג אליאס ואלפונס פילצקר, ערכו סדרה של ניסויים בבני אדם באוניברסיטת גטינגן. לפי התוצאות שלהם, זיכרונות הם שבריריים ברגע היווצרותם, אבל מתחזקים, או מתגבשים, עם הזמן; ברגע שהם התגבשו, הזיכרונות האלה נעשים סטאטיים, ומאוחסנים במוח כמו תיק בארון מסמכים שממנו אפשר לשלוף אותם כשמתעורר הדחף.

נדרשו למדעני מוח עשרות שנים של מחקר דקדקני כדי לבודד את המנגנון הבסיסי של הזיכרון ולהסביר איך מתרחשת ההתגבשות ברמת תאי העצב והחלבונים: חוויה נכנסת לנוף העצבי של המוח דרך החושים, "מקוּדדת" תחילה במנגנון מרכזי במוח, ההיפוקמפוס, ואז מועברת – באמצעים ביוכימיים או על-ידי אותות חשמליים – לאחסון באזורים אחרים במוח. פרק מפורסם בסיפור הזה היה סיפורו של H.M., איש צעיר שההיפוקמפוס שלו הוסר בשנת 1953, במהלך ניתוח שנועד לטפל בהתקפים האפילפטיים שלו; אף על פי שהוא היה בריא מבחינה פיזיולוגית עד סוף חייו (הוא מת בשנת 2008), H.M. לא הצליח עוד לייצר זיכרונות ארוכי-טווח חדשים, אלא רק ללמוד כישורים מוטוריים.

מנתחים הסירו את רוב ההיפוקמפוס של מולייסון. איור מוויקיפדיה

מחקרים שנערכו לאחר מכן הבהירו גם הם שאין דבר אחד ויחיד שנקרא זיכרון, אלא סוגים שונים של זיכרונות שמגשימים מטרות ביולוגיות שונות בעזרת דרכים עצביות שונות. זיכרון "אירועי" מתייחס לאירועי עבר מסוימים; זיכרון "תהליכי" מתייחס ליכולת לזכור כישור מוטורי מסוים, כמו רכיבה על אופניים או זריקת כדור; זיכרון פחד, צורה עוצמתית במיוחד של זיכרון רגשי, מתייחסת לתחושת המצוקה המידית שנובעת מהיזכרות בחוויה פיזית או רגשית מסוכנת. אבל יהיה הזיכרון אשר יהיה, תיאוריית ההתגבשות טוענת שהוא עִקבה עצבית בלתי משתנה של אירוע קודם, שמוקפאת באחסון ארוך-טווח. בכל פעם שאנחנו מעלים את הזיכרון, בין שהסיבה היא אסוציאציה רגשית לא נעימה ובין שהיא טעמה המפתה של העוגה של אימא, אנחנו תופסים, בפועל, נרטיב נצחי של אירוע קודם. בני אדם, לפי התפיסה הזאת, הם סך הזיכרונות הבלתי משתנים שלהם. עוד בשנת 2000 בכתב העת Science, בסקירה תחת הכותרת "זיכרון – מאה שנים של התגבשות," ג'יימס ל. מקגו, מדען מוח מוביל מאוניברסיטת קליפורניה באירוויין, שיבח את תיאוריית ההתגבשות על כך שהיא "עדיין מנחה" מחקר יסודי של תהליכים ביולוגיים של זיכרונות ארוכי-טווח.

מסתבר שפרוסט לא היה מדען מוח מי יודע מה, ושתיאוריית ההתגבשות לא יכולה להסביר כל דבר ודבר לגבי זיכרון. זה התברר לאורך עשרות שנות מחקר בנושא "אימון פחד".

אחר הצהריים אחד במעבדה שלה במאונט סייני, שילר עשתה לי קורס מזורז באימון פחד. אחת מתלמידי הפוסט-דוק שלה, דורותי בנץ, הדביקה אלקטרודה לפרק כף היד הימני שלי כדי להזרים לו שוק חשמלי עדין אך מעצבן. היא גם חיברה חיישנים לכמה מאצבעות יד שמאל שלי כדי לתעד את תגובת העור הגלוונית שלי, מדד של עוררות פיזיולוגית ופחד. ואז צפיתי בסדרה של תמונות – צילינדרים כחולים וסגולים – שחלפו במהירות על צג מחשב. התברר במהירות שלעתים קרובות, אך לא תמיד, הצילינדרים הכחולים הגיעו לפני שוק חשמלי, וקריאות מוליכות העור שלי שיקפו את מה שלמדתי. בכל פעם שראיתי צילינדר כחול, נעשיתי חרד בציפייה לשוק החשמלי. ה"למידה" הושלמה תוך כמה דקות, ושילר הכריזה על זינוקי החרדה הקטנים שלי, שנרשמו בזמן אמת על צג נוסף והיו תגובה קלאסית באימון פחד. "ככה זה בדיוק עם עכברושים," היא אמרה.

בשנות השישים והשבעים, השתמשו כמה קבוצות חוקרים בזיכרון הפחד של עכברושים כדי לזהות סדקים בתיאוריית ההתגבשות. בשנת 1968, למשל, הוביל דונלד ג'. לואיס מאוניברסיטת רטגרס מחקר שהראה כי אפשר לגרום לעכברושים לאבד את הפחד המקושר לזיכרון אם נותנים להם שוק חשמלי חזק מיד אחרי שמעוררים אצלם את הזיכרון; השוק ייצר אמנזיה של הפחד שנלמד קודם לכן. לעומת זאת, אצל חיות שלא העלו את הזיכרון, השוק לא גרם לאמנזיה. במילים אחרות, נדמה ששוק חזק שניתן מיד אחרי עלייתו של זיכרון, מסוגל לשבש את הזיכרון עצמו ולאפשר לו להתגבש בצורה חדשה. מחקרי המשך בשנות השמונים אישרו חלק מהתצפיות האלה, אבל היו בכל זאת רחוקים כל כך מהזרם המרכזי, עד שהן בקושי זכו לתשומת לב.

רגע של דממה

בזמנו, שילר לא הייתה מודעת להתפתחויות האלה. היא מעידה על עצמה שהיא "חנונית של מדע", חובבת סקייטבורדים. היא גדלה בראשון לציון. היא הצעירה מבין ארבעה ילדים, בת לאמא ממרוקו ואבא "פולני" מאוקראינה – "כור היתוך ישראלי טיפוסי," היא אומרת. היא זוכרת שכנערה גבוהה ובהירת עור עם פנים אירופאיות היא הרגישה ניכור אל שאר ילדי השכונה, כי היא נראתה כל כך גרמנית.

שילר זוכרת בדיוק מתי התפרצה הסקרנות שלה בנושא טבע הזיכרון האנושי. זה היה ביום השואה בכיתה ו'. לפרויקט בית ספר, היא שאלה את אביה על הזיכרונות שלו כניצול שואה, והוא התעלם מהשאלות. היא היתה מבולבלת במיוחד מההתנהגות של אבא שלה בשעה 11 בבוקר, כשנשמעה ברחבי ישראל הצפירה של יום השואה. בשעה שכל שאר אזרחי המדינה עמדו לזכר הקורבנות, הוא התעקש להמשיך לשבת ליד השולחן במטבח, לשתות קפה ולקרוא עיתון.

"הגרמנים עשו משהו לאבא שלי, אבל אני לא יודעת מה, כי הוא אף פעם לא מדבר על זה," אמרה שילר לקהל גדול בשנת 2010, באירוע מספרי סיפורים שנקרא The Moth.
במהלך שירות החובה הצבאי שלה, היא ארגנה ועידות מדעיות וחינוכיות, ומשם המשיכה למחקרים בפסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב; במהלך אותה תקופה, היא קנתה מערכת תופים והקימה להקת רוק עברי משלה, "תנועת המחאה". שילר השלימה דוקטורט בפסיכו-ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב ב-2004. באותה שנה, היא נזכרת, היא ראתה את הסרט "שמש נצחית בראש צלול", שבו איש צעיר עובר טיפולים בתרופה שמוחקת את כל הזיכרונות הקשורים לחברתו לשעבר ולפרידה הכואבת שלהם. שילר שמעה (ומסתבר שזאת טעות) שהסרט מבוסס על מחקר שערך ג'ו לדוּ, ובסופו של דבר היא הגישה בקשה למלגת פוסט-דוקטורט ב-NYU.
במדע, כמו בזיכרון, התזמון הוא הדבר החשוב ביותר. שילר הגיעה לניו יורק בדיוק כשמדעני מוח התחילו שוב להתעניין בהתגבשות מחדש של זיכרונות.

לשנות את הסיפור

הקרקע הוכשרה לעבודתה של שילר בנושא שינוי זיכרון כבר בשנת 2000, כשכרים נאדר, שעשה פוסט-דוקטורט במעבדה של לדוּ, הציע לערוך ניסוי שבוחן את השפעתה של תרופה על היווצרות זיכרונות פחד בעכברושים. לדוּ אמר לנאדר במפורש שזה יהיה בזבוז של זמן וכסף. נאדר ערך את הניסוי בכל זאת. בסופו של דבר הוא התפרסם ב-Nature והצית שוב עניין מדעי בהתגבשות מחדש של זיכרונות.

העכברושים עברו אימון פחד קלאסי – הם למדו, במעין גרסה לא נעימה של התניה פבלובית, לקשר בין צליל לשוק חשמלי. אבל מיד אחרי שהחיות העלו את הזיכרון המאיים (החוקרים ידעו שהן עשו זאת כי הן קפאו מיד כשהן שמעו את הצליל), נאדר הזריק להן תרופה וחסם את סינתזת החלבונים באמגידלה שלהן, אותו חלק במוח שבו, ככל הנראה, מאוחסנים זיכרונות הפחד. באופן מפתיע, היה נדמה שככה נמחקה האסוציאציה בין הזיכרון לפחד. העכברושים הפסיקו לקפוא מפחד בכל פעם שהם שמעו את הצליל.

עשרות שנות מחקר ביססו את הטענה שהתגבשות זיכרון ארוך טווח דורשת סינתזה של חלבונים בדרכי הזיכרון של המוח, אבל אף אחד לא ידע שסינתזת החלבונים נדרשת גם לאחר העלאת הזיכרון – מה שרומז שגם אז הזיכרון מתגבש. הניסויים של נאדר הראו גם שחסימת סינתזת החלבונים מונעת מהחיות להעלות את הזיכרון המאיים רק אם הן מקבלות את התרופה ברגע הנכון, זמן קצר אחרי שהחוקרים הזכירו להן את האירוע המפחיד. כשנאדר חיכה שש שעות לפני שנתן את התרופה, לא היתה לה השפעה, והזיכרון המקורי לא נפגע. זה היה רמז ביו-כימי גדול לכך שסוגים מסוימים של זיכרון, לכל הפחות, משוכתבים עצבית בכל פעם שהם נשלפים.

בניסויים האנושיים, שילר הראתה למתנדבים ריבוע כחול על צג ואז נתנה להם שוק חשמלי. ברגע שהריבוע הכחול קושר במוחם לשוק החשמלי, זיכרון הפחד היה מבוסס

כששילר הגיעה ל-NYU ב-2005, אליזבת פלפס, שהובילה את מחקר הזיכרון בבני אדם, ביקשה ממנה להרחיב את ממצאיו של נאדר ולבחון את יכולתה של התרופה לחסום זיכרונות פחד. התרופה שבה השתמש נאדר בניסוי המכרסמים הייתה רעילה מדי לבני אדם, אבל לסוג של תרופות אנטי-חרדתיות בשם "חוסמי קולטני בטא אדרנרגיים" (או בשפה פשוטה, "חוסמי בטא") היה פוטנציאל; אחת התרופות האלה היתה פרופרנולול, שאושרה בעבר על-ידי מִנהל המזון והתרופות האמריקאי לטיפול בהתקפי חרדה ופחד במה. שילר התחילה מיד לבדוק את השפעת התרופה על זיכרונות של בני אדם, אבל היא מעולם לא ערכה את הניסוי, בגלל העיכובים החוזרים ונשנים בהשגת אישור מוסדי למה שנחשב באותם ימים ניסוי חלוצי בבני אדם. "לקח לי ארבע שנים להשיג אישור," היא נזכרת, "וחודשיים אחר כך, הם שוב ביטלו אותו. כל הפוסט-דוק שלי חיכיתי שיאשרו לי את הניסוי הזה." ("עדיין לא אישרו אותו!" היא מוסיפה). בזמן שחיכתה לאישור שלא הגיע, התחילה שילר לעבוד על פרויקט נוסף, והסתבר לה שהוא אף יותר מעניין. הוא צמח מתוך שיחה אגבית עם עמית לגבי נתונים חריגים שעלו בפגישה במעבדה של לדוּ: קבוצה של עכברושים "לא התנהגה כמו שהיא אמורה" במהלך ניסוי פחד, אומרת שילר.

הנתונים רמזו שאפשר לשבש זיכרון פחד בחיות גם בלי להשתמש בתרופה שחסמה את סינתזת החלבונים. שילר השתמשה בגרעין הרעיון הזה כדי לתכנן סדרה של ניסויי פחד בבני אדם, בשעה שמארי ה. מונפיס, חברה במעבדתו של לדוּ, ערכה סדרה מקבילה של ניסויים בעכברושים. בניסויים האנושיים, שילר הראתה למתנדבים ריבוע כחול על צג ואז נתנה להם שוק חשמלי. ברגע שהריבוע הכחול קושר במוחם לשוק החשמלי, זיכרון הפחד היה מבוסס. שילר הראתה שאם היא המשיכה את הרצף שיצר את זיכרון הפחד ביום שלמחרת, אבל שברה את הקישור בתוך חלון זמן קצר – כלומר, הראתה את הריבוע הכחול בלי לתת שוק חשמלי – המידע החדש השתלב בזיכרון.

גם כאן, התזמון היה מהותי. אם הריבוע הכחול שאחריו לא הגיע שוק חשמלי, הוצג עשר דקות אחרי העלאת הזיכרון הראשונית, הנבדקים האנושיים גיבשו מחדש זיכרון ללא פחד. אם זה קרה שש שעות אחר כך, זיכרון הפחד המקורי נותר על כנו. במילים אחרות, כשהחוקרים פעלו בחלון הזמן הקצר שבמהלכו המוח שכתב את הזיכרון, הם יכלו לערוך מחדש את הזיכרון הראשוני עצמו ולהפחית את הרגש (פחד) שהגיע איתו. הקבוצה מ-NYU השתלטה על התזמון וככה יצרה, למעשה, תרחיש שבו אנשים יכולים לשכתב זיכרון מאיים ולהעניק לו סוף טוב. והסוף החדש הזה היה עמיד: כששילר ועמיתיה קראו לנבדקים שלהם חזרה למעבדה אחרי שנה, הם הצליחו להוכיח שהפחד המקושר לזיכרון נשאר חסום. המחקר הזה, שפורסם ב-Nature בשנת 2010, מבהיר שהתגבשות מחדש של זיכרונות אינה עניין לעכברושים בלבד.

הזיכרונות הבטוחים ביותר

נראה שהתגבשות מחדש של זיכרונות אינה רעיון מדעי חולף. שילר מציינת שכשהיא הלכה בפעם הראשונה לפגישה השנתית של האגודה למדעי המוח, לפני עשור, היה שם אולי פוסטר אחד בנושא תיאוריית ההתגבשות מחדש. "עכשיו," היא אומרת, "יש שם שורות שלמות של פוסטרים על התגבשות מחדש."

יתרה מזו, עבודתה של שילר שוכפלה והורחבה במהרה. תומאס ארגן ועמיתיו מאוניברסיטת אופסלה בשוודיה הוכיחו בשנה שעברה ששיבוש תהליך ההתגבשות מחדש בזמן שבני אדם מפעילים מחדש זיכרון פחד, מחסל בפועל את הפחד שהוא גורם; הקבוצה גם הראתה, בעזרת דימות מוחי של המתנדבים האלה, שהזיכרון המשתנה נמצא באמיגלדה. איאן-שו שו מאוניברסיטת פקין בבייג'ינג ועמיתיו דיווחו בשנה שעברה שהם תמרנו זיכרונות בצורה בלתי תרופתית וככה עזרו למכורים להרואין לשכתב את האסוציאציות שלהם בין הסביבה לרצון בסם; החוקרים אמרו שההשפעה נותרה על כנה חצי שנה לפחות, אורכו של המחקר.

מאז שנדדה מ-NYU למאונט סייני בשנת 2010, פצחה שילר בסדרה חדשה של ניסויים שבוחנים את הפוטנציאל הקליני של התגבשות זיכרונות מחדש. זה מסביר חלקית מדוע היא חולקת משרד בקומה התשיעית עם טרנטולה, שיושבת בכלוב מתחת לשולחן שלה. העכביש, שנקרא "ווב 2.0" (השם ניתן לו על-ידי חבר בקבוצת המחקר של שילר, כותב לשעבר בסאטרדיי נייט לייב), ממלא תפקיד בניסויים לחסימת ארכנופוביה (פחד מפני עכבישים) באנשים ללא תרופות. "אנחנו מחפשים את המנגנונים העצביים של ההתגבשות מחדש," היא אומרת. המנגנונים האלה – ברמה הסינפטית וברמת המוח כולו – ברורים יחסית בחיות, אבל לא קל לחקור אותם בבני אדם. "יש בעצם רק שני דברים שאפשר לעשות," היא ממשיכה. "הראשון הוא ניסויים תרופתיים, והשני הוא להסתכל בתפקוד המוח ב-MRI בזמן שאנשים מעדכנים זיכרונות." הם מקווים לפרסם את הממצאים משתי החזיתות בעתיד הקרוב.

אם כולנו משכתבים את הזיכרונות שלנו בכל פעם שאנחנו נזכרים באירוע, הזיכרון אינו קיים כקובץ במוח שלנו, אלא כשכתוב העדכני ביותר של התרחיש

לבנייה מחודשת של זיכרונות יש פוטנציאל טיפולי עצום. נטילת תרופות כמו פרופרנולול תוך שעות לאחר חוויה טראומטית עשויה לשנות או למזער את ההשפעה הרגשית ארוכת הטווח של הזיכרון. אבל אם זה לא אפשרי, ייתכן שיהיה אפשר לשנות את הזיכרון מאוחר יותר, כשהחוויה נשלפת שוב בהקשר בטוח ולא מאיים. רוג'ר פיטמן מבית הספר לרפואה של הרווארד, כרים נאדר (כיום באוניברסיטת מקגיל) ועמיתיהם דיווחו שנתינת פרופרנולול לאנשים בשעה שהם נזכרים בחוויה טראומטית, עשויה לשכך את ההשפעה הרגשית של הזיכרון. זה ממצא שנותן תקווה לטיפול בהפרעות חרדה כמו הפרעת דחק פוסט-טראומטית. שילר מעודדת מזה. "גם אם לא מספיקים לטפל בנפגע כמה שעות אחרי האירוע," היא אומר, "עדיין יש הזדמנויות אחרות לטפל בו."

במובנים מסוימים, ההשפעה התרבותית וההשלכות האישיות האפשריות של התגבשות זיכרונות מחדש מטלטלות אף יותר. אם לנסח את זה בצורה קיצונית, אם כולנו משכתבים את הזיכרונות שלנו בכל פעם שאנחנו נזכרים באירוע, הזיכרון אינו קיים כקובץ במוח שלנו, אלא כשכתוב העדכני ביותר של התרחיש. כל ביוגרפיה היא מומצאת, והעבר אינו אלא הגרסה האחרונה של הסיפור. נתוני זיכרון ארכיוניים מתערבבים עם מידע חדש שעוזר לנו לעצב את האופן שבו אנו חושבים – ומרגישים – לגביהם. "המסקנה שלי," אומרת שילר, "היא שזיכרון הוא מי שאתה עכשיו. לא תמונות, לא הקלטות. הזיכרון הוא מי שאתה עכשיו."

לתפיסתה של שילר, אם כן, הסוד לשימור זיכרון לא שוכן בסינתזת החלבונים בסינפסות או בתעבורה העצבית מההיפוקמפוס לאזורים אחרים במוח. היא מאמינה שהזיכרון משתמר בצורה הטובה ביותר כסיפור שאוסף, מזקק ומתקן את פרטיו הפיזיים והרגשיים של אירוע. "הדרך היחידה להקפיא זיכרון," היא אומרת, "היא להכניס אותו לסיפור." מה שמחזיר אותנו בסופו של דבר לאבא שלה.

כשהיא סיפרה בפעם הראשונה את הסיפור על יום השואה ב-The Moth ב-2010, שילר העלתה את ההשערה שהצפירה שימשה כְּמה שפסיכולוגים מכנים "גירוי מותנה" – אות חושי, במיטב המסורת הפבלובית, שמפעיל זיכרון כואב. ובעקבות עבודתה על התגבשות מחדש של זיכרונות, היא התחילה לחשוב שהישיבה במטבח עם כוס קפה היא דרכו של אבא שלה לשכתב את הזיכרונות הכואבים שלו על-ידי קישורם לפעילות נעימה.

אבל אפילו הסיפור האישי שלה לגבי זיכרון, כמו הזיכרון עצמו, התחיל להתעדכן. בשנה שעברה, בפעם הראשונה, סיפר בקצרה אביה של שילר על תקופת נערותו – על חוסר האנוכיות של אמו ודודו בימים של מחסור גדול, ויותר מכול על מערכת היחסים הקרובה שלו עם אחותו הצעירה, שנספתה בשואה. שילר חושדת עכשיו שאי-הרצון של אבא שלה לדבר על האירועים הטראומטיים ההם היא דרך לשמר זיכרונות יפים כל כך עד שהוא לא רוצה לשכתב אותם לעולם כדי שלא יאבדו מכוחם.
מאז, הם חזרו לנהל את השיחות בנות שלוש המילים שלהם לגבי השואה. "בגלל שהזיכרונות האלה יקרים כל כך, הוא לא רוצה שהם ישתנו," היא אומרת. "הזיכרונות הבטוחים ביותר הם אלה שאתה אף פעם לא נזכר בהם."

ספרו האחרון של סטיבן ס. הול הוא Wisdom: From Philosophy to Neuroscience(Vintage).

©2013 Technology Review, INC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.