מדע ותועבה בגלריה הלאומית

מה מספר לנו הציור "ניסוי על ציפור במשאבת אוויר" על הטבע האנושי, על מדע מסוכן, על מסתורין ועל העידן המודרני
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

אפשר שההיסטוריה כולה אינה אלא היסטוריה של קידמה ואנטי-קידמה. תולדות השינוי הטכנולוגי, ותגובות הנגד לשינוי הטכנולוגי. זו תהיה גרסה אלימה של ההיסטוריה, לבטח, אבל זו תהיה גם גרסה מרתקת. היסטוריה של המצאות כבירות וחששות אדירים. מדע מהול בהיסטריה. סקרנות שסופה כפירה במוסכמות, בדת, ובסדר הקיים. זו תהיה היסטוריה של מהפכות וגיליוטינות, נבואות ושקרים, אמת ופוסט-אמת. זו תהיה היסטוריה דיאלקטית וססגונית. משהו שמתחיל בכוס התרעלה של סוקרטס, ממשיך במאסר של גליליאו גליליי ונגמר בתנועת החבלה התעשייתית בבריטניה של 1811, שנודעה בשם מוביליה המתנגדים לאידיאליזציה של השינוי הטכנולוגי, הלוּדיטים (Luddites).

אם כך הדבר, אם ההיסטוריה כולה אינה אלא היסטוריה של קידמה ואנטי-קידמה, אז ייתכן שהיא מקופלת בתוך ציור קיר, בן מאתיים וחמישים שנה, בחדר השלושים וארבעה בגלריה הלאומית של בריטניה.

״ניסוי על ציפור במשאבת אוויר״ (An Experiment on a Bird in the Air Pump) תולה ליד הפינה הצפון מזרחית של החדר. זהו ציור שמן על קנווס רחב מידות, 244 ס"מ רוחב, ו-183 ס"מ גובה.

האזור הזה במוזיאון מוקצה לאמנות בריטית. הפרוזדור שמוביל אל החדר השלושים וארבעה מתהדר בסאטירות החברתיות הנהדרות, הנועזות והחצופות, של וויליאם הוגארת', שהצליף ועלב בעשירי בריטניה המושחתים בסדרות של ציורים ותחריטים. המסדרון מוביל אל  החדר השלושים וארבעה ובקצה החדר קהל מתגודד בקרבת הציור.

״ניסוי על ציפור במשאבת אוויר״ צויר בשנת 1768 על ידי ג'וזף רייט מדרבי. החשיבות ההיסטורית של התמונה אינה נובעת מהיכולת הווירטואוזית של רייט. להגדיר את רייט כווירטואוז יהיה מעשה שנוי במחלוקת. הוא היה צייר דיוקנאות מחונן, יליד העיר התעשייתית דרבי וטכנופיל סקרן, אבל מעולם לא היה גאון אמנות.

בשנת 1763 רייט החל לשלב את הקיארוֹסְקוּרוֹ (Chiaroscuro, באיטלקית – ניגודיות חדה בין אור וצל, או אוֹרְצֵל) עם דיוקנאות רבי משתתפים בקולקציית אור הנרות שלו, קולקציה ששיאה בציור הזה. אבל בדבר מומחיות ומקוריות, הקומפוזיציה של רייט שנסמכה על הקיארוסקורו, הושאלה מהעבודה החלוצית, המלוטשת היטב של מיכלאנג'לו קארוואג׳ו (למשל, הקריאה למתי משנת 1599).

זה לא מפתיע, כי אם נודה על האמת, כשאנו מהרהרים בציירים האירופאים הגדולים, אנחנו מתקשים להיזכר בשמות אנגליים. אינדקס של הענקים הקלאסיים יהיה אינדקס איטלקי, צרפתי, פלמי או ספרדי. דה וינצ'י או מונה. רמברנדט או קארוואג׳ו. רפאל או דגה. פיקאסו או ון גוך.

לכן, החשיבות של "ניסוי על ציפור במשאבת אוויר" אינה נובעת מהגדוּלה של רייט, אלא מהנרטיב שהוא מתאר. "ניסוי על ציפור במשאבת אוויר" איננו תמונה, הוא משל. במילים אחרות, יותר מכפי שהוא ציור, הוא מצב אנושי. מצב אנושי אוניברסלי, שהיה רלוונטי אז, לפני 250 שנה, והוא רלוונטי גם היום, בתרבות הפוסט-אמת.

"ניסוי על ציפור במשאבת אוויר", ג'וזף רייט מדרבי

"ניסוי על ציפור במשאבת אוויר", ג'וזף רייט מדרבי, 1768. The National Gallery, London. תצלום: ויקיפדיה

מדע, מסתורין ומחלוקות בארץ התיכונה של אנגליה

התמונה שאנו רואים היא מלאכת מחשבת של רבדים על גבי רבדים של אינטרפרטציות, דקויות וסמלים. היא תערובת של דמויות ומבעים. כמו המצב האנושי, הציור הוא רב גוני. כמו התודעה האנושית, הציור הוא אניגמטי ורווי קונפליקטים. ממבט למבט הוא מתהווה ומתעצב. אפשר שזה הציור הכי חשוב שצויר אי פעם, שאיש אינו מכיר.

המתבונן בתמונה חוזה בעשר דמויות קפואות בזמן, במנחים שונים סביב שולחן עגול, בטרקלין ספון עץ. השעה שעת לילה והסהר המלא מפציע מתוך שבר ענן, זוהר בצוהר הקטן והיחיד בחדר. ברקע, דלת חדר האורחים קרועה לרווחה, מאפשרת לחשיכת המידלנדס, הארץ התיכונה של אנגליה, להזדחל פנימה. אור נר או פתילה, מקור אור שאותו איננו יכולים לראות ושניצב במרכז השולחן – במרכז הציור – מפוגג את האפלה.

התקופה הייתה תקופת המהפכה התעשייתית. דָרבי, ששוכנת בלב אנגליה, עברה טלטלה עזה בהתארגנות הכלכלית והחומרית, במסחר ובתעשייה. טחנות לטוויה מודרנית של צמר, כותנה ומשי, מכונות אריגה ומסילות רכבת, שינו את העיר ללא הכר. תעשיינים ומדענים החליפו ידע בחוגי בית ובבתי חרושת. מדע עורבב בקוסמות. ג'וזף רייט גדל בדרבי ולפני שפנה לאמנות הוא הלך שבי אחר המכניקה והמדע מעשי. בזמן שהיה שוליית ציירים, המקורבים שלו הפכו חוקרים, סוחרים ויצרנים. הציור של רייט נועד לזמן את הצופה אל עולמו שלו. אל אותה דרבי השרויה בין חושך ואור.

עשר הדמויות סביב השולחן הם בני משפחה, כך נראה, למעט הדמות המסתורית, בעלת שיער השיבה השופע, שעטופה חלוק ארגמני. במרכז השולחן, גבוה, קקדוּ לבן, ציפור ממשפחת התוכאים, לכודה באגרטל זכוכית גדול.

לפני הפרשנויות והניואנסים, אנו מסוקרנים: מה מתחולל כאן? הרובד הראשון של הציור הוא הדרמה המתרגשת בסלון. גם העין הבלתי מיומנת מבחינה בניסוי מדעי כלשהו שבמרכז התמונה. ניסוי שהוא גם המוטיב של היצירה וגם המניע שלה.

המאורע הזה, אף שהוא אינו מוכר לנו היום, היה מאורע נפוץ באנגליה של המהפכה התעשייתית. הדמות האניגמטית בחלוק האדום היא בבואתו של מדען נודד, אולי מרצה עורך ניסויים, אולי פילוסוף נטורליסט. מעין מבשר של המדען האמפיריציסט המודרני, שבאותה תקופה התארח בחוגי בית של החברה הגבוהה.

המדען בציור של רייט, משחזר את הניסוי המפורסם של רוברט בויל במשאבת האוויר. בויל, כימאי אירי, שנחשב לכימאי המודרני הראשון (על אף נטיות אלכימיות וניסיונות להתמיר מתכות – להפוך מתכת פשוטה למתכת אצילה), בנה כמעט מאה שנים לפני הציור, את "המכונה הבוליאנית".

המכונות של בויל נועדו לבצע ניסויים בפיזיקה ובכימיה ולחקור את תכונות האוויר. המכונה שאנו רואים בציור של רייט היא גרסה כלשהי של משאבת האוויר של בויל, שנודעה בתור "המנוע הפנאומטי". היום היינו מכנים אותה משאבת וואקום. בויל תיעד 43 ניסויים בחקר התכונות הפנאומטיות. שני ניסויים מתוכם נערכו על יצורים חיים. ניסוי 40 בחן את הפוטנציאל של חרקים לעוף בתנאים משתנים של צפיפות אוויר. ניסוי 41 חקר את ההשפעה של וואקום על הפיזיולוגיה של ציפורים, עכברים, דגים וחלזונות. בויל ציין שניסוי 41 נועד להקיש על תפקיד הריאות.

בזמן שרייט צייר את הציור, מאה שנים לאחר פרסום המחקרים של בויל, משאבות אוויר היו מוכרות הן כמתקן מדעי והן כאמצעי בידורי. לרוב, המשאבות הוצגו בבית העירייה או בירידים. לעיתים, הן הורכבו באחוזות רחבות הידיים של האריסטוקרטיה הבריטית.

במקרה הזה, המרצה המסתורי מציג לראווה אגרטל זכוכית אטום שניצב על עמוד עץ דק. בתוך האגרטל תוכי אחוז אמוק, מפרכס ומפרפר באוויר הדליל, שהולך ונשאב אל מחוץ לאגרטל על ידי המדגים. אפשר לראות את הידית השחורה הבוהקת ליד בסיס הכן, מתחת ליד הימנית של המדגים. הידית היא חלק ממערכת מורכבת של צילינדרים, בוכנות ושסתומים המכונים "חצאי הכדור של מגדבורג" (שם שכמו לקוח ממופע קסמים), ששימשו בניסויים בלחצי אוויר וביצירת ריק.

היד השמאלית של המדען ניצבת מעל כד הזכוכית, אוחזת בשסתום. בכל רגע המדגים יכול להסיר את המכסה ולהציף את האגרטל באוויר, להשיב את החיים לציפור. כאן הציור קפא בזמן. זהו רגע אינסופי ותיאטרלי של עולם ריק מאוויר.

אנו מביטים קרוב יותר, עמוק יותר. מקלפים שכבות של סימנים. רייט רומז לנו על המשמעות הנוספת של הציור, באמצעות קערת הזכוכית הקטנה, המלאה נוזל עכור, ובה שקוע עצם עמום, שניצבת בקדמת השולחן. הפתילה הבלתי נראית ניצבת מאחורי הקערה, כדי להדגיש אותה. טיבו של העצם המוטבע, שנראה כמו איבר פנימי שנתלש מבעל חיים, אולי מאדם, אינו ברור. בעבר, פרשנים העריכו שזוהי גולגולת ששימשה בתור מֶמֶנטו מוֹרי, מוטיב אמנותי נפוץ ששימש תזכורת למוות (למשל, איש צעיר עם גולגולת, של פרנס הלס משנת 1628). פרשנים מאוחרים יותר קבעו שזוהי שלפוחית השתן של כבשה. ואולם, הפרשנות העדכנית גורסת שהעצם הדהוי היא ריאה אנושית.

וזו שכבה נוספת של משמעות, ששוכנת למעשה מחוץ לציור: כפי שלא ניתן להפריד את הסיפור ממספר הסיפורים, כך לא ניתן להפריד את הציור מהצייר. אם האיבר השקוע בנוזל הדלוח הוא ריאה אנושית, הרי זה רק כדי לרמוז על הכאב האישי של רייט.

כי ההבנה של רייט את התהליך שהוא מתאר בציור הייתה מושלמת לא רק מבחינה מדעית אלא גם מבחינה אינטימית. רייט סבל מאסטמה, ובעקבותיה ממיחושים ומכאובים לאורך כל חייו. וכך, באמצעות הריאה התלושה, הציפור הלכודה באגרטל הזכוכית הגדול, שנקרא גם "ריאת הזכוכית", עוברת מטמורפוזה ומסמלת את כאבו של הצייר, שהגורל דן אותו למחלה הפנאומטית הכרונית האולטימטיבית, ולחיים של תלאות ופרכוסים. כך, הייצוג של אקט הנשימה, מושא המחקר של בויל, אמצעי בידורי בחברה הגבוהה, הפך לייצוג של דבר מה טראגי.

וההבטים השונים של הטרגדיה של רייט, פעם כהתרחשות מעוררת חלחלה, פעם כהתרחשות מעוררת התפעלות, ניבטים בפרצופים של בני המשפחה. סביב השולחן, המחזה המקאברי של הקקדו הלבן המפרכס, מעורר שלל תגובות.

בקצה השמאלי, ג'נטלמן בחליפה כהה יושב זקוף ומתזמן את הניסוי בפנים חתומות. לשמאלו, גבר צעיר ותאב דעת רוכן כדי לעקוב אחר הציפור לא-בלי-התלהבות. בהמשך, לשמאלם, זוג מאוהב, לבוש בהידור, אינו טרוד במחקר או בלהטוטים. האוהבים הצעירים מתרפקים זה על זה, אפופי כיסופים הם מחמיצים את הניסוי, את משמעויותיו, את כאב הציפור, את משאבות האוויר, את המחקר, את הקידמה, את העתיד.

במרכז עומד המדען בגלימה האדומה. מיד נשוב אליו. לשמאלו (מימין, עבור הצופה), אב מגונן על בנותיו. האחת, נערה צעירה וחרדה שממאנת להסתכל והשנייה, אחותה הקטנה, שמביטה בחשש, כשותפה לדבר עבירה. האב מנסה אולי להרגיע, אולי להסביר בהיגיון את המתרחש. במושב הימני ביותר, מימין לבנות, אדם מבוגר מחזיק משקפי ראייה, מהרהר בדבר הניסוי. ברקע התמונה ילד מציץ באשמה מסויגת אל עבר הניסוי. הוא אוחז במוט. טרם ברור האם הוא פותח את הסוגר כדי להשיב אליו את הציפור או נועל אותו כי גורלה חלוט.

אנו מגלים שכבה נוספת ומבינים שרפרטואר הרגשות והתגובות אינו ייחודי ליושבים בחדר. הפורטרטים והמבעים אינם של אנשים פרטיים. הציור מתאר ארכיטיפים. זהו מנעד הרגשות האנושיים נוכח מדע ומסתורין. בעִתות של קידמה ושל מהפכות, אז כמו היום, אנשים שונים מגיבים בצורות שונות. חלקם מוחים, חלקם אחוזי אקסטזה. מקצתם הוגים בדבר השינוי מבלי לחוות אותו. הם צעירים מדי, רגשנים מדי, סנטימנטלים מדי, יצריים מדי, אנליטיים מדי, זחוחים מדי. מקצתם זהירים. מקצתם עושים רציונליזציה או אידאליזציה למדע אכזרי.

או אז אנו חוזרים אל המדען. אותה דמות חידתית, פילאית, צופנת סוד, שהיא גם היחידה שאינה קפואה בזמן. זהותו של המרצה שמורה עם רייט, וחרף השערות שמדובר בשעתוק של אייזיק ניוטון, גדול המדענים בכל הזמנים ובעל רעמת שיער כסוף משל עצמו, אין לדעת אם זה המקרה.

כך או אחרת, המדען הוא המפתח להבנת האלמותיות של היצירה. הוא המספר והסיפור גם יחד. הוא אינו מביט בציפור או בניסוי, ידיו אינן עסוקות עוד במכונה הבוליאנית, וכלפי הסובבים אותו הוא מגלה שוויון נפש. הוא מביט אלינו. הוא מביט אל מחוץ למאורע, אל מחוץ למסגרת הציור, אל מחוץ לדרבי ולתקופה. הוא הגשר העל-זמני עליו צופים בני כל המאות והעידנים יפסעו הלוך וחזור. בידו הימנית המושטת קלות הוא מזמין את הצופים לחבור אליו אל יקום של מדע ומסתורין. הוא שואל אותנו: מה יעלה בגורל הקקדו? כיצד יגיבו האנשים? מה יקרה למדע?

מחלצותיו כשל קוסם ואפשר שהוא מזהיר אותנו: האם גם אתם, הצופים, מאויימים על ידי הקידמה? האם גם אתם, כמו הקקדו הלבן, לכודים במשאבת אוויר, נחנקים? האם גם בזמן שלכם, הצופים, יד נעלמה של מדענים ותעשיינים שואבת אוויר נקי החוצה ודוחסת אוויר מזוהם פנימה, אל ביבר הזכוכית בו אתם גרים? כיצד אתם, המתבוננים בי, חשים נוכח חדשנות טכנולוגית, נוכח המעבר לחברה ממוכּנת יותר, נוכח התערבויות חברתיות גסות במערכות האקולוגיות ובהנדסה של הסביבה הטבעית?

בשעה שהצופה משתנה, מתבגר, מזדקן, מתחלף בצופה חדש, צעיר, התמונה נותרת נצחית. החששות ממדע מסוכן נותרים אוניברסליים. הגישה של אנשים לעובדות מדעיות אמיתיות נותרת מהוססת, קוטבית ובמחלוקת תמידית: תמהיל של סקרנות, גועל, הכחשה, הומור, צייתנות, בעתה ופקפוק.

 

מאתיים שנים לפני שנוסדו המחלקות האקדמיות שנועדו לבחון את ההשפעות ההדיות בין מדע, טכנולוגיה וחברה ולחקור את המדע כמוסד חברתי או לעמוד על ההשפעות התרבותיות של האובייקט הטכנולוגי, ג'וזף רייט מדרבי שזר את שלוש המחלקות של החיים – מדע, טכנולוגיה וחברה – בציור נצחי אחד. כיום, ישנן למעלה ממאה מחלקות אקדמיות ברחבי העולם שמוקדשות לשאלות שהמדען של רייט שאל בשנת 1768.

והציור כולל עוד מוטיב אחד, ליודעי חוכמת הנסתר. מוטיב שנחשף רק כשמניחים את רייט ואת "ניסוי על ציפור במשאבת אוויר" בהקשר החברתי, התרבותי, הזמני, הקפדני, שבתוכו צויר הציור.

בדופן הימני של התמונה זורח ירח מלא. הסהר העגול מרמז על הקשר של רייט עם חברי "חוג הירח" (Lunar Circle) אגודה ששינתה את שמה לחברת הירח של בירמינגהם. זו הייתה קבוצה אקסלוסיבית של אנשי מדע ותעשיינים, אגודה חשאית שנפגשה במשך חמישים שנה בלילות ירח מלא (מטעמים מעשיים, הירח המלא האיר את הדרכים החשוכות הביתה). רייט תמיד ביקש את חברתם וחיבתם של חברי החוג המשכילים, שנמנו עליהם, בין היתר, ארסמוס דארווין, רופא, משורר וגם הסבא של צ'ארלס ובנג'מין פרנקלין, אחד האבות המייסדים של ארה"ב. פרשנים של הציור מעריכים שחלק מהדמויות הישובות לשולחן בציור היו חברים מפורסמים בחוג הירח.

כך, גם רייט, גם היושבים לשולחן, גם המדען הנודד, גם דרבי, גם החברה הבריטית, וגם הצופים, נמצאים במעבר תמידי, בטרנספורמציה מדעית וטכנולוגית אינסופית.

כמו אז, כך גם היום

כאשר אנו לוקחים צעד אחורה ומניחים את שכבות המשמעות זו על גבי זו, אנחנו מקבלים ציור סימבולי ונצחי. בהקשר הנוכחי של המאה העשרים ואחת, המבקרים בגלריה הלאומית לכודים בעצמם בכד זכוכית שברירי של מדע, קידמה ותועבה: סצינת קוצר הנשימה אקטואלית מאי-פעם. שיעור הסובלים מאסטמה גדול מאי-פעם. היום, המדעים הפנאומטיים, מדעי האוויר, האטמוספירה והאקלים מאיימים וכואבים מאי-פעם. התגובה החברתית והתרבותית לעומת אמת מדעית נוראה, אמת מטרידה, היא הכחשה והדחקה, הפצת שקרים ודעות קדומות, או ניסיון נואל להתקדם אל מעבר לאמת, אל הפוסט-אמת.

כמו אז, בדרבי של המהפכה התעשייתית, גם היום, במהפכה התעשייתית הרביעית, עידן המכונות והבינה המלאכותית. כמו אז, גם היום: אנו חפצים ביתרונות המדע אך מתייראים, מוכי-צמרמורת, מהשלכות בלתי רצויות של מחקר מדעי מתקדם, במאיץ החלקיקים הגדול בשוויץ, במעבדות הגנטיקה והשיבוט הביולוגי בקליפורניה, באדמות החקלאיות של מזונות מהונדסים גנטית. אם אנו רוצים לפתור את בעיות הקידמה, אם אנו רוצים לרפא מחלות כרוניות, עלינו להתנסות. לכן, בעיקרו, המדע הוא מוסד חברתי טוב.

רייט הבין את כל זה. הדרך הטובה ביותר להגדיר אותו היא "צייר של היסטוריה טכנולוגית". ומאחר שהטכנולוגיה בלתי נדלית, כך גרסת ההיסטוריה של רייט אינה נגמרת לעולם. אין קץ להיסטוריה הטכנולוגית. ולכן, אין קץ למצב האנושי השברירי נוכח קידמה. לפעמים, הרלוונטיות החברתית של יצירת אמנות מתגלה במרוץ המאות. זה המקרה ב"ניסוי על ציפור במשאבת אוויר".

וכפי שנאמר כבר, התמונה הזו איננה ציור. זהו לא רגע בזמן. יותר מכפי שהתמונה היא ציור, זהו שיר הלל. הללויה לקידמה המדעית. הללויה להגוּת ולביקורת. הללויה לחוגי הבית, להפצת האמת ולמחקר. והללויה לנשימה ארוכה של אוויר צלול בליל ירח מלא.

אסף צחור הוא דוקטורנט למדע, טכנולוגיה, הנדסה ומדיניות, אוניברסיטת לונדון, בוגר במדעים, אוניברסיטת אוקספורד

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אסף צחור.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על מדע ותועבה בגלריה הלאומית

02
ליהי

ציור מרהיב וביקורת מרשימה ומקיפה. באמנות הבריטית רייט דווקא ידוע כ"עילוי אמנותי" ובגלריה זהו אחד הציורים המפורסמים של אמנים מקומיים. ברור שההשוואה לקארוואג׳ו מותירה אותו בצל.
לשים את המדען/עורך הניסוי בקונטקסט מודרני זה ניסוי מחשבתי מעורר מחשבה. תודה.

04
Ben

מאמר נפלא. בתור פוסט-דוקטורנט למדע וטכנולוגיה - העתיד נמצא במחלקות הבינתחומיות של לימודי מדע וטכנולוגיה ובחוגים למדע, טכנולוגיה וחברה. התזוזה הדרמטית בשנים האחרונות של תשומת הלב האקדמית ממחלקות קלאסיות למדעי הרוח (והידלדלות התקציבים שלהן והתמיכה הממשלתית), למחלקות הרב-תחומיות החדשות, ביותר ויותר מוסדות אקדמים נחשבים ברחבי העולם, מבשרת על הלך רוח חדש באוניברסיטה של המאה העשרים ואחת. ההשפעות ההדדיות בין טכנולוגיה וחברה הן ההשפעות שיעצבו את עתיד האנושות . חבל שישראל לא עולה על הגל הזה, דווקא בגלל האתוס הטכנולוגי והאתוס הביקורתי. תודה על המאמר!

05
מדריכת תיירים בלונדון

מי ידע אם רייט מדרבי התכוון לייצג את כל מה שמתואר במאמר?! ייתכן שמיוחסת לו כאן רמת תחכום גבוהה מידי או ביקורת חברתית שהוא לא התכוון להעביר (להבדיל מהוגארת'). אבל עצם המחשבה על הרבדים השונים של הציור היא מחשבה מרתקת, והיא גורמת לחשוב על הרבדים השונים והמרובים של כל ציור, בכל גלריה. כל הכבוד.

07
חוה

מאמר מרתק. אך חסרה בו התייחסות להיבט נוסף בציור, הבולט בעיניי מאוד: האכזריות האנושית כלפי יצור תמים וחסר ישע (האם ציפור לבנה היא לא סמל התמימות?), מין אכזריות שרירותית בשם המדע והקדמה. הקקדו הוא לא רק סימבול למצב האנושי, הוא גם יצור אמיתי שהתקיים (גם אם הציור לא מתאר סיטואציה אמיתית, המאמר הזכיר ניסויים כאלה בדיוק שנערכו במציאות). כפי שגם כיום בעלי חיים מעונים במעבדות בשם הקדמה או בקרקסים לצורכי בידור. למעשה, כשראיתי את כותרת המאמר חשבתי שבדיוק לכך מתייחסת המילה "תועבה". לאותה אכזריות שאיכשהו נכרכת לעתים הרבה יותר מדי קרובות במדע - וגם באמנות.

08
רן קרן

Bruno Latour, one of the most prominent thinkers in the area of science, technology and society (STS), puts the Boyle experiment at the center of his book “We Have Never Been Modern”, dealing with similar questions. A reference to this book is almost requested in this great article.