מה צופן המשולש?

ילדים הם חוקרים מיומנים של הקשר שבין המבוגרים שמגדלים אותם: חקר הקשר הזה מניח יסודות לידיעת עצמם ועולמם בילדות המוקדמת, אך גם בהמשך. פרויד כתב שלילדים יש אינטרס מעשי לחקור את רגשות הוריהם ואת אהבתם, מאחר ששינויים באלה עלולים לאיים על תנאי קיומם. ״החשש מפני אובדן דאגתם ואהבתם מחדד בילד את הנטייה להרהורים ולמחשבות חקרניות״ ושולח אותו ל״מלאכת פעילות חקרנית״, הוסיף.

מה מחבר אותם זה לזה הוא תוהה, אהבה? דאגה? חיבה? לעיתים לובשים סקרנותו ורצונו לדעת גוון בלשי-מודיעיני

נזכרתי בדברים אלו תוך קריאת ספרו של גרהם גרין ״הקפטן והאויב״ (שראה אור בתרגום עברי של אופירה רהט, בהוצאת מעריב) הכתוב ברובו כיומן, שבמוקדו ניצב מחקר מתמשך שעורך ילד על טיב הרגש שמחבר בין השניים המשמשים לו כמעין הורים מאמצים. מה מחבר אותם זה לזה הוא תוהה, אהבה? דאגה? חיבה? לעיתים לובשים סקרנותו ורצונו לדעת גוון בלשי-מודיעיני כמעט: ואכן, חלקו השני של הסיפור מוביל אותו במפתיע למציאות של ריגול ואינטריגות בינלאומיים, שכמו מהדהדים את מציאותו הפנימית.

גרהם גרין בדיוקן מ-1939. תצלום: Bassano Ltd, National Portrait Gallery, ויקיפדיה

באפילוג הספר מנסה דמות מִשנה, קולונל פנמי, לפענח את סודו של הגיבור בעזרת הדברים שכתב אולם השליך לפח לפני שנעלם. הקולונל תוהה מה הוביל את הגיבור מלונדון הרחוקה אל ארצו המסוכנת פנמה, ולמה זה זרק לפח את הספר או היומן שכתב, לא בלי כישרון.

את התשובות מנסה הקולונל לחפש בצופן שחבוי לדעתו בין המילים, במקום במילים עצמן. השם ״קינג-קונג״ שמוזכר שם כמה פעמים לוכד את תשומת-ליבו והוא תוהה שמא מדובר בקוד אשר נלקח מספר צפנים בסיסי, ״אולי דמות ושורה מפורסמות משייקספיר, שאפילו הגיבור החובבן והנאיבי וגם המקומיים הפשוטים פה מסוגלים לזהות״. ״השם הזה משגע אותי. קינג - קונג... כל כך הייתי רוצה לפצח את הקוד הזה״, אומר הקולונל.

כמותו גם אני סיימתי את קריאת הספר בתחושה חידתית, שאולי עלתה מהפער בין הרושם הפשוט שעורר הספר לבין התחושה שחבוי בו עומק המחייב קריאה נוספת. זהו אחד מספריו המאוחרים של גרין שיצא לאור ב-1988 בהיותו בן 84. על פניו ספר שטוח וסכמטי, כביכול בדומה לגיבוריו. אך בעוד שספרים דלים ושטוחים נוטים להתפוגג ולהישכח כמו סדרת טלוויזיה סתמית, הספר הזה שעשע אותי, נגע לליבי ואולי גם חידד בי נטייה להרהורים ולמחשבות חקרניות. בדומה לקולונל התקשיתי להניח לו וניסיתי לבדוק מה נחבא בין מילותיו.

״הקפטן והאויב״ נפתח במהלך משעשע במופרכותו: אביו של הילד גיבור הסיפור, מסתבר, הפסיד אותו לחברו במשחק שש-בש

גרין שכתב ספרים מלאי הגות נוקבת כמו ״ברייטון רוק״, ״העוז והתפארת״ או ״קץ הפרשה״ כתב גם ספרים שמִתארם קומי כמו ״האיש שלנו בהוואנה״ או ״מסעותי עם דודתי״. אלו האחרונים נפתחים במהלך משעשע במופרכותו. למשל, סוכן ריגול המספק למפעיליו שרטוטים בדויים של נשק אקזוטי שהעתיק ממפרט שואבי-אבק, או אֲבל המגלה ששרידי אמו הוחלפו בחשיש שאותו שינע מבלי-דעת בכד אפרה. גם ״הקפטן והאויב״ נפתח במהלך מעין זה: אביו של הילד גיבור הסיפור, מסתבר, הפסיד אותו לחברו במשחק שש-בש.

"בוקר רוגע" (1904), פרנק ווסטון בנסון, המוזיאון לאמנות בבוסטון. תצלום: ויקיפדיה

בוקר עגום אחד מפציעה דמות מרשימה ותיאטרלית למראה בפנימייה שבה לומד הילד בריצ׳מונד, בדיוק ביום הולדתו השניים-עשר, ומציגה למנהל אישור חתום בידי אביו המרשה  לו להוציאו לבילוי. הילד, שמצוי במנוסה תמידית מפני שאר הילדים שמציקים לו ומאמללים אותו, שמח להתלוות לזר הססגוני. את שמו הפרטי, ויקטור, הוא מסתיר מחשש להצקות נוספות; הוא מאותר ומזוהה בשם ״בקסטר 3״, להבדיל משני הבקסטרים האחרים בבית-הספר, שאינם קרובי משפחתו.

אין לילד קרובים רבים בעולם: אמו נפטרה בילדותו המוקדמת ואחותה, שלבקשת אביו הנעדר מגיעה לעיתים לבקרו מוצגת כדודה נוקשה, קפוצה ומרוחקת המעוררת רתיעה בילד וללא ספק גם בגרין עצמו. לעומתה מצטייר הזר כדמות מרעננת, אמנם אניגמטית, שהופעתה מסמנת שינוי בהרגלים, במוסכמות ואפילו בשם, כי בקלות בלתי-נסבלת כמעט יהפוך במהירה ויקטור לג׳ים.

הזר שלא ממש מקפיד על שמות עקביים או מדויקים מכנה את עצמו ״הקפטן״, אך לפי הצורך ישתמש גם בשמות אחרים: ויקטור, למשל. הוא מנחה את הילד מחוכמת החיים שצבר כמו למשל לא להזמין לעולם משקה על הבר אלא רק בשולחן, כי אז נרשם המשקה על חשבון הארוחה וזו, על חשבון החדר. נוכחותו החדשנית המאפשרת מזכירה לילד את משאלתו לרחף לעיר חלומותיו האגדית: ולפראיסו.

לאחר שסעד את ליבו לראשונה בסלמון מעושן שלא יישכח לעולם בפונדק המקומי נלווה הילד לקפטן שנפרד בידידות מהפונדקאי, לא לפני שהפקיד בידו את תיקו הכבד וקיבל הנחיות הגעה לבית-הקולנוע המקומי. אך להפתעת הילד פונה הקפטן לכיוון הלא נכון, אל תחנת הרכבת ללונדון. הילד תוהה מה עם התיק שהשאיר, אך מסתבר שהיו בו רק שתי לבנים גדולות. לשאלתו האם יספיקו לשוב לבית הספר עד הערב משיב הקפטן בשאלה משלו: ״האם אתה בכלל רוצה לחזור לשם?״

בדרך מציע לו הקפטן פשוט להחליף את שמו השנוא לשם ג׳ים, ובנוסף מבקש ממנו לכנות את האישה שלביתה יגיעו ״אמא״

כמו התיק הריק שמותיר הקפטן לפונדקאי, גם הילד אינו מותיר בעצם דבר מאחור. אין לו מה להפסיד, אפילו לא את שמו, והוא נלווה לזר בשמחה זהירה גם ללונדון. בדרך מציע לו הקפטן פשוט להחליף את שמו השנוא לשם ג׳ים, ובנוסף מבקש ממנו לכנות את האישה שלביתה יגיעו ״אמא״. להצעה הראשונה נעתר הילד בשמחה, ולשנייה בהיסוס מסוים ובעיקר בתהייה, שתמשיך ללוותו מכאן ואילך.

האישה, לייזה, מתגוררת במרתף אפלולי בבית המועמד להריסה בקמדן-טאון, והיא מתגלה כדמות צעירה ועדינה שמוציאה מהקפטן המחוספס ומכתיבתו של גרין רוך ועדינות שקודם לכן הסתמנו רק במרומז. מעתה יהפכו לייזה והקפטן למעין הורים מאמצים לילד שהיה לג׳ים, שמצידו יתאמץ מעתה לפענח את התא המשפחתי שאליו צורף וגם להבין מדוע הוגש ללייזה כבן, ואיזה מן דבק מחבר את כל החבילה המשונה הזו.

למחרת האיחוי המוזר שיצר, הקפטן נעלם. מעת לעת ובאורח בלתי צפוי הוא מגיח פתאום, נוקש בדלת בקוד המוסכם, אך לרוב מבשר הקוד שמישהו רק השאיר עבורם חבילה ונעלם. לעיתים מגיעים אל לייזה מכתביו ממקומות רחוקים בארץ ובעולם, מלווים בצ׳ק ובהבטחה שהנה בקרוב יתעשר, יוציא אותה מקיומה המצומצם במרתף העלוב, וסוף-סוף הם יחיו ביחד. פעמים ניצב פתאום הקפטן בדרכו של ג׳ים למכולת ומוסר עמו כסף ומסרים ללייזה. פעם אף הפקיד בידיו עיתון ובו כתבה על שוד בחנות תכשיטים, שם שאל השודד את המוכר (בצירוף מקרים משונה) איך מגיעים לרחוב בקסטר.

באחד ממפגשיהם המזדמנים סרים השניים לצפות בסרט קולנוע נושן, קינג-קונג. ג׳ים המרותק למנוסת הקוף הענק מפני סוללת רודפיו הנחושה, תוהה באוזני הקפטן מדוע אינו שומט את הנטל שלו, בחורה שנישאת בידיו אשר בועטת בו ומחבלת במנוסתו. ״אין לך לב?!״ משיב הקפטן, שעיניו מסגירות לחלוחית דמעה כשנדלקים האורות: ״הוא אוהב אותה!״.

פסל בכיכר טרפלגר, לונדון. תצלום: Ray Wewerka

נעוריו של ג׳ים חולפים בבדידות עם לייזה במרתף, שלעיתים נדירות חולק אותו גם הקפטן. הוא תוהה האם הם אוהבים זה את זה? אין כל ביטוי גלוי לאהבה, ודאי לא פיזית, אך ניכרות מסירוּת ועדינות ומחויבות הדדית בין ההיעדרויות ובתוכן. כל אחד מהשניים מעיר בתורו באוזני ג׳ים, מבויש וזהיר, כי נדמה לו שהשני מחבב אותו. ג׳ים תוהה מה ההבדל בין חיבה לאהבה, מושג שבו נמנעים השניים מלהשתמש.

חייו של אדם, כך נדמה לי לפעמים, מעוצבים על-ידי ספרים יותר מאשר על-ידי אנשים: מן הספרים לומד האדם מכלי שני על האהבה ועל הייסורים... ואם אני לא ידעתי מעודי מהי אהבה, אולי זה משום שבספרייתו של אבי לא היו הספרים הנכונים

אין זו הפעם הראשונה שגרין תוהה, דווקא בחיבוריו הקומיים לכאורה, מהי אהבה. גם ב״מסעותי עם דודתי״ תוהה גיבורו היבשושי אהבה מהי: אולי משהו מהספרים? ״חייו של אדם, כך נדמה לי לפעמים, מעוצבים על-ידי ספרים יותר מאשר על-ידי אנשים: מן הספרים לומד האדם מכלי שני על האהבה ועל הייסורים... ואם אני לא ידעתי מעודי מהי אהבה, אולי זה משום שבספרייתו של אבי לא היו הספרים הנכונים״. בחקירתו המתמשכת את יחסי לייזה והקפטן שואל אותה ג׳ים אם שוררת ביניהם אהבה. ״אה, אהבה...״ משיבה לייזה ״אומרים לנו שאלוהים אוהב אותנו. אם זוהי אהבה, אני מעדיפה להסתפק במעט חביבות״.

לימים לומד ג׳ים לדעת שאביו הביולוגי, שיצא פעם עם לייזה, דרש ממנה להפיל את העובר שהרתה לו (״ילד אחד מספיק לי״) ונפשו של הקפטן, מכרו שנלווה אליו במקרה לבית-החולים, נכרכה בנפשה של לייזה האומללה בדיוק כשגילתה שלעולם לא תוכל להרות שוב. ג׳ים, שממשיך לחקור את מהות יחסי השניים מרגיש שסקרנותו לגביהם היא זכותו ואף חובתו, כי שניהם הפכו אותו למי שהינו ו״זכאי אדם להכיר את יוצרו״. הוא ממשיך ״בחיפוש אחר הידיעה״, למשל דרך קריאת מכתבי הקפטן ללייזה.

בהמשך לפרויד גם הפסיכואנליטיקאי הבריטי רונלד בריטון כורך בין התפתחות הידיעה והחשיבה לבין הכרת הילד ביחסי הוריובתוך המערך שפרויד כינה ״המשולש האדיפלי״. התפתחות ההכרה בכך שבין ההורים מתקיים קשר זוגי ופורה במקביל ובנפרד מהקשר שלהם עם הילד כרוכה בכאב, אשר נובעת מההכרה בנפרדות מהם. היכולת לדמיין קשרים וחיבורים בין ההורים בלי להילחם בכך ובלי להכחיש זאת, מאפשרת לילד לאמץ את עיקרון המציאות ולפתח בוחן-מציאות תקין. היכולת לשאת את החיבוריות שבין ההורים מאפשרת לו לשאת חיבוריות בין המחשבות במקום לנסות ולהשיג שליטה ורגיעה מנטלית באמצעות מידור, פיצול וקיטוע שלהן.

היכולת לחבר ולקשר בין מחשבות עם פתרונו הבריא של ״הקונפליקט האדיפלי״ היא שמקנה חופש פעולה בריא למערכת הנפשית אומר בריטון ומוסיף: ״סגירתו של המשולש האדיפלי באמצעות ההכרה בחיבור המקשר את ההורים מספקת קו גבול שתוחם את העולם הפנימי, ויוצרת את הדבר שאני מכנה 'מרחב משולש'".

"ילדים נפוליטנים מתרחצים בחוף הים" (1879), ג'ון סינגר סרג'נט, The Clark Institute, תצלום: ויקיפדיה

ואולי בסקרנותו החקרנית בנוגע לפשר היחסים בין הוריו המאמצים נלחם ג׳ים כדי לכונן לעצמו ״מרחב משולש״, שבו תתאפשר לו תפישת מציאות הניתנת להתבוננות, הבנה וחשיבה: מרחב שקשה לו לכונן מתוך האופי המקוטע, המתפוגג והקלוש שמאפיין לכאורה את יחסיהם הגלויים, וגם מתוך אותם זיכרונות ילדות עגומים, מטושטשים וחסרי-פשר של המבוגרים בחייו מהימים שקדמו להופעת הקפטן בפנימייה שלו.

בכתיבת יומנו או ספרו (הוא מטפח לעצמו שאיפה ספרותית צנועה) שוקד ג׳ים להבין מה מהווים השניים זה לזה, ובכך לחרוג אולי מהנאיביות נטולת ההֵקשר ומהבורות הרגשית שלהן, להרגשתו, נידון.

תוך קריאתם האסורה של המכתבים שב ג׳ים לניסיונות פיענוח היחסים בין השניים, בתוך השורות וביניהן. אך ככל שמתקדמת קריאתו כן גדלים בעיניו המסתורין: מה גרם לשניים הללו להיות כה קרובים וכה רחוקים זה מזה?

אך הקיטוע כמו רודף אחריו. בשלהי נעוריו הוא עוזב את מרתפה המבודד של לייזה ועובר לגור בדירה שכורה משלו (בלי לעדכן את הקפטן הנעדר שרוצה שג׳ים יישאר עמה) ומותיר מאחור את יומנו ואת מאמצי הרצף והחיבוריות שלו. ברם בנסיבות מצערות עליו לשוב למרתף ולטפל במכתבי הקפטן, שלצדם ממתין גם יומנו, שאותו שמרה לייזה בקפידה. תוך קריאתם האסורה של המכתבים שב ג׳ים לניסיונות פיענוח היחסים בין השניים, בתוך השורות וביניהן. אך ככל שמתקדמת קריאתו כן גדלים בעיניו המסתורין: מה גרם לשניים הללו להיות כה קרובים וכה רחוקים זה מזה?

כפי שנכתב, בחלקו השני של הספר מגיע ג׳ים בעקבות רמזים שצפן הקפטן במכתביו לפנמה, שם נפרש בפניו עולם זר ומסתורי של אינטרסים, תככים וחשדנות שחושפים מחדש ובאכזריות את הנאיביות הגורלית שלו, ואת הקושי שלו לבסס ידיעה על עצמו ועל עולמו, ולהבחין, כמו בציטוט בפתיח לספר (מאת הסופר ג׳ורג׳ בירגמינהם) ״בין הטוב לבין הרע, בין הקפטן לבין האויב״. הקפטן, לעומתו, משכשך שם כדג במים.

לאחר שנות נתק ארוכות הם נפגשים והקפטן מתוודה באוזני ג׳ים על אהבת הסיכון, הריגוש וההרפתקה שסיגל לעצמו בימי המלחמה, שמסבירה הרבה מהתנהלותו. שכן, חיים מסודרים וקבועים ״דומים לארוחה על-פי תפריט קבוע מראש שכל תכליתו ליטול ממך את התיאבון״, כמו שמסביר גרין ב״מסעותי עם דודתי״.

הקפטן חושף גם טפח רגשנות ורחמנות עצמית על חוסר יכולתו להתעלם מסבלם ומצרכיהם של אחרים, שתמיד, מסתבר, נזקקים יותר ממנו, חסר ונזקק ככל שיהיה בעצמו; כמו קינג-קונג. ״הבחור המסכן״, מלמל אי-אז בהזדהות כשדמע בתום הסרט.

האם הקפטן רק נענה להזדקקות של לייזה? ואולי היא שימשה ציר לחייו, מענה מרוחק ודמיוני כמעט לבדידותו, אובייקט מארגן להרפתקנותו חסרת המטרה? ואולי בדומה לקינג-קונג נשא הקפטן את נטלם של לייזה והבן שהצמיד לה עם נצחונו במשחק השש-בש, פשוט מתוך אהבה? אולי, כמסתמן מאיגרת תמציתית וצלולה שמתקבלת מלייזה (תמציתית וצלולה בדומה לספר עצמו), הזוכרת כל השנים כפתור חסר בחולצת הקפטן ביום פגישתם הראשונה, חיבר ביניהם רגש עז ועדין למן ההתחלה?

כשג׳ים משתף מכר חדש מפנמה בסיפורם של הקפטן ולייזה, מגיב זה בהתפעלות ״איזה סיפור אהבה!״ ״אהבה?!״ תוהה ג׳ים למשמע ההתרשמות הפסקנית שעומדת בסתירה לתהיותיו שלו, האינסופיות.

איכשהו, דווקא האפשרות שמסתמנת לאהבה בין השניים, שאולי הוא ייחל לה כל השנים חרף האינדיקציות הרבות להיעדרה, מעוררת כעת בג׳ים תחושת נחיתות, תרעומת ובדידות כמו בימים שנרדף על-ידי חבריו לפנימייה, כי הבין דבר-מה חדש על מקומו שלו במשולש.

עבר ועתיד בפנמה: שוק פירות הים ובנייני עסקים. תצלום: פרנסיסקו ריוסקו

"מאמצם של החוקרים הילדיים נשאר בכל זאת עקר ומסתיים בוויתור, שלא אחת מותיר מאחוריו נזק מתמשך שנגרם לדחף לדעת" - פרויד

בהמשך לדבריו על חקירת הילד את יחסי הוריו כותב פרויד שזו מתנהלת תמיד בבדידות, מאחר שבעצם קיומה כמו גם בתגליותיה – עליהם ועליו - היא יוצרת נפרדות וניכור בין הילד לבין המבוגרים שבסביבתו אשר קודם לכן נהנו מאמונו המלא. לכן לעיתים ״מאמצם של החוקרים הילדיים נשאר בכל זאת עקר ומסתיים בוויתור, שלא אחת מותיר מאחוריו נזק מתמשך שנגרם לדחף לדעת״.

ג׳ים חולם שהוא מתאמץ לחדור ליער סבוך אך ככל שהוא מתקרב אליו היער נסוג והוא נהיה מותש יותר ויותר. לצד הקושי שלו לשאת את החיבוריות האוהבת שזיהה בין לייזה לקפטן, קשה לו לשאת גם את החיבורים בין המחשבות בתוכו. הוא מנסה לארגן אותן אך הן שוב נפרמות, כמו בילדותו, כשהיה מגיש ללייזה את אגרופו כדי שהיא תכרוך סביבו את הצמר לכדור אך כשזז בטעות היה הצמר שב להסתבך.

יתכן שג׳ים מוותר לבסוף על הדחף לדעת, זאת לאחר שהקפטן פונה שוב לכיוון הלא-נכון, ממש כמו לפני עשר שנים כשהלכו אל הרכבת ללונדון במקום לבית הקולנוע בריצ׳מונד. וגם ג׳ים יפנה ככל כנראה לכיוון הלא נכון בחפשו אחר נקודת אחיזה חדשה מעבר לעקרון המציאות בעיר חלומותיו ולפראיסו, ויותר שוב מאחור את יומנו ואת מאמצי המחקר וכינון הרצף שלו.

האם דווקא קולונל פנמי יצליח למצוא את הקוד שאולי נחבא במילים וביניהן לפשר החיבורים בין הקפטן, לייזה והילד שאימצו בדרכם המוזרה, הילד אשר היה למבוגר צעיר שאיבד את דרכו בפנמה? ״לפעמים נדמה לי שכל מה שבאמת חלקנו הוא רק קוד״, אמרה פעם לייזה לג׳ים כששוב נוכחו לדעת שהקֲשת הקוד המוסכם בדלתם אינה מבשרת את בוא הקפטן אלא רק הנחת חבילה מטעמו. ״ואותך, כמובן״, נחפזה להוסיף בצייתנות.

קישור לטקסט בהקראתו היפה של קנת בארנה; הספר תורגם גם לעברית, בהוצאת מעריב

תרגום הספר ״תסביך אדיפוס היום״ בתוכו מופיע המאמר של בריטון נעשה בידי אמיר עצמון. 

״שלוש מסות על התיאוריה של המיניות״ בתוך ״מיניות ואהבה״ של פרויד בהוצאת ״עם עובד״, תורגם מגרמנית דוד זינגר.

תמונה ראשית: שני ילדים רצים על שפת נהר התמזה בלונדון. תצלום: Fox Photos / Freelancer, אימג'בנק / גטי ישראל