על בושה, גאווה ודעות קדומות

במניפולציה שאינה פוסקת, רגשות של גאווה ובושה, התעלות נפש וכלימה משמשים את הממסד וגם את הקמים נגדו. מדוע זה יעיל? האם יש אפשרות לשיח אחר?
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

לאחרונה נדמה שיועצי התקשורת, הדוברים ומי שעוסקים בעיצוב ובהכוונת השיח הציבורי בישראל הבינו את האפקטיביות שבשימוש ברטוריקה של בושה או גאווה. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא קמפיין "יש במה להתגאות", שהושק לקראת חגיגות יום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל. מובן שכלי תקשורת שונים לא פספסו הזדמנות לניגוח ופרסמו בתגובה טורי דעות תחת הכותרת "יש במה להתבייש". מאין הגיעו הבושה והגאווה לתוך השיח הפוליטי? מדוע קמפיינים ממסדיים נוטים לעורר דווקא את המנגנון הרגשי הזה ולא מנגנונים רגשיים אחרים? מתוך התחקות אחר מקורות השיח הזה, אבקש להציע סיבה לשימוש התדיר של קמפיינים ממסדיים ובלתי-ממסדיים במנגנוני הבושה והגאווה, וכן להצביע על בעייתיות מהותית בשימוש בשיח הגאווה והבושה לרתימת אזרחים לפעולה אנטי-ממסדית או חוץ-ממסדית.

בטלטלות ההיסטוריה, 'גאווה' ו'בושה' נטענו בקונוטציות ונפרקו מהן חליפות, נקשרו לשדות סמנטיים והורחקו מהם

לפני שאעסוק בקמפיינים שונים המבקשים לעורר מנגנונים פסיכולוגיים של בושה וגאווה, ברצוני להתעכב על המלים 'גאווה' ו'בושה' ולסקור מבחר מצומצם מהמשמעויות השונות שדבקו בהן במהלך אלפי שנות תרבות, וזמינות לנו היום כשאנחנו חושבים, הוגים ושומעים את המלים האלה. בטלטלות ההיסטוריה, 'גאווה' ו'בושה' נטענו בקונוטציות ונפרקו מהן חליפות, נקשרו לשדות סמנטיים והורחקו מהם. כך נוצרה תנועה ערה ורב-כיוונית של תכנים בתוך מרחבי המשמעות של הגאווה והבושה.

במבט חטוף על יוון הקלאסית ניתן להבחין בגאווה כתכונה אופיינית לדמויות טראגיות. זאת, על כל פנים, הקריאה המודרנית של מושג ההיבריס. הפירוש היווני המקורי היה מעט שונה מהמקובל היום, כפי שעולה מהסברו של אריסטו להיבריס ב"רטוריקה": "לעשות או לומר דבר-מה המעורר בושה בקורבן, לא על מנת להשיג משהו מלבד המעשה עצמו, אלא לשם הנאה מכך... הסיבה להנאה של אלה הפועלים בהיבריס היא שבאמצעות פגיעה באנשים הם חושבים שהם נעלים על פני אחרים. לכן הצעירים והעשירים נוהגים בהיבריס...". כבר כאן ניתן לראות את סמיכותן של הגאווה והבושה זו לזו – האחת מושגת באמצעות האחרת. נקודה זו עשויה להצביע על הדמיון המנגנוני של שני הרגשות האלה.

השמש או נפילת איקרוס, מרי-ז'וזף בלונדל

"השמש או נפילת איקרוס", (1819), מרי-ז'וזף בלונדל, מוזיאון הלובר, פריס. תצלום: Jastrow, ויקיפדיה

במיתולוגיה היהודית, חוו שוכני גן העדן, אדם וחווה, רגע מביש טראומטי במיוחד. זה הרגע שבו הם נוכחו לדעת שהם עירומים– "ואירא כי ערום אנוכי, ואיחבא", אומר אדם בספר בראשית. הטראומה האנושית הזאת מהדהדת גם בנו, כאשר הבושה מעירה אותנו מתוך חלום בלהות שבו אנחנו מוצאים את עצמנו ערומים בפומבי. סיפורם של ילדי אדם וחווה, קין והבל, גם הוא נגוע בבושה. אמנם בפסוק הנוגע לסימונו של קין הסיבה לאות היא מתן הגנה אלוהית, "לבלתי הכות אותו כל מוצאו", אולם בתודעה הקולקטיבית המודרנית, אות קין מקושר לאות קלון, ובכך הוא מובן כהמחשה ויזואלית של הבושה. זו דוגמה להכללת מיתוס בתוך מרחב המשמעות של ה'בושה', בדיעבד וכתוצאה ממסורת פרשנית.

הגלגול הנוצרי של סיפור הבריאה מתחיל בנקודה קדומה אף יותר מיום הבריאה הראשון. לפני שברא אלוהים עולם שהוא גשמי ורוחני, הוא ברא עולם רוחני, ששוכניו היו עשויים רוח בלבד, מלאכים. המלאך לוציפר, הילל בן שחר על פי שמו העברי, העז למרוד באלוהים, ובכך חטא בחטא הנורא ביותר שאפשר לחטוא בו, חטא הגאווה. עם התפשטות הנצרות באגן הים התיכון ובאירופה באלף הראשון לספירה, התקבעו שבעת אבות החטא בוועידות הכנסייתיות השונות, וחטא הגאווה הובן כחטא השורשי והמסוכן ביותר מבין השבעה.

אלו שהמשיכו לדבוק בישוע לאחר צליבתו הפכו לקהילה פרשנית. הם השכילו לחלץ מתוך הכישלון את הקורבן, מתוך השבר הם העלו דווקא את התגשמות החזון

דורות רבים לאחר מכן, הרומאים יבקשו להשפיל מטיף יהודי בשם ישוע כשהוא מובל ברחובות ירושלים, נושא את הצלב שעליו ימות. רגע צליבתו של ישוע יכול היה לקרוע את חבלי המשיח או לעבות אותם, להפיג את האשליה או לאשר אותה מחדש. בספרו "הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה", ההיסטוריון אביעד קליינברג כותב כי אלו שהמשיכו לדבוק בישוע לאחר צליבתו הפכו לקהילה פרשנית. הם השכילו לחלץ מתוך הכישלון את הקורבן, מתוך השבר הם העלו דווקא את התגשמות החזון. כך התהפכה הבושה שבעונש הצליבה על פיה, וסימן הצלב נטען בערך סימבולי חיובי שמיליונים כיום ברחבי העולם מסמנים בו את אמונתם, ואפילו – היפוך סימבולי נוסף – מתווים את הצלב על גופם שלהם. חסידיו של ישוע הבינו את הוורסטיליות של הבושה והגאווה ואת הפוטנציאל שבחילוף ביניהן.

הלקאתו של ישו, קאראווג'ו

"הלקאתו של ישו" (1607), קאראווג'ו, תצלום: ויקיפדיה

בצד השני של אסיה ומאות שנים לאחר מכן, בתקופת אדו, התקבע טקס ה'ספוקו', שבו הלוחם הסמוראי מפלח את בטנו בשני חיתוכים קטלניים. בכך ביקשו הסמוראים להשיב לעצמם את הכבוד שאבד כשהובסו בקרב. לאחר הכניעה היפנית במלחמת העולם השנייה, אותה תודעת בושה מחרידה גרמה לגל התאבדויות ביפן בקרב מפקדים בצמרת היפנית ובקרב לאומנים אחרים, כדוגמת הגנרל קורצ'יקה אנאמי.

ובחזרה לאירופה של העת החדשה. עם עליית הלאומיות, נחטפה הגאווה האישית, שהושמצה על ידי הכנסייה הנוצרית, לטובת גאווה קולקטיבית לאומית שיש בה מעלה. אולם כבר באמצע המאה ה-18 היו לגאווה הלאומית מקטרגים. אחד מהם היה רופא שוויצרי בשם יוהן גיאורג צימרמן ששלח ידו בכתיבה פילוסופית, ובספרו "על הגאווה הלאומית" מתח ביקורת על האנגלים, הצרפתים, הספרדים ואפילו היפנים: "על מה, מלבד יתרונות מדומיינים, האהבה העצמית מבססת את ההבל המגוחך הממלא את חזהו של הספרדי או הפורטוגזי השחום כשהוא משווה את גוון עורו לזה של האפריקאי [...] ?". את העיוורון שבגאווה הלאומית צימרמן מסביר בכך ש"צניעות והגינות הן מעלות שבעיני אומות רבות שייכות לעולם אחר. הראשונה משמעה שעלינו להימנע מלתבוע לנו למעלה מן הדין והשנייה מחייבת אותנו לנהוג ללא משוא פנים".

הביקורת הפוסט-קולוניאלית הפכה את הגאווה הלאומית של התרבות האירופית לבושה לאומית מפאת הניצול, השעבוד והאלימות

הקולוניאליזם האירופי באסיה, אפריקה ובאמריקה בעת החדשה חשף את הפנים המכוערות של הגאווה הלאומית ואת המדרון החלקלק שהיא עלולה להוליך אליו. הפלישות האירופיות נעטפו בהילה אלטרואיסטית של משימה מתרבתת, הבאת ערכים נוצריים, ליברליים או מדעיים אל ארצות נחשלות, "משא האדם הלבן" שהוא נושא בעל כורחו. תחושת שליחות זו לא מנעה, ואולי אף דרבנה, את הפורענות שהייתה נחלת הארצות והעמים הכבושים. הביקורת הפוסט-קולוניאלית הפכה את הגאווה הלאומית של התרבות האירופית לבושה לאומית מפאת הניצול, השעבוד והאלימות. פוליטיקאי אמריקני בשם ג'ורג' וושינגטון ויליאמס טבע ב-1890 את הביטוי "פשע נגד האנושות", בביקורת שפרסם בגנות הזוועות שעולל ליאופולד השני מלך הבלגים בשטחי "מדינת קונגו החופשית", כפי שהוא קרא לה ברוב אירוניה. באופן דומה, ארגוני שמאל במדינת ישראל מבקשים להחיל תפישות פוסט-קולוניאליות על אירועים מכוננים בעיצוב הגאווה הלאומית הישראלית: מלחמת העצמאות מוסבת להיקרא נכבה ולהיזכר כאסון, הגאווה שבניצחון תוך ששה ימים מוסבת לבושה להשתייך לעם כובש, עוד עם כובש עם משימה מתרבתת משלו.

לאחר מלחמות העולם, במחצית הראשונה של המאה ה-20, ניתן לראות תנועה מעניינת בין ה'בושה' ל'גאווה': המובנים הקולקטיביים של הגאווה (גאווה לאומית) עברו אל הבושה (בושה לאומית) וכך נוצר מקום עבור מובנים אינדיבידואליים של גאווה. אלה האחרונים עברו אל ה'גאווה' מה'בושה'. כלומר, המובנים הקולקטיביים והמובנים האינדיבידואליים כמו משחקים בין זירות הגאווה והבושה ומתחלפים ביניהם על בסיס מקום פנוי. עכשיו, משהתפנה מקום עבור גאווה אינדיבידואלית, ניתן היה לטעון אותה בערך סימבולי חיובי, במקום הערך השלילי שהוצמד לה במסורת הנוצרית.

דוגמה לכך היא חדירת רטוריקת הגאווה לשיח הטיפולי, כאשר מטפלים מאסכולות ניו-אייג'יות שונות עושים בה שימוש לשם פיתוח תחושת ערך עצמי – כהיפוך של הבושה: "אני גאה להיות מי שאני". הסובייקט המטופל גאה בעצמו, גם אם הוא אוטיסט, נוטה לדיכאון, בעל מוגבלות פיזית או מרגיש אבוד בחייו המקצועיים. הגאווה כאמצעי תרפויטי משמשת ל"העצמה", מעין טקטיקה טיפולית של הכרה בהיפר-עצמיות שמקבלת תוקף באמצעות ההצהרה. במסגרת השיח התרפויטי, מה שהיה פעם מושא לבושה, הופך היום למושא גאווה. קטגוריות ההשתייכות שנחשבו פעם לנלעגות מכירות בעצמן מחדש כבעלות ערך באמצעות הפעלה מכוונת ומווסתת של מנגנון הגאווה.

גם הגאווה הלהט"בית היא מודל לערך חיובי של גאווה. אי אפשר לשמוע בימים אלה את המילה 'גאווה' בלי הדהוד, ולו קלוש, של המשמעות הלהט"בית. לאחר שהגאווה הלהט"בית הקולקטיבית נולדה מהיפוכה של הבושה האישית על החריגות המינית או המגדרית, היא דחקה לפינה את המשמעויות האחרות של 'גאווה' שקדמו לה והשתלטה על שטח עצום מהמרחב שהיא יכולה להצביע עליו. שיאו השנתי של מאבק 'הקהילה הגאה', המזוהה באמצעות 'דגל הגאווה' הצבעוני, הוא 'מצעד הגאווה', שנערך במסגרת 'אירועי הגאווה', המרוכזים ב'חודש הגאווה'. כל אלה אסטרטגיות ליצירת שיח, שמבססות את הגאווה במרחב הדמוגרפי (קהילה), במרחב הסמלי (דגל), במרחב הזמן (חודש) ובמרחב הפיזי (מצעד), וכובלות לבלתי התר את המילה 'גאווה' לקמפיין הלהט"בי.

גאווה, חוף וניס, סוכת מציל, לוס אנג'לס

גאווה מופגנת, חוף וניס, לוס אנג'לס. תצלום: מריון מישל

נשאלת השאלה, מה יש ברטוריקת הגאווה והבושה שהופך אותן לכל כך פופולריות בקמפיינים ממסדיים ושאינם ממסדיים? ייתכן כי התשובה נעוצה בקלות ההפעלה של המנגנונים הרגשיים של הבושה והגאווה. אלה שני רגשות מידיים הפועלים על בסיס מוניטין. הערכה של מוניטין היא קלה לביצוע, מכיוון שהיא חד ממדית – המוניטין עולה או יורד. אין לו צדדים או עומק שיהפכו אותו לתלת ממדי. המוניטין הוא האלמנט החוצץ בין המתגאה או המתבייש ובין מושא ההתגאות או ההתביישות, ורק דרך עדשה זו יכול המתגאה או המתבייש לראות את המושא ולחוש כלפיו גאווה או בושה. בסופו של דבר, הגאווה והבושה ממלאות את אותה הפונקציה ומבוססות על פעולה זהה. ההבדל ביניהן תלוי רק בהלימה או באי-ההלימה לציפייה חברתית, ואלה מקודדות לעליית גרף המוניטין או לירידתו. רגשות כמו חרדה, אושר ובלבול, למשל, הם רגשות מורכבים, הנסובים סביב סיטואציות ולא סביב מוניטין, ולכן קשה יותר לפתח אותם אצל אנשים באופן מלאכותי ובזמן קצר.

הגאווה הלאומית פועלת על הפרט וכלפי המדינה: האזרח הוא בתפקיד המתגאה והמדינה היא מושא גאוותו

אף שהמבנה הבסיסי של הבושה והגאווה זהה, קמפיינים ממסדיים מפעילים את המנגנונים של הגאווה ושל הבושה בשני אופנים שונים. הגאווה הלאומית פועלת על הפרט וכלפי המדינה: האזרח הוא בתפקיד המתגאה והמדינה היא מושא גאוותו. לעומת זאת, הבושה בהקשר הממסדי מבוססת על יחס רפלקסיבי בין הפרט לבין עצמו. כלומר, אם הפרט אינו עומד בסטנדרטים פטריוטיים מסוימים, מצופה ממנו להתבייש בעצמו.

ישראל אינה נוטה לנקוט קו תקשורתי המעודד בושה של היחיד כלפי עצמו, לכך דואגות פרקטיקות חברתיות בלתי מוכרזות אחרות. אולם במקומות אחרים בראשית המאה ה-20, עוד בתחילת עידן הקמפיינים, אסטרטגיה זו התגלתה כיעילה למדי. כרזות גיוס שהופצו ברחבי בריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה משתמשות בדימויים ובסיסמאות שאמורות לייצר בושה רפלקסיבית אצל הפרט. כרזה מפורסמת מ-1915 מציגה את ג'ון בול – ייצוג אנושי של בריטניה כגבר בגיל העמידה בעל כרס, לובש מקטורן ונעזר במקל הליכה – מפנה אצבע מאשימה כלפי הפרט ופונה אליו ישירות בשאלה: "מי חסר? האם זה אתה?". שנים ספורות לאחר מכן, דימוי דומה הודפס בברית המועצות על כרזת גיוס לצבא האדום, שהורכב ממתנדבים. מתחת לדמות לבושת המדים המצביעה בתוכחה נכתב: "האם נרשמת להתנדבות?". כרזה בריטית אחרת מ-1915 אינה נושאת דימוי ויזואלי, אלא מסתפקת בכיתוב בלבד: "ישנם שלושה סוגים של אנשים: אלה ששומעים את הקריאה ומצייתים, אלה שמאחרים ו – האחרים. לאיזה סוג אתה משתייך?". האיום בחרם, להימנות על 'האחרים' מעורר פעולת בדיקה עצמית למול המוניטין, צורך לוודא תאימות בין המקרה הפרטי לבין הציפייה. הגאווה או הבושה, כאמור, יתעוררו בעקבות בדיקה כזו, על בסיס הלימה או אי-הלימה בין המוניטין והציפייה החברתית. הקו הדק בין פעולה לפאסיביות ניכר גם בפוסטר אחר מאותה שנה, בו מוצגת סיטואציה עתידית – ילד וילדה שואלים את אביהם: "אבא, מה אתה עשית במלחמה הגדולה?". הכרזה הזאת, שבה התמימות הפרטית מתפקדת כאצבע המאשימה הציבורית, מדגישה את האלמנט הבינארי של הגאווה או הבושה ואת הפוטנציאל לפישוט מוחלט הגלום בהן: כן או לא, השתתפת במאמץ המלחמתי או לא – ערכים בינאריים אלה מתורגמים בקלות ובאופן ישיר לבושה או גאווה.

ג'ון בול, כרזה, מלחמת העולם הראשונה, גיוס

כרזת גיוס למלחמת העולם הראשונה: "מי חסר? האם זה אתה?", תצלום: ויקיפדיה

מעניין להתעכב על האספקט התחבירי של הבושה הרפלקסיבית. אדם שהפנים את התעמולה אמור להזדהות עם המשפט "אני מתבייש בעצמי". פעולת ההתביישות המתמצה במשפט זה משמעותה שהסובייקט המתבייש חושב שהוא, בתפקיד האובייקט, לעולם לא היה מבצע את הפעולה שבגינה הוא מתבייש. זה דומה לתחושת חרטה, אבל יש פה גם הבדל מהותי. המתחרט מכיר בדבר נורא: שהאני של עכשיו והאני של אתמול – שניהם אותו אני ואין דרך לחמוק מציפורני ההכרה המייאשת הזו. הטרגדיה במחזה "אדיפוס המלך" לסופוקלס טמונה בהכרה הבלתי נמנעת באחדות הזאת. לקראת סוף המחזה, כאשר אדיפוס מבין שדברי הנביא טרסיאס מהתמונה הראשונה – "אתה האיש אשר אתה מבקש" – נכונים, הוא מבין את הקללה האיומה שבזיהוי בין רוצח ליוס לבין רודפו, בין בנה של יוקסטה לבעלה – כולם אדיפוס עצמו. בהתביישות, לעומת החרטה, אין הכרה כזאת: אני ו"הילד הרע שבי" מנותקים זה מזה וקיימים ברמות שונות. האספקט התחבירי כאן מזכיר את הבעייתיות שישעיהו ברלין עמד עליה בחיבורו "שני מושגים של חירות" הגלומה במושג החירות החיובית מדגם "אני אדון לעצמי". גם בהכרזה זו קיימת הפרדה ברמה התחבירית: 'אני' כנושא ו'עצמי' כמושא. בהבדל התחבירי מובלעת עליונות מוסרית של ה'אני' על פני ה'עצמי', של הסובייקט על פני האובייקט, שבעצם הם יש אחד רפלקסיבי.

באשר לגאווה הלאומית, רעיון זה ניכר היטב בתעמולה סובייטית. כרזה מ-1924 שפורסמה לזכרו של לנין, מציגה מבנה אדיר ממדים שבראשו נישאת תמונתו של לנין. כשכוכב שביט מאיר בשובלו את שמי הלילה, נוהרים אלפי אנשים אל המבנה עם דגלים בידיהם. בתחתית הכרזה נכתב: "מה גדול הצער – מה גדולה המורשת". בספרו "ארצות דמים", ההיסטוריון טימותי סניידר כותב כי שנת 1930 היא שנה שבה תכנית החומש של סטלין לתיעוש ברית המועצות העלתה הילוך באמצעות הגברת הקולקטיביזציה של אדמות האיכרים ויבולם, וגירוש בכפייה של איכרי ברה"מ, ובפרט של איכרי אוקראינה. כרזה משנה זו מראה כף יד מורמת במועל יד, צבועה בשחור-לבן על רקע אדום בוהק, ובתוכה ידיים רבות מונפות באותה המחווה, שהיא כעין הצדעה או שבועה. משני צדי כף היד הגדולה נכתב: "אנחנו נוציא לפועל את התכניות הגדולות". כרזה נוספת מ-1941 מציגה חייל המניף את נשקו על רקע של המוני חיילים אחרים ובתחתיתה נכתב: "כוחותינו רבים מספור". כרזה מ-1951 מציגה ילד ונער במדי בית ספר מטיסים מטוס צעצוע בשדה פתוח, על רקע שמיים (שוב, שמיים) זרועי מטוסים. בתחתית הפוסטר נכתב: "גם אנחנו נהיה טייסים!". הגודל, ההמון, העוצמה, שותפות הגורל, הנחישות לקחת חלק במפעל האדיר של הקומוניזם – כל אלה ניבטים מכרזות התעמולה. הפונקציות הרגשיות והתודעתיות שהכרזות נועדו לעורר הן רבות, אולם בכולן ניתן להבחין במנגנון הגאווה המעוור שנכנס לפעולה.

לנין, גרגורי גולדשטיין, הכיכר האדומה

לנין נואם בכיכר האדומה (1919), תצלום: גרגורי גולדשטיין, ויקיפדיה

לעומת גאווה לאומית, הנמצאת בשימוש על ידי הממסד, 'בושה לאומית' היא כלי התנגדות רטרואקטיבי לפעולות המשטר. כאמור, היסטוריונים, מבקרי תרבות, עיתונאים ופוליטיקאים דאגו לצבוע את ההיסטוריה הקולוניאלית של מדינות אירופה בגווני בושה עזים. הניסיון להתחקות אחר עוולות העבר מבצע גם הוא היפוך של גאוות הקדמה לכדי בושה שבהכרה במדיניות של התעללות. היה אפשר לצפות מביקורת פוסט-קולוניאלית להשתמש ברטוריקה של חרטה והתנצלות, אולם גם היא, בדומה לקמפיינים הממסדיים, מבקשת להחיל על המדינה בושה רפלקסיבית – התביישות האומה או המדינה בעצמה. בין השורות אפשר לזהות את ההתמגנטות הכמעט-אוטומטית לשמאל וימין פוליטי: השמאל מתנדב בהתחסדות לתפקיד המתבייש, הימין נלהב להצדיע בגאווה.

בושה וגאווה שתיהן מורות על תהליכים רגשיים פאסיביים המופעלים מבחוץ. לכן הן מעודדות אי-עשייה, דבר נוח עבור המדינה, אולם לא כל כך מוצלח בהקשר של קמפיין אנטי-ממסדי

מבט חוזר אל המכניקה של הבושה והגאווה יכול לתת תשובה לשאלה מדוע הבושה והגאווה הן כל כך מוצלחות בקמפיינים ממסדיים. עניין זה נוגע לתופעת לוואי שנגרמת מההפרדה בין נושא ההתביישות למושאו – קיפאון מחשבתי ופעולתי. בושה וגאווה שתיהן מורות על תהליכים רגשיים פאסיביים המופעלים מבחוץ. לכן הן מעודדות אי-עשייה, דבר נוח עבור המדינה, אולם לא כל כך מוצלח בהקשר של קמפיין אנטי-ממסדי. הקיפאון בבושה ובגאווה גורם להן להתעצם מתוקף עצמן: המתביישים יתפלשו עוד ועוד בשלוליות בושתם, המתגאים ימשיכו להסתנוור מאור גאוותם. רגשות לעומתיים בתוך קמפיין עשוי היטב שניזון ממחנאות נוטים להתקטב זה מול זה, וכך הקיפאון מהתערבות ממשית במציאות הפוליטית רק מהדק את אחיזתו יותר ויותר.

סירות, גאווה

סירות של אור במחווה של גאווה, ווידסטוק, אנגליה. תצלום: אנדי הול

לכן, אין פלא אפוא בעובדה שהמאבק הלהט"בי, שהשתמש ברטוריקה של גאווה, אומץ על ידי הממסד, נחטף על ידו, והיום מצעדי הגאווה ברחבי העולם הם כר פורה לתעשיית התיירות ולגלגול של הון בידי יזמים, עיריות וארגונים ממשלתיים. עצם השימוש של המאבק הלהט"בי ברטוריקה של גאווה קולקטיבית הקל על הממסד ליטול את העוקץ האקטיביסטי ממצעד הגאווה ולהשתלט על המרחב הזה. לראייה, פעילות מחאתית נעדרת ממצעדי גאווה רבים לטובת חגיגה צבעונית נטולת תוכן ורוויית עור ויצרים.

אם כן, תנועת הקונוטציות במרחבי המשמעות של הבושה והגאווה שרטטה את האופנים השונים שבהם מגוון קמפיינים פוליטיים משתמשים בגאווה ובבושה. הקו הממסדי נוטה לפנות לגאווה לאומית או לבושה עצמית, ואילו הקו החוץ-ממסדי משתמש בבושה הלאומית ככלי רטורי לשיח על פשעי הארגון המדיני. אולם בבסיסן, גאווה ובושה מובנות באופן דומה כמנגנונים רגשיים: נושא הבושה או הגאווה מתנתק מהמושא (ואפילו הם אותה ישות עצמה) ומציב גרף מוניטיני ביניהם, שרק באמצעותו יכול המתבייש או המתגאה לפענח את המושא ולנקוט את התגובה המתחייבת מפיענוח זה. ניתוק כזה יוצר קיפאון מעשי אצל האזרח ומשתק את המוטיבציה לשנות את המציאות הפוליטית. מהסיבה הזאת, ייתכן שקמפיינים אנטי-ממסדיים שמבקשים לעורר אקטיביזם אזרחי אנטי-ממסדי אינם פועלים לטובתם כאשר הם מבססים את האסטרטגיות התקשורתיות שלהם על שיח הבושה והגאווה. לכן, ראוי לחשוב על אסטרטגיות רגשיות אחרות שיחליפו את הגאווה והבושה כדי לגייס אזרחים לפעולה.

 

מקורות:


The Oxford Classical Dictionary, s.v. “Hubris”, Edited by Simon Hornblower and Antony Spawforth, New York: Oxford University Press, 2005.

אביעד קליינברג, הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה, הוצאת משרד הביטחון, 1995, עמוד 29.
טימותי סניידר, "רעב בברית המועצות", מתוך: ארצות דמים, הוצאת כתר, 2012.
ישעיהו ברלין, "שני מושגים של חירות", מתוך: ארבע מסות על חירות, הוצאת רשפים, 1971, עמוד 183.


Johann Georg Zimmermann, An Essay on National Pride, pp. 2, 37.

סופוקלס, אידיפוס המלך, תרגום: שאול טשרניחובסקי, אוחזר מתוך: ויקיטקסט.

גיא דולב הוא סטודנט להיסטוריה כללית ולמדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.

תמונה ראשית: דגל ארה"ב במרכז העיר לאס וגאס. תצלום: NeONBRAND ב-unsplash.com

Photo by NeONBRAND on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי גיא דולב.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על על בושה, גאווה ודעות קדומות

02
עידו ו.

מעט חסרה לי התייחסות דווקא בהיבט הקוגניטיבי; כיצד השימוש בגאווה והבושה משפיע על מוחנו? זאת ועוד, האם ניתן להתחקות אחר מנגנונים אנושיים וחברתיים, מתקופות קדומות יותר, בהם רווחו שיטות מסוג זה במטרה להניע תהליכים באופן יעיל יותר? כלומר, שהממסד ודומיו לא המציא מחדש את הגלגל, אלא רק, במידה כזאת או אחרת, שחזר אותו?

כתבה מעניינת. יישר כוח ל'אלכסון' שנותנים במה לכותבים צעירים.

04
קלרטה טרגר

מאמר מעניין מאד.
אהבתי במיוחד את התיאור של "המשמעות" העולה ממנו כאורגניזם חי, בעל תנועה.

מאחר והגאווה והבושה מבנות זו את זו, יצא לי לא אחת לתהות מה תהיינה ההשלכות של תחושת הבושה הרב-דורית של הגרמנים. אני מעט חלוקה איתך לגבי הקביעה: "ניתוק כזה יוצר קיפאון מעשי אצל האזרח ומשתק את המוטיבציה לשנות את המציאות הפוליטית.", מה שעוד יותר מגביר את החשש שלי בהקשר הגרמני. ויכול להיות שאנו כבר רואים את ניצן העניין בהתנגדות האירופית (והגרמנית) להגירה ובהתחזקות הפופוליזם.