יורם מלצר

יורם מלצר

יורם מלצר , סופר, מתרגם, בלשן ועורך

עורך "אלכסון" החל בדצמבר 2015. קורא וכותב. בין הספרים שכתבתי עד כה: "חיבת ציון", "שלג באלבניה", "האיש שנקבר פעמיים", "האם ליסבון קיימת?" ו-"פלה: אל בשר ודם". תרגמתי את "ספר האי-נחת" של פרננדו פסואה (ויצירות נוספות שלו), ספרים של קורטאסר, מריו ורגס יוסה, סלמן רושדי ורבים אחרים מספרדית, פורטוגלית, צרפתית ועוד. כתבתי טור ב"הארץ", שימשתי מבקר הספרות העברית של "מעריב" וכתבתי בכתבי עת בארץ ובעולם. ערכתי ספרים אחדים. ב-2020 ראה אור הרומן שלי "כמה שזה לוקח", וב-2021 סיימתי דוקטורט בבלשנות, העוסק בפורטוגזית של ברזיל.

עוד מקומות למצוא את יורם
תאריך הצטרפות
יוני 2021

a 44 רשומות מאת יורם מלצר

מה לא מפנק

מבט סביב, הטיית אוזן, ולו הקלים ביותר, קולטים מיד משהו ״מפנק״. בכל אשר נפנה: חופשה מפנקת, ארוחה מפנקת, קוקטייל מפנק, שמיכה מפנקת, קרם ידיים מפנק, פרבר חדש – גם הוא מפנק - דגם חדש של מכונית, אוזניות מפנקות ואפילו פגישה מפנקת עם יועץ השקעות. דומה שהתואר ״מפנק״ מודבק באורח סדרתי, כמעט אוטומטי, אולי אפילו היסטרי, כמעט לכל דבר שרוצים להציע לנו, למכור לנו, לגרום לנו לצרוך, לטובת שלוותנו המתפנקת והנועם המפונק הכללי שלנו.

לפני שנמשיך כדאי להזכיר לעצמנו ש״לפנק״ הוא מושג דו-משמעי. מצד אחד, הוא מתייחס למתן יחס של חמימות יתרה, להנעמה מכוונת וממוקדת בזולת, ליצירת חוויה עוטפת, ילְדית ורכה. מצד אחר, פינוק-יתר נחשב לדבר שאינו רצוי, ולומר על אדם שהוא ״מפונק״ פירושו לא רק שפינקו אותו (הרבה או יותר מדי) אלא שהוא מגלה מידה לא רצויה של עצלות, של הסתמכות על אחרים שיעשו עבורו את מה שהוא צריך לעשות, או שהוא מפגין זכות-יתר, פריבילגיות, לפיה לא הוא צריך לטרוח אלא אחרים. לא בכדי באנגלית המונח המביע זאת הוא ״spoilt״, כלומר ״מקולקל״, אפילו ״רקוב״.

אלא שהתואר ״מפנק״ המוצמד לאינספור דברים המוצעים לנו אינו מבקש להפנות את תשומת לבנו אלא להיבט החיובי של ה״פינוק״, לאותה חזרה רכה ומתקתקה, עוטפת ועטופה, עצלה וחמימה למנוחה, להרפיה, להירגעות, שהיא גם פסיבית וממוקדת בטיפוח עצמי ובהתרכזות בקורקבנו של הצרכן. פסיביות כזאת הכרחית כדי למכור לנו, כדי להחליש את ההגנות שלנו, לפרק את ההתנגדויות האפשריות שלנו, לפתות אותנו לקצר את הדרך אל העונג המובטח, בלי לחשוב על המחיר.

לא מעט צדק היה בעמדתו של ויטגנשטיין, שלפיה המשמעות עולה מתוך השימוש. לכן, מבט על השימוש שהצבעתי עליו כאן ב״מפנק״ מראה כי התואר מתרוקן מתוכנו, ונותר כהבעה של רצון למכור באמצעות הפעלה רגשית. שימוש היתר ב״מפנק״ הוא שמרוקן אותו מכל תוכן ספציפי. אם הכול מפנק, אם כל כך הרבה דברים שמנסים לשכנע אותנו לבחור בהם, לקנות אותם, מאופיינים כמפנקים, האם יכול להיות דבר טוב ורצוי שאינו מפנק? האם נגיב למשהו שיוצג לנו במונח אחר, חיובי ככל שיהיה?

השחיקה מתרחשת במהירות, בוודאי בסביבה קטנה, דחוקה, רבת חיכוך ורועשת כמו תיבת התהודה של הפרסומות בעברית. ארץ קטנה, דוברי עברית מעטים, תוקפנות פרסומית עצומה, מספר מוגבל של רעיונאים, והנה התוצאה. בדיוק כמו המודעות בעונות של בחירות, שמציגות גרסאות שונות של צבעי כחול, לבן ואדום, של הדגל ושל אלמנט הנקודה בסוף הסיסמה (לרוב בצבע אדום, כמו המנהג לסיים אמירה בהכרזה פסקנית ״נקודה!״) – שאין איש יכול להבחין עוד מה הן אומרות ובמי הן קוראות לנו לתמוך, כך ״מפנק״ כתואר מאבד במהירות את היכולת להגיע אלינו.

בינתיים, אין בנמצא חלופות בולטות ל״מפנק״. יתכן מאוד שהסיבה לכך היא אכן ההשתלטות המוחלטת של התואר על שדה הפעולה. במובן הזה נראה שגם בשדה הלשוני, התרבות של ״המנצח לוקח את כל הקופה״ פועלת את פעולתה. במבט מהצד, מבט תיאורי על המתרחש, אפשר גם לקשור את הדברים לעוני מסוים בהבעה, לפישוט היתר של המסרים ולנטייה כללית, בתחומים רבים, לתת לאופנות לכבוש את כל הבמה כולה. יש מי שהדבר נראה להם טבעי, מסיבות של אידאולוגיה או טעם, ויש מי שמפתחים אלרגיה ל״מפנק״ ואיתה גם רתיעה מלקנות דבר מכל הדברים שמוצגים להם כך. בינתיים, מתעמעם הצד החיובי, הנעים, המתון והמתוק של הפינוק.

הלבושים למחצה

גבר נכנס לחנות בגדים ומבקש לקנות מכנס. אישה נכנסת לחנות נעליים ושואלת האם יש נעל עם עקב גבוה. הגבר זוכה לתגובה, שואלים אותו האם הוא רוצה מכנס ארוך או קצר. האישה שומעת שהיום כולן הולכות עם נעל שטוחה.

דברים כאלו קורים אצלנו מדי יום, ורבה התמיהה. ברור לנו, כדוברי עברית בני זמננו, שהאיש אינו מבקש לקנות מחצית זוג מכנסיים כפי שהאישה אינה מתכוונת לצאת מהחנות כשבידה נעל אחת בלבד. וברור לנו שמי שעונה להם יודע בדיוק במה מדובר, מה כוונתם של הקונים ומה הם מצפים לקבל.

כדי לנסות לברר את התופעה, יש צורך לאפיין אותה באורח מדויק ככל האפשר. ראשית, מה שמשותף ל״מכנס״ ול״נעל״ בהקשר המדובר כאן הוא ששניהם פריטי לבוש, ושניהם מופיעים בעברית בצורה זוגית, ״מכנסיים״ ו״נעליים״. לאחר מכן, נשאל את עצמנו האם התופעה מתרחשת גם בפריטי לבוש אחרים שאנו מוצאים בצורה זוגית, בפריטי לבוש בכלל – כלומר כאלו שאינם מופיעים בצורה זוגית – או שמא גם בשמות עצם אחרים, אולי מתחומים אחרים.

לשם כך, נצטרך לחפש דוגמאות במציאות הלשונית הזמינה לנו. וזאת, נזכור תמיד, מיוצגת בטקסטים, ובהם בלבד, בין אם הם כתובים ובין אם הם דבורים. דוגמאות אמיתיות של התבטאות עברית שאינה נעשית בידי מי שמודעים לשאלות שאנו מבקשים לברר הן שיונחו על שולחן הבדיקה הקטנה שלנו.

אני יכול להעיד שנתקלתי גם ב״מגף״ לציון זוג מגפיים. ואם מחפשים פריטים צמודי-גוף אחרים שמצוינים בעברית במילה בצורה זוגית, על הדעת עולה ״משקפיים״, שביחס אליהם אני בטוח שלא נתקלתי בשום טקסט ב״משקף״ שלקוח מבקש לקנות בחנות אופטיקה. מה שמשותף ל״מכנסיים״ ול״משקפיים״ הוא ששניהם סימטריים, עשויים משני צדדים זהים עקרונית, שמחוברים ביניהם – בניגוד לנעליים. נתקלתי גם ב״סנדל״ ו״כפכף״ לציון ״סנדלים״ ו״כפכפים״, בהקשרים זהים ל״נעל״ ו״מכנס״. לגבי ״גרב״ לציון גרביים, אינני יודע וצריך לחפש אם קיימות לכך דוגמאות, אך בתחום ההלבשה התחתונה נתקלתי לא מעט בדוברות (אולי במקרה, אולי לא – דוברות ולא דוברים) שאמרו ״תחתון״ לציון ״תחתונים״, והמילה הופיעה בפרסומות. וכך, לקבוצה הקטנה מצטרפת מילה בצורת יחיד המציינת את הפריט כולו, המצוין במילה בצורת רבים, ולא זוגי.

מכנס ונעל, מגף, סנדל, כפכף ותחתון. ואולי גם גרב. אלו ככל הנראה הראיות שיש בידינו. על סיבות אין מה לדבר, כי בלשון כמעט לעולם אין איזו יד מכוונת שמתעקשת לקבוע, למשל, ש״מכנס״ יציין ״מכנסיים״ אך ש״משקפיים״ יהיו תמיד ״משקפיים״.

בשלב הזה, מה שאנו יכולים לעשות הוא להביט בהקשר. האם צורות היחיד לציון הפריט שהמונח המקובל עבורו הוא בצורת זוגי או רבים, משמשות בהקשר מסוים? בשיחות על אופנה? במצבים של בחירת הפריט בחנות? האם יתכן ש״מכנסיים״ יוזכרו בהקשר של כביסה או בהקשרים מטפוריים (״מי לובש את המכנסיים בבית הזה״) אבל כ״מכנס״ בכל הקשר אחר? הבדלים כאלו קיימים בשפות רבות, וגם בעברית: ״פרה״ היא בעל החיים, ״בקר״ הוא קטגורית הבשר שמופק ממנה, וכך גם ״תרנגול״ ו״עוף״. והאם דבר דומה מתקיים באשר ל״נעל״? למשל, ״נעל״ בחנות ובהקשר לעיצוב ואופנה, ו״נעליים״ בהקשרים של צחצוח ותיקון, ואולי במובנים מטפוריים (״להיכנס לנעליים של...״)? יתכן, אך גם כאן מה שילמד אותנו הוא הדוגמאות הממשיות, שלא הוזמנו במיוחד לצורך הרהור באפשרויות.

שאלות קטנות, הנוגעות לפרטים שנראים שוליים? יתכן. אך בתחום הלשון אין שאלות קטנות, אלא חידות מורכבות שלא תמיד נכנעות לנו – בין אם בשל חוסר נתונים, בין אם בשל קוצר ידנו להבין. בשאלה הקטנה-גדולה שעולה כאן, יתכן שמתגלה שהעברית מגוונת בין צורות יחיד וצורות זוגי (או רבים) לציון הקשרים שונים. מסוג הדברים המתוחכמים שמתגלים במציאות, ולא בספרי הלימוד או בבית הספר.

מרגיש לי

אדם ניצב מול דבר שקורה, עובדה שמוצגת בפניו, מול צורך להגיב, והוא אומר "מרגיש לי ש...".

מה הוא אומר בכך, למעשה? לכאורה, "מרגיש לי" הוא הבעה של רגש, של תחושה. יש בעברית לא מעט ביטויים במבנה הזה: "חם לי", "קר לי", "נעים לי" והיסטורית גם נוצרו בעברית, ממבנה דומה, צורות מהסוג של "סבורני", "תמהני" ורבות אחרות. כלומר, מדובר בהבעה שמדווחת על מצבו של הדובר, על המתרחש אצלו רגשית, תחושתית.

אלא ש"מרגיש לי" בעברית של ימינו ממלא תפקיד מורכב יותר, ואפילו בעייתי. ראשית, "מרגיש לי" אינו זהה ל"אני מרגיש". ה"לי" מסמן התייחסות לתחום האישי, לספירה האינטימית של הדובר. כפי שחטיפים ודברי מתיקה מסוימים זכו לשמות עם סיומת "-לי", כדי להביע את הקרבה שלהם להנאה החושית הבסיסית – "ביסלי", "כיפלי" ואחרים – כך "מרגיש לי" ממקד את האמירה בדובר, בפנימיות שהיא רק שלו, בתחום האינטימי שלו שאין איש מורשה לחדור אליו או לערער על מה שנובע מתוכו. ופה מתחילה להתגלות הבעיה.

"מרגיש לי" משמש לא פעם במקום "אני חושב" או "אני סבור" או "הגעתי למסקנה", והוא חלק מהמגמה התרבותית שבה יש לרגש מעמד עליון על המחשבה, על הידע, על העובדות, על הראיות ועל הנימוקים שאפשר לדון בהם. כך קורה ש"מרגיש לי" הוא מעין אס בחפיסת הקלפים של השיח המקובל כיום. נוכח מידע, מסקנה מוכחת או קביעה מגורם בעל ידע, יש רישיון לדוברים להתבצר מאחורי "מרגיש לי ש...", לערער על הנאמר ולעשות זאת ללא הידרשות לעובדות.

כי עובדות, לאחרונה, אינן זוכות לפופולריות שהייתה להן פעם. המנהג האמריקני לומר "I feel" בהקשרים רבים שבהם נהגו לומר פעם "I think" הוא תופעה מקבילה, ואין לשלול את האפשרות שהיא אחד השורשים שהניבו את "מרגיש לי". באנגלית האמריקנית נמצא שאפילו מי שמדברים בשם ממשלת ארצות הברית, רשויות הבריאות הלאומיות וסמכויות התחום המדעי ירשו לעצמם ברגיל לומר שהממשלה או הקהילה המדעית "feels". אין מדובר רק בדרך עדינה להציג את העובדות או את המסקנות המבוססות, אלא בשותפות בתהליך עקבי של קעקוע הסמכות, מקור הסמכות והאמת.

ב"מרגיש לי" יש גם ממד של התחמקות, הימנעות ובריחה מאחריות. "אני חושב" מציב את הדוברים בעמדה שדורשת נימוקים, אולי אפילו הוכחות, בוודאי הצגת ראיות ומהלכים שהובילו למסקנה. "מרגיש לי" יכול להישלף בכול עת, ואינו גובה כל מחיר אישי. אלא ש"מרגיש לי" עלול גם לגבות מחיר חברתי, שכן הוא מכרסם בחילופי הדעות, בלך ושוב של הנימוקים וההשתכנעות בעקבותיהם, ואף בלגיטימיות החיונית של האפשרות והנכונות לשנות את דעתנו. האינטואיציות שלנו, הרגשות שלנו, התגובה הראשונית שלנו – כולם חשובים, אך "מרגיש לי" מייצג השתלטות שלהם על השכל הישר, על חשבון האחריות של הפרט והחוסן החברתי.

כמה עשו הפועל?

האם קבוצת כדורגל או כדורסל היא יצור ממין זכר או שמא היא נקבה? פעם, בעיתונות העברית, היה מקובל להתייחס לקבוצות ספורט בלשון זכר: "הפועל תל אביב זכה בגביע" ו"מכבי חיפה ניצח במשחק הקובע". לאחר מכן נפוצה התייחסות בלשון נקבה: "הפועל באר שבע הפסידה בשבת" ו"בית"ר הודחה מהמוקדמות". אין פה עניין של זהות מגדרית: הדברים נכונים לקבוצות גברים וגם לקבוצות נשים, למועדונים שיש בשמותיהם רכיב זכרי או נקבי, והדבר גם אינו קשור לכך ששמות של ערים בעברית זוכים על פי רוב להתייחסות נקבית.

ואם לא די בכך, במשך השנים, ובעיקר בלשון הדבוּרה, נעשה מקובל להתייחס לקבוצה בלשון רבים: "בית"ר צריכים להחליף מאמן", "בשבת הפועל משחקים על כל הקופה". כלומר, לא רק שעם הזמן, בעברית, השתנה המין של קבוצות ספורט, אלא שבהמשך גורלן היה גם לשנות את אופיין מיחיד לרבים. והדבר אינו שמור רק לקבוצות ספורט. גם יחידות צבאיות זוכות לא פעם להתייחסות בלשון רבים: "גולני כבשו את החרמון" היא צורה מקובלת לחלוטין. גם חברות מסחריות מסוימות מופיעות בהתייחסות בלשון רבים, מהסוג "בזק עושים עבודות בשכונה", והדבר נכון גם לגורמים רשמיים, כמו במשפט "מס הכנסה עיקלו לו את המכונית". אפשר לשער שכשאנו רואים את הקבוצה, את הגוף המוגדר, אך גם את היחידים המרכיבים אותו, יש לנו, כדוברי עברית, נטייה להתייחס לגוף בלשון רבים.

וכך קורה הפלא הלשוני: מזכר לנקבה, מיחיד לרבים, ואין לעניין שום הקשר פוליטי-מגדרי אופנתי או אחר, אלא הגמישות של השפה והתהליכים הפנימיים בה הם שמתבטאים.

השפה העברית החיה מאפשרת לראות קבוצה או ארגון, יחידה מוגדרת, ובה בעת להתייחס לאנשים הפועלים בשם הגוף הכולל ובמסגרתו, ולשקף את כפל המבט הזה באמצעי לשוני זמין ופשוט: השם נותר על כנו – "בזק", "גולני", "בית"ר" – ואילו הפעלים או התארים יכולים להיות ברבים, לרמוז שגוף או ארגון אמנם יכול להיות חסר פנים ולהחליף את הפועלים או המוציאים לפועל בשמו ומטעמו, אך תמיד מדובר בבני אדם: שחקני כדורגל, טכנאי טלפון, שחקניות כדורסל או חיילים קרביים. כלומר לא המין או המגדר קובע, לא מינו של שם העצם ולא המגדר המיוחס למייצגים אותו, אלא ההקשר ונקודת המבט של מה שמסופר לנו.

אילו גופים, קבוצות או ארגונים משוקפים כך בעברית? כדי לדעת זאת נצטרך לאסוף דוגמאות אמיתיות מכמות משמעותית של טקסטים בעברית. במבט ראשון נראה כי גודל הגוף המדובר וגם אופיו הם פרמטרים רלוונטיים. דומה שהגוף האמור צריך להיות מגובש ומוגדר, וגם לא גדול מאוד או קטן ביותר.

דבר מכל אלו לא נמצא בספרי הדקדוק, ובוודאי אין הדברים נלמדים בבית הספר. השפה מתפתחת בפי דובריה, ומתגבשות בה תופעות שאינן ממתינות לאישור משום אקדמיה או סטנדרט המוקנה ללומדים. ביום שתימצא דוגמה מהסוג "האקדמיה קבעו כלל חדש" נדע שהכוונה היא להאיר על אנשיה, וכשנקרא ש"אנגליה לקחה את הגביע" נדע שהכוונה להצלחה של שחקניה, יותר מאשר להצלחה של המדינה שהם מייצגים.