יורם מלצר

יורם מלצר

יורם מלצר , סופר, מתרגם, בלשן ועורך

עורך "אלכסון" החל בדצמבר 2015. קורא וכותב. בין הספרים שכתבתי עד כה: "חיבת ציון", "שלג באלבניה", "האיש שנקבר פעמיים", "האם ליסבון קיימת?" ו-"פלה: אל בשר ודם". תרגמתי את "ספר האי-נחת" של פרננדו פסואה (ויצירות נוספות שלו), ספרים של קורטאסר, מריו ורגס יוסה, סלמן רושדי ורבים אחרים מספרדית, פורטוגלית, צרפתית ועוד. כתבתי טור ב"הארץ", שימשתי מבקר הספרות העברית של "מעריב" וכתבתי בכתבי עת בארץ ובעולם. ערכתי ספרים אחדים. ב-2020 ראה אור הרומן שלי "כמה שזה לוקח", וב-2021 סיימתי דוקטורט בבלשנות, העוסק בפורטוגזית של ברזיל.

עוד מקומות למצוא את יורם
תאריך הצטרפות
פברואר 2025

a 262 רשומות מאת יורם מלצר

סביבה בכושר

ההקשר הוא הכול. אי-אפשר לנתח שום תופעת בלשון בלי לקחת בחשבון את הסביבה שבה היא מתקיימת ומתגלה, להבין את הסביבה ולראות את התופעות כמשולבות בה, כחלק ממה שיוצר את המכלול הטקסטואלי, ההבעתי. אין מדובר רק במשפט הבודד (וכי יש בכלל משפט "בודד"?), וגם לא במבע יחיד. המבעים הלשוניים משקפים את ההקשר, נובעים ממנו, וגם מחזקים אותו ואת מאפייניו. מבט על הממצאים הלשוניים שאנו מבקשים לנתח תוך הבנת ההקשר הוא תנאי הכרחי ליכולתנו להבין כיצד הלשון פועלת. כי היא תמיד פועלת בהקשר.

הדברים משתקפים, מתגלמים, בכל הקשר. הנה למשל מה שמתרחש באולם התעמלות קטן, בשיעור פילטיס שבו יש מדריכה וחמישה או שישה מתאמנים ומתאמנות. הדיבור מועט, מדוד, וכמעט כולו נעשה על ידי המדריכה. היא משגיחה על כולם במקביל ומחלקת הוראות אישיות, שכן כל אחד מתלמידיה מבצע תרגיל אחר. רשת סבוכה של התבוננות מצדה, תשומת לב שעוברת בין כל חמשת או ששת התלמידים והתלמידות.

"קח לך משקולת", היא אומרת, וכן "תסדרי לך את המזרן", "שבי לך עם הרגליים קדימה", ועוד ועוד. מה שמעניין במשפטים הללו הוא השימוש העקבי במושא, "לך" (בזכר או בנקבה). הקשבה זהירה על פני שעה מראה ש"לך" מופיע רק בהוראה הפותחת תרגיל חדש. כלומר, כשמי שמקבל את ההוראה עובר ממתקן למתקן או מתנוחה לתנוחה.

רבות נאמר על "לי", "לך", "לכם" וכו' המשמשים באופן הזה. הם מופיעים במשפטים רבים של דוברים ודוברות של עברית עכשווית - "עשיתי לי מקום מסודר כדי לעבוד בשקט"; "לקחתי לי יום חופש"; "אכלתי לי חתיכת עוגה מול הנוף המדהים" – והרושם הברור המתקבל הוא ש"לי" במשפטים כאלו מגדיר, מביע ומשקף איזו ספרה אישית, אינטימית, איזו התעסקות עצמית חמימה, עם התמקדות בתחום הפרט, בין אם הגופני ובין אם הנפשי.            האלמנט הלשוני הזה מרבה להופיע בשמות של חטיפים, מביסלי ועד דוגלי, שגם בהם דומה שהרצון העיקרי בבחירת הצורן "-לי" הוא להביע הבטחה לפינוק אישי, הנאה אינטימית קטנה המרוכזת בבועת העצמי הנהנה.

וכך אפשר להבין ש"קח לך משקולת" ממקד את האמירה לאדם שכעת עומד לעשות משהו לטובת עצמו, בהקשר של הגוף ותשומת הלב האישיים שלו. וההקשר דורש מאיתנו לשים לב שאלו הוראות שנאמרות בקול רם, וכל הנוכחים שומעים אותן, גם מי שאינם מושא הפנייה הספציפית.

באורח מעניין, לאחר ההוראה הראשונה, הכוללת תמיד "לי", הוראות נוספות לאותו אדם אינן כוללות את האלמנט. נראה שלאחר ריכוז תשומת הלב בבועה האישית האינטימית, ההוראות יכולות להיות טכניות, ו"היעדר" ה"לי" מסמן זאת, וגם מסמן את היות ההוראה הנוספת הוראת המשך. אם תבוא הוראה נוספת עם "לי", היא קרוב לוודאי תופנה למישהו אחר מהתלמידים, אלא אם כן היא תכוון לאותו אדם, במטרה להפנות אותו לתרגיל אחר או למתקן אחר.

התחביר הזה, עדין ופשוט, נחשף בהקשרו, ותודות להקשר אנו יכולים לראות את המנגנון הפועל. באותו הקשר ממש מתגלה תופעה נוספת: דיבור של המדריכה למתאמן או למתאמנת שבו משמשת צורת רבים: "עכשיו נרים את המשקולת עשר פעמים בכל יד"; "אנחנו דוחפים עד שהרגל ישרה לגמרי"; "עכשיו אנחנו מכופפים הירכיים, אבל בזהירות שלא יכאב לנו בגב". הדבר דומה למנהג של רופאים, שגם הם נוטים לדבר אל המטופלים בלשון רבים. כך לפחות היה נפוץ בימים שרופאים לא הביטו רק במסך המחשב שלהם, כשהשיחה עם המטופלים הייתה חלק מהותי במפגש בין השניים. גם באנגלית מוכרת התופעה של הרופאים השואלים: "How are we feeling?", כשמולם עומד מטופל בודד, וכשהם כמובן אינם מכוונים לשלומם שלהם. בשני המקרים, בחדר האימונים ובחדר הרופא או הרופאה, חוסר האיזון ברור מראש: יש מי שמנהל את הסיטואציה, הוא בעל הסמכות והוא גם נותן הוראות או הנחיות. אפשר לראות בשימוש בלשון רבים פטרונות, למצוא בה אפילו שמץ של לעג או השפלה, אבל דומה שבאולם שבו מתנהלים שיעורי פילטיס, השימוש בלשון רבים נועד לסמן קפסולה אינטימית של שיתוף אינטרסים ואכפתיות המוקרנת אל המתאמן או המתאמנת. המדריכה מודעת לכך שלא תמיד קל לבצע את התרגיל או לדייק במילוי ההנחיות. נדרשים מאמץ וגם נכונות להתגייס, והשימוש בלשון רבים אומר "גם אני הייתי שם פעם, אני יודעת מה זה דורש" וגם, פשוט, "אני איתך".

כך חושף ההקשר שתי בועות של אינטימיות: הבועה הפרטית של כל אחד מאיתנו, שבה אנו דואגים לעצמנו ועוסקים בגוף ובנפש שלנו; והבועה המשותפת שמסומנת בין התלמיד או התלמידה ובין המורה שמחלקת הוראות אישיות. שתי הבועות מתגלות בתחביר של העברית הנשמעת בחדר, שתיהן עדינות ומדויקות, כמו התרגילים, כמו תשומת הלב לכך שהיחיד חשוף בגוף ובנפש לא רק למדריכה אלא לשאר הנוכחים בחדר. נפלאות השפה: כמה הרבה אפשר לעשות, ליצור ולהשיג באמצעים פשוטים, זמינים לכולנו. ומצד נוסף, תשומת הלב לתופעות הדקות והברורות הללו עשויה לטפח מידה של עידון. ערך מוסף לפעילות גופנית בשעות הבוקר של יום עמוס.

לבצע או לא לבצע?

השלט במעלית היה חד משמעי: "נא לא לבצע שיחות בטלפון סלולרי". הגיוני: בסביבה מתכתית, במרחב כה מצומצם, סכנת הקרינה מוגברת. בנוסף לכך, לשוחח בטלפון בקרבה הגדולה הנכפית מעצם השהייה בתא המעלית הוא מעשה חסר התחשבות. ובכל זאת, השלט עורר בי תמיהה. חשבתי מיד: "מתי אני בכלל מבצע שיחות בטלפון סלולרי (או אחר)?" ומיד: "מי בכלל 'מבצע' שיחות טלפון?"

סקירה עצמית מהירה הזכירה לי שאני, כמו כולנו, עושה שיחות טלפון, מקיים שיחות טלפון, מנהל שיחות טלפון, מתקשר לאנשים בטלפון, יוצר קשר עם אנשים בטלפון, מקבל שיחות טלפון וגם יוזם שיחות טלפון, כלומר מצלצל לאנשים. יתכן שלצירופים והביטויים הללו מצטרפים עוד שניים או שלושה, אבל ככל שמניתי בליבי את האפשרויות, התחזקה הוודאות: איני "מבצע" שיחות טלפון.

רבות מדובר על יצירתם של פעלים על יסוד שמות עצם באמצעות "לעשות". התופעה מוכרת בלשונות רבות, בהחלט לא רק בעברית. הטקסט בשלט האזהרה-בקשה במעלית צריך להיקרא בהקשרו המלא. המעלית מותקנת במוסד ציבורי-לאומי גדול, בבניין חדש. כלומר, הטקסט אינו שריד מימים עברו. בנוסף לכך, הוא אינו סטנדרטי לבניינים רבים הפועלים תחת אותה רשות בירוקרטית כלשהי, אלא מופיע במעלית במוסד שיש לו בניין אחד בלבד, בניין חדש בהחלט. כלומר, מדובר בהחלטה מודעת, ממוקדת, שהתממשה בשלט הספציפי. יש לציין שמדובר ברשות אזרחית, שאין בה שום צד בטחוני או כזה הקשור למערכת הביטחון.

ברור ש"לבצע" נוכח בעולם הצבאי-ביטחוני, וברור וידוע גם שהעברית החיה שלנו מושפעת מצורות ההתבטאות הצבאיות וגם נגועה בהן. "לבצע" הצבאי מבטא ניסיון או כוונה לפעולה מוחלטת, ממוקדת, מוכלת בפני עצמה, מוגדרת היטב, פעולה שאפילו אפשר לחזור עליה כי היא ברורה עד תום. הנחישות, ההתמקדות במטרה ותשומת הלב להשלמת הפעולה, מבוטאות על ידי השימוש ב"לבצע".

אבל מה מקום כל השיקולים האלו בהקשר של השלט במעלית, המזהיר מפני שימוש בטלפון סלולרי? קיים בוודאי אפקט ההדבקה הישראלי כל כך, שבו נימה רשמית, לאומית, עוטה סמכותיות יתר וגוונים של ירוק זית צבאי. אך נוכח פועל דו-אברי כמו "לבצע שיחות" יש צורך וטעם לעיין בחלופות האפשריות.

"לנהל שיחה" נוגע יותר לתוכן ולשליטה שלנו במהלך השיחה. "לקיים שיחה" דומה לו, אך מתרחק מעט מן התוכן ומאפייניו. "לעשות שיחה" הוא דיבורי יותר, וככזה אולי אכן פחות מתאים לשלט קבוע הפונה אל הקהל שעושה שימוש במעלית של מוסד לאומי.

בנקודה הזאת כדאי להרחיב את המבט. הנוסח ממקד את המסר בשיחת הטלפון שמוטב שלא תתרחש בתוך המעלית. הדגש מושם על השיחה יותר מאשר על המעשה, על הדיבור בטלפון. פונים אל הציבור אך מכוונים לתוצאה, תוך הקדשה מינימלית של תשומת לב למה שהציבור מתבקש לעשות או לא לעשות. מבחינה תרבותית, אפשר לראות בכך ריחוק בירוקרטי, התמקדות (כמו צבאית?) במטרה, בתוצאה, ב"שורה התחתונה", שהפכה להיות חזות הכול בחיים הישראליים. אלא שמי שהחליט להציב את השלט מעוניין להשפיע על התנהגותם של הנוסעים במעלית, והשפעה על התנהגותם אמורה להתבטא בתוצאה. קיצור הדרך המגולם בהתמקדות בתוצאה, מביא לשימוש ב"פועל ג'וקר" כמו "לבצע", דודנו הצבאי, הבירוקרטי-תוצאתי של "לעשות". יתרה מכך, השימוש ב"לבצע" מטה את המבט למצב שבו הנוסע או הנוסעת במעלית הם היוזמים את השיחה, בתור ה"מבצעים" שלה. אך חוק של היקום הוא שבדיוק 50 אחוז משיחות הטלפון נכנסות ו-50 אחוז יוצאות, כלומר רק 50 אחוז "מבוצעות" על ידי הצד המחייג, שעשוי או עלול להימצא במעלית.

ובכן, כמו שילוט ציבורי במקומות רבים אצלנו, השלט מעיד על מי שניסח אותו ועל מי שהחליט להציב אותו יותר מאשר על המסר המעשי שהוא מבטא. כמו "חייל, שפר הופעתך!" שאומר לנו יותר על המנטליות הצבאית מאשר על ההופעה הנדרשת מחיילים ומעיד יותר על מבנה הסמכות מאשר על האפקטיביות של השלט או הרלוונטיות של מיקומו. כך "נא לא לבצע שיחות בטלפון סלולרי" מעיד על הפעלת סמכות ועל דחיקה הצידה של מי שאמור להיענות לבקשה-דרישה.

העברית החיה, הפשוטה והישירה שלנו מציעה אופציות אחרות: "נא לא לשוחח בטלפון סלולרי" וגם "נא לא להשתמש בטלפון הסלולרי" או אפילו "אנו, הימנעו מלהשתמש בטלפון סלולרי" היו מתאימות ועונות על הצרכים הפרקטיים, כלומר עידוד הציבור לא לסכן את הנמצאים במעלית בשל קרינה סלולרית מוגברת וגם לא לזהם את החלל המצומצם הזה ברעש. ההימנעות מנוסחים כאלו אומרת לא מעט על מבנה הכוח המשתקף מהשלט, ולכן גם שופכת אור על הפועל הג'וקר "לבצע" ועל גווני ההבדלים בינו ובין "לעשות". רשמי, חותך, סמכותי, ממוקד מטרה, לוכד את הפעולה באורח חד, מנוכר וטכני: "לבצע" הוא חלק מדיוקן של בירוקרטיה ישראלית, דיוקן שלפחות לטעמי אינו מן המצודדים ביותר. צריך לעשות בו שינוי, כי "לבצע" בו שינוי יהיה סתירה בגוף האמירה.

צרות עם הבעל

מילים מבטאות תפישות מושרשות בתרבות. רבות מהן נושאות מטען היסטורי, הדים והשתקפויות מתקופות עבר, גם מימים רחוקים מאוד. לעתים, קהילת דוברים מתעוררת לבחון מילים מסוימות, מזהה בהן הדי של מושגים וערכים שאינם מקובלים עליה עוד וחשה אי-נוחות או אי-נחת. או-אז יש מי שמבקשים להחיל שינוי במילה, להחליף אותה באחרת ובכל אופן והוקיע את השימוש בה כמנציח ערכים שאינם רצויים על הדור הנוכחי, או על חלקים ניכרים בו.

שאלת היחסים בין המינים, הכבוד לכל אדם באשר הוא – ללא הבדל דת, גזע, מין, מגדר והשתייכויות אחרות – מעוררת מתחים בנוגע לשימוש במונחים מסוימים, מתוך אמונה שהשימוש משפיע על התפישות, על המנטליות, ועל ערכי החברה. בלי קשר למידה שבה אנו מסכימים עם הקישור בין שימוש במילים ובין הנצחתם של מבנים חברתיים ותפישתיים, איננו יכולים להכחיש שחיכוכים טרמינולוגיים-ערכיים מתקיימים ואף מאפיינים את השיח הציבורי.

דוגמה מרכזית לכך אכן עולה, בעברית, נוכח המונחים "בעל" ו"אישה".

ראשית, בולטת האסימטריה בין השניים: הראשון, "בעל", אינו מתקיים ללא מושא, כלומר "בעל" הוא רק מי שיש לו מושא לבעלותו. "אישה", לעומת זאת, מתקיימת בפני עצמה, והמונח עומד גם לצד "גבר", בהבחנה הביולוגית בין השניים (ואיני עוסק כאן בכל האפשרויות האחרות, ביולוגית, מגדרית, חברתית או בהקשר של מערכות יחסים מכל סוג). מובן שבכל הנוגע להתקשרות בין אדם ממין זכר ואדם ממין נקבה, ובוודאי בהתקשרות מסוג נישואין, "בעל" מציין את הגבר, ו"אישה" מציין את האישה – והנה אנו רואים ביתר שאת את חוסר הסימטריה.

נתמקד באי-נחת, שהיא מקום פורה במיוחד. "בעל" מעלה על הדעת ענייני בעלות, קנין, רכוש וכדומה. אישה שאומרת "בעלי" עלולה לחוש, ולא פעם גם חשה, שהיא מציגה את עצמה כרכושו של מאן-דהוא, ועצם השימוש במונח הזה מעלה בנשים רבות תחושה רעה. הפתרון שקהילת העברית העכשווית מצאה הוא לעבור לדבר על "בן זוג", ולנטרל בכך את המחויבות להליך נישואין פורמלי, לפחות מבחינת הכורח להביע את קיומו. ולצד "בן זוג", בקשר הטרוסקסואלי, ניצבת "בת זוג", ובכך הועלם המונח "אישה" מן המשוואה, שהופכת אכן לשוויונית יותר.

אפשר לטעון כי המונח "אישה" שילם את המחיר של הצורך שרבים חשו כי הגיע הזמן לחדול משימוש ב"בעל". "אישה" עדיין מתקיים לצד "גבר", במובן הביולוגי. ובכל זאת: לא נעלם מעיניי שלא היה כל ניסיון או מאמץ למצוא או להמציא חלופה ל"בעל".

עיון באנגלית מעלה מצב שונה, ובמובנים מסוימים אף הפוך למה שאנו רואים בעברית. באנגלית יש "husband" ויש "wife". המונח השני הוא פשוט, וגם קדום מאוד, למילים שמובנן "אישה", ושאפשר למצוא אותן ברחבי השפות הגרמאניות והסקנדינביות, והמשמעות היא תמיד "אישה" ואף "נקבה", ויש הסוברים שבמקור של "wife" מגולמים מונחים המציינים את אברי המין הנשיים. שונה המצב במקרה של "husband". לא צריך ניתוח עמוק או מורכב כדי להבחין כי המילה מורכבת משני יסודות: הראשון, "hus" נוגע ל"בית", ואילו השני, "band" מוכר לנו אף יותר, והוא נוגע לקשר, היקשרות, להיות האדם כבול, מובן המוכר לנו ממילים אנגליות כגון "bond" ו-"bound". בעומק עברן של אלה, ואנו שוב בענף הסקנדינבי, מצויות ככל הנראה מילים הקשורות לבנייה ולמבנה, כך ש-"husband" הוא גם מי שאחראי למבנה הבית, אולי מי שהקים אותו, וגם מי שעומד בראש ה"בית" גם במובן המושאל, כלומר של המשפחה הצומחת בבית. כל אלו אינם מבטלים את העובדה ש-"husband" גם כורך, ממש מילולית, את הגבר לבית, משעבד אותו אליו, הופך אותו לא רק לראש הבית ולמי ששוכן בו אלא אף למי שהוא עבד לבית. על אף שקל לדוברי השפות הרלוונטיות לראות ולחוש את ההקשרים הללו, למיטב ידיעתי לא קמה זעקה. אולי כיוון שמי שהכוח בידיהם מזה אלפי שנים יכולים לספוג מילה שיש בה נופך קל של השפלה, ואולי כיוון שכמו שאומרים באנגלית, הרגלים ישנים מתקשים למות.

שאלת הכבלים, חוזרת כאזיקים בשפה אחרת: ספרדית. הפעם, ואין זה מפתיע, הכבלים מושמים על ידיה של האישה, של הרעייה. בהקשר של נישואין, "אישה" בספרדית היא "esposa", מילה שבימינו פירושה גם "אזיק". אלא שעברה מרתק, קדום ומפותל.

בעברית, אנו מכירים מזה אלפי שנים את מושג ה"נסך", שפיכת יין או שמן על מזבח קדוש, חלק מפולחן אלילי שהיהדות מתעבת ומזהירה מפניו. ובכן, ביוונית הפעולה נקראה σπένδω ("spendo"). עם השנים, היא החלה לציין אקט סמלי לציון הגעה להסכם, אפילו לחתימה על חוזה. מכאן הדרך הייתה קצרה למילה הלטינית sponsus, "מי שנטל על עצמו חובה חוזית" ולידה צורת הנקבה sponsa. המילים מוכרות לנו בגלגולן לאנגלית, spouse, ולכן אפשר אף לומר בסיפוק שהשוויוניות שמבוטאת ב-spouse היא אכן קדומה מאוד, עוד מיוון העתיקה. אלא שספרדית, שנטלה את המילים הלטיניות הללו, בשני המינים, esposo ו-esposa, לציון בני הזוג הנשואים – הגם שהמונחים הללו אינם בלעדיים – ייחדה את צורת הנקבה להקשר אחר. בספרדית, esposa היא גם "אזיק" (וקיים גם פועל "לאזוק" מאותו גזע). אולי יש בכך ביטוי לקישור קדום בין נישואין וכליאה, אובדן חירות מכוח הסכמה חוזית. ובהחלט, אפשר לראות בכך צעד פוגעני. בקהילות דוברות ספרדית ברחבי העולם לא קמה מחאה בולטת נגד המונח esposa, אולי כיוון שיש גם שפע של אפשרויות אחרות לציון בני זוג.

כל קהילה מתמודדת עם הטרמינולוגיה של שפתה. מדובר בסוגיות של מודעוּת, רגש והסכמה דינמית במסגרת תהליכים של בירור פנימי ושינויים אפשריים בעקבותיהם. בעברית, "בעל" אינו מונח אסור מבחינה האתיקה של קהילת הדוברים והדוברות, ובספרדית "esposa" לא הוצאה משימוש. אך כמו בכל השאלות הנוגעות לענייני הלב והיחסים האינטימיים, העתיד עשוי להפתיע ומילים חדשות יכולות לצוץ, לכבוש להן שטח ולהפוך לנורמה חדשה.

טעויות לעתיד

הגישה התיאורית המוקפדת אינה מכירה בטעויות. פרט למקרים מובהקים של פליטת קולמוס, מופע חד פעמי של דבר מה שאינו מוכר, שלאחר מכן אינו חוזר בטקסטים נוספים, אין "טעויות". כל ממצא לשוני אמיתי וספונטני שמקורו בדוברים ילידיים אותנטיים, הוא פשוט כזה: ממצא שיש להתייחס אליו. במובן הזה, דברים חד-פעמיים אינם יותר מסיבה להרמת גבה, אולי דברים שכדאי לרשום אותם לעצמנו שמא יופיעו שוב בעתיד או יתקשרו לדברים אחרים. לעומת זאת, כש"טעויות" חוזרות שוב ושוב והן מתגלות בטקסטים אמיתיים, מעשה ידי אנשים שהם חלק מהקהילה הלשונית, עלינו להתייחס אליהן כאל ממצאים אמיתיים ומשמעותיים.

במקרים רבים, בוודאי במציאות האופפת את הדיון בעברית המודרנית, הדיון ב"טעויות" מתרכז בהצבעה על "דברים שאינם תקינים", על בורותם של כותבים, עורכים, מגיהים ושאר האחראים  על הפקת הטקסטים, שמתגלות בהן אותן סטיות מהנורמה, הפרות של החוקים שנלמדו בבית הספר. העיסוק בנורמטיביות, הניסיון להכתיב כללים ולהחילם על הקהילה הלשונית באשר היא, אין לו ולא כלום עם גישה מדעית המבקשת לתאר את ה"יש" בלשון, כפי שהוא מתגלה לנו בטקסטים מכל הסוגים. דומה הדבר לעיסוק בשיטור וענישה לעומת מחקר אנתרופולוגי המבקש לתאר את החברה ואת ההתנהגות של בני-אדם השייכים לה.

לא אכליל, ויש לבחון כל מקרה לגופו, אבל לא פעם "טעויות" מצביעות על מגמות בלשון, מגמות שאולי נותנות לנו מושג על הנורמה המתגבשת, על מה שיאפיין את הלשון בעוד שנים אחדות, אולי בעוד דור או שניים. תהליכי השינוי הם לא פעם כאלה: הטעות של היום היא הנורמה - אפילו הטבעית, ומיד לאחר מכן גם ה"מחייבת" – של מחר. הדוגמאות משפות העולם רבות מספור. המסילות של תהליכי השינוי בלשון מגוונות, והחוקרים רחוקים מלמצות את תיאורן הכללי, גם כיוון שכל לשון עוברת תהליכים משלה, והם תמיד מורכבים, מערבים יותר מגורם אחד, וקשים להסבר במונחים של סיבתיות.

מן המפורסמות שמי שרוצה לראות את העברית העכשווית במלוא הדינמיות שלה, בסביבה מעוטת פיקוח ואפילו נעדרת מודעות לתקינות ולמה שמקובל ב"דקדוק בית-הספר", טוב יעשה אם יעיין באתרי החדשות בתחום הספורט. אפשר לומר, במידה רבה של צדק, שמדובר בביבים מבחינה לשונית, אבל המטפורה דורשת מאיתנו רצינות: היש מקום פורה יותר לגידול פרא מאשר ביבים?

הנה דוגמה מחודש ינואר 2025 (מאתר "ספורט 5",מקור בלתי נדלה ברפיונו הלשוני ובהיעדר העריכה שבו): "פיינגולד בן ה-20, יליד נתניה, גדל במחלקות הילדים של מכבי נתניה והפועל רעננה, כשב-2020 הוא הצטרף למכבי חיפה כשחקן נוער. בעונה שעברה הוא רשם 31 הופעות בכל המסגרות (22 מהן בליגה). העונה יש לו 18 בכל המסגרות אחרי שגמע למעלה מ-1,100 דקות על הדשא".

לא תהיה זאת הפרזה להניח שהבחור הצעיר לא שתה דקות, לא אחת ולא 1,100, ושהוא גם לא שתה את הדשא. נראה כי כוונת הכותב הייתה לומר שהוא "גמא" משהו. "גמא" ו"גמע" מתחרים: הראשון לשתות, לבלוע, וגם לדהור מהר, ואילו השני פירושו לבלוע, ללגום. לכאורה, היה מתאים יותר לומר שהכדורגלן הצעיר "גמא" דקות על הדשא, שכן הכוונה לדקות שבהן הוא נע על הדשא, אפילו רץ, אולי גם רץ מהר. נוכח ההקשר והניסוח של הידיעה, קשה להאמין שהייתה פה כוונה מטפורית למובן מסוג "לבלוע את החיים".

מצב דומה מתרחש בתחום הציור, עם פועל מרכזי בתחום, מה שעושים במכחול כשאוחזים בו ומקרבים אותו אל הבד – כלומר אלו מאיתנו שהם ציירים. על פי הממצאים העולים מכתיבה פופולרית בעברית של השנים האחרונות, לא ברור כלל האם המכחול מוזז במשיכות או במשיחות. אפשר למצוא "משיכות מכחול" וגם "משיחות מכחול". במבט מן הצד, אפשר אפילו להצדיק את שתי הצורות: משיכה, כלומר הנעה של הכלי הדק והארוך על פני הבד; או אולי משיחה, שהיא מריחה של צבע באמצעותו אותו כלי, הנחת של שכבה של צבע. אבל יש לנו גם "למשוך בעט", ממקור תנ"כי, שמובנו במשך מאות שנים היה תמיד לכתוב דברי ספרות. העט, הקולמוס, הנוצה, דקים וארוכים, ובקצה יש להם החומר שנמרח-נמשח על פני הנייר. כיצד? אולי על ידי כך שמושכים בכלי לאורך מתווה של קווים ועיקולים, המותיר סימני אותיות על הנייר. ואם נחזור לתחום הציור, האם נוכל לטעון ש"משיכות מכחול" הן הפעולות שידו של הצייר עושה למכחול, כשהיא מושכת אותו, ואילו "משיחות מכחול" הן הפעולות שהמכחול עושה על הבד בהניחו את הצבע? לשם כך נצטרך לאסוף ראיות מטקסטים עכשוויים, ולראות שהבדל כזה מתקיים, לפחות בדרך כלל. נדמה לי שאין זה המצב.

אבל בהחלט יתכן ש"משח" ו"משך" נמצאים, ממש לנגד עינינו, בתהליך של התמזגות. ואולי גם "גמא" ו"גמע". ויתכן שהתהליכים הללו מושפעים לא רק מן הדמיון הפונטי, שלא לומר הזהות הפונטית הגמורה בהגייה המקובלת, אלא מכך שההשפעה העיקרית היא מהצורות הנפוצות יותר של השורשים הללו בנטיות הפועל ובגזירות השם. ב"טבלה" הפורמלית של הצורות יש אשליה של שוויון מעמד בין כל הפריטים, אך במציאות הלשונית יש צורות שמשמשות לעתים קרובות, ויש שלעתים רחוקות. ויתכן שהדבר משפיע על אזורי החפיפה שנוצרים בתודעת הדוברים והדוברות. האם אין זה מה שקרה לצמד השורשים שהיסטורית אין ביניהם כל קשר, "פרס" ו"פרש"?

בכל שלושת המקרים: גמא לעומת גמע, משיחה לעומת משיכה ופרס לעומת פרש, היו – ויש עדיין – רגעים שבהם רבים היו זועקים ששימוש זה או אחר הוא "טעות", שהוא "נוגד את הכללים", וקוראים לתיקון, להקפדה ולהנחלה של הנורמות. מצד אחר, יתכן מאוד ששלושת המקרים מציעים לנו אשנבים יקרי-ערך לרגעים בתהליך השינוי הלשוני, כעין מצלמה במהירות גבוהה המכוונת לתהליך פיזיקלי שבלעדיה היה חומק מעינינו. והשינוי הלשוני יקרה על פי דרכו ועל פי התנהגות קהילה, בין אם נזעק ובין אם נקבל אותו בברכה, ועדיין, בכל זאת, תמיד נתקשה לחזות אותו בוודאות סבירה.

בריסטות מעולים

מה קורה במקדשי הקפה ההומים? השאלה אינה מכוונת לתרבות הקפה, לאובססיה לקפה או להפיכתו לתחום כמעט מדעי, מהצמח ועד לספל ולבלוטות הטעם. השאלה מתמקדת בעניין אחד בלבד, לשוני. מהו ומיהו "בָּרִיסְטָה"?

פונקציונלית, מדובר באדם שתפקידו להכין את הקפה במכונה המיוחדת שיודעת להפיק קפה אספרסו, ועל בסיסו גם משקאות קפה נוספים. מקור המילה הוא באיטלקית, שם היא זהה לגמרי: barista. באיטלקית, מובנה רחב יותר ואינו קשור רק לקפה או לבית הקפה. באיטליה ובאיטלקית, barista הוא מי שאשר על הבר, גם כשמדובר בבר של משקאות אלכוהוליים ובכלל, כל דלפק במקומות שבהם יש דלפק ומגישים מזון או משקאות. הדלפק הוא ה-bar, והאדם שעובד בו (או "עליו") הוא ה-barista. הסיומת  -ista, או בשפות אירופיות אחרות -ist, מציינת תכונה או נטייה של אדם הנקשרת לאלמנט המילוני שהיא מצורפת אליו. היא מוכרת לנו גם בעברית, כמובן: "הייטקיסט" הוא מי שעוסק בהייטק, ו"אנליסט" הוא מי שעוסק בניתוח (על פי רוב בתחום הפיננסי) וכך נולדה אפילו המילה "מזליסט", לציון של אדם שיש לו מזל, שהמזל מאפיין אותו, את נסיבות ואת  מהלך חייו.

אז מה הבעיה עם "בריסטה"? מנקודת מבט של המציאות העברית העכשווית, רק דבר אחד משונה בה: שהיא מציינת לא רק את מי שעוסקות במלאכת הקפה על הדלפק, אלא גם את מי שעוסקים בכך. כלומר, "בריסטה", שצורתה נראית נקבית, משמשת לזכר ולנקבה. באיטלקית מסיקים מן ההקשר האם מדובר בזכר או בנקבה, אך צורת הרבים מבחינה בין המינים: baristi לגברים ו-bariste לנקבות, על פי המורפולוגיה האיטלקית הרגילה. באנגלית, שגם בה נקלטה המילה האיטלקית, אין בעיה עם צורת הרבים, שהיא כמובן baristas.

ומה בעברית? ובכן, בעברית קרה דבר מעט מצחיק או לכל הפחות גמלוני. "בריסטה" משמש לשני המינים, כלומר בין אם את הקפה מכין גבר ובין אם עושה זאת אישה, ואילו צורת הרבים משותפת גם היא: "בריסטות". כלומר, צורת הרבים היא אטימולוגית נקבית, אך פונקציונלית היא מציינת גם רבים ממין זכר. כך אנו נתקלים במשפטים כגון "בבית קפה רציני, בריסטות טובים זה הכי חשוב", תוך שימוש בזכר כברירת מחדל, כלומר מתוך כוונה, מן הסתם, לכלול עובדים ועובדות. "בריסטות" הוא צורת הרבים היחידה של "בריסטה", עד כמה שהצלחתי למצוא בדוגמאות חיות. לא נתקלתי ב"בריסטים", על אף שיש, כמובן, "הייטקיסטים" ו"הייטקיסטיות". אלא שכיוון שהמילה barista נכנסה ללא שינוי או ניתוח פנימי של חלקיה, מאיטלקית בוודאי דרך אנגלית, אין לנו "בריסט" שהיה יכול להתקיים בטבעיות לצד "בריסטית" ומכן היה טבעי אילו נוצרו צורות רבים "בריסטים" ו"בריסטיות".

לא יהיה זה הימור פרוע לומר שדוברי העברית העכשווית ודוברותיה אין רואים ב"בריסטה" שום זכר ל"בר", לא במובן הנוגע לרהיט בעל המשטח הארוך ולא לעסק המסחרי שנקרא "בר" מתוך מטונימיה. ה"בר", bar באנגלית, הוא דברים רבים: מוט, רף, קורה דקה וגם  משטח ארוך שאפשר להניח עליו דברים. לכן הוא גם מציין אמת מידה ומחסום ודברים נוספים, וככזה ראוי לעיון בפני עצמו, על עושרו הלשוני והתרבותי במקומות שונים בעולם.

בהקשר שלנו, מכונות הקפה הגדולות, התעשייתיות, המפיקות לחץ גבוה ומסוגלות להכין מספר משקאות בעת ובעונה אחת, מונחות על הבר, שהוא באיטלקית bar או barra. הצורה הראשונה נלקחה מאנגלית ללא שינוי, ואילו השנייה היא מקבילה חלקית שלה באיטלקית.

בכל הנוגע למפעילי מכונות הקפה ומפעילותיהן, האיטלקים אינם חשים כל בעיה עם barista, שכן הסיומת ista, באיטלקית, היא ניטרלית מבחינת המין. אך בעולם דוברי האנגלית, ובפרט בארצות הברית, יש מי שיצרו גם baristo, לציון בריסטה ממין זכר. העניין קצת מצחיק, שכן נלקחה סיומת איטלקית (-o) שמציינת מין זכר, כמו כדי לייצר רטרואקטיבית מקור איטלקי (שכמובן, לא היה ולא נברא). מצד אחר, יכול מי שרוצה, בעולם העברי, להשתמש בכך כתקדים בבואו (או בבואה) ליצור צורה עברית לבריסטה ממין זכר: כשהמועמדת הטבעית היא "בריסט". הרי אם נביט, למשל, ב"שופליסט" (מפעיל של שופֶל, בעבודות עפר), לא תהיה בפנינו שום מהמורה לשונית-תודעתית אם ניתקל גם ב"שופליסטית", לציון אישה שזהו עיסוקה המקצועי.

אלא שלעברית יובאה barista דרך האנגלית האמריקנית, והראיה לכך היא בדיוק עניין המין וצורת הרבים. אנגלית אינה מבחינה בין זכר ונקבה, אך במקרה הזה אי-ההבחנה הזאת מתנגשת עם המבנים העבריים הבסיסיים. כתמיד, לציבור הדוברים פתרונים, וימים יגידו. בינתיים, עוד אספרסו טוב מהמכונה שעל הבר לא יהיה רעיון רע.

כלב ספרדי

כשאנחנו מתארים שפה, אנחנו ניגשים ל"יש" ומנסים לראות בו תבניות, קשרים, קשרי גומלין, ולהעמיד תיאור פוזיטיבי. אנחנו עומדים בפני עובדות, ממצאים, ומנסים לעשות בהם סדר, בזוכרנו שהסדר הזה הוא רק ייצוג, שהרי השפה עצמה מורכבת יותר מכל תיאור שלה ואינה "חייבת" דבר, לא לנו המתארים אותה ולא לשיטה שאנו מביאים איתנו. התיאור הלשוני המבני מייחס חשיבות עליונה לתחביר בכל הרמות: הצירופים, הפסוקיות, דגמי המשפט. במובן הזה, המילים, הפריטים הלקסיקליים, חשובים פחות. מובן שגם הם חלק מה"יש" ודרכי ההצטרפות של פרטי הלקסיקון, הצטרפות לתחיליות, סיומות וצורנים אחרים, וגם ההצטרפות בין פרטי המילון ליצירת ביטויים, הן חלק ממה שנרצה לתאר.

נדיר מקרה שבו אי-ידיעה, אפילו חוסר אפשרות לדעת, הופכת לחלק מרכזי בתיאורה של שפה מסוימת. במידה רבה, זה מה שקורה במקרה של מילה ספרדית יומיומית ביותר, המילה ל"כלב", "perro".

שני עניינים עולים מיד: האחד הוא שבכל השפות הרומאניות, המילה לכלב נגזרת מלטינית, שבה כלב הוא can. לעומת זאת, בספרדית, עוד מהשפה הקדומה, מהמאה ה-12 ואילך, כלב הוא perro; העניין השני הוא שאיש אינו יודע מנין הגיעה המילה perro.

היות שמדובר במילה בסיסית, אפילו בפריט שהוא חלק מאוצר המילים המרכזי, מליבת המילון, מילה המייצגת בעל חיים שמזוהה עם התיישבות הקבע של האדם, התעלומה מציקה במיוחד. יתרה מכך, אם המילה אינה ממקור לטיני, סביר שהיא הגיעה משפה שהתקיימה בחצי האי האיברי לפני הכיבוש הרומאי. ומה הייתה המציאות הלשונית אי-אז, בערפילי הזמן הקדום הזה? ובכן, היא הייתה מעורפלת מאוד. שפות קלטיות שהתקיימו במה שהן ספרד ופורטוגל של ימינו אינן כוללות מילה שאפשר יהיה לשער ש-perro הגיעה ממנה, וכתובות בשפות אלו, שפות שהידע עליהן מצומצם, אינן נותנות לנו סיבה לשער את קיומו של "קשר קלטי". מכאן פונים החוקרים למחשבה ש-perro היא מילה מהשפה האיברית, שהוא כינוי לשפה שהתגלו בה כתובות לא רבות בכתב פניקי או בכתב מקומי, אחר, שלא כולן פוענחו היטב, שפה – שאין לדעת אם היא אחת או מספר שפות – שגם היא אינה מציע לנו שום כלב שמכונה פחות או יותר perro.

העניין חשוב מבחינה תודעתית ורגשית, וזאת כי בשטחה של ספרד של ימינו (וגם בחלק מצרפת) קיימת השפה הבסקית, ששמה הפורמלי הוא Euskara. השפה מבודדת מבחינה לשונית, כלומר אין לה "קרובות משפחה" ואין יודעים למה לקשור אותה, אי-שם באותם ערפילי העבר. וגרוע מכך: גם היא אינה מספקת לנו perro.

מכאן קצרה הדרך לקביעות עממיות סבירות שאינן מבוססות: ש-perro היא מילה "פרהיסטורית", שהיא באה משלב הרחוק מאוד מכל שפה שבעקבותיו התפתחו השפה האיברית והשפה הבסקית – שלא ידוע אם יש ביניהן קשר ואם כן, מהו. כלומר, perro היא סלע הקיום התודעתי של הספרדים החשים שחצי האיברי הוא מולדתם הגנטית, הקדומה, היחידה, המוחלטת. הדבר עטוף בלא מעט אירוניה, שכן שאלת הזהות האתנית של האוכלוסייה הספרדית של ימינו היא שאלה מורכבת, קשה ועמוסה במשקעים היסטוריים קשים. שכבות זהות ודנ"א קודמות כוללות יהודים, ערבים, בְּרברים מצפון אפריקה, גותים ועמים גרמאניים אחרים, עמים קלטיים, רומאים, פניקים (ובכך לא מנינו את כולם) וגם את האוכלוסייה האיברית "המקורית". והרי "מקורי" הוא הכינוי שחוקרים חובבנים נותנים לאוכלוסייה שהם אינם יכולים לקבוע מה היא הייתה, ושלאומנים אוהבים להיתלות בו כלוז של הזהות הלאומית הטהורה, שאינו ניתנת לחלוקה.

כך קרה ש-perro, הנעלם הגדול של הלקסיקון הספרדי, מילת יסוד השגורה בפי כל ילד שרק החל לדבר, מסמלת בעת ובעונה אחת את הזהות האיברית-ספרדית ואת הבעייתיות הגלומה בה. אם תרצו לומר שהדבר אירוני במיוחד במקרה של עם שנבנה על אידיאולוגיה של "ניקיון הדם", יהיה קשה להתווכח איתכם.

מצד אחר, יש מי שאחז בשור בקרניו. הזמר, כוכב הרוק, הפילוסוף, החוקר ואיש התרבות סנטיאגו אאוסרון (Auserón), עסק במשך שנים בחקר ההשפעות שפעלו לאורך המאות על המוזיקה בספרד: מחצי האי ערב, מאפריקה ולימים גם מאמריקה של האימפריה הספרדית (שגם בה החותם של אפריקה עמוק ומרכזי). כדי לתת מסגרת יצירתית לזהות המורכבת הזאת, וליצור מוזיקה שתבטא את ההשפעות המגוונות הללו, הוא יצר זמר בשם Juan Perro, שהקליט לא מעט תקליטים של חומר מקורי. הזמר, שהוא דמות המגלם סנטיאגו אאוסרון, הוא מעין הטרונים של הכוכב הספרדי, במהלך שמזכיר את ההטרנומינים של פרננדו פסואה, עוד איש בעל זהות מורכבת, המעוגנת עמוק בחצי האי האיברי. הבחירה של אאוסרון ב-perro כשם המשפחה של הזמר שהוא יצר מבקשת להביע בדיוק את המורכבות הכפולה: עמוק בזהות של האדם הספרדי שוכנת אי-הידיעה; ודווקא המילה שגם משמשת לצורך העלבה וביזוי (כמו בעברית, כמו בערבית), "כלב", תהיה לכן שמו של הזמר שמבטא את מלוא המורכבות התרבותית שכל ספרדי צריך להיות מודע לה.

קשה לחשוב על מילה בעלת תפקיד כזה בשפות אחרות, אך בוודאי ישנן כאלה. על הדעת עולות מילים יחידאיות בתנ"ך, שמעצם היותן יחידאיות, ובעיקר במקרים שקשה מאוד להבין מה הן מציינות, מציעות את עצמן לשמש כעוגנים של מיתולוגיה, סיפורים או צירים של זהות. אלא שהמקרה של perro מיוחד: יש תמימות דעים שהיא באה מהפרהיסטוריה, ודווקא היעדרה מכל תיעוד קדום הוא "יש" חשוב ובעל ערך בתיאור הלשוני. כלב ספרדי בן אלפי שנים.

דג תורכי

בשנים האחרונות דג מאכל התחבב במיוחד על הסועדים דוברי העברית: הדניס. גידולו המסיבי, בעקבו הצלחתו בקרב הקהל, הפך אותו כמעט לברירת מחדל, בין אם מדובר בדניס ממים מתוקים ובין אם בדניס ממים מלוחים, שגם בהם מגדלים את הדגים כדי לספק את הביקוש. עד כדי כך נפוץ הדג על הצלחות, שעברו נמחק כמעט כליל.

לפני שנים לא מעטות חבר לכיתה בחטיבת הביניים בחיפה הזמין אותי ללכת איתו לחוף הים כדי לדוג. התוכנית, למען האמת, הייתה שהוא ידוג ואני אשמש לו קהל. הנער איבד את אביו זמן קצר קודם לכן וסיפר לי שהוא מוצא נחמה בים, רגש שאני שותף לו עד היום. וכך לקחנו אוטובוס וירדנו לחוף הים. חברי לכיתה סחב דלי עם מכסה, וכן חכה טלסקופית ארוזה היטב, בנוסף לחוט, מצופים וקרסים למיניהם. עמדנו על החוף, כשהמים מלחכים את שוקינו, ופטפטנו, בעוד הוא מחזיק את החכה שנראתה ענקית. בדלי היו פיתיונות, שנמנעתי מלהביט בהם. עד מהרה משהו משך בחוט. דג. חברי שלה אותו מן המים בתנופה של בקי ומנוסה, וזמן קצר לאחר מכן עשה זאת שוב, וכך פעם אחר פעם, אולי תריסר פעמים. מבטי המשתאה נענה במילה אחת: "צִ'יפּוּרָה".

חלפו שנים, חברי לכיתה הלך לדרכו ולא ראיתי אותו מאז אותה שנה, שהייתה עבורו שנת אבל וכנראה גם שנה של דיג. אבל המילה נותרה בזיכרוני, וגם נתקלתי בה בשווקים בעכו וביפו. מדובר בדג מקומי נפוץ, שתמיד מזכיר לי את תריסר הדגים הקטנים מאותו יום בחיפה, שכן חברי אמר לי: "אמא שלי מטגנת את כולם ביחד". הזיכרון הברור מתעמת עם הניסיון הקולינרי: הצ'יפורה אינו דג קטן ביותר. אורכו נע סביב 40 סנטימטר. המקורות הכתובים מספרים שהוא מתאפיין גם בפס זהוב בין עיניו. אני מודה שלא הבטתי בין עיניו של הדג, אבל הפס הזהוב מזכה אותו בשמו הפורטוגזי "Dourada" ("זהובה"). על אף שהמילה ל"דג" בפורטוגזית היא ממין זכר, שמו של הדג קובע כשם בצורת נקבה. כך או אחרת, הוא אחד הדגים הבסיסיים של המטבח היומיומי בפורטוגל.

והוא ה"דניס" המוכר לנו. לפני שנים אחדות, כשה"דניס" נעשה נפוץ מאוד, תהיתי למקור שמו, אבל לא התעכבתי על כך. חשבתי שיתכן כי מדובר במותג מסחרי, שם שהודבק לו על ידי יצרן שמבקש להשתלט על השוק ולהכתיב את הזיהוי בין הדג המבוקש והשם. אלא שלא זה מה שקרה. צ'יפורה הוא שמו של הדג בתורכית: Çipura. הצורה התורכית מעלה חשד שהמילה אינה תורכית מקורית אלא שיש לה מקור זר (כלומר זר לתורכית), אבל לא אתעכב על כך. מסתבר שבתורכית מקשרים את הדג המבוקש עם הים התיכון, שהוא Akdeniz בתורכית: "הים הלבן", בניגוד לים השחור. ובעניין הדג עצמו, התורכים מבחינים בין צ'יפורה של ים וצ'יפורה של חוות גידול. אם תרצו "צ'יפורה חופש" ו"צ'יפורה שגודלה בכוונה מסחרית מראש". הראשונה מכונה Deniz çipurası והשנייה Çiftlik çipurası.

כלומר, "דניס" אינו אלא הים שבו שהדג גדל, חופשי להתפתח במים המלוחים, עד שהוא נלכד ברשת או בחכה. לעומת זאת, חוות הגידול, היא ה"צ'יפטליק", מוכרת לחובבי היסטוריה ארץ-ישראלית, כאזור בבקעת הירדן, שמכונה בעברית הפלמ"חית-צה"לית "הג'יפתליק", ובו קרקעות חקלאיות ידועות לטובה עוד מימי השלטון העות'מאני. השם ניתן לאזור על פי קטגוריה בדיני הקרקעות העות'מאנים שסיווגו כך סוג של קרקע בבעלות המדינה (במקרה הזה, של הסולטן עבדול חמיד השני).

אבל העניין שלנו היום ממוקד בים ובדגים הגדלים בו. ודג הצ׳יפורה שלא גדל בחוות גידול אלא בים הפתוח, אותו Deniz çipurası, הוא הסיבה לכך שיש לנו "דניז" בעברית. בתורכית, התואר בא לפני שם העצם שהוא מתאר, ולרוב מתווספת סיומת המביעה את הקשר ביניהם, במקרה הזה הסיומת , כך שיש לנו כאן אכן "צ'יפורה של ים".

ערך הוויקיפדיה העברי העוסק בצ'יפורה, הוא הערך "ספרוס זהוב", לפי שמו היותר רשמי של הדג, המסווג זואולוגית כ-Sparus aurata, והמונח הלטיני מתורגם לכותרת הערך בעברית. באותו ערך מדובר על "דניס", על פי הצורה שהשתרשה בעברית הישראלית. בתורכית נהגית המילה לים "דניז". כותבי הערך מדברים על "שיבוש לשוני של ישראלים למילה הטורקית דניז – deniz (שפירושה ים)״. מיד בהמשך הערך הכותבים טועים בכתיבת התורכית, אבל צודקים בכך שהמילה ל"ים" הפכה בעברית לשמו של הדג.

אבל איפה כאן ה"שיבוש"? אם הכוונה לשיבוש פונטי, "דניס" במקום "דניז", הרי שנוכל לשער שהדבר קשור לשם הצרפתי "דניז" שקיים במקומותינו, ולרצון לא מודע לא לקשור בינו ובין דג מאכל. אך אם הכוונה לשיבוש בכך שהמילה "ים", ממופעה בתורכית כתואר לדג צ'יפורה מסוג מסוים, הפכה למילה המציינת את הדג, הרי שחבל ומיותר לראות בכך שיבוש. כך עושים אנשים, כך קורים הדברים בלשונות העולם. מילים עוברות מלשון ללשון ומשנות צורה, משנות תפקיד, משנות מובן, עד שהן מציינות משהו אחר לחלוטין ממה שהן ציינו במקור. הרי למרות הצלחתו של הדניס, הצ'יפורה לא נעלמה מן העברית החיה, והיא עדיין משמשת בפיהם של דייגים, יהודים וערבים, היוצאים אל הים עם רשת או חכה גדולה. אני חושד בהם שלא לדניס הם מצפים, אלא לצ'יפורה.

המנותקים

כפי שקורה מדי פעם, התקשורת בעולם דיווחה על תצפיות באזור האמזונס: קבוצה אנושית, ילידי יערות העד והנהרות השוצפים, קבוצה שאיש בעולם החיצון אינו יודע עליה כמעט דבר. ועיקר העניין הוא בכך שהם, כפי שנאמר בידיעות באנגלית, ״uncontacted״. הילידים הללו, שניתן להם שם על פי הנהר שהם חיים בקרבתו, Massaco, דוברים שפה שאיננו יודעים עליה דבר. על מנהגיהם ידוע אך מעט: שהם צדים באמצעות קשתות גדולות מאוד, ושהם טומנים מכשולים חדים באדמה סביב אזור המחייה שלהם, כדי לנקב צמיגים של ג׳יפים פולשים וגם כדי לפצוע קשה כל אדם שינסה להתקרב אליהם ברגל. התצלומים שהתקשורת מפרסמת מראים חבורה של גברים חסונים, מכונסים בעצמם, שקועים בכלי הציד שלהם.

עיני הקוראים מגורות על ידי הקביעה שהם ״uncontacted״. המונח מקפל בתוכו הבטחה: הנה-הנה לנגד עינינו עם, תרבות, ״שבט״, קבוצת בני-אדם, שלא באו במגע עם ״האדם הלבן״, ואולי אפילו לא עם בני-אדם אחרים כלשהם. על פי רוב, בדיקה זהירה תעלה שהם באו במגע עם קבוצות אחרות באמזונס (בתקווה שהם טרם באו במגע עם בני התרבות המערבית בברזיל או במדינות הסמוכות לה באזור האמזונס). מיתוס הפרא האציל חי ובועט. והכול חוסה תחת ״uncontacted״.

אך מה פירוש הדבר? ״uncontacted״ באנגלית, בהקשר כזה, אומר, כמעט מבטיח, שלא נוצר איתם מגע קודם לכן. מדובר בקביעה גורפת, מרחיקת לכת וקשה מאוד להוכחה. אפשר אף לומר שהיא אינה נכונה כמעט על פי הגדרה, שהרי איננו יודעים אם הילידים הללו לא באו במגע עם אחרים, אפילו עם לבנים ובני תערובת ברזילאים, אולי ביוזמתם, אולי לפני דור או שניים או לפני 200 או 300 שנה. אפשר גם לטעון שהעובדה שהם נראו, ו״הונצחו״ על ידי המצלמה, היא כבר סוג של contact, כלומר של מגע.

היות שאנחנו עוסקים כאן בענייני לשון, נתמקד אכן במונח uncontacted. הוא שלילה של contacted, כלומר ״שבאו איתו/איתם במגע״. אין הכוונה דווקא למגע של נגיעה, אך המונח contact, המצוי בתשתית של uncontacted כולל, אטימולוגית, את הרעיון בדבר מגע (tact, שמקורו לטיני) ואת התחילית con-, גם היא לטינית, שפירושה ״ביחד״. תגידו שכל מגע כולל יסוד הכרחי של ״ביחד״? תצדקו. ובכל זאת, באנגלית to contact פירושו ״ליצור מגע״, ובמובן הזה uncontacted הוא גם ״שלא יצרו איתו מגע״, ואין צורך לערב בכך את המובן המקורי של שני החלקים, tact ו-con. אם, בנוסף לכך, תאמרו שיש מידה של שתלטנות, אדנות ואפילו אלימות ב-contacted ועוד יותר מכך ב-uncontacted, לא אתווכח איתכם. הדבר בהחלט ראוי להיאמר. במובן הזה, השפה האנגלית משמשת לביסוס עמדה של עליונות אדנותית, קולוניאלית, על קבוצה של אנשים שאולי, ובוודאי בצדק, רואים בנו כולנו כאלו שאינם ראויים כלל ל-contact מצדם, או לפחות מי שמהווים מבחינתם סכנה קיומית (הדקרים שהם טומנים באדמה מעידים על כך ללא ספק). בלי לפלוש לדיון בשפות אחרות, אציין רק שספרדית ופורטוגזית אינן מציבות את הדברים בצורה כה חדה, ואינן מותירות תחושה שקבוצה אנושית כזאת מוגדרת על פי היותה כזאת שכבר באו איתה במגע או לא.

בעברית האנשים הללו באמזונס, שפשוט נטען לגביהם שהם לא היו מושא למגע מצדם של חוקרים או חוקרות, אנשי התרבות המערבית לסוגיהם, או לפחות מי שיכולים לצלם אותם ולדווח על כך לתקשורת – נוטים להיקרא ״מבודדים״ או ״מנותקים״. חבל שכך. כלל לא בטוח שהם עצמם חשים כך, ובוודאי אין לקבוע שגם אם הם סבורים שהם מבודדים או מנותקים (ממי? מאיתנו, ככל הנראה), הדבר נחשב בעיניהם לשלילי. יתרה מכך, בעברית, צורות הבינוני הללו מביעות גם תוצאה, כלומר כאילו האנשים הללו מבודדים כי מישהו בודד אותם, מנותקים כי מישהו ניתק אותם. ולא היא. וגם אם נניח בצד את המובן הזה, שאינו מחויב, השימוש ב״מנותקים״ או ״מבודדים״ מותיר טעם מריר.

זהו בדיוק הרגע שתרבות (שלנו) יכולה להמציא מונח כדי להתייחס בצורה נאותה ומכבדת לתרבות אחרת, עוד לפני שאנו יכולים לשאול את אנשיה כיצד הם מכנים את עצמם, ומה דעתם על העולם ועל מצבם בו. הרי לשם כך נצטרך ללמוד מהם את שפתם, כלומר יהיה עלינו לקוות שהם ייאותו לחלץ אותנו מבורותנו הלשונית והתרבותית המוחלטת. עד אז, אולי נכנה אותם בעברית ״לא ממוגעים״? בכך ננטרל במידה רבה את הגוון השלילי של ״נגועים״ או ״לא נגועים״, אך נתייחס לעניין המגע, בלי לכפות עליהם הדדיות, לפחות מצד השפה העברית.

עד אז, לטובתם, אני מקווה שאיש לא יצור איתם קשר, לא יבוא איתם במגע, לא ייגע בהם בשום דרך. אפילו אם המחיר שנשלם על כך יהיה שנישאר בבורותנו ביחס אליהם. המחשבה על הלשון תמיד מובילה אותנו למידת הענווה. ואם כך הוא, הרי שבני האמזונס הללו כבר הביאו לנו תועלת, שיהיו בריאים.

חתולים וכלבים

דרך טובה לדון בשאלת השורשים בעברית היא להתבונן במילים שמקובל לומר שאין להן שורש. ב"שאלת השורשים" אני מתכוון לתהייה אם שורשים הם בבחינת "יש" בשפה העברית, וגם מתוך שאלת מקומם בתיאור הלשוני.

קל לראות שמילים רבות וחיוניות בעברית נחשבות ל"חסרות שורש". גם בלי להרחיב בשאלה המורכבת והפתוחה מהי מילה, ברור לנו שיחידות משמעות כמו "כן", "לא", "אולי", "אִם", "אז", "ובכן" ועוד רבות כמוהן אינן מקושרות בתודעת הדוברים וגם לא נטען לגביהן שיש להן שורש. מדובר בעיקר במילים שיש להן פונקציות דקדוקיות, לרוב תחביריות. צופה מהצד היה יכול להסיק מכך ששורש הוא תופעה שמאפיינת מלים שאינן דקדוקיות, פריטים מילוניים המצביעים על דברים מוחשיים במציאות. צופה כזה היה יכול להוסיף שמילים ארוכות במידה מספקת, שיש להן שלושה עיצורים ואשר בנויות על פי משקלים מוכרים בעברית, מצדיקות שנקבע שיש בתשתיתן שורש.

אלא שגם כאן יש הפתעות. יש שמות עצם עבריים ותיקים מאוד שאי-אפשר לייחס להם שורש. ניקח שתיים: "כלב" ו"חתול".

הראשונה מפליאה במיוחד, שכן מקורותיה שמיים קדומים ביותר והיא מתועדת בשפות שמיות רבות ומגוונות. צורתה, בעברית, תואמת את משקל המלעיליים, וגם צורת הרבים שלה תואמת את צורת הרבים במקובלת למלעיליים: כמו "סֶמֶל, סְמָלים" כך "כלב, כלבים". אך לא נדרש עיון במילון כדי לראות שקשה מאוד, אפילו בלתי אפשרי, לטעון כי יש בעברית שורש "כ.ל.ב.". אין פעלים הבנויים על השורש הזה, אלא, אולי, "להתכלב", בלשון הדיבור, שפירושו לאפשר לעצמך להגיע למצב הדומה לזה של כלב בר, כלומר להתלכלך משהייה בשטח, לחיות משאריות ולהסתפק במה שמוצאים. הביטוי מופיע בעיקר בהתייחסות לחיים בשטח, לטיולים אתגריים ולמסעות תובעניים במיוחד של יחידות חיל רגלים. פרט לכך, יש מספר שמות עצם, כגון "כלבייה", מקום לשמירה על כלבים, "כלבן", "כלבנות", הנוגעים למקצוע גידול הכלבים והשימוש המקצועי בהם, וכמובן "כלבלב", צורת ההקטנה. שימושים של "כלב" בהשאלה מוכרים לא רק מענייני השפלה ועליבות, אלא גם ב"כלב גז", שהוא מתקן נייד, עם שני מבערי גז וחיבור למיכל, הניצב על שתי רגליות קצרות, ומראהו הכללי מזכיר כלב קטן, כשהמבערים נראים כמו אוזניים. כל זה טוב ויפה, אבל שורש "כ.ל.ב." במובנים הקשורים לבעל החיים? אין.

בתווך עולה שאלה: מתי אנו נוטים או מוכנים להכריז ש"יש" שורש? האם רק כשנוצר בעברית פועל על בסיס שלושת העיצורים המועמדים להיות שורש?

בינתיים, נפנה אל החתול. במקרה של "חתול" מצבנו עוד יותר משונה מכפי שהיה נוכח הכלב. מקורה של המילה אינו ידוע. נראה כי היא מופיעה לראשונה בתלמוד הבבלי. גם מבט אל הסביבה השמית המיידית אינו מחלץ אותנו מן התהייה: בערבית חתול הוא "קִט" (قط), מילה שמקורה ב-cattus בלטינית, הוא החתול המוכר לכולנו. המילה הלטינית היא המקור לחתולים בספרדית, באנגלית, בגרמנית, בצרפתית, בפורטוגזית, באיטלקית ועוד. החתול הלטיני עומד יפה על ארבע רגליו, ועושה זאת גם בערבית. ו"חתול" העברי? המילה נותרת מבודדת, עטופה במסתורין. מכאן גם ברור שעל אף קיומו של שם העצם "חתלתול" ושל התואר "חתולי", ולמרות "חתולה" (במלעיל) בשפת הדיבור, אין לנו בסיס להכרזה על שורש "ח.ת.ל." בהקשר של בעל החיים הפרוותי המרבה להיראות ברחובות הערים הישראליות והמאפשר לנו לחלוק איתו את ביתנו. השורש "ח.ת.ל." בעברית, מחיתול שמחתלים בו תינוקות ועד לחותלות שפעם שימשו גברים בחליפותיהם וכיום משמשים רקדנים ובכלל, את מי שקר להם בשוקיים, ולא נשכח את עמדות ההחתלה בשירותים הציבוריים, ואולי אף את "חתול בשק" שיתכן שמובנו בכלל "עטוף באמצעות שק" – ובכן, כל אלו שייכים לשורש "ח.ת.ל." אחר, שאין לו שום קשר לחתולים במובן של cat.

וכך, הכלבים והחתולים מסייעים לנו לראות שטענה אחראית יותר לגבי השורשים היא שהם אמצעי עזר לסידורן של מילים בעברית לצורך תיאור שיאגד סמנטיקה ומורפולוגיה (בניינים, משקלים וכו'), ולא "דברים" שיש להם קיום ממשי בשפה. עדיין נותרת התהייה "מה צריך לקרות" כדי שנזהה בעברית שורש "כ.ל.ב." או שורש "ח.ת.ל.", בהקשרים סמנטיים הנוגעים לכלב ולחתול. תשובה סבירה היא שצריך הרבה יותר מאשר שמות עצם שנגזרים מ"כלב" או מ"חתול" במובן המציין דבר-מה שיש לו קשר ישיר ובסיסי לבעל החיים. בנוסף לכך, דומה שהיווצרות של פעלים על סמך "כלב" ו"חתול", אם הייתה מתרחשת, ובצורה שתואמת את המורפולוגיה העברית המקובלת והמוכרת, הייתה מסייעת מאוד להכרזה חגיגית על שורשים חדשים כאלו.

לחתולים ולכלבים זה לא היה משנה. יתרה מכך: גם לשפה העברית. כי שורשים הם אמצעי תיאור ועיקרון מאגד, ואינם יצורים ממשיים בגן החיות הלשוני של העברית.

עולם של קטבים

מילון Merriam-Webster בחר ב״מילת השנה״ שלו לשנת 2024. מנהג משונה שנועד לייצר רגע של תשומת לב למותג מסחרי שמחפש דרכים עכשוויות למנף את המידע המילוני שהוא אוצר. בכל אופן, לשנת 2024 בחר המילון במילה "polarization", כלומר "קיטוב". דומה שבקרב מותגי המילונאות בשפה האנגלית לא שוררת אופטימיות יתרה, שכן מילון אוקספורד בחר כמילת השנה שלו ל-2024 במילה "brain-rot".

אין עוררין שהמילה מייצגת מאפיין של רבים מהיבטים החיים הציבוריים, החברתיים, הפוליטיים והציבורים של ימינו. אבל בכל הקשור להיבטים הלשוניים, היא ראויה לעיון גם אילו חיינו בעולם הרמוני שבו הפערים בין דעות ותפישות עולם היו קטנים.

כולנו יודעים מהם הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי. אלו מכונים באנגלית poles, ובעברית "קטבים". מקור המילה pole באנגלית הוא ביוונית, πόλος (פולוס), שפירושה "ציר סיבוב", ומכאן גם מובנה הקדום ככיפת שמיים, רקיע שחג סביב ציר וגם מרכז הגורן העגולה. מיוונית מסלולה של המילה לא היה מעגלי אלא ישר לתפארת: polus בלטינית ומשם לצרפתית העתיקה, והלאה בהמשך ימי הביניים גם לאנגלית. מלטינית הגיעה המילה במסלול לא פחות טבעי גם אל השפות הרומאניות. יחד עם זאת יש לשים לב לשינוי הקל והחשוב במשמעות: ציר הסיבוב, שהוא קו דמיוני שסביבו חג הדבר המסתובב, ובמקרה של כדור הארץ מדובר בציר שחוצה את הכדור מ"למעלה" ועד "למטה", הוא ה-polus, ה-pole באנגלית, נתן את שמו לנקודה הקיצונית, למרכז הכיפות מכוסות הקרח ש"סוגרות" על כדור הארץ משני "קצותיו". הציר היה לנקודה. והרי איש מן ההרפתקנים, חוקרי הארצות הנועזים, ששאפו להגיע למשל ל-North Pole לא רצה להגיע לשום ציר אלא לנקודה, והתנהלו על כך ויכוחים ומאבקים רבים, כולל בשאלה היכן בדיוק נמצאת הנקודה, שהרי אם החמצת אותה ב-100 מטר, לא הגעת ליעד.

עם או בלי קשר, באנגלית יש pole אחר לגמרי: מוט או מקל ארוך ובעל עובי משמעותי. מקורה של המילה הזאת לטיני, שונה בתכלית מהמילה שנתנה לנו את ה"קוטב" באנגלית ובלשונות הרומאניות. ה-pole הזה מקורו ב-palus, "מקל" בלטינית, מילה שיש לה שורשים הודו-אירופיים עמוקים. עד כדי כך עמוקים ופוריים השורשים הללו, שבספרדית, שבה ברגיל palo הוא מקל, יש דיאלקטים שבהם אותה מילה עצמה פירושה עץ (לא החומר אלא העץ הנטוע).

ובעברית אנו חיים עם קטבים וקיטוב ועם חברה מקוטבת ועם נטייה לקוטביות וכדומה. כמעט לא נוצרו פעלים מן השורש "קטב", פרט ל"לקטב". והנה כל המובנים הבסיסיים של pole שמקורו ב- πόλος היווני, הופיעו והתבססו בעברית, כולל אלו שנוצרו באנגלית: הקוטב הצפוני והדרומי, קוטב של סוללה, אור מקוטב, הקוטב המוכר מעולם האופטיקה וכיוצא בזה. המילון, במקרה הזה מילונו של אבן שושן, מפנה גם ל"קטב" במובנים קדומים שונים לחלוטין: מובנים הקשורים לפגעים רעים ומגפות, והקשורים לשורש ארמי וערבי שמובנו "לחתוך" או "לחצות", ומכאן גם הצירוף הקדום "קטב מרירי" המציין מגפה קשה וגם סוג של שד איום ונורא, שאת עקבותיו אפשר למצוא בטקסטים קבליים וגם בספרות היפה השואבת ממקורות הקבלה, המדרש והפולקלור. נראה שבהחלט שהשורש "קטב" הנוגע לפגעים רעים ולמחלות ומקורו כנראה בארמית, נפרד מ"קטב" הקשור לענייני pole עד מילת השנה של מילון ״מרים וובסטר״, "polarization".

"קטב" הנוגע לעניין קיטוב בחברה ולקטבים הצפוני והדרומי, נקשר ל"קטב" (qutb) בערבית שמובנו "ציר". וכך סובב הגלגל האטימולוגי על צירו, שהרי כולנו חיים על אותו כוכב לכת כדורי פחות או יותר. על הדעת עולה שהתרגומים הערביים של כתבי הגיאוגרפיה, האסטרונומיה, הפיזיקה והאופטיקה מעולם הידע היווני הקדום ביססו מאוד את "קטב" הערבי כתרגום בסיסי ל- πόλος היווני. במפעלי התרגום הללו היו מעורבים לא פעם גם משכילים יהודים, ובלטו בהם למשל בני משפחת אבן תיבון. כך נפתח ציר פשוט וישיר לא רק לכניסת המילים שבאנגלית קשורות ל-pole, אלא גם להתרחבות המובנים של הייבוא, "קוטב" העברי, כך שהוא שימש בכל המובנים: בגיאוגרפיה, בפיזיקה, באופטיקה ולימים גם בחשמל ובמגנטיות. ואכן, לפעמים, כשיבוא דרך תרגום מתרחש באורח שיטתי ומתבסס במשך מאות שנים, המילים המיובאות מוטמעות היטב בשפת היעד וזמינות להיות מגויסות למובנים חדשים, בעיקר אם הללו אינם רחוקים מן הקיימים. והדבר מתאפשר עוד יותר בין שפות קרובות, כפי שקרה לעתים מזומנות בין ערבית ועברית. מסלול אטימולוגי-היסטורי סדור ומתועד היטב הוא ההפך הגמור מקיטוב. הוא אפילו מבטא היבטים מגוונים של קירבה.