יורם מלצר

כשאנו מביטים בלשון מסוימת, ניצב בפנינו "יש" עצום, אדיר ממדים, שבלתי-אפשרי להקיפו. אחד הדברים המיידיים שמספק המבט הראשוני על שפה הוא המפגש עם אוצר המילים שלה, שהוא ה"יש" הנגיש לנו, הנערם בפנינו פריטים-פריטים. רבים וגם טובים מתפתים לקיצורי דרך בדמות מסקנות מהירות על משמעות הגילוי שבשפה מסוימת יש מילה שמציינת דבר זה או אחר, או שאין בה מילה כזאת (כלומר כפי שציפינו). דוגמה פשוטה היא הצבעים. בהנחה סבירה מאוד שכל בני האדם רואים צבעים בתחום מסוים ולא מעבר לו, כול השפות בעולם יציינו, למשל, "אדום", "שחור", "לבן", כשהכוונה תהיה פחות או יותר זהה בין שפות שונות. הלא כן? ובכן, לא בדיוק, לא ממש, וקשה לדעת. יתרה מכך, איך אומרים "תכלת" באנגלית? באנגלית אין לצבע הזה מילה מיוחדת. האם העובדה הזאת "אומרת משהו" על השפה האנגלית? איזה סוג דבר היא יכולה לומר? האם יש קשר בין קשת הצבעים המצוינים באמצעות מילים מיוחדות והתרבות שהשפה הספציפית צמחה בתוכה (ואף יצרה)? קשה לומר, קשה לומר. הקלישאות והמסקנות השטחיות מנקדות את השיח בעניינים האלו.

ובכל זאת, לעתים, בעיקר בתחום ה"חוסרים", דבר מסוים יכול לזעוק לשמיים, או בכל אופן להדהד באוזנינו מאוד. בהזדמנות אחרת דיברתי על "מילה חסרה" בעברית: לתואר האנגלי "kind"  אין מקבילה עברית. וגרוע מכך: כל העולם הסמנטי, הרגשי, התרבותי הקשור ל"kind", שהוא עשיר ועצום ורב קשרים פנימיים וחיצוניים, פשוט אינו חלק מהגוף המופלא והיקר לליבנו, השפה העברית. מה זה אומר עליה? על תרבותם של אבותינו? עלינו כיום? את זאת אפשר להותיר לכל אחד ואחת מכם לחשוב בליבו, או לבטא על פי המחשבות שיעלו בו.

הלשון אינה מבנה הנדסי. אין בה מכלולים שאפשר לשלוף ולהחליף, וההשתלות שהטבע והמקרה יוצרים בשפה בעקבות מגעים עם שפות אחרות אינן ניתנות לחיזוי, הן רצופות הפתעות ומתאפיינות בחלקיות פונקציונלית וגחמנית גם יחד. הרי גם אם היה עולה בידינו להמציא מקבילה ל"kind" ולגזור סביבה עוד מספר מילים וביטויים שהיינו סבורים שהם נדרשים, לא היינו יוצרים את המרקם העצום של "kind" באנגלית, מרקם שנוצר במשך אלפי שנים בסביבה ההודו-אירופית ובמספר רב מאוד של לשונות מהפרה-היסטוריה ועד ימינו.

אלא שכמו ילדים מול חנות ממתקים, לפעמים אנחנו רואים משהו וכל מה שעולה בידינו הוא להצביע עליו ולומר: "אני רוצה! גם אני רוצה!"

כזה הוא המקרה של "care". העולמות של "care" באנגלית מתפצלים לשני ענפים: ענייני השייכים לאכפתיות ועניינים השייכים לטיפול. והנה ההבדל החד הראשון: טיפול ואכפתיות, מבחינת המילון העברי והצורות העבריות, אינם קשורים כלל. "אכפת" הוא כנראה ממקור ארמי, והוא נוגע לענייני אכיפה וכפייה, כלומר תעוקה בשל גורם חיצוני. צורה משונה, הלא כן? ויש לשים לב שכלל אין פועל הקשור ל"אכפת" אלא שהוא מין צורת בינוני, מין תואר: "אכפת לי" מתאר מצב. וגם מצאנו את עצמנו בעברית המודרנית "מגלים אכפתיות". ומה בעניין טיפול? גם הוא אינו פשוט או נוח. במקור, "לטפל" לבדו אינו נושא מטען נפשי, רגשי, או שמץ של רוך. ככזה הוא אינו בדיוק מתאים לקלוט את "care" האנגלי, שנע מטיפול ענייני ועד לעזרה נפשית, ממעורבות קרובה של אכפתיות ודאגה ועד לדאגה על כל כאביה ומועקותיה, הנוטפות אמפתיה ורגשות נוספים.

אטימולוגית, "care" נושא גוונים רבים מאוד שניכרים בשפות אירופיות מצפון לדרום וממזרח למערב, קדומות ומודרניות. באמת קצר היריעה, אבל ברשימה מקוצרת אפשר למצוא דאגה, חרדה, צער, טרחה, טרדה וגם קריאה של מצוקה, אפילו זעקה, בכי והשמעת קול כדי לזמן תשומת לב של הזולת, גם התגייסות לפעולה, וזאת בלי לשכוח אחריות, דאגה ותשומת לב. כל ההיבטים הללו מנקדים שפות רבות, חיות ומתות (והמתות הולידו כמעט תמיד את החיות, כשמדובר בשפות אירופיות מתת-המשפחות של העץ ההודו-אירופי). אפילו אהבה נמצא בקצה המערבי של אירופה, בצורות קלטיות שנגזרות מאותו המקור הקדום מאוד שבסופו של דבר הביא לעולם את care. היותו של דבר יקר – רגשית או כספית – מבוטא אף הוא במילים מהגזעים הרלוונטיים ל-care, ולשם כך די להביט בלטינית. גם אם תהליך ההתפתחות כלל שני מקורות כמעט נבדלים בשורשי העץ ההודו-אירופי, בענפי המשמעות חלה השתרגות פורייה: אכפתיות וערך, אהבה ורצון, זיקה נפשית והתעוררות לפעולה.

את כל אלו אין כל אפשרות לייבא לעברית, והדבר לא היה מסתייע גם אילו מינינו ועדת מומחים לתכנון השתל הלשוני הנדרש. לא רק כי אי-אפשר לייבא את כל הקשרי העבר או אפילו את חלקם, אלא כי הלשון כתופעה בעולם היא מורכבת מדי, דומה מדי למכלול ביולוגי. זאת גם הסיבה ששפות מלאכותיות מחווירות לעומת התופעה האמיתית, החיה, האנושית, הקדומה, לשוננו, כל לשון אמיתית.

האם מכאן אפשר ומוצדק להסיק מסקנות על השפה העברית, על דובריה ודוברותיה, בכל הקשור ל"care" ולהיעדר מקבילה סבירה בעברית? מוטב לא לעשות זאת. מוטב לנקוט דרך של סלחנות טובה וענווה פורייה: המודעות להבדלים מחדדת את ההבנה שלנו ביחס ל"יש". אינני מאמין שיש ולו דובר או דוברת אחת של עברית שחשים גוון של כפייה או אכיפה כשהם אומרים "אכפת". אבל תשומת הלב שלנו לכך, ולחסר ב-care היא דבר שעשוי לעורר ניצוץ קטן של אכפתיות. ובאפלה גדולה, זה אולי לא בדיוק זניח.

בכל הקשור ללימודי הלשון, עוד מימי בית הספר מוטבעים בנו הרגלים ומוקנים לנו מבנים משל היה מדובר בעובדות. אלא שהעובדות בלשון, תמיד מורכבות יותר מאשר בשיעורים בבית הספר ובמידע המסוכם בספרי הלימוד, אורבות לנו במציאות. אילו היה מדובר בסיפור אפשר היה לומר שהן צוחקות עלינו, או בעיקר על הנורמות המוכתבות בבית הספר ומוצגות כעובדות מוצקות. כמו שאומרים בעברית טובה, "לא דובים ולא זבובים".

הקטגוריות הבסיסיות ביותר נוטות להתמוטט, לקרוס, להתפוגג, נוכח הנתונים במציאות. והיכן נמצאת המציאות הלשונית? בטקסטים, ובפרט בטקסטים שנוצרים בידי דוברים ילידיים שאין להם מודעות ל"כללים" או לסטנדרטים של כתיבה מוקפדת על פי התבנית שבתי הספר עדיין מנסים להקנות או להכתיב, בכוחותיהם המידלדלים במהירות.

במובן הזה, אין כמו מדורי הספורט המקוונים. למען הסדר הטוב וניקיון הדעת כדאי לציין שבמדורים הללו יש חלוקה בין שלושה כוחות טקסטואליים. הראשון הוא הטקסט שלא נוצר כלל בידי אדם. כל הסימנים מורים על כך שגופי ידיעות באתרים הללו נוצרים באמצעות תרגום אוטומטי (שבו המלאכותיות גוברת בפער משמעותי על האינטליגנציה), וספק רב אם מישהו עובר עליהם לפני העלאתם לאוויר. השני הוא טקסטים מלאי פתוס, גבוהים באורח מכוון, מצועצעים וקצרים, כמיטב המסורת בכתיבה על ספורט, מסורת שאינה מיוחדת לסביבה העברית דווקא. אלו מתמעטים והולכים וקל להבחין בהם. והכוח השלישי הוא טקסטים שנכתבים בידי דוברים ודוברות, עם או בלי עריכה, כשנראה בעליל שאין עליהם יד מכוונת או בקרה של סטנדרט לשוני משום סוג. והטקסטים האלו משקפים במידה לא קטנה את המתרחש בקרביה של העברית החיה, העכשווית.

אכן, צריך לומר: מדורי הספורט, כמו הרבה מן הכתיבה המקוונת, הם תחתית התחתיות של התרבות הישראלית והעברית, ולא רק מן הבחינה הלשונית. העילגות, האלימות, הפרובינציאליות, הבורות, חיסולי החשבונות וחוסר היושר והיושרה מאפיינים אותם מ-א' ועד ת'. הם אינם שונים מאוד מגרפיטי או מהרעש המילולי שאופף אותך בנסיעה ברכבת או ברחוב הומה. מבחינה בלשנית, מבחינת מי שרוצה לתאר הלכה למעשה את המתרחש בעברית העכשווית, טוב שכך, כי מדובר באוצר בלום של אותנטיות.

הנה למשל כותרת מאחד המדורים הללו. הרקע הוא שינויים גדולים בסגל השחקנים של קבוצת כדורגל. הכותרת היא "השמיני שיעזוב? חיפוש אחר קבוצה ל[כאן בא שמו של השחקן]".

עמדתי כאן בעבר על השימוש הרווח שהתגבש בעברית העכשווית במבנה שדוגמה אופיינית לו היא הצירוף "הראשון לזהות". השימוש הזה במה שמכונה "מקור הפועל", כלומר צורה שמנית המתייחסת לפועל ומתפקדת כשם עצם, מוכר משפות אחרות בעולם והוא נושא מרתק בפני עצמו. העניין הרב שיש בו הוא בין היתר האתגר שהוא מציב בכל הנוגע לחלוקה בין "פועל" ל"שם עצם". המעורבות של מקור הפועל במבנה הכולל "ש-" גם היא חשובה ומעניינת. אלו נושאים גדולים מאוד ובשפות מסוימות הם מפרנסים מחקר מקיף ועמוק. ככל הידוע לי, מחקר כזה טרם נעשה בנוגע לעברית העכשווית.

גם מבט פשוט יעלה את השאלה העיקרית: מהו ההבדל בין "הראשון לזהות" ו"השמיני שיעזוב"? מעבר לכך שהתשובה תעלה תמיד גם מן ההקשר, ברור שהמשתנה הראשון שלגבי עלינו לתהות הוא הזמן. "השמיני שיעזוב", השחקן המדובר, טרם עזב. העזיבה שלו את הקבוצה היא פוטנציאלית. שבעה עזבו כבר, ובעברית העכשווית נתייחס לראשון שבהם כ"הראשון לעזוב" וגם כ"הראשון שעזב". מה ההבדל בין שתי האפשרויות האלו?

דרך אחרת לשאול לפרטי העניין היא לתהות עד כמה אלמנט הזמן מבוטא בכל אחת מהצורות. שאלות נוספות יגעו בוודאות העזיבה, בעמדתו של הדובר כלפי העזיבה ובהבדל, האפשרי, בין הראשון לשמיני, או אולי בין מקרה יחיד לעזיבה סדרתית, כלומר למספר מקרים בזה אחר זה. האם המוקד של הסיפור הוא בהיותו השמיני, או בעזיבתו של השחקן הספציפי? האם הדבר מתבטא בבחירת המבנה התחבירי? בדיקה מדוקדקת עשויה בהחלט לספק תשובה, ועוד יותר מכך להציע ואף לזהות פרמטרים להשוואה. כך נוכל לקבוע מה בדיוק קורה ב"תחרות" בין שני המבנים, כלומר כיצד הם מחלקים ביניהם את הפונקציות.

ככל שנעמיק בחקירה לא נוכל להתעלם מכך ש"שיעזוב" ו"לעזוב", המחלקים ביניהם תפקיד במבנה תחבירי אחד שבו כל אחד מהם עשוי לתפוס את המקום השני בצירוף, מערערים על החלוקה הישנה בין פועל ושם עצם. גם בלי לעבור על ספרי הלימוד המשמשים בבתי הספר, אפשר להביע כאן ביטחון שדבר כזה אינו מופיע בהם. והוא חלק מהמציאות הלשונית, ולא רק בבור התחתית הלשוני העכור של מדורי הספורט המקוונים.

אכן, המציאות מורכבת הרבה יותר מתיאורים אידיאליים או אידיליים, פשטניים, נקיים, מסודרים ובדויים. הדברים אינם נכונים רק בתחום הלשון, כידוע, אבל אחד הדברים היפים במחקר הלשוני האמפירי הוא ההזדמנות שהוא נותן לנו להתוודע למורכבות אמיתית, שזמינה לנו לנגד עינינו. היתר, הוא השקעת מאמץ והרחבת הענווה: הלשון היא התופעה האנושית המורכבת ביותר שבידינו לחקור באורח ישיר, עם נתוני אמת מקוריים.

בילדותי, בשנות ההתבגרות שלי, ואני יליד שנות השישים של המאה שעברה, דובר לא מעט על כך שהעברית שונה באזורים שונים בארץ. נטען שעברית של ירושלמים שונה מעברית של מי שנולדו בטבריה, ושתושבי הגליל מדברים אחרת מחיפאים. הטענות הללו זכו לראיות תומכות בעיקר בדמות מילים שונות והבדלים פונטיים. עד מתי המשיכו לומר בגליל זְבּובּ? האם עדיין יש תינוקות בירושלים שגדלים על הגיית 200 כ-מָאאָתַיים? דומה שהיום, לצד התבצרות נוסטלגית-פולקלוריסטית מצדם של דוברים ודוברות, אולי בעיקר ותיקים, ההבדלים האזוריים היטשטשו מאוד. הארץ המכוסה שלמת בטון ואריחי אקרשטיין, המנוקדת במקומות ישוב עירוניים שבכולם יש שמות של רחובות שנלקחו מאותו מאגר אנמי, חסר דמיון ובעיקר לא-מקומי, אינה מסבירה פניה לדיאלקטים גאוגרפיים.

לעברית לא רק היו דיאלקטים, אלא שיש לה דיאלקטים גם בעצם ימינו. ההתרחבות של המדינה, השינוי הדמוגרפי החד שהיא עברה – בממדים ובמגוון – ואפילו ההצטמצמות הגאוגרפית האחרונה, שאין לדעת לאן פניה מועדות, אם היא זמנית או קבועה יותר, שינו את התמונה כך שאולי יש מקום לדבר על דיאלקטים חברתיים יותר מאשר על דיאלקטים אזוריים. הבלשנות מכנה זאת "סוציולקטים". אם דיאלקט הוא וריאנט של שפה שנחשב לחלק ממנה, הרי שסוציולקט הוא דיאלקט המאפיין קבוצה מוגדרת בחברת הדוברים הרחבה.

דוגמה טובה היא נהגי המוניות. גם הקבוצה הזאת עברה גיוון והרחבה. היא מעניינת במיוחד כיוון שנהגי מוניות מודעים לכך שהם "פיגורות", שעיתונאים אוהבים לצטט אותם ושהם נחשבים, גם אם לא ברור על ידי מי ומדוע, כנציגי "העם" (ולא נלך בשביל הבעייתי שיבקש למצוא בקצהו הגדרה סבירה ל"עם" בהקשר הישראלי). בכל אופן, נהגי מוניות רבים עדיין מודעים מאוד לציפיות ורבליות שנלוות לדמותם בעיניהם של רבים. כך אפשר להיכנס למונית, להיתקל בנהג שעלה מברית המועצות, בעיקר מאז שהיא הפכה ל"לשעבר", ולשמוע אותו, במבטאו הרוסי, מתבטא בדיוק כמו נהג מונית מזרחי "קלאסי": "וואלה, תאמין לי, אם לא האישה, אני לא יודע מה היה נהיה ממני בחיים...", אמר לי אחד מהם, עם הנגינה, אוצר המילים והביטויים המוכרים מזה עשרות שנים, ואפילו בתוספת סימנים ל-ח' גרונית מהסוג שהולך ונעלם גם בקרב מזרחיים. אמנם יש בהחלט אשכנזים שמדברים על "האישה", אבל המוזיקה הספציפית של המשפט לא הותירה מקום לספק: העולה מברה"מ התמקם מזרחה מבחינת המפה הלשונית-חברתית הישראלית.

אגב, הפונטיקה המזרחית הישנה, של דיבור ב-ח' ו-ע' גרוניות, ראויה להיקרא "ישנה" כיוון שהיא בשקיעה ברורה, ו-ח' ו-ע' גרוניות מתחילות לשרוד רק במילים מסוימות, מילות "ליבה" שהדוברים והדוברות ספגו מהבית, בעוד שמילים חדשות, שנרכשות בבגרות ובעיקר כיום, בהחלט אינן בהכרח נהגות כך.

עברית נשמעת אחרת מפיהם של מי שמשתייכים לסביבות חברתיות שונות. היא לא רק נשמעת אחרת, אלא שאוצר המילים, חלק מצורות הפועל והשם, ושורה ארוכה של בחירות לשוניות, כולם שונים מקבוצה לקבוצה. כמו נייר לקמוס, די לשמוע משפט וחצי, והשומע יכול למקם את הדובר בהקשרים חברתיים משמעותיים. "למזוג לך סלט?", אומרת המארחת, ומי מהקוראים אינו יודע לומר משהו על מוצאה? "קניתי מכנס חדש" ישתבץ היטב במסגרת אותו סוציולקט.

החלוקה אינה עדתית בלבד – אם כי החלוקה העדתית קיימת בהחלט והיא עדיין חזקה. החלוקה בפועל גם נוגעת לקווי הפרדה אחרים בחברה, כמו דתיים לעומת חילוניים, כשבקרב הדתיים ניכרות חלוקות משנה רבות. באתי לביקור בישיבה של מי שמכונים "כיפות סרוגות", וניגש אלי בחור שהכרתי כשהוא היה נער צעיר. "באיזה גֶדֶר באת לכאן?", הוא שאל ושיקף מיד את הסוציולקט שלו, כמי שטובל בטרמינולוגיה הלכתית. והרי הוא בסך הכול רצה לדעת למה באתי, כלומר "על איזה תקן".

נוכל להתהלך בין דוברים ודוברות ולמפות את החברה מבחינת החלוקות הלשוניות, שישקפו במידה רבה קווי גבול, הפרדה, שבר או הגדרה בחברה הישראלית רבת המורכבויות. נוכל להבחין כיצד דוברים משנים את צורת הדיבור על פי השיוך החברתי של בן השיח, ולא רק כשהם עולים למונית (שהייתה זה מכבר לקלישאה מוסכמת על כל המעורבים). דומה שאם באחד הסיבובים הללו ניתקל באדם שאומר "מאאתיים" נוכל לאפיין אותו כמי שמשמר לוקל-פטריוטיות ירושלמית, אולי אפילו מתוך רצון להפגין אותה. אך סביר מאוד שנתקשה למצוא את המילה בקרב ילדי הגן בעיר הבירה. באותה מידה יקשה עלינו לאפיין דיבור של בני ובנות קיבוצים, שכן המסגרת החברתית הזאת כמעט נעלמה כליל. כן נמצא חברי קיבוצים ותיקים שמשמרים צורות מקומיות, גם ברמת הקיבוץ הבודד, כשרידים מעוררי נוסטלגיה של ימים אחרים. בתוך כך, ניתקל בעברית של יוצאי ברית המועצות לשעבר, בעברית של דוברי אמהרית, ובעברית של ערבים-ישראלים ששליטתם בשפה עלתה מאוד בשני הדורות האחרונים, עד כדי היווצרות דיבור היברידי, דו-לשוני. כל אלו הם מאפיינים חברתיים, לא גאוגרפיים. לא שהייתה מניעה להיווצרות ולהתבססות של דיאלקטים אזוריים, אך בנסיבות הישראליות נראה שהמאפיינים החברתיים גברו על אלה הגאוגרפיים. הסיבות לכך רבות מאוד, והן חלק מהעניין הרב בעיון שיטתי בעברית המודרנית, העכשווית.

העניין החל באורח רגיל לגמרי. התלוננתי על תקלות באיזושהי מערכת של חברה גדולה. הצבעתי על דברים שאינם עובדים ושיש לתקנם. נראה כי תלונתי זרמה במערכת, על אף שבינתיים, בצר לי, מצאתי מעקף והיא הייתה פחות רלוונטית מבחינתי, אם כי היה לי ברור שהתקלות יכשילו אחרים שייתקלו בהן. בכל אופן, הטלפון צלצל. בצד האחר של הקו, נציגת שירות:

"אני מתקשרת בעניין התקלות שכביכול מצאת...", אמרה.

מיהרתי לומר לה שתקלות קיימות בהחלט, שהן אינן עניין של פרשנות או דעה: דברים לא עובדים. יש תקלות. פשוט, לא? ובכן, לא. הנציגה המשיכה לדבר, עם מעטה האדיבות וה"שירותיות" המופגנת המקובל היום, אבל הקפידה לומר "כביכול". התקלות הן "כביכול". הדיווח שלי הוא "כביכול". העובדה שגיליתי אותן גם היא "כביכול". ואני התקוממתי, כמו אותו אדם שעומד במטבח הבית ועל הרצפה שרידים של ביצה שבורה, קליפות ורסיסיהן, חלמון וחלבון נוזלים על הרצפות, ואומרים לו שהביצה כביכול נשברה, שהיא כביכול מרוחה על הרצפה ושהוא כביכול התריע על כך כדי שאיש לא ידרוך על שרידיה (ידרוך כביכול? שרידי ביצה שבורה כביכול? ואולי גם הרצפה עצמה היא "כביכול"?).

במה מדובר, בעצם?

אם נרחיב את העדשה הבלשנית נוכל לראות שיש פה שאלות יסודיות. ראשית, עולה עניין המבנה הכולל של התיאור הלשוני. ניקח את האלמנט "כביכול" שהמקרה שתיארתי כאן מזמן לנו. אנחנו יכולים לנתח אותו מבחינת צורתו, והניתוח יכול להיות מעניין: החל בחלקים - "כ-ב-יכול" – וכלה בתפקידיהם המקוריים ובתפקודם יחד. מידע כזה יכול גם לאגד היסטוריה של הצורה, לעקוב אחר הופעתה בטקסטים ואולי להאיר משהו על גלגולי המשמעות. בנוסף לכך, יהיו מי שיבקשו להגדיר את "המילה", כלומר את "כביכול". עד כה, אנחנו בגדרי המילון והצורות בלבד. אני חושד שהמידע הזה לא יסייע לנו כלל לפתח את "כביכול" במופעיו הממשיים. הרי נרצה בוודאי להבין את תפקודו של "כביכול", היכן הוא מופיע, לפני מה, אחרי מה, באילו מצבים בשיחה, ומה ההבדל בין שימוש בו ובין אי-שימוש בו. אלו הצעדים הראשונים כדי לתאר את התחביר של "כביכול", כיוון חקירה הרבה יותר מעניין מניתוח הצורה ומהעשרת ההגדרות במילון. אלא שגם בכך לא די: "כביכול" מעלה חשד שיש לתאר אותו כאלמנט אחד בקבוצה שמכילה, למשל, את "לכאורה", "כאילו" ואולי גם צורות אחרות. כל אלו מביעים הסתייגות או הרחקה מן הדברים הנאמרים, או מחזקת האמת המיוחסת לנאמר או העולה ממנו. שאלות כמו מדוע מבקשת הדוברת להתרחק מן הדברים, כיצד בדיוק היא מממשת את הרצון להתרחק ומה הדבר יוצר בשיחה ואולי גם בתגובה של השומע, הן שכבה נוספת בבירור, שתוצאותיו מצטרפות למכלול התיאור הלשוני. במסגרתו, תישאל השאלה היכן יש לשבץ של הממצאים הללו, כלומר היכן ב"ספר הדקדוק" הגדול יופיעו הן תיאור התחביר של "כביכול" והן יתר התובנות ביחס אליו שנפיק מתוך הדוגמאות. אם יש אכן קבוצה – "כביכול", "כאילו", "לכאורה"... – הרי שתיאור כל אלמנט בה ישפיע על ההבנה של כל אחד מהם. אציין שהתגובה שלי ל"כביכול" החוזר של נציגת השירות נבעה מכך שהרגשתי שבדבריי מוטל ספק, על גבול חוסר האמון. אבל אין זאת ההסתייגות היחידה שדוברת יכולה להביע. והנה אכן אין "כביכול" זהה ל"לכאורה" או ל"כאילו".

אלא שאפשר וצריך להרחיב את המבט אף מעבר לכך. האם הדרך המסורה בידי דוברים להביע הסתייגות מדברים שהם אומרים היא בהכרח שימוש בתארים כמו "כביכול"? אם נרכך מעט את הפרשנות לדברי הנציגה נוכל לומר שהיא הביעה את העובדה – הנכונה – שהיא עצמה לא הייתה עדה לתקלות, שהיא מדברת על משהו שהגיע לאוזניה. מה שנקרא בבתי המשפט האמריקניים "hearsay", כלומר דברים שאדם מעיד שנאמרו לו.

ואכן, שפות רבות בעולם כוללות מנגנונים דקדוקיים המאפשרים לדוברים לציין שמה שהם אומרים אינו דבר שהם היו עדים לו. המונח הבלשני לכך הוא evidentials, כלים להבעת הריחוק של הדובר מן ההתרחשות עצמה, מידיעת האמת הישירה לגביה. אם עברית מודרנית משתמשת ב"כביכול" ודומיה, הרי שתורכית כוללת אפשרות להוסיף צורן לאחר הגזע של הפועל, שכל תפקידו הוא לסייג: "מה שאני מספר כעת, יש לדעת שלא הייתי עד לו". גם בשפות ממשפחת הקצ'ואה באמריקה הדרומית יש מנגנון כזה במערכת הפועל, והוא מגוון ומאפשר אפילו להביע דרגות שונות של ריחוק מעדות ישירה, וגוונים של סוגי המרחק הזה. כלומר, בתיאור הלשוני של תורכית, למשל, מדובר בתופעה שהיא חלק ממערכת הפועל. בעברית המודרנית, אנחנו באזור של התחביר, ואפילו תחביר הטקסט, כלומר מעבר לפסוקית או למשפט.

לעברית של נציגי השירות יש מאפיינים משלה, ובהם הנוסחים הסטנדרטיים שאנו סופגים מהם כל העת, ובכלל זה דברים הנאמרים מתוך זהירות מפני נטילת אחריות (נראה כי "כביכול" מרכזי בכך) וההקפדה על אי-הסתבכות משפטית ("לכאורה" מככב בהקשר הזה).

והתקלות? ישנן. קיימות. איתנו כאן תמיד. אומרים לי שהן כביכול תוקנו. כביכול, או אולי לכאורה.

על אף הסקרנות ביחס למקורותיהן של מילים, סקרנות שיכולה להיות גדולה ולהוביל אותנו למידע מרתק והשערות מבטיחות, עלינו לשאול את עצמנו עד כמה המקור של מילה משתקף במציאות הלשונית העכשווית. לפעמים, הדי העבר תורמים לגוונים של משמעות בהווה, ואף מעשירים את ההבנה שלנו באשר לשימושים המוכרים של המילה ולצירופים שהיא נוטלת בהם חלק. אך במקרים מסוימים, אין לעבר כמעט כל הד בהווה, והעיון במבנה הפנימי וההיסטורי של מילה או ביטוי אינו מניב דבר להבנה של המציאות הלשונית העכשווית.

אלא שבהקשר ההיסטורי, גם איבוד של הקשר, היעלמות של רלוונטיות ומעין אובדן של זיכרון או מוּדעות ברמה הקולקטיבית, ראויים להתייחסות. מקרה כזה מסתמן נוכח המילה ״אוניברסיטה״.

מה מקורה? המקור פשוט ושקוף בהחלט. הליכה לאחור מביאה אותנו הישר אל הלטינית, שם נמצא את המילה universus. מקורה יפה: ״שהפך לאחד״, כש-uni ו-versus יוצרים ביטוי, תואר לטיני, שבנוי על ״אחד״ ועל צורת פרטיציפ (בינוני) של הפועל ״להפוך ל-״. בלטינית הקלאסית, universitas ציינה את ה״שלם״ או ״המכלול השלם״, ובהקשר קרוב גם את היקום כולו. כשהופכים את הכול לאחד בכוח המחשבה והדמיון, מביטים אל ״הכול״ או ״המכלול כולו״ – וזהו היקום, במובן שקל לאתר את שורשיו אצל גדולי הפילוסופים של יוון הקלאסית.

לאחר מכן, בלטינית מאוחרת ובלטינית של ימי הביניים, universitas, הצטמצמה מבחינת המבט והתפישה. המילה ציינה מכלול של אנשים, כלומר אגודה, תאגיד, חבורה, קבוצת אנשים כשהיא נתפשת כמערכת אחת, כמכלול. כך החלה המילה לציין איגודים מקצועיים (כולל הגילדות המפורסמות של החברה של ימי הביניים) וגם קהילות אנושיות שמאוגדות סביב אינטרס משותף, וגם מיוצגות ככאלה מול הרשויות האזרחיות או הכנסייתיות. באיטליה של ימי הביניים, ולמעשה עוד מימי קדם וגם בתקופת הרנסנס, היהודים היו מאורגנים ב-Università, וראשי הקהילה פנו לרשויות בשם האגודה המשותפת, וגם התקוטטו ביניהם את מי יש לקבל לציבור ואת מי יש לדחות, עד שעם חלוף הדורות היו מספר ״אוניברסיטאות״ שכל אחת איגדה ציבור יהודי מסוים. מצב דומה חל לגבי אוכלוסיות אחרות, מיעוטים וקבוצות אינטרסים מקצועיות, דתיות, מסחריות ועוד.

בשפות של אירופה המערבית, המובן הזה של ״אוניברסיטה״, כ״אגודה״ וכקבוצה של בעלי אינטרס משותף, נעלם כליל. המילה משמשת היום לציון מוסד להשכלה גבוהה שמתקיימת בו פעילות של הוראה ומחקר והמעניק תארים מוכרים. היסטורית, באירופה, האוניברסיטאות הוקמו מכוח צווים של השלטון, על פי רוב צווים מלכותיים. הייתה בהן פעולה ראשונית של התאגדות, הן מצד אלו שהותר להם ללמד בהן, והן מצד התלמידים, שהצטרפו לחוג המורים, וכולם יחד היו מאוגדים במסגרת אחת. כך, התלמידים החלו להתקדם במסלול שאפשר להם לעלות למעלתם של מוריהם, ותחושת השייכות הייתה עזה, מהותית ומגדירת-זהות. כולם, כולל אבותיהם הרוחניים שלימדו בדורות הקודמים, מוריהם של מורי-מוריהם וכן הלאה, היו חברים באגודה אחת, בגוף אחד שהקיף את כל חבריו בעבר, בהווה ובעתיד. לא השיוך המקצועי היה העניין באוניברסיטאות של ימי הביניים. הרעיון היה שהכול לומדים הכול, ושהשאיפה להקיף את הכול משותפת לכל המעורבים. לדעת את היקום? למעשה, כן. להקיף אותו, לרדת לחקר עומקיו, ולשלוט במכמניו. וכל זאת, במסגרת קהילה התופשת את עצמה ככזאת שעיסוקה בכך, כמסגרת מובחנת ביחס לארגונים אחרים. בחברה של ימי הביניים התקיימו אם-כן אוניברסיטאות רבות: אלה שאיגדו אנשים מסיבות פוליטיות, אתניות, דתיות, מקצועיות ומסחריות, ואלה שקמו כדי לאגד בתוכן שוחרי ידע והשכלה, הן את מי שאמונים על הקניית הידע והן אלו שבאו בשערי האוניברסיטה כדי לרכוש את הידע המוצע ולבחון את עצמם מול המורים הגדולים ולקבל מהם הסמכה כבעלי ידע, כחברים באוניברסיטה.

האם משהו מכל זה משתקף במילה ״אוניברסיטה״ בימינו? ככל הנראה, התשובה שלילית. בארצות אירופה אין מדובר עוד בתחושה של התאגדות, אגודה או חוג משותף הכולל את כולם ואת כל העניינים שיש ושאפשר לדעת. ובעברית, לא כל שכן, שהרי העברית המודרנית אימצה באורח טכני את המונח האירופי, בלי להתייחס למסורת הארוכה מהלטינית הקלאסית ועד לימי הביניים באירופה הנוצרית.

היעדרה של תהודת עבר היא משמעותית במקרה הזה. היא משמעותית ומביעה מציאות בתרבויות אירופה, והיא משמעותית גם ביחס לתרבות העברית-הישראלית, גם אם בדרך אחרת. האם קמילת ההד ההיסטורי משקפת את העתיד הצפוי לאוניברסיטה? אין לדעת, אך היא משקפת יותר מיסוד אחד במציאות התרבותית שאנו חלק ממנה.

נתחיל בדברים ברורים: קונספירציה היא קשר בין שני אנשים ויותר, שנועד לתכנן ביצוע של דבר אסור או לא ראוי. בעברית המילה ״קשר״ במובן העברייני-פלילי הזה קיימת ומוכרת, הגם שבשנים האחרונות דומה שתחום התחולה שלה הוגבל. ״קשר״ משמשת היום בעיקר בנוגע למצבים של ניסיון להפיל משטר או לבצע מהלך פוליטי חריף נגד יריבים. בעגה המשפטית היא אמנם חלה על מזימות שנוטלים בהן חלק לפחות שני אנשים, אך בלשון הכללית, היומיומית, ״קשר״ משמשת במובנים המוגבלים יותר, הפוליטיים, הנוגעים למשטר ולמנגנוניו. וגם למזימה יש מקום: היא מציינת תוכנית שמטרתה להזיק, ונראה שהיא אינה מחייבת שני אנשים אלא מסתפקת גם באדם אחד.

אלא שלצד כל זאת, ומעל לכל, בשנים האחרונות אנו עדים לפריחה עצומה של המונח ״קונספירציה״. המילה הלועזית היא ותיקה מאוד ובעלת היסטוריה מבוססת היטב. אפשר לראות אותה מתוך המילה האנגלית conspiracy. מובנה של המילה האנגלית ברור: הסכמה חשאית בין שני צדדים או יותר לעשות משהו מזיק, לא מוסרי או חתרני, כולל הפרת חוק. מקורה של conspiracy הוא בלטינית, conspiratio. מכאן הניתוח מתבקש ופשוט: ״נשימה ביחד״ או ״השמת קול ביחד״, כשבלטינית מוביל המובן הניטרלי מבחינה מוסרית, ואפילו מובן חיובי: הסכמה, זהות בדעות, הרמוניה. יחד עם זאת, גם בלטינית היה לה מובן שלילי יותר: קשר, התמרדות. במקור, או בכל אופן הרחק מהצד המזימתי או הפסיכולוגי, בלטינית נשמרו גוונים של השמעת קול ביחד, בהקשר המוזיקלי. העניין שקוף, שכן spirare בלטינית מובנה לנשוף, והדבר ניכר בשפות אירופיות רבות שבהן יש מילים מהגזע הלטיני הזה ומובנן פליטת אוויר, אנחה, נשיפה, ושריקה. יש טענה שהמקור ההודו-אירופי של spirare ואמותיה הקדומות הוא בכלל אונומטופאי: צליל הנשיפה או פליטת האוויר מקודד בצלילי המילה. יתכן: אלו עניינים שקשה מאוד להוכיח או אפילו לבסס.

אם נשוב לענייני המזימות וקשירת הקשרים לביצוע דברים אסורים, לא נוכל לחמוק מהאינטימיות המושרית מהמילה הלטינית: אנשים נושמים ביחד, מאחדים את נשימותיהם, מערבים יחד את הבל פיותיהם, בלחש, בחשאי, בקרבה גדולה של שתיקה מלאת הבנה. כך נראית מזימה, לפחות במבט תיאטרלי, וקשר נגד שליט נוטה להיות כזה, בעיקר אם הוא מומחז על במה.

ומה קרה בדורנו? באנגלית, בוודאי באנגלית האמריקנית, נפוץ המונח conspiracy theory. בעיקר התפשט העניין בעקבות רצח הנשיא קנדי. מי ירה? האם הייתה ירייה אחת בלבד? בשליחות מי, אם בכלל, פעל הרוצח? מי יזם את הרצח? מדוע? מה קרה בחקירה? האם הממצאים תואמים את ההסברים שניתנו? וכך נמשכות השאלות. וביניהן, מאחוריהן ומעבר להן צמחו תאוריות (וכעת נלך בזהירות: תאוריות) בדבר מזימה להציג את הדברים לא כפי שהם היו באמת. זאת תאוריית הקונספירציה: תאוריה שבליבה טענה שהדברים אינם כפי שהם מוצגים לציבור, ושההבדל נובע ממזימה רבתי. המזימה, הקונספירציה שהיא עניינה של תאוריית הקונספירציה היא תמיד כפולה או משולשת: יש קשר לעשות דבר באורח שנסתר מעיני הציבור ויש קשר נוסף – להציג מצג אחר של המציאות במקום ״הסיפור הרשמי״.

הסיבות להתפשטות התופעה וההשלכות החמורות שנודעות לה אינן מענייני כאן. די אם נאמר שעם התפשטות התופעה רב מאוד השימוש ב-conspiracy theory ואיתו התפשט בעברית העכשווית השימוש במקבילה, שהיא תרגום ישיר מאנגלית: ״תאוריית קונספירציה״. אלא שכאן פעלה נטייה מוכרת של השפה היומיומית, הנטייה לקיצור. רבים מדברים היום בעברית על ״קונספירציה״ כשכוונתם ל״תאוריית קונספירציה״. ויש הבדל עקרוני, קריטי. קונספירציות יש והיו תמיד והן כנראה חלק מטבע התנהלותה של החברה האנושית, על החיכוכים, ההתנגשויות והרצונות המנוגדים, על מבני הכוח ועל הרצון של יחידים לקדם את עצמם או לשנות סדרי שלטון ועולם. אך ״תאוריית קונספירציה״ היא עניין אחר לחלוטין, כי בליבה יש טענה – על פי רוב לא מוכחת או קשה מאוד להוכחה ומרובת ספקות ופערים לוגיים – שהמציאות אינה כלל כפי שהיא מוצגת לנו, ושההסבר לדברים חשובים מסוימים הוא אחר לגמרי, מסדר עניינים שונה לחלוטין. כלומר: ״תאוריית קונספירציה״ היא תאוריה בדבר קיומה של קונספירציה, מזימה אפלה, שבאפלתה מעוותת את תפישת המציאות שלנו. ההבדל חשוב, גם אם אין שום קונספירציה לשונית שגרמה לכך שבמקום לדבר על ״תאוריית קונספירציה״ מדברים על ״קונספירציה״.

שגריר הוא שליח ונציג. המונח משמש בעיקר לציון שמייצג רשמית את מדינתו ואת ענייניה בפני מדינה אחרת. המונח משמש גם במובן מושאל, לציון נציג בהקשרים אחרים, למשל כשנהגו לומר שהתפוזים הישראלים הם שגרירים של המדינה הצעירה המפריחה את שממת הארץ.

מובן שהשורש ״ש.ג.ר.״ מביע עולם סמנטי של שליחות, שליחה, כפי שאכן קורה כשמדינה משגרת שליח למדינה אחרת. השורש מוכר, מבוסס ופורה מאוד, החל בתחום החבילות וכלה בתחום הטילים המשגרים אדם לחלל או ראש נפץ קרבי למטרות אויב. שיגור ומשגר, הפועל לשגר – בבניין פיעל המעניק נופך של ריכוז ואינטנסיביות – יוצרים יחד סביבת משמעות קוהרנטית.

ובכל זאת, מבט על המילה עצמה, מעלה תהיות אחדות. ראשית, ההכפלה בעיצור השלישי של השורש. אין מדובר בהקטנה, כפי שמוכר לנו ממקרים כמו ״חור״ לעומת ״חריר״ או ״שבר״ לעומת שבריר״. הרי שגריר, דיפלומט, אינו מטען קטן שמשוגר וגם לא חבילה קטנת מידות שמגיעה ליעדה. אם אין מדובר בהקטנה, יתכן שההכפלה מביעה חזרתיות. שגריר הוא בסופו של דבר דיפלומט מקצועי. הוא אינו מוכשר רק למשימה אחת, אלא פעם נשלח למקום אחד ופעם למקום אחר. הוא ניתן לשיגור חוזר (בניגוד למקבילות הלשוניות מהתחום הבליסטי) ולמעשה האיכות והתועלת שלו מן הבחינה המקצועית טמונות בדיוק בכך שהוא משמש, ולא פעם אחת, ושהמיומנויות שלו כלליות.

ניחוח לשוני נוסף שעולה מן המילה ״שגריר״ הוא הפוטנציאליות. מן הבחינה הזאת, המילה העברית לדיפלומט יכלה להיות ״שגיר״, על משקל ״שליח״. כפי ש״שליח״ הוא גם אדם שאפשר לשלוח וגם אדם ששולחים בפועל, גם ״שגיר״ יכולה הייתה לשמש לציון אותו פקיד מקצועי בכיר שאפשר לשגרו ושגם אכן משגרים אותו, בין אם למשא ומתן, בין אם למשימה נקודתית ובין אם כדי לייצג את המדינה במשך שנים אחדות. המשקל המשותף ל״שליח״ ו״שגיר״, כמו ״שביר״, ״אכיל״, ״רחיץ״ וכל הלאה מציין פוטנציאליות, כלומר את האפשרות לעשות פעולה, שמובנה עולה מתוך השורש.

וכך, אם נרצה, נוכל להביט ב״שגריר״ ולראות את שני הדברים המאפיינים את שליחתו ואת שליחותו: האפשרות לשגרו והאפשרות לעשות זאת שוב ושוב. כל זאת, תוך כדי תזכורת מתמדת לכך שהוא גם אמור לשוב, כדי להיות משוגר פעם נוספת.

לצד זאת, העברית מציגה לנו את המילה ״שֶגֶר״, אוסף הוולדות שנולדים ביחד לבעל חיים. כלבות, חתולות ונקבות אחרות של יונקים ממליטות על פי רוב יותר מגור אחד, והקבוצה כולה ביחד נקראת ״שגר״, במונח מופשט, שאינו מפרט את המספר אלא מאפשר לו להיות כפי שהוא, על פי רוב שונה בכל המלטה. אם נרצה, יש בכך תמונה של ״שליחה אל העולם״, מין ירי של המלטה מרובת צאצאים, שאולי ישרדו כולם, ואולי רק חלקם. לידה בעלת עוצמה סטטיסטית, אפילו.

והנה בפינה נידחת ונעלמה של שולי העולם העברי, עולה חשד שנמצא זכר ל״שגר״. כוונתי לדיאלקט הערבי של יהודי בגדאד, שפה נהדרת, שנמצאת בתהליך סופי למדי של היעלמות, עם פטירתם של רבים מאוד מהיהודים שנולדו בבירתה של עיראק ושפת אימם הייתה הערבית היהודית הבגדאדית. בלשון הזאת יש מילים רבות ממקור שאינו ערבי: פרסית, ארמית, תורכית וגם עברית, ואולי גם שפות אחרות. המחקר על הדיאלקט מתנהל מזה עשרות שנים: דקדוק, מילון, תחביר, תהליכים היסטוריים, השפעות למיניהן, שיבוץ במסגרת תמונת הדיאלקטים העיראקיים והדיאלקטים הערביים בכלל. תחום מרתק. ובערבית-יהודית הבגדאדית יש מילה שרבה סביבה המחלוקת: ״גְ׳עָ׳אר״ (או בתעתיק לטיני jghár) ומובנה ילד קטן. המחלוקת נסובה, כמובן, על מקור המילה. בעניין הזה, כידוע, קשה להכריע עד לרמה של הוכחה ודאית. ובכל זאת, חוקרים לא מעטים העלו את הסברה כי מדובר בגלגול של ״שגר״, במובן של ״ולד״.

למיטב ידיעתי, המחלוקת לא הוכרעה. אבל יש בה תועלת כפולה. גם כדי להזכיר לנו שגלגוליהן של מילים יכולים להיות מפתיעים, וגם כדי לשוב ולומר לנו שיכולתנו לפתור תעלומות הנוגעות להיסטוריה של שפות, מוגבלת בהחלט, ובוודאי כשמדובר באטימולוגיה. איזה גוון ספציפי של רגש יש בליבם של מי שהשתמשו (ואולי עדיין משתמשים) במילה הזאת בערבית היהודית הבגדאדית שלהם או של אבותיהם? האם הילד הקטן ממש הוא כמו גור שנולד כחלק משגר? או שהמילה העברית, אם זה אכן המקור ל״ג׳ע׳אר״, באה מרובד לשוני עברי קדום שלא הותיר אצלנו זכר או סימן? רק חלק מהתשובה יכול להינתן על ידי הדוברים והדוברות הנותרים, אם בכלל. הרי אין לנו תיעוד של כל הדורות של כל הלשונות המעורבות בהיסטוריה של הדיאלקט הזה (או של כל שפה אחרת), ועוד פחות מכך יש לנו שגרירים בקהילות לשוניות, לא ברחוקות ואפילו לא בקרובות.

תואר אקדמי הוא מה שמשיגים בתום תקופה של לימודים במוסד להשכלה גבוהה. עד לסיום, עם העמידה במבחנים ובחובות האחרות ואישור הזכאות, אין לנו תואר. עניין פורמלי וברור למדי.

אלא שבשנים האחרונות, הייתי אומר שבדור האחרון, בהקשר הנוגע ללימודים אקדמיים, בעברית העכשווית, ״תואר״ הוא משהו אחר. הדוגמאות מאירות את עינינו: ״יש לי חברה מהתואר שקיבלה עבודה ב...״; ״היכרנו בתואר, אבל מאז לא ראיתי אותו״; ״התואר הזה נעשה לי ארוך, בקושי היה לי כוח בסוף״; ״הם היו ביחד מאמצע התואר, חמודים כאלה״.

מה שאפשר ללמוד מהדוגמאות הוא שהמונח ״תואר״ אינו מציין עוד רק את התוצאה – את ההסמכה הפורמלית עם ההכרה בדמותה של תעודה שבצדה זכויות, כעדות לידע, סמכות מקצועית וכל הכרוך בכך. נראה ש״תואר״ מתייחס כעת למסגרת הלימודית. חלפו-נעלמו כמעט לגמרי האוניברסיטה, הפקולטה והחוג. ״תואר״ כוללת את כל אלו, וגם דוחקת אותם לצד. יתרה מכך, ״תואר״ מתייחסת לזמן שהסטודנטים נמצאים בו בתהליך המתנהל מתחילת הלימודים ועד לטקס הסיום. זמן ומקום מתאחדים ל״תואר״, כשהמונח כולל גם את המסגרת החברתית שנוצרת אד-הוק, את כלל בועת הייחוס שמחברת אנשים שנמצאים בה ביחד.

אם בעבר היה נהוג להבדיל בין המקום, המסגרת, הזמן, התוכן והתוצאה, היום הכול מקופל ב״תואר״. הדבר קורה במידה רבה על חשבון כל אלו. לא ״הולכים לאוניברסיטה״ אלא לכל היותר ״עושים תואר״, תהליך שלאורכו שוהים בחלל-זמן המופשט הזה המכונה גם הוא... ״תואר״.

קל לשבץ את התופעה מן הבחינה החברתית. אפשר לומר שלפנינו עדות לכך שלא התהליך חשוב אלא התוצאה שלו, ובעיקר התוצאה המעשית, מה שמכונה ״השורה התחתונה״. איני שולל את הקביעה הזאת, שעולה בקנה אחד עם תהליכים חברתיים ברורים למדי. ירידת קרנה של האוניברסיטה, הגישה התכליתית, האינסטרומנטלית, וההתמקדות בהשגת ההסמכה, הרישיון והרשות להיקרא ״בעל תואר אקדמי״ הן מן המפורסמות. אמנם לא נוצרה (עדיין?) הבדלה בין המסגרת, התהליך והתוצאה, וכולם מכונים ״תואר״, אבל ברור לחלוטין מה חשוב. הרי מה אנחנו עושים ב״תואר״? פועלים כדי לקבל... ״תואר״. ואם תאמרו שהידע וההשכלה נדחקו הצדה, אתקשה להתנגד. יתרה מכך, נדחקו הצידה מי שמקנים את הידע (ובמקרה המיטבי גם את ההשכלה), נעלם הביטוי להשפעתה של המסגרת ושל השהות הפיזית במקום הלימוד, עניין שיש לו בסיס, שורשים ומסורת ארוכה מימי יוון הקלאסית. המכוונות למטרה בלעה את הכול, ובעברית העכשווית באורח מיוחד וקיצוני.

היבט נוסף שעולה מהשימוש המורחב והמקיף-כול ב״תואר״ הוא ההתעלמות מכך שמדובר במדרגה בסולם. הצד הזה בולט באנגלית, שבה אנשים לומדים במוסדות השכלה גבוהה ומשיגים-מקבלים degree. בשפות אחרות באירופה הדבר מכונה במילים שמצביעות סוג התואר, על התואר בכלל או על ההכשרה והלימוד כתהליך. במקרים מסוימים (בספרדית ובפורטוגזית) מדובר על המסלול והדרך שעל אדם לעשות. מובן שדוברי שפות אירופיות אינם חשים בהכרח את ההדים הללו כשהם משתמשים במונחים השגורים בפיהם, אבל המקרה של העברית העכשווית שונה ומעניין בדיוק בגלל השינוי שחל, ושהותיר ״תואר״ כמונח שמכסה את הכול ומבטל כמעט כליל כל מונח אחר, מעדן, מדייק או ממקד.

בשולי הדברים אזכיר גם שלא נעלם כליל הצירוף ״להוציא תואר (ב-)״, שיש לו מקבילות בגרסאות הדבורות של שפות במערב אירופה. אלא שהביטוי הזה מתייחס לתוצאה, ואינו בולע לתוכו את המסגרת, את פרק הזמן ואת התהליך.

יחד עם זאת, כדאי להיזהר מהסקת מסקנות מהירה נוכח עובדות בלשון, בעיקר בכל הנוגע למידה שבה הן משקפות תהליכים בחברה או מציאות חברתית מיידית. הכול נתון לשינוי, הכול משתבץ מחדש, והכוחות הפועלים בלשון רבים ואינם בהכרח ידועים או גלויים. יתכן שבעתיד, בעברית הישראלית, מילים אחרות יתפסו מקום לציון דברים שמועלמים היום על ידי השימוש הגורף ב״תואר״. הניתוח הלשוני ראוי לו להתמקד בשכבת הזמן הנוכחית, בנתונים כפי שהם כעת, ולאחר מכן, רק לאחר מכן, לשבץ את השכבה הלשונית הנוכחית בתוך רצף היסטורי. במונחים אקדמיים, הכוונה היא שיש לעבוד על התיאור הסינכרוני ורק לאחר מכן על התהליך הדיאכרוני. כמו בארכיאולוגיה, כך גם בבלשנות.

אחד הנושאים המורכבים, הקשים והמרתקים בחקר הלשון נוגע ל"תוארי הפועל". המונח בעייתי, ולא רק בעברית. לכאורה מדובר במשהו שמופיע "ליד" הפועל ומתאר אותו. איפה בדיוק וכיצד הוא מתאר את הפועל ובאיזה מובן – אלו שאלות קשות. לא פעם מה שלימדו אותנו בבית הספר שהוא "תואר הפועל" אינו מתאר פועל אלא מרחיב משפט. ההנחיה הזכורה לי מבית הספר התיכון אמרה שצריך לשאול "איך?" ואם האלמנט משיב על השאלה, באיזשהו אופן, הרי שהוא "תואר הפועל". ההנחיה מכנית, אינה ממצה ורחוקה מאוד מלהסביר מה מהותו של אותו "תואר הפועל", אבל היא הספיקה כדי להתמודד עם בחינת הבגרות, גם בימים שהבחינות היו משמעותיות יותר. גם המונח הלועזי adverb מציין צמידות – שלא ברור מה מהותה – לפועל. בלשנים רבים נדרשו לשאלות הללו, ואפילו הניסיון לתהות מה כלול בקטגוריה "תואר הפועל" או "adverb" פותח דיון מורכב שאינו מגיע למסקנות ברורות.

ביטויי זמן, ביטויים המתייחסים לנסיבות (שיכולות להיות תקפות ורלוונטיות הרבה מעבר לגבולות המשפט או לתחולתו והשפעתו של הפועל), ביטויים מסייגים או כאלו שמוסיפים איזה נופך לתיאור הנעשה או המתרחש, הם רק חלק מרשימת המועמדים להיכלל בקטגוריה, והכול על פי הלשון הספציפית ותחבירה.

אלא שלא הדיון התאורטי עומד כאן במרכז הדברים הקצרים הללו, אלא קבוצה קטנה למדי ומוכרת מאוד של "תוארי פועל" בעברית, שמציעים לנו אפיקים למחשבה רחבה יותר, אולי עם השלכות כלליות. כוונתי לצורות מהסוג "סופית", "זמנית", "חד משמעית", "עקרונית" וכדומה. כלומר, ביטויים שהמורה שהכינה אותנו לבחירת הבגרות הייתה מקבלת בהחלט כ"תוארי פועל". מבחינת הדרישות ברמת בית הספר, זה הספיק. למהותם של דברים, בהחלט לא.

"החלטנו לעבור זמנית לדירה שהתפנתה בבניין ממול"; "חד-משמעית: לא אני שרטתי את המכונית החונה" – אלו רק שתי דוגמאות לשימוש בצורות הללו בעברית. למען הסר ספק, אין הכוונה לתארים כמו בצירוף "אישה החלטית" או "תחנה סופית", שבהם הסיומת "-ית"  בתואר מותאמת מבחינת המין והמספר לשם העצם שהוא מתאר. בדוגמאות ל"חד-משמעית" ו"סופית" כ"תוארי פועל", "adverbs", מדובר בסיומת אחרת לגמרי. היא אמנם נראית זהה, לסיומת "-ית"  של תואר השם המותאמת במין ובמספר, אך היא עומדת בזכות עצמה. ראשית, היא אינה מתייחסת לשם עצם ממין נקבה (או לשום מבנה שמביא איתו מין נקבה). שנית, לפחות בעברית הסטנדרטית ועד לאחרונה, אין לה צורה מקבילה ממין זכר.

פה יש להעיר שבשנים האחרונות דוברים ודוברות של עברית ישראלית אומרים "חד משמעי!", בעיקר כתגובה או כהצהרה, והצורה אינה מתייחסת למשהו ממין זכר. זה ענף התפתחות עכשווי מאוד, שעשוי להביא לצמדים, "חד משמעי"/"חד משמעית" כשההבדל ביניהם לא יהיה בהכרח המין הדקדוקי, או אולי לדעיכת הצורה עם הסיומת "-ית" או דחיקתה לעברית הפורמלית יותר בלבד.

בעיון ממוקד ב"-ית" של "חד משמעית" ב"חד-משמעית: לא אני שרטתי את המכונית החונה" עולה על הדעת סיומת אחרת, מוכרת מאוד: "-וּת" המשמשת לשמות עצם מופשטים (אחריות, סבלנות, אחדות, ערמומיות וכו'). הסיומת הזאת משתתפת בשמות עצם מופשטים שמינם הדקדוקי הוא נקבה, והיא מזכירה מאוד סיומת כזאת משפה קדומה שהתקיימה פה קרוב, כלומר בקרבה לעברית, מבחינה היסטורית. ובכן, בשפה המצרית העתיקה הייתה סיומת "-t" שצוינה בהירוגליף פונטי "t" ולצד המילה כולה הופיע הירוגליף שציין את סוג המילה מבחינה סמנטית והורה על כך שמדובר במושג מופשט. צורתו הייתה מגילת מגולגלת, קשורה בסרט. כלומר, "-t" במצרית דומה מאוד ל-"-וּת" בעברית לדורותיה. שריד ממשי לכך הוא הביטוי "בן פורת יוסף", שבו המילה "פורת" יובאה ממצרית: "pr" היא המילה ל"בית", ואילו הסיומת "-t" מציינת שהמילה "prt" מופשטת, כלומר שמשמעותה "household", מכלול אנשי הבית והמשפחה המורחבת. והעובדה שהיא מופיעה בהקשר הנוגע ליוסף, הקשר מצרי בתכלית, מחזקת את הסברה שמדובר בהשפעה ישירה, ביבוא של ממש, ממצרית לעברית. זאת ועוד: המין הדקדוקי של המילים הללו במצרית היה נקבה.

מכאן אפשר להעלות השערה לגבי "-ית" של תוארי הפועל. נשים לב שהם מופשטים, ונשים לב שהם נראים צורנית כאילו שמינם נקבה, אך דבר אינו מחייב זאת. האם יתכן שה-"t" המצרית, שציינה את המהות המופשטת של דבר, מרימה את ראשה הקדום גם כאן?

שאלות של השפעה נוטות להיות מורכבות ומנוקדות בספקות ובתיעוד חלקי, שניתן לפרשו לכאן ולכאן. אין לדעת. אך טוב לשים לב שיש מה לברר. לשם כך יהיה צורך לעיין בשפות נוספות בסביבה, שמיות ואחרות, ולראות את ההיסטוריה של סיומות שכוללות "t", לבדוק אם הן מציינות דברים מופשטים, ואם הן מופיעות בתוארי פועל שאינם מתייחסים לאלמנטים תחביריים שצבועים במין נקבה.

ואת כל זאת, כמובן, כדאי לעשות זאת בראש פתוח, חד משמעית.

כדורגל הוא משחק פשוט. המטרה הברורה של הקבוצות המתמודדות היא להכניס את הכדור לשער היריבה. מי שעושה זאת פעמים רבות יותר, מנצחת. חוקי המשחק מעטים יחסית, ורובם קלים מאוד להבנה. על אף סיבוכים מסיבוכים שונים שדבקו בחוקי המשחק, בעיקר בשנים האחרונות, המטרה האחת הזאת נותרה על כנה: להכניס את הכדור לשער היריב.

ובכן, איך מכנים את המעשה המבורך הזה? בעברית הרשמית מדובר על "להבקיע שער". בשפה העממית רווחים ביטויים אחרים כגון "להכניס גול", "לתקוע גול" ואולי גם אחרים. הצירוף "להבקיע שער" מעורר חיוך, אם אנו מביטים בו מקרוב. השער במשחק הכדורגל פתוח, שהרי מדובר במסגרת מלבנית שמתנוססת לגובה של 2.44 מטרים ושרוחבה 7.32 מטרים. מה שחוסם את הכדור מלהיכנס הוא השוער, ועזרתם של שחקני השדה שאמונים גם הם על בלימת הניסיונות של שחקני הקבוצה היריבה להכניס את הכדור לשער. מכאן עולה מיד ש"להבקיע" הוא מונח מוזר, שכן הוא מעלה דימוי של שער סגור בעיר נצורה, שהכוחות הצרים עליה רוצים להבקיעו, כלומר לשבור אותו, לפרוץ אותו ולעבור דרכו אל העיר פנימה. כל זה אינו קורה במשחק הכדורגל, כמובן, אלא במישור מטפורי הרואה את המשחק כמלחמה, את השער כמקום מקודש וסמלי, ואת החדירה אליו במונחים פסיכולוגיים ואף מיניים. ובכל זאת, במשחק הכדורגל, בעברית, "מבקיעים שערים". השער, אגב, הוא מניין הפעמים שהשער הפיזי רואה את הכדור חולף לתוכו באורח חוקי. קבוצה אחת הבקיעה שני שערים, אחרת שער אחד בלבד.

התערובת המטונימית הזאת אינה מתרחשת באנגלית. שם משמש הפועל to score, ומה שמונים הוא goals, כלומר "מטרות", כשמטרה מושגת כל אימת שהכדור מוכנס לשער היריבה. הפועל to score, קדום ועשיר מאוד, מציג שורשים הודו אירופיים הקשורים לחיתוך. הדימוי המלווה את הפועל בגלגוליו השונים הוא של סימון קו קטן על פיסת עץ או על קיר כדי לנהל מניין של משהו שסופרים. למשל, מספר הבהמות שמועברות לצדו האחר של נהר. כל עשרים בהמות השלימו "מנה" ומכאן השימוש באנגלית ישנה יותר (כמו בנאום גטיסברג של לינקולן) במילה "score" במשמעות של עשרים. אכן, בנאום אומר לינקולן "four score and seven years ago", כלומר "לפני שמונים ושבע שנים", מניין השנים בין 1776, שנת העצמאות של ארצות הברית של אמריקה ו-1863, השנה שבא לינקולן נושא את הנאום.

בעברית הישראלית, לעומת זאת, מבקיעים שער וזהו. אין פרספקטיבה מצטברת, אין מניין רץ, והדימוי המלחמתי שולט.

ובכל זאת, לאחרונה נכנס מונח נוסף, המתייחס לחלק מהמצבים שבהם מובקע שער. הדבר קורה כשמדובר בבעיטת עונשין מ-11 מטרים ("פנדל", הגרסה העברית ל-penalty, "עונשין" באנגלית) ורק בה. או-אז, לאחרונה, כשחקן מבקיע שער בבעיטה כזאת אין אומרים דווקא שהוא "הבקיע" אלא שהוא "המיר". המיר משהו לשער שנספר במניין התוצאה של המשחק? מה הוא "המיר"?

לפני שאנסה להשיב על כך אזכיר כי גם באנגלית אפשר למצוא לגבי בעיטות עונשין מ-11 מטרים שימוש בפועל "to convert" וגם בספרדית. יש להניח שההשפעה על "המיר" הזה בעברית היא אנגלית. בכל אופן, נראה כי כששחקן מבקיע שער מבעיטת עונשין מ-11 מטרים, המוקד הוא על כך שהוא נהנה מהחלטת השופט להעניק לו את ההזדמנות לעמוד לבד מול השוער, במרחק האמור, ולנסות להכניס את הכדור לשער. ההחלטה היא מתן אפשרות ברורה להבקיע שער, מתן זכות והזדמנות, והיות שהציפייה (שמתממשת ברוב המקרים) היא שהשחקן יכניס את הכדור לשער, הוא כמו "פודה" או הזכות וההזדמנות לשער בפועל. כלומר, הוא "ממיר". ההבחנה בין "to score" ו"to convert", שהיא ההבחנה בין "להבקיע" ו"להמיר" בהקשר שתיארתי כאן, מדגישה ששער שמובקע במהלך המשחק החי שונה מבחינות מסוימות משער שמובקע מ"פנדל". יודע זאת כל מי שצופה בכדורגל, והדבר גם מעורר ויכוחים לא מעטים. יש יוקרה רבה יותר בהבקעת שער שאינה בבעיטת עונשין מ-11 מטרים. במובן הזה, הפער בין "להבקיע" עם הגוון הכוחני, ההרואי, ההיסטורי, המלחמתי, הקשור לחומות ולשערי עיר, ובין "להמיר" שכולו מדיף ריח פרוצדורלי, הוא גדול וברור.

וכל אלו אינם משנים כלל את העובדה הפשוטה ביחס למשחק היפה הזה: כשהכדור נכנס לשער, והשופט מאשר את חוקיותו, לא משנה לנו בכלל איך ולמה ובוודאי גם לא איך קוראים לעניין.

ההקשר הוא הכול. למשל, כשמדובר בבקבוק של משקה קל מתוצרת הארץ, כל אחד מהאלמנטים הללו הוא חלק מן ההקשר: העובדה שמדובר במשקה, שהוא משקה קל, שהוא יוצר בארץ בידי יצרן שעובד כאן ובעברית. המשקה המדובר היה שקוף לגמרי, והיו בו בועות. המדבקה בחזית הבקבוק הגדול העידה על התוכן: סודה. אבל לא בסודה נעסוק היום – על אף שמדובר במילה מעניינת מאוד, בעלת שורשים ארוכים והיסטוריה רב-תרבותית עשירה. מה שמשך את עיני בבקבוק הסודה היה ההכרזה בתחתית התווית, שלפיה מדובר בסודה "בגיזוז חזק".

העין קולטת והראש העברי אינו מתקשה, מה גם שההקשר מעניק לנו עוגן ברור. בימינו, משקאות מוגזים יכולים להיות רכים או "קופצניים" יותר. בעניין הזה אפשר לזהות סולם של עוצמות, כלומר עד כמה חזקות הבועות במשקה הקל. באורח מסורתי, סודה, ללא תוספות של טעמים או ריחות, כלומר הסודה הבסיסית, נוטה להיות "חזקה". והיצרן הישראלי מסר לנו זאת כשהודיע שמדובר בסודה "בגיזוז חזק".

גיזוז?

ובכן, המילון אינו עוזר לנו. "גיזוז", על פי המילונים, הוא מונח הקשור לשיער, לצמר ולפרווה, דומה מאוד ל"גזיזה". כמובן, זהו עולם משמעות שונה לחלוטין, שאינו קשור בשום דרך לענייני משקאות קלים ולגז שגורם להם להיות קופצניים. כלומר, לפנינו "גיזוז" בהקשר של "גז", וההקשר מראה לנו כי "גיזוז" מתייחס לריכוז הגז (פחמן דו-חמצני במקרה הזה) המאפיין את הסודה בבקבוק.

בירור מלא יותר דורש מאיתנו ללכת אחורה בזמן. "גז", בהקשר הכימי, הוא מונח לועזי. מקורו ככל הנראה במאה ה-17, בהולנדית. בראשית ימי המדע המודרני, ראשיתה של הכימיה המוכרת לנו, הגדיר המלומד ההולנדי יאן בפטיסט ון הלמונט בשם "gas" את מצב החומר כשהוא אינו מוצק ואינו נוזלי. יתכן שהוא הושפע מהמונח ההולנדי geest, שמשמעותו "רוח, אד והבל נשימה". אך המקור היה יווני, "כאוס", שמובנו "תוהו, ריק, תווך ריק". האופי החמקמק והחידתי של החומרים הללו תאם לחלק מהמשמעות של "כאוס" היווני. התיעוד הראשון של gas הוא אם כן משנת 1648, בספר רפואה של ון הלמונט. משם קצרה הדרך לשפות אירופה האחרות והוא מוכר לנו מאז, ובסופו של דבר גם בעברית.

אלא שבעברית לא נוצר פועל מ-gas, ו"גז" נותר כשם עצם בלבד. לא כך הוא המצב באנגלית, למשל, שם "to gas" פירושו לעשות שימוש קטלני בגז כלפי אנשים, בעלי חיים ושטחי מחיה. בעיקר הכוונה לתקיפה קטלנית באמצעות גז רעיל. זהו המובן העיקרי של הפועל באנגלית. על אף שהוא גם משמש לציון פעולות בתחום הכימיה וגם בהשאלה לציון פעולת דיבור מתרברבת וריקנית, ההקשר של to gas והקונוטציות שהוא מעורר – קשים.

האם זאת הסיבה שאין פועל עברי שנגזר מ"גז"? את זאת, כמובן, אי-אפשר לקבוע. כן אפשר להזכיר שהסביבה הצורנית תפוסה בשל ענייני הגזיזה, הגז של בעלי חיים והגיזה המתקבלת מהגזיזה השנתית של הצאן וכו'. עדיין, יכלה העברית ליצור פועל "לגזז" או "להגזיז" ולכנות כך את הפעולה התמימה שתוצאתה היא אותה סודה "בגיזוז גבוה". למיטב ידיעתי, הדבר לא קרה.

בכל זאת, לא נתעלם גם מ"גזוז", מילה עברית שנגזרת מ"גז", ומציינת משקה קל... מוגז. והנה מיד שתי הערות שיש להוסיף: "גזוז" הוא שאילה ישירה מצרפתית, gaseuse, שמובנו יובא בדיוק. וכמובן, שיש לנו בעברית "מוגז", צורת בינוני פעול שאין מאחוריה או בתשתיתה פועל ("הוגז"? מ-"להגיז"? – כנראה שאלו אינם קיימים כלל). העובדות מדברות בעד עצמן: תיתכן צורת בינוני, שמתפקדת כתואר תקין בתכלית, בלי שיהיה פועל שהיא הבינוני "שלו" – דבר שטוב לשים לב אליו מבחינת ההשלכות התיאורטיות הכלליות יותר.

וכל הסיבוב הקטן הזה מותיר אותנו כשבידינו הבקבוק הישראלי עם המדבקה בעברית ישראלית, שמוסרת לנו את המידע הברור שמדובר בסודה "בגיזוז חזק". זה הפלא שבמורפולוגיה העברית. האפשרות לגזור מילה, להשתמש בה בהקשר נדרש, ולסמוך על כך שהקוראים והקוראות יבינו אותה ללא קושי, ללא מילון וללא צורך בהסבר נלווה. מעצם צורתה, מעצם היותה בנויה על מונח מוכר לגמרי, שהוא חלק מן ההקשר. השימוש בבניין פיעל אינו צריך להפתיע, להיפך, זה הבניין שבו העברית המודרנית נוטה להשתמש כשער כניסה למילים זרות שרוצים לגזור מהן צורות פועל או שמות פעולה, בעיקר בתחומים טכניים. והרי "גיזוז" על בקבוק משקה אומר משהו על תהליך הייצור, על מה שנעשה כדי שתוצאה תהיה הסודה בעוצמה המסוימת הזאת, שמצדיקה שיקראו לה "בגיזוז חזק".