
סביבה בכושר
ההקשר הוא הכול. אי-אפשר לנתח שום תופעת בלשון בלי לקחת בחשבון את הסביבה שבה היא מתקיימת ומתגלה, להבין את הסביבה ולראות את התופעות כמשולבות בה, כחלק ממה שיוצר את המכלול הטקסטואלי, ההבעתי. אין מדובר רק במשפט הבודד (וכי יש בכלל משפט "בודד"?), וגם לא במבע יחיד. המבעים הלשוניים משקפים את ההקשר, נובעים ממנו, וגם מחזקים אותו ואת מאפייניו. מבט על הממצאים הלשוניים שאנו מבקשים לנתח תוך הבנת ההקשר הוא תנאי הכרחי ליכולתנו להבין כיצד הלשון פועלת. כי היא תמיד פועלת בהקשר.
הדברים משתקפים, מתגלמים, בכל הקשר. הנה למשל מה שמתרחש באולם התעמלות קטן, בשיעור פילטיס שבו יש מדריכה וחמישה או שישה מתאמנים ומתאמנות. הדיבור מועט, מדוד, וכמעט כולו נעשה על ידי המדריכה. היא משגיחה על כולם במקביל ומחלקת הוראות אישיות, שכן כל אחד מתלמידיה מבצע תרגיל אחר. רשת סבוכה של התבוננות מצדה, תשומת לב שעוברת בין כל חמשת או ששת התלמידים והתלמידות.
"קח לך משקולת", היא אומרת, וכן "תסדרי לך את המזרן", "שבי לך עם הרגליים קדימה", ועוד ועוד. מה שמעניין במשפטים הללו הוא השימוש העקבי במושא, "לך" (בזכר או בנקבה). הקשבה זהירה על פני שעה מראה ש"לך" מופיע רק בהוראה הפותחת תרגיל חדש. כלומר, כשמי שמקבל את ההוראה עובר ממתקן למתקן או מתנוחה לתנוחה.
רבות נאמר על "לי", "לך", "לכם" וכו' המשמשים באופן הזה. הם מופיעים במשפטים רבים של דוברים ודוברות של עברית עכשווית - "עשיתי לי מקום מסודר כדי לעבוד בשקט"; "לקחתי לי יום חופש"; "אכלתי לי חתיכת עוגה מול הנוף המדהים" – והרושם הברור המתקבל הוא ש"לי" במשפטים כאלו מגדיר, מביע ומשקף איזו ספרה אישית, אינטימית, איזו התעסקות עצמית חמימה, עם התמקדות בתחום הפרט, בין אם הגופני ובין אם הנפשי. האלמנט הלשוני הזה מרבה להופיע בשמות של חטיפים, מביסלי ועד דוגלי, שגם בהם דומה שהרצון העיקרי בבחירת הצורן "-לי" הוא להביע הבטחה לפינוק אישי, הנאה אינטימית קטנה המרוכזת בבועת העצמי הנהנה.
וכך אפשר להבין ש"קח לך משקולת" ממקד את האמירה לאדם שכעת עומד לעשות משהו לטובת עצמו, בהקשר של הגוף ותשומת הלב האישיים שלו. וההקשר דורש מאיתנו לשים לב שאלו הוראות שנאמרות בקול רם, וכל הנוכחים שומעים אותן, גם מי שאינם מושא הפנייה הספציפית.
באורח מעניין, לאחר ההוראה הראשונה, הכוללת תמיד "לי", הוראות נוספות לאותו אדם אינן כוללות את האלמנט. נראה שלאחר ריכוז תשומת הלב בבועה האישית האינטימית, ההוראות יכולות להיות טכניות, ו"היעדר" ה"לי" מסמן זאת, וגם מסמן את היות ההוראה הנוספת הוראת המשך. אם תבוא הוראה נוספת עם "לי", היא קרוב לוודאי תופנה למישהו אחר מהתלמידים, אלא אם כן היא תכוון לאותו אדם, במטרה להפנות אותו לתרגיל אחר או למתקן אחר.
התחביר הזה, עדין ופשוט, נחשף בהקשרו, ותודות להקשר אנו יכולים לראות את המנגנון הפועל. באותו הקשר ממש מתגלה תופעה נוספת: דיבור של המדריכה למתאמן או למתאמנת שבו משמשת צורת רבים: "עכשיו נרים את המשקולת עשר פעמים בכל יד"; "אנחנו דוחפים עד שהרגל ישרה לגמרי"; "עכשיו אנחנו מכופפים הירכיים, אבל בזהירות שלא יכאב לנו בגב". הדבר דומה למנהג של רופאים, שגם הם נוטים לדבר אל המטופלים בלשון רבים. כך לפחות היה נפוץ בימים שרופאים לא הביטו רק במסך המחשב שלהם, כשהשיחה עם המטופלים הייתה חלק מהותי במפגש בין השניים. גם באנגלית מוכרת התופעה של הרופאים השואלים: "How are we feeling?", כשמולם עומד מטופל בודד, וכשהם כמובן אינם מכוונים לשלומם שלהם. בשני המקרים, בחדר האימונים ובחדר הרופא או הרופאה, חוסר האיזון ברור מראש: יש מי שמנהל את הסיטואציה, הוא בעל הסמכות והוא גם נותן הוראות או הנחיות. אפשר לראות בשימוש בלשון רבים פטרונות, למצוא בה אפילו שמץ של לעג או השפלה, אבל דומה שבאולם שבו מתנהלים שיעורי פילטיס, השימוש בלשון רבים נועד לסמן קפסולה אינטימית של שיתוף אינטרסים ואכפתיות המוקרנת אל המתאמן או המתאמנת. המדריכה מודעת לכך שלא תמיד קל לבצע את התרגיל או לדייק במילוי ההנחיות. נדרשים מאמץ וגם נכונות להתגייס, והשימוש בלשון רבים אומר "גם אני הייתי שם פעם, אני יודעת מה זה דורש" וגם, פשוט, "אני איתך".
כך חושף ההקשר שתי בועות של אינטימיות: הבועה הפרטית של כל אחד מאיתנו, שבה אנו דואגים לעצמנו ועוסקים בגוף ובנפש שלנו; והבועה המשותפת שמסומנת בין התלמיד או התלמידה ובין המורה שמחלקת הוראות אישיות. שתי הבועות מתגלות בתחביר של העברית הנשמעת בחדר, שתיהן עדינות ומדויקות, כמו התרגילים, כמו תשומת הלב לכך שהיחיד חשוף בגוף ובנפש לא רק למדריכה אלא לשאר הנוכחים בחדר. נפלאות השפה: כמה הרבה אפשר לעשות, ליצור ולהשיג באמצעים פשוטים, זמינים לכולנו. ומצד נוסף, תשומת הלב לתופעות הדקות והברורות הללו עשויה לטפח מידה של עידון. ערך מוסף לפעילות גופנית בשעות הבוקר של יום עמוס.