כך נראים פניו של אלוהים בעיני נוצרים אמריקנים: הוא גבר (כמובן), הוא לבן, הוא צעיר, והוא נראה כמעט כמו ההתגלמות הגנרית של הילד הטוב מהשכונה הטובה.
הוא לא קשיש, אין לו זקן לבן, עיניים טובות, חיוך מלא הבנה או עור פנים הקורן אהבת אדם וחוכמה לאין קץ. האמריקנים של היום מדמיינים את אלוהים כשונה לחלוטין מדמותו המשתקפת במאות שנים של אמנות מערבית.
הקלסתרון המפתיע הזה צויר על ידי צייר קלסתרונים, על פי תיאורים שמסרו למעלה מחמש מאות נבדקים, נוצרים מאמינים מרחבי ארה"ב, במסגרת מחקר שנערך על ידי המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קרוליינה הצפונית.
עוד נתונים מעניינים מאותו מחקר: הדיוקן האלוהי הושפע במידה רבה ומנטיות פוליטיות. מאמינים ליברלים נטו לצייר אל בעל פנים נשיות יותר, ומאמינים שמרניים יותר העניקו לו תווי פנים חדשים וגבריים יותר. ראש צוות החוקרים, הפרופסור קורט גריי אמר כי הממצאים מעידים על מגמה ברורה שלפיה אנשים נוטים לדמיין את אלוהים בצלמם ובדמותם. מלבד נשים: גם הן לא העלו בדעתן את האפשרות שלא מדובר בזכר.
תגובות פייסבוק
מרוב דורות לא רואים את היער
n+1אנחנו עסוקים כל כך בניתוחים ופרשנויות לגבי דור המילניום ובעיותיו, ששכחנו מי...
X 10 דקות
חזק באי-וודאות
כרמן לאה דגֶהגורלנו האנושי המשותף יכול לאחד אותנו, אם נדע לשלב בחיינו גם את...
X 7 דקות
איפה ישנתם הלילה, ילדים?
אי אפשר להתנהל בעולם הפודקאסטים בלי לחזור ולהזכיר מדי פעם את האם הגדולה של הז׳אנר, תוכנית הרדיו הציבורי האמריקני שהפכה לפודקאסט, אחרי שהמציאה ז׳אנר דוקו-סיפורי-אינטימי משלה, This American LIfe.
בפרק הראשון של שנת 2022 שכותרתו The Ghost in the Machine, איירה גלאס מגיש שלושה סיפורים, שבהם נחשפות רוחות רפאים, צלליות של רגש או כוונה, טביעות אצבע של קשרים אנושיים רחוקים וקרובים, בתוך סיפורים שנראים טכניים לגמרי. זה נשמע מסובך, אבל זה מרגש ועדין ומעניין מאוד, כרגיל בפודקאסט הזה, רק מוצלח עוד יותר.
בחלק הראשון מספרת ווהיני וארה (Vauhini Vara) על הקושי שלה לכתוב על אחותה המתה. היא מנסה להיעזר ב״סופרת צללים״, בינה מלאכותית שהוזנה באינספור משפטים וטקסטים וכותבת עבורה המשך למשפטים הבודדים שכתבה על אחותה. הפינג פונג בין האישה למכונה נמשך לאורך מספר סבבים, כי המכונה אמנם מכירה רגשות אנושיים, אבל הפרטים שהיא בוחרת לא תואמים את האחות שהלכה לעולמה. המכונה לומדת לאט, ובהדרגה הטקסט שהיא מציעה הולך ומתכנס עד שמגיע היום שבו ווהיני מגלה בו את עצמה, את רגשותיה, את מה שהיא מנסה לומר.
בחלק השני ג׳ין האנה אפשטיין ( Jean Hannah Edelstein) מספרת על אביה, אחד מממציאי הסורק המגנטי, שנהג לרתום אותה בילדותה לניסויים במעבדה שלו, בלי לדעת שדווקא היא סובלת מקלאסטרופוביה. הקשר בין האב לבתו, בפועל וגם בזיכרונותיה של הבת, הושפע עמוקות מן המכונה, זו שהאב המציא. החלק השלישי הוא הזדמנות למפגש עם משפחה יוצאת דופן: משפחת פורמן משיקאגו: הורים וארבעה ילדים שבגרו ועזבו את הבית. האב מתקשה להיפרד, ובונה מערך חישובי מסובך שנשען על נתונים שילדיו צריכים למסור לו מדי חודש ומאפשרים לו לחשב את ״המקום המשפחתי הממוצע״ בכל לילה ולילה. זה משונה, כמעט בלתי מובן, עד שמתקלפות מספיק שכבות והרגשות שמניעים את המערך הזה מתגלים.