בינה מלאכותית מעצבת מסורת

כשיש לפנינו טקסט ואנו מתרגמים אותו לשפה אחרת, מה מעמדו של הטקסט המתורגם? האם הוא מייצג את שפת היעד? האם הוא טקסט טבעי בשפת היעד או שמא העמדת פנים מתוחכמת המתחזה להיות טקסט "אמיתי" בשפה שאליה תרגמנו? השאלות הללו מעסיקות את חוקרי התרגום ואת המומחים לתיאוריה של התרגום, ענף שהתפתח והתפצל לא מעט במשך השנים ועם העמקת ההגות בתחומים שונים של חקר התרבות. מעשה התרגום עצמו, משמעותו – הלשונית, החברתית, התודעתית, הפוליטית – רחוק מאוד מלהיות פשוט או ברור. יש טענה רצינית שכל התרגומים הם אכן העמדת פנים, מעשה הונאה מוסכם ואפילו גניבת דעת. אין לשלול את הטענה הזאת כלאחר יד, והיא אינה רק גחמה טהרנית או פוליטית. לא הרחק ממנה נמצאת הטענה שהשפה של התרגומים אינה כלל שפת היעד שהיא מתחזה להיות או להשתייך אליה, אלא שפה אחרת, שלישית: שפה המייצגת תרגום משפת המקור אך אינה שפת היעד. כלומר, למשל, רומן שנכתב באנגלית ותורגם לעברית הוא טקסט בשפה שלישית, שנוכל לכנותה "עברית של תרגום מאנגלית". הטענה מעניינת מן הבחינה הבלשנית כשנוצר קורפוס של תרגומים בין זוג מסוים של שפות. או-אז יש בידינו די חומר כדי לבדוק האם הטקסטים שהצטברו בשפת היעד כוללים תכונות שאינן בדיוק תכונותיה של שפת היעד במופעיה הטבעיים, כלומר בטקסטים אמיתיים של דובריה, טקסטים שאינם באים לעולם כתרגום.

אם הדברים הללו נשמעים מעט תאורטיים או כלליים, ניגש כעת לדוגמה מעשית קטנה. והיא באמת קטנה: המלה "דווקא".

לא עניין פשוט. מה יש בידינו? "דווקא" מוגדרת על ידי אבן שושן כ"תואר הפועל" והוא מביא במילונו את המובנים הבאים: "1. בדיוק, רק כך; 2. [בלשון הדיבור] בניגוד למה שאפשר לחשוב; 3. [בלשון הדיבור] בכוונה ולהכעיס; 4. [בלשון הדיבור] באופן מפתיע לטובה". קל לראות שני דברים: האחד, הוא ש"דווקא" מציגה מובנים כמעט סותרים, "בדיוק" לעומת מובנים של ניגוד, והשני הוא של"דווקא" יש עדנה בלשון הדיבור. הנקודה השנייה מוכרת לנו, דוברי העברית הישראלית החיה, ואנו אף יודעים שלא רק שיש תואר "דווקא", אלא שיש אפילו (ודווקא...) "דווקא" שהוא שם עצם: "הוא עשה לי דווקא". האמת היא שקשה להגדיר את ה"דווקא" השונים החיים בעלי הקריירה הפורחת בעברית שלנו. גוונים של הסתייגות ושל התייחסות לציפיות, שלילה חלקית או הצעה לפחות חיוב מן הצפוי או ממה שנראה, יצירת מרחב מצדו של הדובר כדי לאפשר לבן שיחו להגיב להצעת ההסתייגות או מצבים שבהם הדובר אינו רוצה להתחייב למידת השלילה. עידון בוויכוח שאינו חריף, רתיעה שאי אפשר לעמוד בוודאות מאחורי סיבותיה. ״דווקא״ יכולה לפעול ברמות שונות של התחביר, ומרחביה מזכירים, ולעולם אינם חופפים, כמובן, אלמנטים אנגליים כמו rather, quite, actually ובוודאי עוד רבים נוספים. "דווקא" פועלת על פעלים, אך גם על פסוקיות ועל המשפט כולו, והיא עשויה להופיע במקומות שונים במשפט: "דווקא קר היום"; "את יודעת מה? דווקא! לא אתן לך!"; "הוא דווקא די הצליח"; "אני דווקא חושב שכדאי להחליף את המקרר". כלומר, מדובר באלמנט, וכנראה יותר מאלמנט אחד, שאת התחביר שלו יש לחקור באורח מדויק, על פי המופעים המתגלים בטקסטים אמיתיים, טבעיים, בעברית ישראלית בת זמננו.

וזהו הרגע לשוב לעניין התרגומים. לא מופרך לטעון שבטקסטים ספרותיים בעברית שנוצרים כתרגום מאנגלית (ולא רק, ולאו דווקא, רק מאנגלית, שמשמשת כאן רק להדגמה), לא נמצא כמעט שימוש ב"דווקא". אפשר אף להעמיד טיעון רך יותר, ברוח ימינו עמוסי ניתוח הנתונים, ולומר שטקסט עברי שהוא תרגום של טקסט אנגלי יכלול הרבה פחות מופעים של "דווקא", וככל הנראה במשמעויות פחות מגוונות, מאשר טקסט עברי מקורי. טענה כזאת דורשת בדיקה ממשית, כמובן, אך הכלים הממוחשבים שיש בידינו מאפשרים זאת בקלות, למי שדווקא ירצה להרים את הכפפה. יתרה מכך, יתכן שמיעוט מופעי ה"דווקא" בטקסטים כאלו הוא אחד הסימנים המזהים שלפנינו טקסט שבא לעולם כתרגום ולא טקסט שנכתב באורח חופשי על ידי דובר משוחרר מסד של טקסט בשפה זרה. סימנים מזהים כאלו מעניינים כיום את העוסקים בבלשנות פורנזית, כלומר בניתוח טקסטים כדי לזהות את מקורם, את כותביהם ואת מידת היותם מקוריים, אנושיים וטבעיים.

מצד נוסף, הדברים הקצרים הללו מלמדים אותנו לא רק על מורכבותה של פעולת התרגום, עניין גדול ורחב מאוד, אלא גם על התחכום והדקות של השפה (במקרה הזה, העברית הישראלית), שיש בה אלמנט כמו "דווקא" שמציב אתגרים כה רבים באשר לתחביר שלו, אלמנט קטן, טבעי וחיוני, שחומק בקלות כה רבה מבין אצבעותינו.