חלונות של אחרים

בהזדמנות אחרת, בקטע קצר על התואר "הזוי", הזכרתי את הצירוף "שאין דברים כאלו". בקטע ההוא הבאתי דוגמה ועסקתי בה בקצרה, וציינתי שכשאומרים על גלידה שהיא ״טעימה שאין דברים כאלה״, הרי שאומרים שהגלידה הזאת, המסוימת, שמונחת לפנינו, טעימה כל כך, עד ״שאין דברים כאלה״, על אף שמוחשית ומעשית – יש ויש דבר כזה: הגלידה עצמה. על צירופים כמו "שאין דברים כאלו" אמרתי כי כל אחד מהם הוא מכלול נתון, קבוע, סגור, תואר שמוצמד לאחר שם עצם ושמביע את העובדה שהדובר או הדוברת אינם יודעים כיצד לומר שהדבר שהם מתארים חוצה את כל השנתות הסולם, את הסולם כולו, וכל סולם אפשרי.

ובכל זאת, על אף שצירופים כאלו נתונים לפנינו ולא פעם אין טעם לפרקם לגורמים, ב"[ש]אין דברים כאלו" בולט התפקיד של "אין", בוודאי עבור מי שמכיר עוד כמה צורות בעברית המדוברת שעושות שימוש באלמנט הזה המבטא אי-קיום.

בראש ובראשונה, נזכור את "אין, אין", דוברי עברית (ודוברותיה) העכשוויים נוהגים לומר "אין, אין" ולאחר מכן... כלום, אולי מנוד ראש, בוודאי רגע של שתיקה משמעותית. הם עושים זאת כדי לבטא פליאה בדרגה הקיצונית ביותר, התפעלות, תימהון ואף הלם. בהזדמנויות כאלו הם רוצים לומר שאין להם אפשרות לומר דבר במילים. כלומר, מדובר בביטוי לתחושה של הגעה לקצה סולם האפשרות להתבטא. יש כאן התבטאות כפולה, לפחות: האחת, על הדבר או הסיטואציה, והשנייה על האפשרות להתבטא ביחס אליהם. זוהי גם אמירה שמשקפת את המצב הנפשי של מי שאומרים "אין, אין..." (ונדים בראשם ללא אומר, או לפחות ללא אמירה מילולית נוספת). הערכת הדבר, התבטאות על האפשרות להתבטא וגם שיקוף מילולי של מצב הדובר ביחס לדבר ולאפשרות לומר עליו משהו – כל אלו בצירוף לשוני קטן, שבנוי מחזרה על האלמנט בלשון המבטא אי-קיום.

כשאומרים "אין, אין", מגיבים לדבר שנתון בהקשר. יתכן שיהיה זה משהו מוחשי הנמצא מול עיני הדוברים, או שהתגובה היא לדבר שנאמר זה עתה. בדומה ל-Wow וקריאות התפעלות אחרות – "ווייי", "איי-איי-איי", שריקה בנעימה מסוימת, צקצוק ועוד – "אין, אין" יכול להיות מסווג כחלק מהרשימה, כקריאת התפעלות, תדהמה וכדומה. מצד אחר, יש פיתוי והצדקה לראות בו משפט, בוודאי אלמנט שהוא חלק מהתחביר ושגם יש לו תחביר משלו.  למשל, השימוש בהכפלה, בעברית העכשווית וגם בשפות אחרות, מבטא הגברה או העצמה: "יפה יפה" הוא דוגמה נוספת לכך. גם "גבר גבר", כשם עצם או כקריאת התפעלות והערכה, מדגים הכפלה בתפקיד כזה בעברית.  אלא ש"אין, אין" אינו בדיוק כזה, כי הפסיק הכתוב בין שני ה"אין" אינו רק מנהג טיפוגרפי אלא שהוא נשמע בדיבור, בדמותה של הפסקה קצרה, שלא פעם מעבירה לנו תחושה שהדובר מנסה לומר משהו ואינו יכול, ומכאן "אין" ראשון ואחריו "אין" שני. וכך אין ספק שהפסיק הוא חלק מהתחביר. ואם מדובר במשפט, מהו נושא המשפט שלפנינו? הסיטואציה או הדבר המונח לפני הדובר הם הנושא, ועליהם נאמר "אין, אין". גם מנוד הראש, אם הוא מבוצע, הוא חלק מהתחביר, ממכלול הביצוע הלשוני-הבעתי.

בנוסף לכל אלו, עצם השימוש ב"אין" ראוי לעיון נוסף. נביט למשל ב"אין עליו". פירוש הביטוי הוא שאין מישהו אחר שגובר או עולה על האדם המדובר במובן מסוים או בכלל. לפעמים יבוא פירוט שיסביר לנו באיזו מובן האדם שמדברים עליו הוא כליל המעלה, ובמקרים אחרים לא – ואז הכוונה היא להתעלותו הכללית של האדם מחוץ לסולם ההערכה שהשנתות בו נחשבות לניתנות לביטוי מילולי.

שאלת הנושא של משפטי "אין" ו"יש" אינה פשוטה. היא העסיקה ומעסיקה בלשנים רבים, גם במובן הכללי וגם – וזה מעניין ורלוונטי יותר – בלשונות ספציפיות, שהרי לכל לשון יש דרך משלה לבטא קיום ואי-קיום. בעברית לדורותיה המבנים הללו מעניינים, ומעלים שאלות לא רק ביחס לנושא אלא גם ביחס לתפקיד התחבירי של "אין" ו"יש" הנמצאים בראש משפטי אי-קיום וקיום, בהתאמה. כמו נוכח כל נושא קשה ומעניין במיוחד, הפיתוי להתמודד עם הסוגיות אינו מרפה. כי יש דברים כאלו: דברים שנדמה ש"אין עליהם", שמולם אנו מנידים בראשנו ואומרים: "אין, אין", עניינים מרתקים שאין דברים כאלו.