יש צמחים שמרעישים כשהם צומחים

אישה אחת זה מספיק

בציור The Roll Call נראים חיילים בריטיים נאספים אחרי קרב, אחד מרבים, במלחמת קרים. רובם פצועים, תשושים. ברור שזהו ציור יוצא דופן. ציירה אותו אליזבת׳ תומפסון שלאחר נישואיה נשאה את התואר ליידי באטלר, והוא תלוי בארמון סנט ג׳יימס בלונדון, כחלק מאוסף האמנות של משפחת המלוכה הבריטית. מלקולם גלאדוול, עיתונאי, סופר ומרצה, נסע לראות את הציור כדי לדבר עליו בפודקאסט שלו Revisionist History, שם הוא מנתח אחת לשבוע תופעה, סיפור קטן, פרט נשכח מההיסטוריה, אירוע שלא זכה לטעמו לתשומת לב ראויה או הובן שלא כראוי - אבל כדאי מאוד לחזור ולבחון אותו, כדי להבין אחרת לגמרי את ההיסטוריה שאנחנו משוכנעים שהבנו.

בפרק The Lady Vanishes, שראשיתו בציור, גלאדוול משתמש בתומפסון, האישה הראשונה שציור משלה נתלה במקום של כבוד בתערוכה השנתית של האקדמיה המלכותית - הגילדה שנותנת לחבריה כרטיס כניסה לעולם שבו הם בעצם יכולים להתפרנס מציור - הציירת החלוצית שזכתה להכרה והערכה בעולם האמנות הבריטי, כדי לדבר על ראשוניות. מה פירוש להיות ״הראשונה״ או ״הראשון״ בתחום מסוים? האם כשאת פורצת דרך, השער באמת נשאר פתוח ומעתה יכולות לעבור בו עוד ועוד נשים, למשל? ואולי בדיוק להפך - אחרי שעולם האמנות, הפוליטיקה, הכלכלה, מקדם אישה (או הומו, או שחור, או מהגר, או כל אדם אחר השייך לקבוצה מוחלשת), ואחרי שכולם מוחאים כפיים ומתרגשים, האם הדלת נטרקת ומרגע זה קשה עוד יותר לפתוח אותה שוב?