מי במאושרים?

שאלה של ערכים

עברית היא שפה שמית, ולאוהביה מזומן עונג מיוחד כשתכונתה השמית הבסיסית ביותר מתגלה במלוא חיוניותה. כוונתי לבניינים ולמשקלים, לעושר הגזירה והצורות, לאפשרות ליצור מלים מתוך קשרים סמנטיים מוגדרים מראש, לצד האפשרות ליצור קשרים סמנטיים חדשים או לרמוז להם כאפשריים. אפשר לקחת שורש ולטייל לאורך הקריירה שלו בעברית, הן על ציר הזמן והן על ציר עולמות המשמעות. לא פעם תיירות לשונית כזאת מגלה עולמות כמוסים, מפתיעים.

דוגמה טובה הוא השורש "ע.ר.כ.", המפיק פנינים בעולמות תוכן מגוונים מאוד. בעברית המודרנית, הוא מאגד מונחים הקשורים בסדר וארגון: מערכת, ערכה, עריכה, עורך, מערך, לערוך (טקסט, שולחן או אירוע); ומנגד, הוא מאגד מונחים הקשורים בשווי: ערך, הערכה, להעריך (גם במובן של ייחוס ערך וגם במובן של התפעלות משווי) ועוד.

לא יהיה זה אחראי להסיק מכך שהשפה העברית או דובריה מעריכים סדר או מייחסים יוקרה או שווי מיוחד לדברים מסודרים, מאורגנים היטב, דברים המונחים לפניהם כך שרואים את חלקיהם ואת יחסי הגומלין ביניהם. תמיד רצוי להיזהר ממסקנות על "אופי" של עם או קבוצה של דוברי שפה כשהמילון הוא חומר הגלם. לא כיוון שאי-אפשר ללמוד על בני אדם מתוך לשונם, אלא בעיקר כי קשה מאוד להגיע למסקנות אמינות, בהירות ונטולות הטיות שמקורן במתבונן.

אם כך, האם אין זה מוצדק להפריד את שני עולמות התוכן של "ע.ר.כ."? נראה שכן: שורש אחד, "ערכ (1)" יעמוד במילון שלנו עם כל המלים העוסקות בסדר, במנגנון, בחלקים שמגדירים שלם וכדומה; ואילו שורש שני, "ערכ (2)" יעמוד במילון, אחריו או לפניו, ואיתו כל המלים העוסקות בשווי, במחיר, בחשיבותם של דברים, בין אם מבחינה חומרים ובין אם מבחינה רוחנית. כך יהיו לנו שני ערכים, שני ערכי "ע.ר.כ.", כלומר שני פריטים נפרדים במכלול הסדור, במערכת, במערך.

שוב ושוב אנו ניצבים בפני אלמנטים בלשון שמתלכדים רק בגלל צורתם, כמו שני שורשי "ע.ר.כ." שהצגנו כאן. במצב כזה, כל אחד מאלמנטים דורש התייחסות משלו. לעתים אנו יכולים לשער כיצד אירעה התלכדות צורנית כזאת, אך לא פעם הדבר נסתר מאיתנו, בעומק תולדותיה של הלשון, ובוודאי כשמדובר בעברית, על אלפי שנות קיומה ופיתולי גורלותיה. במקרה של "ע.ר.כ." ערבוב בין שני השורשים כפי שהוצגו כאן הוא שעלול ליצור תאוריות סמנטיות מזדמנות וחסרות בסיס, רק כדי לקשור בין שני עולמות התוכן השונים כל כך. אמר אדם חכם, ולא מיותר לחזור על כך מפעם לפעם, שהאטימולוגיה היא האלכימיה של הבלשנות. תוצאות נכונות מתקבלות במקרה, מכוחה של אקראיות, אך לרוב אין תוצאות של ממש, בוודאי לא תוצאות בעלות תוקף, אלא רשמים, סברות ללא עוגן והשערות שמקורן ברצון, באידאולוגיה או בכמיהות אסתטיות למיניהן.

דוברים בני זמננו של עברית מודרנית בוודאי מבחינים ש"ע.ר.כ." במובן המקביל, פחות או יותר, ל-"value" האנגלי, אכן נקשר ל"שווי" וגם לדברים בעלי חשיבות נפשית, תרבותית, אתית ומוסרית. המונח האנגלי "value" מקורו קדום מאוד, הודו אירופי, ודי אם נציין שבלטינית מובנו של הפועל valēre הוא "להיות בעל ערך" אך גם "להיות חזק". לא נדרש ידע אנתרופולוגי מורכב וגם לא דמיון רב כדי להבין שהקשר בין ערך וכוח הוא טבעי ובסיסי, בוודאי בחברה מאורגנת, שיש בה שלטון והיררכיה. ואפשר לשים לב גם למלה האנגלית "valour" שפירושה "אומץ לב".

אם נשוב אל העברית המודרנית, העכשווית ממש, נוכל לראות ש"ערך", יחד עם "ערכי" ו"ערכיות" (לא במובן המתמטי) נפוצים ביותר. הרבה דברים בחברה הישראלית מסומנים, על ידי קבוצות בחברה, כ"ערכים", כפי שאנשים מסומנים כיותר או פחות "ערכיים" – וכך גם התנהגויות וגישות. לא פעם אנו מוצאים שדברים מוחשיים מוגדרים או מוכרזים כ"ערכים". ברור בעליל שהכרזה כזאת אומרת שהדבר, מוחשי או מופשט, נחשב ל"שווה" במיוחד מבחינת הדובר או הקבוצה, אבל קשה להבין מאיזו בחינה, באיזו מסגרת או מדוע, והרי אין הכוונה שהדבר הוא "valuable" אלא שמוצמד לו "value" במובן המוסרי-רגשי. לא פעם דומה ש"ערך" הוא דבר כל כך חשוב למי שמכריז עליו, עד כי הוא אינו מוכן לדון במהותו ובסיבות לייחוס החשיבות העצומה הזאת, או לשים את הדברים לאורכו של סולם (סולם ערכים, כמובן).

לכן יש מקום לסיים את הדברים הקצרים הללו בהערכה של המערכת, מעורך אלכסון, אפילו הערה מערכתית: בשנים שבהן אני עורך את כתב העת, ניסיתי לא פעם לשכנע בעלי דעה וידע, פילוסופים, סוציולוגים, פסיכולוגים ומבקרי תרבות, לכתוב מאמר או "מחשבה" על ערכים, כזאת שתתחיל במלים "ערך הוא...", ועד כה איש לא הרהיב עוז להרים את הכפפה. היימצאו בעלי האומץ, ה-valour?