מפות העולם מ-1888 ועד היום

אין כל חידוש בכך שבני אדם מתקיפים בני אדם אחרים. והם גם מתקיפים דברים דוממים למכביר, מגידולים סרטניים ועד מטרות צבאיות וגם עניינים מופשטים כמו דעות שאינן מוצאות חן בעיניהם או תופעות שנראות להם בעייתיות. עניין בפני עצמו הוא קיומם של שני פעלים בעברית המודרנית: להתקיף ולתקוף. ההבדלים ביניהם דקים ובכל זאת קיימים על אף טשטוש מסוים של תחומי המשמעות. דומה ש"לתקוף" מיוחד יותר לפעולה יזומה ומאורגנת, שנראית בעיני האחראים לה מקצועית יותר מאשר התפרצות של אנרגיה מרוכזת, עם או בלי זעם. להתפרצויות מהסוג הזה שמור יותר הפועל "להתקיף", שדומה שבשדות לא מעטים הוא מפנה מקומו ל"לתקוף", אולי במסגרת המעבר התרבותי למקצוענות מקיפת-כל, גם בתחומים שאפשר להתווכח על תחולתה של מקצוענות. למשל, בתחום הכדורגל ניכרת נסיגה של "להתקיף", ששימש באורח עיקרי עד לפני שנים לא רבות מאוד, והשתלטות הדרגתית ועקבית של "לתקוף": קבוצות תוקפות את היריבה על כר הדשא. והרי הכדורגל המודרני מוצג לא פעם כרווי טקטיקה, תכנון, מספרים, מדדים, שיטות ואסכולות – משהו בין תחומי הצבא המודרניים ושחמט. יש על מה להתווכח בעניינים הללו, אך לא זה ענייננו כאן הפעם.

בכל אופן, כיוון שתקיפה דורשת שני צדדים, שני משתתפים בהתרחשות, בין אם היא דרמטית יותר ובין אם פחות, יש שימוש נפוץ בצורה הסבילה. אם מישהו התקיף, מישהו או משהו אחר הותקף. מושא התקיפה, מי שסופג אותה הוא המותקף. סביל ופעיל מסתדרים כאן יפה: התקיף-הותקף. אלא שהעלייה הבולטת של "לתקוף" מותירה ספק או דרגת חופש ובחירה בכל הנוגע לסביל. הרי גם בתקיפה, כשמישהו תוקף, יש מישהו או משהו אחר שסופגים את המכה, את האנרגיה, את תוצאות הפעולה שניכרות עליהם בשל התקיפה. וכך ניצבות שתי אפשרויות: "הותקף" ו"נתקף". הראשונה מזוהה מורפולוגית ובוודאי גם תודעתית כ"בת זוג" של "התקיף". הדבר מותיר אותנו עם הצורה בבניין נפעל, "נתקף".

ואכן, אנו עדים להתפשטות מהירה ורחבה של "נתקף" כצורה הסבילה של "תקף". הדבר ניכר בתקשורת הישראלית שמדווחת על "מטרות שנתקפו" ועל כך ש"נתקפו תשתיות טרור" וכן הלאה כמנהג המקום. אלא שהדבר מביא איתו סיבוך לצד אי-נוחות. היות שממילא הנטייה לציין מי עשה את הפעולה, ובוודאי כשמדובר בעניינים של פעילות צבאית-ביטחונית הכוללת תקיפת מטרות צבאיות או אחרות בסביבתנו הקרובה, אנחנו נותרים עם "נתקף" שנועד למקד את תשומת הלב במטרה, ולא במבצעי התקיפה ובאחראים לה. כשיש "בנק מטרות", מה שמעניין הוא מצב החשבון, היתרה, והתנועות האחרונות.

ובכך נוצרת בעיה לשונית חדשה. הצורה "נתקף" אינה משמשת רק לסביל. בנין נפעל, מורכב, חמקמק, רב-זרועי, מציין גם פעולות שקורות כמו מאליהן (המונח הבלשני לכך הוא inchoative). למשל, כשאנו אומרים ש"הדלת נפתחה" המוקד הוא הדלת, והיא אינה עושה דבר אך גם לא עשו לה דבר: מצבה השתנה כמו מאליו. יתכן שיד אדם פתחה אותה, יתכן שהרוח או משב אוויר "עשו" זאת, או גרמו לכך, או שמא מנגנון רופף אחראי לכך, ועם התרופפותו השתנה מצב הדלת מסגוּר לפָּתוח. דומה לכך הצינור שנסתם והדבר שנשמט מזיכרוננו. כולם דברים שקורים כמו מאליהם.

בניין נפעל משמש גם לציון פעולות רבות יוזמה ופעילות, מאוד לא סבילות, כמו "נלחם". והוא גם משמש לציון סביל מובהק, כמו כשאנו מדברים על פרי שנקטף - מישהו קטף אותו, כמובן, אך מנקודת המבט הממוקדת בפרי, הוא מושא לקטיפה.

אך אם נחזור לתחומי הפעולות הקורות כמו מאליהן, נוכל לשים לב לכך ש"נתקף", בביטויים כמו "נתקף זעם" או "נתקף חשש" ודומיהם, מובנם שמשהו אחז באדם, זעם או חשש וכו'. הדבר קרה מאליו, הוא מוצג בפנינו כחסר גורם פועל שאחראי לתוצאה, כלומר לכך שאדם מסוים זועם או חושש. המובן הזה מחלחל באורח ברור מ"נתקף" במובנים הצבאיים, והדבר בעייתי בעליל. מטרות ב"בנק המטרות", אפילו "קיני מחבלים" ו"תשתיות טרור" או סתם משגרי טילים או עמדות מקלעים צנועות יחסית, אינן "נתקפות" מאליהן. מישהו תוקף אותן, והוא אחראי לתוצאות התקיפה. לכן, השימוש ב"נתקף" בהקשר הנוגע לפעולות אלימות גורר איתו תחושה של ניתוק האחריות והתעלמות ממקור התקיפה. הרי לא יד נעלמה מושכת יתרה מ"בנק המטרות". והיות שכדרכן של תופעות לשון רבות בעברית שלנו אין זה מפתיע לגלות ש"נתקף" הצבאי מחלחל גם ללשון האזרחית היומיומית, כדאי לשים לב לכך שלכל תקיפה אלימה או מכוונת יש שני צדדים: זה שתוקף וזה שמותקף. שלא ניתקף בבלבול או בשכחה פתאומית.