סופת בודיל

בשפות שונות יש אמצעים מגוונים המאפשרים לדובר להכריז כי מה שהוא עומד לומר נובע ממחשבותיו או מבטא דבר שהוא עומד מאחוריו. בעברית המודרנית, ראש וראשון להם הוא "לדעתי", וכשמדובר בהכרזה, הוא יעמוד בתחילת הדברים, בראש המשפט ויקדים את התוכן: "לדעתי, צריך לקנות עוד אוכל לחתולים", "לדעתי, יהיה חורף גשום במיוחד", "לדעתי, אין סיכוי להסכם כשהפער בעמדות כל כך גדול".

המבנה עצמו מעניין: ל+דעת+[סיומת שייכות לציון גוף]. הגורם הראשון, "ל-", מובנו "על פי", "בהתאם ל-", כלומר תפקידו לסמן שיש התאמה בין הדעה ובין התוכן שיובא מיד. בשפות אירופיות אחדות משמש בתפקיד הזה "in" (כאן בצורתו האנגלית). לא זהותו של הגורם חשובה, אלא תפקידו כחלק מהמבנה שבעברית הוא "לדעתי, לדעתך, לדעתו, לדעתנו" וכו'. לכאורה, די בכך, ויכולנו לומר ש"לדעתי" הוא יחידה אחת בעלת תפקיד מוגדר, ושברור לנו מה היא מסמנת כשהיא מופיעה בפתח דברים בעלי אופי של טיעון. כלומר, יכולנו לומר ש"לדעתי" הוא אלמנט תחבירי, חלק מהדקדוק של העברית המודרנית, ושתפקידו נהיר לנו.

אלא שהדברים אינם כל כך פשוטים. ל"לדעתי" קמו שותפים-מתחרים, כפי שקורה לא פעם בלשון. מדובר כיום אפילו בקבוצה שלמה: "לשיטתי", "לראייתי", "לתפישתי", "להבנתי", "לטעמי" ויש בוודאי עוד. כלומר, בטקסט עברי עכשווי ארוך דיו, כזה המכיל טיעונים מוצהרים, ובעיקר בגוף ראשון יחיד, נמצא מכל טוב הצורות הללו.

מבחינת תיאור הלשון, מסתמן פה אתגר. מה ההבדל בין כל הצורות הללו? האם הן משמשות במבנים זהים? בהקשרים זהים? מפי דוברים באותו סטטוס? האם כולן מופיעות בכל הגופים? האם התפלגותן במופעיהן בגופים השונים זהה? שונה? במה? זהו האתגר האופייני העומד בפני מי שמתאר את הלשון על פי טקסטים אמיתיים, כלומר על פי ההתגלמות שלה בפועל, במציאות. עבודת התיאור תובענית: לאסוף את כל הדוגמאות, לחשוף את כל המבנים, לראות את כל ההקשרים ואת ההבדלים ביניהם ולנסות לגלות את המשותף ואת השונה – במבנה, בסביבה התחבירית ובכל פרמטר שיכולה להיות לו משמעות. לעניין הזה אין תרומה מיוחדת לדוברים עצמם, כמובן, שכן הם בסך הכול מפיקים דוגמאות כחלק מטקסטים שהם אומרים וכותבים, ואילו החוקר מסתכל על הכול מהצד כנתונים.

ובכל זאת, בטרם תיעשה העבודה (אם היא אכן עוד לא נעשתה), יש טעם להעלות קווים אחדים להבדלים אפשריים, רשמים ראשוניים שיכולים לזכות לאישור או אולי להיות מופרכים בעקבות מחקר שיטתי.

למשל, "לדעתי" מסתמן כצורת הבסיס, ברירת המחדל, הצורה המשמשת כשאין נותנים להצהרה משקל נוסף. לאחר מכן, "לתפישתי", "להבנתי", "לשיטתי" וכו' הם ככל הנראה אמצעים המשמשים דוברים הרוצים ליטול או לייחס לעצמם סמכות מיוחדת, מעל לברירת המחדל שהיא סמכותו של כל מי שפותח את פיו ואומר משהו. דוברים רשמיים רבים, בעלי תפקידים ממשלתיים למיניהם, נשמעים מכריזים פעם אחר פעם "לתפישתי...", ולא בהכרח בהקשרים אתיים-ערכיים הנוגעים לתפישת עולם או לפילוסופיית חיים. בעברית פשוטה: "לתפישתי" מביע מנה נוספת של אוויר חם, אולי כהגנה מראש לקראת תוכן דל, לא מפתיע, לא מוכח במיוחד ובוודאי לא כזה המושתת על סמכות סגולית. "להבנתי", לעומתו, מוסיף נופך קל של אפשרות לסגת מהדברים שעוד לא נאמרו אך מיד יבואו לעולם. יתכן שהוא עומד בניגוד ל"עד כמה שאני מבין" שמעמיד את הדובר במצב של נחיתות מסוימת, על הקשת רחבת המשרעת בין ענווה אמיתית, הצטנעות מעושה או לא, ואף בריחה פוטנציאלית מאחריות. "לשיטתי" נוטל נופך מהלשון התלמודית-משפטית, שבה "שיטה" היא דרך היסק וקו הגיוני עקבי לאורכו של טיעון או ניתוח, כך שהדובר המשתמש בו עוטה על עצמו אצטלה מסוימת של סמכות לוגית, אולי אפילו משפטית.

אלו רמזים או הצעות להבדלים סמנטיים. אך יש בהחלט מקום לבדוק הבדלים מבניים-תחביריים. למשל, "לעניות דעתי" ו"למיטב הבנתי" מראים לנו שלעתים בין "ל-" ו"דעתי" או "הבנתי" יכול להיכנס גורם נוסף. האם הדבר נכון לגבי הצורות האחרות? ומה בדיוק יכול להיכנס במקום הנוסף הזה?

יתרה מכך, עולה שאלת הקשר בין "עניות" ו"דעתי" או "מיטב" ו"הבנתי" – ונראה על פניו כי לא פעם מדובר בכַּמָתים, כלומר בגורמים המבטאים כמות או מידה, והקשר הוא קשר של סמיכות. ובכל זאת, "עניות" קשורה ל"דעתי" בקשר שונה מאשר "מיטב" ל"דעתי": "עניות דעתי" אומר שאני מציג את דעתי כענייה, ואילו "מיטב הבנתי" אומר שאני דוחק את הבנתי לקצה, או בוחר מתוכה את המיטב. קשר הסמיכות (כך אני קורא לו כאן לצורך הפשטות והקיצור) הוא עניין סבוך, מורכב ורב-פנים – וצמד הדוגמאות מראה קצהו של קרחון גדול ומשמעותי. לדעתי, בכל אופן.