"סיפור פשוט" של עגנון, מאויר

הרעיון שלפיו יכולים להיות בלשון שני אלמנטים זהים למראה אך שונים במהותם הוא בסיסי. הניתוח הלשוני אינו מסתכל באלמנט המבודד אלא מתחשב תמיד בסביבתו. ובמובנים רבים, הסביבה היא הכול. ממנה נובעת המשמעות ובה מתגלה ומתממשת הפונקציה. הרעיונות הללו מעט מופשטים, אך הדוגמאות זמינות וברורות מאוד.

קל במיוחד להדגים את הדברים דרך אוצר המילים. למשל, "סוּכר". יש בעברית שתי מילים שצורתן "סוכר", אך המשמעות שלהן שונה. האחת, שנקרא לה לרגע סוכר (1) מציינת של החומר הגבישי המתוק שמופק מקנה סוכר או מסלק וכדומה, חומר מזון המשמש להמתקת משקאות ומאכלים. השנייה, שתיקרא כאן סוכר (2) היא שם כללי לקבוצה של תרכובות כימיות המורכבות מפחמימות ואשר טעמן מתוק. סוכר (1) הוא המוצר שאנחנו קונים לפי משקל ומחזיקים בבית לצורכי המטבח. סוכר (2) הוא סיווג מדעי לחומרים שלא בהכרח משמשים אותנו ברמה הביתית, ושמקוטלגים יחד מן הבחינה הכימית. ההבדל במשמעות הוא חד-משמעי, וההקשרים מבחינת השימוש בשתי המילים יהיו שונים בהחלט. אלא שיש גם הבדל לשוני נוסף וחשוב: סוכר (1) הוא שם קיבוצי וככזה אין צורת רבים שמיוחסת אליו. נדבר על "שני קילו סוכר" או על "כפית סוכר", כלומר על כמות מסוימת של החומר הגבישי. לעומת זאת, כשמדובר בסוכר (2) נדבר בהחלט על "שני סוכרים" ועל "תפקיד הסוכרים" וגם על "חמישה סוכרים", כלומר על חמישה חומרים שונים מהקטגוריה הכימית האמורה. מטבע הדברים, גם ההקשרים שבהם נמצא התבטאויות כאלו יהיו שונים מאלו שבהם ידובר על סוכר (1).

מצב דומה מתקיים בתחום המלוח, שגם בו נמצא מלח (1), הגבישים הלבנים של נתרן כלורי שאנו ממלאים בהם מלחייה ומתבלים באמצעותו את מזוננו, לעומת מלח (2) שהוא כינוי לקבוצת חומרים כימיים בעלי תכונות משותפות. מבחינה לשונית, מלח (1) הוא שם קיבוצי, ואילו למלח (2) מיוחסת צורת רבים, "מלחים", אכן בדומה ל"סוכרים" של סוכר (2). והדמיון הוא גם בשימוש בצורת הרבים בהקשר הנוגע לכימיה.

אלא שהדוגמאות אינן מוגבלות לתחום החומרים והכימיה. אוצר המילים של העברית העכשווית כולל זוג נוסף, שבוודאי אינו יחיד או מיוחד, שבו ניכרת כפילות המזכירה את זאת של "סוכר" ו"מלח", כלומר שני פריטים במילון שנשמעים אותו הדבר (המונח המדויק לכך הוא "הומונימים"), והם שונים, כך שההבדל ניכר גם בעניין קיומה של צורת רבים.

כוונתי ל"ביקורת". גם במקרה הזה, אפשר וצריך לדבר על ביקורת (1) לעומת ביקורת (2). הראשונה היא שם קיבוצי, מופשט: "למתוח ביקורת", "יש לנו ביקורת על החלטות הממשלה" וכדומה. כלומר: ביקורת (1) היא שיפוט שלילי או בכל אופן לא חיובי כלפי דבר מסוים, עמדה של אי-הסכמה, מחלוקת והתנגדות. אכן, שם עצם מופשט, המתפקד כשם עצם שאינו בר-מנייה, כלומר קיבוצי. לעומת זאת, ביקורת (2), בעברית העכשווית, הוא כינוי למאמר ביקורת או לדבר ביקורת ספציפי. "יש הרבה ביקורות על הביצועים של המערכת הזאת", "נשמעו ביקורות מכל הכיוונים על התפוקה של השחקן העונה", "התפרסמו שלוש ביקורות חיוביות על הרומן החדש שלה" – בכולם ברור שמדובר במספר פריטים, כתובים או מדוברים, אך בכל אופן מוגדרים כיחידות, שלכל אחת מהן יש קיום נבדל. ביקורת אחת, שתי ביקורות, שלוש ביקורות, על הספר, על המחזה, עמדות של אנשים שונים שבוטאו בדרכים שונות ובמקומות שונים, לא ביקורת אחת, אלא מספר ביקורות.

ולא זו בלבד, אלא שביקורת כזאת, כלומר ביקורת (2), יכולה גם להיות חיובית. "למתוח ביקורת", כלומר ביקורת (1), תמיד מכוונת לתוכן שלילי. אך ביקורת (2) היא תוצאת מעשה הבעת הדעה, הביטוי המוחשי של הבעת הדעה. לביקורת (1) אין צורת רבים מורפולוגית ואילו לביקורת (2) יש צורת רבים, "ביקורות".

כל ההבדלים הללו, במשמעות, בצורות הרבים, בשימוש, בהקשרים שבהם יימצאו המילים השונות, במקרה הזה ביקורת (1) וביקורת (2), מחייבים לראות בהן שני אלמנטים שונים ונבדלים בלשון. הסדר הטוב והתיאור הממצה דורשים שני ערכים מילוניים נפרדים, אך לא הספר המכונה מילון חשוב ביותר או קובע דברים במציאות הלשונית או בתיאור שלה על ידי הבלשן, אלא מה שעולה מהדוגמאות האמיתיות, האורגניות. תופעת ההומונימיות מתגלה לעתים קרובות ובלשונות רבות מאוד. ניקיון הדעת והשיטתיות בתיאור האמפירי דורשים להתייחס אליה בכל הרמות, במילון, במורפולוגיה ובתחביר.