מה קורה כשהעיקרון המנחה בעיצוב מוצר הוא עוינות? בניגוד להלך המחשבה הרווח, יש מוצרים שנועדו להיות עוינים לצרכן. דוגמה עיקרית היא ספסלי רחוב, שמעוצבים כך שיהיה קשה עד בלתי אפשרי לישון עליהם, או אפילו לשבת עליהם הרבה זמן.
מגזין Popular Science מציג כמה עיצובים כאלה שאפשר למצוא בערים גדולות - ספסלים עוינים, שירותים המוארים באור כחול (המקשה על צרכני סמים למצוא את הוורידים בזרועותיהם), עמודים המתנגדים להדבקת כרזות, ועוד.
האם העיצוב העוין פותר את הבעיות אותן הוא נועד להרחיק, או רק מעביר אותן למקום אחר?
תודה לאביטל
תגובות פייסבוק
תגובה אחת על עיקרון העיצוב החדש? עוינות
אני לא יודע מי לקח ממי, אבל היה על זה פרק מצוין לא מזמן בפודקאסט הנהדר 99 percent invisible:
http://99percentinvisible.org/episode/unpleasant-design-hostile-urban-architecture/
לו היו חושי כפרחי בר
יורם לבנוןהבינה המלאכותית היא מעשה ידי אדם. ככל שנבין זאת וניקח אחריות על...
X 9 דקות
הפסקתי לחשוב על הרוצח כחיה רעה
The Forgivness Projectביום 15 באוקטובר 1990 שלושה מבני משפחתה של ג'ודית טוי (Toy) נרצחו...
X 3 דקות
אמא ואבא
אמא ואבא אינם עניין של מה בכך וגם לא עניין פשוט, אפילו לא מהבחינה הלשונית, בעברית שלנו.
המצאי מציג רביעייה, בשני זוגות: "אב" ו"אבא", "אם" ו"אמא". היסטורית, אמא ואבא הן צורות ארמיות שאומצו על ידי העברית לפני דורות רבים, והגיעו לעברית החדשה עם ותק משמעותי. ה-א' הסופית ב"אבא" ו"אמא" בארמית היא תווית הידוע, כלומר "אמא" היא "האם" ו"אבא" הוא "האב". במובן הזה, היות שלכל אחד מאיתנו, ברגיל או לפחות מסורתית וביולוגית, יש אב ואם, ה-אב וה-אם הם ההורים שלנו, האישיים, הספציפיים מאוד. וכך, "אבא" ו"אמא" הם המונחים העבריים המשמשים בפי אדם לציון כל אחד משני הוריו שלו. גם בעידן שבו יש לאנשים מסוימים שני אבות או שתי אימהות, או כל צירוף אפשרי אחר, ההורים של האדם עצמו, אלו שהוא חש כלפיהם את הקירבה המיידית, הגדולה, קירבה של ברירת-מחדל קיומית, הם "אבא" או "אמא", כלומר גם אם יש שניים או שתיים.
אם כך, ה-אם, ה-אב, כמונחים של קירבה, הם "אבא" ו"אמא". והקירבה הבסיסית היא בין הבן או הבת מצד אחד ובין ההורה או ההורים מצד אחר, קירבה שהיא דו-צדדית מבחינה לשונית, שכן גם ההורה מתייחס לעצמו, כלפי הילד, כ"אמא" או "אבא".
"אב" ו"אם" הם שני המונחים משמשים בהקשרים רשמיים, לציון הוריו של אדם, בעיקר בהקשרים אינפורמטיביים, או בהתייחסות כללית או גנרית. אם המרחב האינטימי, הספציפי מאוד, שמור ל"אמא" ו"אבא", הרי שהמרחב הכללי, הרשמי, הרחוק יותר מרגשות שמור ל"אם" ו"אב".
מכאן, העניינים מסתבכים עוד יותר. "אבי" ו"אמי", ויתר צורות השייכות, משמשים במשלבי לשון גבוהים יחסית. "אביו של ישו היה יוסף מנצרת" תהיה אמירה רשמית, מידע סדור ורציני. "אבא של ישו היה יוסף מנצרת" ייאמר במשלב דיבורי. אכן, "אבא של..." ו"אמא של...", צורות השייכות האנליטיות (כלומר לא באמצעות סיומת צמודה כמו "אביו", "אמי", "אבינו" וכו') השתרשו על רקע הפיכת "אבא" ו"אמא" לשמות עצם לכל דבר בעברית החיה של ימינו. אלא שמפאת האינטימיות היתרה, "אבא" ו"אמא" הם גם שמות פרטיים, בהקשרים רבים, משפחתיים, ביתיים, הקשרים של קירבה רבה.
כך, לרוב, ילדים ידברו על "אבא" בתוך הבית, ועל "אבא שלי" מחוץ לבית, בפני זרים ולאוזניהם. זרים יפנו אליהם וידברו על "אמא שלך", שכן "אמא" של הדובר אינה "אמא" של הילד שאיתו הדובר מדבר. ובכל זאת, מבוגרים פונים לילדים ואומרים: "תגיד לאמא שלך ש..." אך גם "תגיד לאמא ש..." – כשמקרים מהסוג השני מעידים על מרחק רב יותר בין הדובר המבוגר והשומע הילד, הפעוט. כשהילד מעט פחות קטן, צורות פנייה כאלו נתפשות לא פעם כנגועות במידה של התנשאות או זלזול. לשונית, "תגיד לאמא ש..." עושה שימוש ב"אמא" כשם פרטי, כפי שאכן הוא הדבר בעולמו של הילד, שמבחינתו "אבא" ו"אמא" הם אנשים ספציפיים מאוד, אולי הספציפיים ביותר. פנייה לילד באמצעות הצורה "תגיד לאבא שלך..." היא ניטרלית יותר.
בהקשר הזה, רבים זוכרים מילדותם את המפגש עם הורה של ילד אחר, ואת המנהג של פעוטות וילדים לפנות להורה של חבר או חברה באמצעות "אמא של רמי", "אבא של רונית" וכו'. הפונקציה הכללית, "אמא", "אבא", המתקיימת כברירת מחדל בעולמו של כל ילד, מבוטאת על ידי הילדים העבריים הקטנים הפונים להוריהם של חבריהם באמצעות ציון השייכות לחבר או החברה. הדבר מאפשר דיוק, פנייה ברורה, וגם אזכור של העובדה שהורים, כמו אברי גוף, קיימים תמיד ושייכים בדיוק אך ורק לאדם מסוים, בהקשר נתון. סימן לכך הוא השימוש הרווח ב"ההורים", בעיקר בשיחות בין אחים ואחיות, שבהן "ההורים" הוא שם פרטי המאגד שני אנשים. כלפי העולם החיצון, ידובר על "ההורים שלי" או "ההורים שלנו".
בלשונות שונות יש הבחנה בין שמות עצם ששייכים בשייכות עזה, מיוחד, אינהרנטית, ובין שמות עצם שהשייכות שלהם יותר מזדמנת, רחוקה, מקרית, רופפת או נתונה לדיון או ויכוח. קורה לא פעם שההתנהגות התחבירית שונה על פי סוג הזיקה. בעברית המודרנית המצב מורכב ומעורבים בו, כאמור, משלבי לשון, מורשות לשוניות היסטוריות, הקשרים של השיח הספציפי וזהותם של הדוברים.
לא פשוט. אפשר לחשוב על מי שלומדים עברית בגיל מבוגר ולהיאנח. קשה מאוד להקנות את פרטי הידע הזה ואת הרגישות מתי להשתמש באיזו צורה. גם הלומדים, כמו הבלשנים האמפיריים, נסמכים על דוגמאות אמת, צוברים מתוכן את התובנות ויוצרים לעצמם ספר דקדוק ממשי המראה כיצד הדברים פועלים באמת.