עתיד ללא כליאה

מתנהלת שיחה, ואחד הדוברים רוצה להסביר משהו למי ששומעת אותו, אבל הוא אינו בטוח שהיא יודעת בדיוק על מה הוא מדבר, או אולי הוא מרגיש שחשוב שהיא תעקוב אחר פרטי התיאור שלו. מה עושה הדובר? למשל, אומר משפט כזה: "נכון יש את הכיכר העגולה עם הפסל של הטנק? אז בדיוק מאחוריה..."

החלק הראשון בנוי כשאלה, אך לא מגולמת בו שום ציפייה לתשובה. גם אין מדובר בשאלה רטורית במובן המקובל, שכן שאלה רטורית בדרך כלל מיועדת להפגין את הידע של מי שמשתמש בה, או לפחות להעמיד בבהירות את דעתו. זכור הרגע האומלל של שמעון פרס שמול קהל גדול שאל: "אני לוזר?", וזכה ששאלתו תיענה באורח מאוד לא מחמיא. אך פרס התכוון להשתמש בשאלה רטורית, שנועדה להדגיש קבל עם ועולם עד כמה מובן מאליו שהוא אינו לוזר, עד כמה הוא אינו רואה את עצמו כזה.

ובכל זאת, ב"נכון יש את הכיכר העגולה עם הפסל של הטנק?" אפשר לראות סוג של שאלה רטורית, שכן היא אינה כוללת ציפייה לתשובה ולא נועדה כלל לעורר את השומעת להשיב. כלומר, לפנינו מבנה תחבירי המשמש בידי דוברים לא כשאלה אלא בתפקיד אחר. במקרים רבים, מדובר ברצון למקד את תשומת לבה של השומעת, להבטיח ששני המשתתפים בשיחה יודעים במה מדובר, מכוילים ביחד מבחינת הדבר שהוזכר, במקרה הזה - "הכיכר העגולה עם הפסל של הטנק". מרגע שהשואל מקבל אישור לכך שהשומעת יודעת על איזו כיכר הוא מדבר ומזהה את מאפייניה, הוא יכול לפנות להמשך דבריו, שהם העיקר שהוא רוצה לומר.

תגובתה של השומעת כמעט לעולם לא תהיה מילולית. היא עשויה להנהן קלות, לרמוז בעיניה, בהבעת פנים, כלומר במחווה שתבהיר לדובר שהוא יכול להמשיך בידיעה מלאה שדרכו קדימה סלולה.

מבנים מהסוג הזה אינם מוגבלים ל"נכון....?" אלא מתגלים גם במשפטים שפותחים באלמנטים כמו "נגיד..." דוגמה חדה לכך זכורה לי בכיתה שבה התלמידים התבקשו לכתוב הגדרה לכיסא, ונדרשו להתחיל את ההגדרה ב"כיסא הוא..." – עניין לא פשוט, מחשבתית יותר מאשר תחבירית. בכל אופן, התלמידים, בני 12, התקשו מאוד במשימתם, ובמצוקתם היה מי שמול הדף הלבן ניסה לחתום את העניין כולו בהפטרת המשפט "נגיד אני רוצה לשבת.... כזה!"

המשפט "נגיד אני רוצה לשבת" אינו שאלה רטורית. אמנם מפי התלמיד הצעיר המשפט הסתיים בעלייה בטון, אבל גם העלייה בטון, כמו המשפט הקצר כולו, אינה אלא מעשה של מיקוד תשומת הלב והשיחה לעניין שהדובר רצה לוודא שהוא ברור: שהוא מדבר על אביזר, כלי או רהיט שעניינו בחיינו הוא שאנו יושבים עליו. תשומת הלב המבוקשת, זאת שהדובר רצה לוודא שהיא ממוקדת, היא תשומת לבו של השומע, בין אם מדובר באדם בודד, כמו בדוגמה הראשונה, ובין אם בכיתה ובמורה ביחד, כמו בדוגמה השנייה. כלומר, "נגיד אני רוצה לשבת", וגם "נכון יש את הכיכר..." הם מבנים תחביריים בעלי תפקיד רטורי מוגדר בהחלט: מיקוד תשומת הלב של השומע, של הצד השני בשיחה, כדי שהכול יהיו מאוחדים בהבנה במה מדובר ועל יסוד מה ההסבר יכול להמשיך.

אפשר בוודאי למצוא עוד אלמנטים פותחים למשפטים מהסוג הזה, פרט ל"נכון" ו"נגיד", אך מה שחשוב הוא המבנה התחבירי המתגלה לנו: שאלה רטורית שנועדה למקד את תשומת הלב כדי להמשיך בהסבר, לוודא שכל המעורבים בשיחה יודעים במה מדובר ויכולים להשתמש במידע המוסכם כדי להמשיך קדימה בהסבר ובקליטתו. השאלות הרטוריות הללו משמשות בדיאלוגים, והן נפוצות מאוד בשפה העברית שבפינו. חשוב לשים לב לכך שמבנים תחביריים בשיחה נוטים להיות שונים מאוד מהמבנים המשמשים בסיפור הדברים ובתיאורים כלליים.

תיאור הלשון ותחבירה חייב לקחת בחשבון את הסביבה שבה מתפקדים המבנים למיניהם, היכן הם מתגלים. הדבקות בממצאי אמת והניסיון העקבי להבין אותם מתוך הקשרם הם המאפשרים לנו לגלות את מלוא יופיו של התחביר של הלשון כפי שהיא מתקיימת באמת.