ג'ימס טרבינו מכנה את עצמו Bookstagrammer - הוא מסדר את הספרים (הרבים) שלו בכל מיני צורות מפוסלות יצירתיות, סביב גופו שלו, וכמובן מצלם ומעלה לאינסטגרם.
טרבינו, בן 24, מרומניה, משתמש בצבעי הכריכות כדי לסדר את הספרים בצורות מפתיעות, שבחלקן יש רמיזות לתחביבים אחרים שלו: משחקי הכס, פוקימונים, ספרי מדע בדיוני (והאחרות סתם יפהפיות). את אלפי הספרים שלו הוא רכש אונליין, בהתאם לאהבת קריאה ולא על פי צבעי הכריכה ("אין לי מספיק כסף לזה", אמר לאחרונה בראיון ל'ביזנס אינסיידר'). את היצירות הוא ממציא ומבצע ביחד עם חברתו, אליזבת: הם מפזרים את הכל על הרצפה, ואחרי שעתיים או שלוש, כשהם מרוצים מהתוצאה, הם מצלמים, בערך מאה צילומים שמתוכם נבחר האחד המצוין ביותר.
אפשר לעקוב אחרי טרבינו גם בטוויטר, כאן.
והוא, כמעט מיותר לציין: משוגע על חתולים!
תגובות פייסבוק
אמא ואבא
אמא ואבא אינם עניין של מה בכך וגם לא עניין פשוט, אפילו לא מהבחינה הלשונית, בעברית שלנו.
המצאי מציג רביעייה, בשני זוגות: "אב" ו"אבא", "אם" ו"אמא". היסטורית, אמא ואבא הן צורות ארמיות שאומצו על ידי העברית לפני דורות רבים, והגיעו לעברית החדשה עם ותק משמעותי. ה-א' הסופית ב"אבא" ו"אמא" בארמית היא תווית הידוע, כלומר "אמא" היא "האם" ו"אבא" הוא "האב". במובן הזה, היות שלכל אחד מאיתנו, ברגיל או לפחות מסורתית וביולוגית, יש אב ואם, ה-אב וה-אם הם ההורים שלנו, האישיים, הספציפיים מאוד. וכך, "אבא" ו"אמא" הם המונחים העבריים המשמשים בפי אדם לציון כל אחד משני הוריו שלו. גם בעידן שבו יש לאנשים מסוימים שני אבות או שתי אימהות, או כל צירוף אפשרי אחר, ההורים של האדם עצמו, אלו שהוא חש כלפיהם את הקירבה המיידית, הגדולה, קירבה של ברירת-מחדל קיומית, הם "אבא" או "אמא", כלומר גם אם יש שניים או שתיים.
אם כך, ה-אם, ה-אב, כמונחים של קירבה, הם "אבא" ו"אמא". והקירבה הבסיסית היא בין הבן או הבת מצד אחד ובין ההורה או ההורים מצד אחר, קירבה שהיא דו-צדדית מבחינה לשונית, שכן גם ההורה מתייחס לעצמו, כלפי הילד, כ"אמא" או "אבא".
"אב" ו"אם" הם שני המונחים משמשים בהקשרים רשמיים, לציון הוריו של אדם, בעיקר בהקשרים אינפורמטיביים, או בהתייחסות כללית או גנרית. אם המרחב האינטימי, הספציפי מאוד, שמור ל"אמא" ו"אבא", הרי שהמרחב הכללי, הרשמי, הרחוק יותר מרגשות שמור ל"אם" ו"אב".
מכאן, העניינים מסתבכים עוד יותר. "אבי" ו"אמי", ויתר צורות השייכות, משמשים במשלבי לשון גבוהים יחסית. "אביו של ישו היה יוסף מנצרת" תהיה אמירה רשמית, מידע סדור ורציני. "אבא של ישו היה יוסף מנצרת" ייאמר במשלב דיבורי. אכן, "אבא של..." ו"אמא של...", צורות השייכות האנליטיות (כלומר לא באמצעות סיומת צמודה כמו "אביו", "אמי", "אבינו" וכו') השתרשו על רקע הפיכת "אבא" ו"אמא" לשמות עצם לכל דבר בעברית החיה של ימינו. אלא שמפאת האינטימיות היתרה, "אבא" ו"אמא" הם גם שמות פרטיים, בהקשרים רבים, משפחתיים, ביתיים, הקשרים של קירבה רבה.
כך, לרוב, ילדים ידברו על "אבא" בתוך הבית, ועל "אבא שלי" מחוץ לבית, בפני זרים ולאוזניהם. זרים יפנו אליהם וידברו על "אמא שלך", שכן "אמא" של הדובר אינה "אמא" של הילד שאיתו הדובר מדבר. ובכל זאת, מבוגרים פונים לילדים ואומרים: "תגיד לאמא שלך ש..." אך גם "תגיד לאמא ש..." – כשמקרים מהסוג השני מעידים על מרחק רב יותר בין הדובר המבוגר והשומע הילד, הפעוט. כשהילד מעט פחות קטן, צורות פנייה כאלו נתפשות לא פעם כנגועות במידה של התנשאות או זלזול. לשונית, "תגיד לאמא ש..." עושה שימוש ב"אמא" כשם פרטי, כפי שאכן הוא הדבר בעולמו של הילד, שמבחינתו "אבא" ו"אמא" הם אנשים ספציפיים מאוד, אולי הספציפיים ביותר. פנייה לילד באמצעות הצורה "תגיד לאבא שלך..." היא ניטרלית יותר.
בהקשר הזה, רבים זוכרים מילדותם את המפגש עם הורה של ילד אחר, ואת המנהג של פעוטות וילדים לפנות להורה של חבר או חברה באמצעות "אמא של רמי", "אבא של רונית" וכו'. הפונקציה הכללית, "אמא", "אבא", המתקיימת כברירת מחדל בעולמו של כל ילד, מבוטאת על ידי הילדים העבריים הקטנים הפונים להוריהם של חבריהם באמצעות ציון השייכות לחבר או החברה. הדבר מאפשר דיוק, פנייה ברורה, וגם אזכור של העובדה שהורים, כמו אברי גוף, קיימים תמיד ושייכים בדיוק אך ורק לאדם מסוים, בהקשר נתון. סימן לכך הוא השימוש הרווח ב"ההורים", בעיקר בשיחות בין אחים ואחיות, שבהן "ההורים" הוא שם פרטי המאגד שני אנשים. כלפי העולם החיצון, ידובר על "ההורים שלי" או "ההורים שלנו".
בלשונות שונות יש הבחנה בין שמות עצם ששייכים בשייכות עזה, מיוחד, אינהרנטית, ובין שמות עצם שהשייכות שלהם יותר מזדמנת, רחוקה, מקרית, רופפת או נתונה לדיון או ויכוח. קורה לא פעם שההתנהגות התחבירית שונה על פי סוג הזיקה. בעברית המודרנית המצב מורכב ומעורבים בו, כאמור, משלבי לשון, מורשות לשוניות היסטוריות, הקשרים של השיח הספציפי וזהותם של הדוברים.
לא פשוט. אפשר לחשוב על מי שלומדים עברית בגיל מבוגר ולהיאנח. קשה מאוד להקנות את פרטי הידע הזה ואת הרגישות מתי להשתמש באיזו צורה. גם הלומדים, כמו הבלשנים האמפיריים, נסמכים על דוגמאות אמת, צוברים מתוכן את התובנות ויוצרים לעצמם ספר דקדוק ממשי המראה כיצד הדברים פועלים באמת.
בינה אינטימית?
בעודנו תוהים אם הבינה המלאכותית היא אכן תבונית ואם לבּוטים עשויים להיות רגשות, יש כבר מי שמתאהבים ומנהלים מערכות יחסים אינטימיות לגמרי עם צ׳טבוטים ויצורים מלאכותיים אחרים. ואת אלה, על המורכבויות הנפשיות המרתקות שבהן, מתעד הפודקאסט החדש (מבית ״רדיוטופיה״) Bot Love.
המנחים, צמד העיתונאים אנה אוקס (Anna Oakes) ודייגו סניור (Diego Senior) חוקרים את מערכות היחסים המתהוות בין בני אדם לבין תוכנות בינה מלאכותית (ובעיקר, כמובן ChatGPT) ואת השפעתן של אלה על התפישה העצמית, על בריאות הנפש ועל מערכות יחסים עם בני אדם אחרים. להבדיל מסדרות אחרות שעסקו בנושא והציגו בעיקר סיפורים מיפן, של גברים בודדים המנהלים מערכות רומנטיות עם דמויות וירטואליות או מכשירים אלקטרוניים המדמים בני אדם, הפעם מדובר במי שנחשבים במערב לנורמטיבים יותר. בפרקים הראשונים אפשר לפגוש אישה מבוגרת המתמודדת עם עזיבת ילדיה את הבית, ואישה אחרת שמטפלת בבעל חולה ומחפשת עם מי לחלוק את העומס הרגשי. הבדידות היא המסתמנת כגורם המרכזי לסוג החדש הזה של מערכות היחסים.
חידת המתמטיקאי האלמוני
דניאל זילברברגיטנג זאנג, מתמטיקאי אלמוני אשר עבד ברשת הסנדוויצ'ים "סאבווי" בזמן שחיפש לשווא...
X 2 דקות