ציפורים עירוניות מאושרות

כך ברחתי

״תוך כדי נסיעה, פתחתי בחשאי את חגורת הבטיחות. כשהרגל שלו דרכה על דוושת הבלמים ברמזור אדום, פתחתי את הדלת וברחתי מהמכונית. לא היה לי ארנק, לא היה לי כלום. אבל ידעתי שיהיה בסדר, כי היו לי סיגריות״. כך מתחיל סיפורה של ג׳ניפר היקסון. היא חלקה את חייה עם גבר אלים. אלים מאוד. והיא למדה לתמרן סביב מצבי הרוח שלו. להיות נחמדה. להרגיע אותו. ובסופו של דבר גם לברוח. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה היא ניסתה לברוח. הפעם היא מצאה את עצמה בשכונה נחמדה, עם מדשאות מטופחות ורעש מרגיע של ממטרות, וכל מה שהיא רצתה זה כמה שעות של שקט, בלי אלימות.

ואז היא מנסה לנוח. להדליק סיגריה. והיא מגלה שאין לה מצית, אבל ממול עוברת אישה נסערת, בוכה. זו נותנת לזו סיגריה, זו נותנת לזו גפרורים. כלומר, גפרור אחד, כי החבילה שהייתה בכיס שלה עברה לפחות כביסה אחת ורק אחד מהגפרורים שרד. הן מעשנות ביחד. השיחה מתפתחת ביניהן במהירות, כי הן מיד מזהות את אותם סימנים ומחליפות סיפורים. הלילה הזה לא קל לשתיהן. ״אני יכולה לספר לה גם את הדברים המכוערים״, אומרת היקסון, ״כי היא מבינה איך זה יכול להיות נורא וגם יפה, וכמה מתוק הוא יהיה אלי כשאחזור״.

האישה הזו, הזרה, לוקחת אותה לביתה. ״זה היה ביקור מהעתיד שלי״, היקסון אמרה לעצמה בדרכה הביתה, אל החבר האלים שלה. ״אבל אני... אני יכולה לעזוב מתי שאני רק רוצה״. זה לקח לה הרבה זמן, אבל היא נגמלה: מהסיגריות ומהגבר. והיקסון סיפרה על כך בערב של ארגון The Moth המוקדש למספרי סיפורים. ההופעות החיות מועלות לפודקאסט הנפלא של הארגון, והסיפור המפתיע, המלא חמלה והומור הזה, מסופר בפרק שכותרתו Where There's Smoke.