בוסטון הבלתי אפשרית

האלכימיה, ענף בתחום הטבע, הפילוסופיה והשלב הטרום-מדעי התפתחה ופרחה בעולם הקדום ובימי הביניים, ואף שלחה זרועותיה לעת החדשה המוקדמת ואפילו עד ימינו הגיעה. במבט כללי מאוד, אפשר לומר שאחד מעיסוקיה היה טיהורם של חומרים והבאתם לכלל מצבם הרצוי, לשלמות כפי שתפשו אותה חכמי התחום. עיסוק אחר שלה, סמוך לראשון, היה להגיע מחומר אחד לחומר אחר, תוך עלייה ברמת הטוהר והערך. בתשתית העניין מצויה ההנחה שיש רצף כלשהו בטבע, במהותם של הדברים, ושאם רק נדע כיצד לעבור מחומר אחד לאחר, נוכל להגיע אפילו מקש לזהב.

הפירוט הקצר הזה הוא רקע להבאתה מחדש של האמירה החכמה של מוריי לבלשנות, שלפיה האטימולוגיה היא האלכימיה של הבלשנות. אכן, מי שמאמין שהעיסוק האטימולוגי יכול להניב תוצאות, אם לא תמיד הרי שלפחות ברוב מכריע של החקירות, סבור שאפשר לקחת מילה ולנוע איתה וממנה על פני יריעת הקְשרים, היסטורית, לשונית, תרבותית, תודעתית ועוד – ולהגיע למילה אחרת, אי-שם בשלבים קדומים של תהליך גלגוליהן של המלים הרלוונטיות, ובכך לסמן מסילה סבירה שתסביר כיצד התגלגלה אלינו מילה ומה קרה למשמעותה בדרך.

בדרך, עלינו להפעיל קריטריון של סבירות. עד כמה משמעותן של שתי מילים בגלגול ההיסטורי הזה אכן "זהה"? עד כמה המעברים בצורה סבירים בעינינו, גם לאור הידוע לנו על שינויים פונטיים ואחרים בשפות השונות המעורבות בתהליך, אם בשפות שמילים בהן משתתפות בסיפור שאנו טווים ואם בשפות שהשפיעו על השפה שבה מופיעה מילה שנכללת במסע שאנו עורכים ותורמת פרק לסיפור. קריטריונים של פונטיקה, של מבנה פנימי של כל שפה, של היסטוריה של מגעים בין שפות – ככל שהיא ידועה – וגם השאלה עד כמה אנו מוכנים לקבל שינויים במשמעות, או לגזור "זהות" או "דמיון" מתוך הקשר מוחשי מסוים. לכל אורך הדרך, טוב לזכור שרב הנסתר על הגלוי, ושהאפשרות שלנו לדעת בוודאות מוגבלת תמיד, ובהתאם – גם תוקפן של טענות ומסקנות בסוף סיפור המסע שאנו מספרים. הרי מעטים מאוד הם המקרים, אם קיימים כאלו בכלל, שבהם מסמך היסטורי יכריז באורח ברור וודאי שמילה מסוימת מאומצת בזאת משפה אחת לאחרת או מועתקת ממשמעות אחת לאחרת, קרובה לה על פי קריטריון תרבותי גלוי ומוצהר.

אגש לדוגמה.

דוברי ספרדית מכירים את המילה camafeo. היא מציינת תליון מגולף מאבן יקרה או יקרה למחצה, שהגילוף בה חושף שכבות באבן וכך יוצר דמות או תמונה קטנה. הדמות וגם האבן, האימג' והתליון, נקראים שניהם camafeo, במטונימיה. ובכן, בניסיון להבין את מקור המילה, כלומר עם ראשית המסע שבונה סיפור של אטימולוגיה, נגלה שמילונים אומרים שמקור המילה אמנם אינו ברור, אך נראה שאפשר לייחס אותה ל-camahutus בלטינית של ימי הביניים, שהיא בתורה כנראה צורה מקבילה ל-camaeus, "תכשיט מגולף בגילוף תבליט". התיעוד של camaeus אינו פותר הרבה, כי המילה מופיעה לראשונה בטקסטים רק ב-1295, כך שאין לנו קו מקשר ללטינית הקלאסית. פה לוקח אותנו המסע לאזורים אקזוטיים ועמוסי ספקות. אולי, כך אומרים המילונים, באה המילה לאותה לטינית מאוחרת מאוד מפרסית קלאסית, שבה "ח'ומהאן" (خماهن) היא המילה לאגט, המינרל שאכן משמש גם להכנת תכשיטים מגולפים. אבל הערפל סמיך, ויש המציעים את המילה הערבית "קמאאיל" (قَمَائِل) שפירושה ניצנים של פרח, ומותירים לנו לדמיין את הניצנים הקטנים כדומים לתליונים המגולפים, אולי ברומנטיקה שמהדהדת אסתטיקה של חצרות מזרחיות קדומות. על העובדה שהתכשיט ביחיד מדומה לניצני פרחים ברבים אין אומרים לנו דבר ומצפים מאיתנו, במשתמע, לקבל גם את המעבר הזה. נראה שיש פה אג'נדה אטימולוגית, כלומר ניסיון לירות את החץ ואז לסמן סביבו את המטרה: בצרפתית עתיקה קיימת המילה camaheu, או בכתיב מאוחר יותר camaïeu, אבן יקרה בעלת שני גוונים או יותר של אותו צבע, ומכאן שהיא מציינת כיום גם טכניקה בתחום האפקט המושג בצבעים שהם גוונים מדורגים של אותו צבע. הכול בעולם של עידון אסתטי, דברים קטנים, תרכיזים של יופי (המילה הצרפתית אף משמשת שם לבושם יוקרתי שהושק לפני כעשור). באנגלית, אין זה מפתיע, נמצא את cammeo, שיש לה גם כתיב cameo, ושפירושה אכן אותו תכשיט קטן, סיכה או תליון, עם עבודת גילוף כאמור.

יפה, קטן, מרוכז, מגוון באורח עדין, טיפה של יופי, רגע של אסתטיקה מרוכזת – לא התרחקנו מאוד אפילו מניצני הפרחים הערביים (אם נניח שהם קטנים, בעידון פואטי שהדעת סובלת). בכל המסלול הזה לא ברור לנו מה קדם למה, מה עבר מאיפה לאן וגם לא כיצד. ועוד יותר מכך: כל אלו אינן אלא השערות על בסיס של קירבה אימפרסיוניסטית והנחות תרבותיות שאינן לגמרי מבוססות.

וכך הגענו ל-cameo באנגלית. המילה, יודע כל חובב קולנוע, מציינת מופע קצרצר בסצנה, רגע שבו כוכב גדול מופיע במעין הופעת אורח, ולא מופיע עוד. קטן, אסתטי, מרוכז, נוצץ – האם המעבר מוצדק? האם אנחנו באותו הרצף הלשוני, ההיסטורי? האם ההיגיון מאפשר מעבר כזה? וגם אם כן: על סמך מה?

דוברי עברית מוזמנים כעת לומר בקול רם: "cameo". האם יש מישהו שעברית היא שפתו שלא ישמע את "קמיע"? המילון מזכיר לנו שמקור המילה הוא בארמית, ואינו מוסיף. הפועל הקדום, שנעלם בינתיים, "לקמוע", פירושו "לכרוך, לקשור" וגם "לענוד". וקמעות, כמובן, לא פעם היו תליונים שנקשרו על צוואר ונענדו. והם דבר קטן, כפי שמוצדק לראות על פי השורש קמ"ע שמציין הדרגה וכמות קטנה (קמעה, קמעונאי וכו'). הנה: ענידה, ריכוז בדבר קטן, תליונים.

האם הושלם המסע כך שנוכל לומר שכל התחנות הללו קשורות? לא. הן קשורות כסיפור. הסיפור עמוס ספקות ורבים בו הפערים, ועוד יותר מכך רבות בו ההנחות שדורשות מאיתנו להגדיר מידת סבירות ולהסתמך עליה, סבירות שנמתחת עוד ועוד ולא בהכרח תהיה מקובלת על כל מי שיעקוב אחר המהלכים. ובתוך כל זאת, אין לנו הוכחה ברורה למעברים: לא מפרסית לערבית, לא מערבית לשפות אירופה, ולא דרך ברורה לקשור את העברית – ואת הארמית לפניה – למהלך שמתחיל בפרס ומסתיים לפחות זמנית בספרד ובאנגליה. כל מעבר כזה צריך להיות מגובה בממצא טקסטואלי, בדוגמה אמיתית.

הרי לא פחות מכפי שאנו ממתינים למסלול מוכח שיתחיל בקש ויביא אותנו לזהב, אנו ממתינים למסלול מהזהב לקש. זה וגם זה אינם אלא סיפור, גשר תלוי בין הרים שביניהם עמקים מלאי ערפל. כזאת היא ההתעסקות באטימולוגיה: עניין מפתה, לרוב בעל בסיס רופף, ולעתים נדירות כזה שמפיק ממצאים סבירים שנוכל להגיש לבחינה בלשנית מדעית של ממש.