גוגל מפות מתחת למים

הבחור ששוחח איתי בטלפון נשא ונתן על השירות שהוא היה אמור לתת לי. הוא רצה סכום מסוים, אני הייתי מוכן לשלם פחות, המרחק להסכמה לא היה גדול, והדברים התנהלו באורח חיובי. ובכל זאת, משהו צרם ולאחר משפטים בודדים צרם שוב: הוא כינה אותי "אח שלי". על פי קולו היה לי ברור שהוא צעיר ממני בשנות דור, מה גם שאין בינינו קרבת משפחה או יחסים קרובים. בשלב ההוא טרם נפגשנו. אבל הוא שב ופנה אלי ב"אח שלי".

אמרתי לו: "אם אני אח שלך, אתה מוריד לי במחיר עכשיו..." ונקבתי בהנחה. הוא צחק ונכנע, ומיד לאחר מכן הוא התקשה מאוד לא לפנות אלי שוב ב"אח שלי". לא נהיינו אחים בשום מובן, אבל הוא לפחות הזכיר לי את התופעה שנעשתה נפוצה כל כך: דוברי עברית, ממין זכר, פונים זה אל זה בצורת הפנייה "אח שלי".

צורות הפנייה לזולת הן נושא בפני עצמו עבור בלשנים, פרק בתיאור הלשון כפי שהיא באמת. לצד "אח שלי" מתגלה לנו גם "אחי", ולהם אפשר להוסיף את "אבא" ו"אבא'לה" המשמשים בפנייה למי שבעליל אינו אביו של הדובר. הרשימה בוודאי ארוכה יותר ולצידה אפשר לבנות רשימה של צורות פנייה בין דוברות ובין דובר ודוברת ולהיפך. הנושא עשיר מאוד כיוון שהפרמטרים הנוטים ליטול בו חלק רבים וגם נטועים בתחומים שונים: בדורות השונים של הדוברים המעורבים, בקטגוריות של חלוקה פנימית בחברה המורכבת של דוברי העברית ודוברותיה – עדה, גאוגרפיה, דתיים וחילוניים ומי יודע מה עוד -  וכן ביחסי הכוחות בין הדוברים, בנסיבות השיחה, במי שמאזינים לה, בסוג השיחה ועוד.

בכל אופן, אם להסתמך על הזיכרון בן עשרות השנים, אני יכול להעיד שבעבר לא היו פונים אליי ב"אח שלי" וגם לא ב"אחי" ובסביבה שבה גדלתי בשנות השבעים והשמונים, בחיפה החילונית והאשכנזית, הצורות הללו לא היו קיימות כלל. ההיכרות שהתרחבה והלכה עם יוצאי צפון אפריקה, בצבא, בלימודים, בתנועה החופשית יותר ברחבי החברה הישראלית, לימדה אותי ש"אחי" ו"אח שלי" נפוצו מאוד בקרב יוצאי אלג'יריה, תוניס ומרוקו. יתכן שמשם החלה התופעה, וגם זה עניין שיש לבדוק אותו באורח שיטתי כדי לקבל תוצאות אמפיריות.

מפי דוברים ממשפחות שבאו מאלג'יריה ומרוקו שמעתי לראשונה את "ח'וּיָה" ו"בּוּיָה" (khuya ו-buya), צורות פנייה שמשמעותן המילולית היא "אחי" ו"אבי", אך הן משמשות כפניות של קירבה וחיבה בין גברים. סביר להניח, לפחות כהנחת עבודה ראשונית, שהצורה "ח'ויה" היא המקור ל"אח שלי" כפנייה של קירבה. אמנם קורה לא פעם שהקִרבה מוטלת על השומע, או כטקטיקה או כברירת מחדל, אך מה שמעניין הוא שהיא משמשת לא כלפי אח, ואפשר לומר בחיוך שהיא משמשת בין מי שהם "אחוכּים" (אם הצורה "אחוכי" עוד קיימת בעברית של ימינו), שגם פונים זה לזה ב"אחי", לרוב במלעיל, סימן נוסף לאינטימיות. באשר ל"בויה", נדמה לי שהיא "הולידה" את הפנייה "אבא" למי שאינו אביו של הדובר, שוב – באינטימיות, מתוך קירבה, בין אם על רקע יחסים של קירבה אמיתית, או כהבעה, נחמדה או פחות נחמדה, של קירבה מוצעת או כפויה.

ועל רקע זה, בדרך לא ברורה, באה לעולם גם "אבא'לה", שבנויה ככל הנראה מהמקבילה לצורה "בויה" הצפון אפריקנית, בתוספת הסיומת המביעה חיבה או הקטנה, שמקורה ביידיש והיא מזמן רכיב מקובל בעברית: -'לֶה.

מעניינת וראויה לדיון בפני עצמו צורת הפנייה "אחותי", המשמשת לא פעם גברים בפנייה מזלזלת אל נשים, מתוך עליונות יודעת-כל וללא הקשר של קירבה, חיבה או אינטימיות. הפנייה הזאת, מפיהם של גברים לנשים ממוצא מזרחי בסביבתם, נלקחה כדגל, בהיפוך של מחאה, על ידי הנשים המזרחיות שהקימו את הארגון הפמיניסטי "אחותי".

כל הדברים הנאמרים כאן צריכים להיבדק שיטתית. העברית המדוברת, החיה, העכשווית, על כל תהליכיה, היא יצירה של הדוברים והדוברות. גם כשישראלים פנו זה לזה בפנייה "חבר" היה לדבר רקע חברתי-פוליטי, והוא היה גם יבוא מרוסית, בנסיבות של ברית המועצות הקומוניסטית, שם הכול היו "חברים". לאחר מכן, עם כל גלי השינוי שהתחוללו בארץ, באוכלוסייתה ובלשוננו, השתנה גם המצאי של צורות הפנייה. "אח שלי" ו"אבא'לה" הם רק שני נציגים של המצאי העשיר והמגוון שעומד לרשותנו היום. בחקירתם מעניין לא רק התהליך ההיסטורי אלא גם התהליך החברתי, וללא ספק מרתק גם התחביר של כל צורה בפני עצמה: מהי תת-הקבוצה שמתוכה בוחרים, היכן בטקסט משתמשים באיזו צורה, מה ההבדל בין המופע הראשון של צורה בשיחה או בטקסט ובין המופעים הבאים ועוד. תיאור מלא של צורות הפנייה בעברית המדוברת, סעיף אחד בלבד בדקדוק של לשוננו המשותפת, דורש עבודה רבה על סמך קורפוס שיניב דוגמאות אמתיות. יתכן מאוד שלא נוכל למפות את כל התהליכים ההיסטוריים וגם לא את כל גווני השימוש. התיאור דורש זמן רב, והלשון אינה ממתינה לבלשנים, אלא ממשיכה להשתנות, שהרי היא יצור חי.